ארץ אוכלת

                    א  ר  ץ    א  ו  כ  ל  ת

 

אי אפשר לבלוע את זה יותר. עוד רגע ונקיא: כאותם אווזים שנקברו באדמה ורק פיהם וגרונם נותרו בחוץ למען יפוטמו, כך אנחנו: כל יום, בשעה שש בערב, "דרך האוכל", תוכנית בישול –  שעה! – עם השף ישראל אהרוני; בין שש וחצי לשבע בערב – "שום, פלפל ושמן זית" עם השף חיים כהן. כל יום. וביום ו', ספישל – "אהרוני לשישי"; וספישל – "שום, פלפל ושמן זית"; ועוד ביום ו': "מבשלים ביחד" – שעה וחצי! – עם השף אייל שני; ובשש בערב, "ארוחת שבת" עם קובי אריאלי. מעולם, מעולם לא טוגנה, נאפתה, בושלה, ובעיקר – רודדה ונקצצה השבת כפי שמעוללים לה רבנינו החדשים מדי יום ו' בהיכלות הקודש המטבחיים שלהם. "קודש וחול, קדימה, לאכול!" – מורה לנו תורתנו החדשה. שגם בשאר ימות השבוע, מבוקר ועד ערב – "שגב בא לבשל", "עושים שוק עם גיל חובב", "במטבח עם מרגול"(צנעני), "סודות מתוקים" (עם קרין גורן), "טעמים" (עם צחי בוקששתר), "השף הבריא" (עם הדיאטות של תיקי דיין), "המטבח" (עם עזרא קדם), "קרב סכינים" (אליפות המסעדות ותחרות השפים, בהשתתפותו של הגדול מכולם – השף סטפן!), "פותחים שולחן עם פותנה" (ג'אבר), ועוד ועוד. ורגע, מה בדבר כל פינות המטבח בתוכניות האירוח למיניהן!

מה קורה לנו?! או, מוטב – מה קרה לנו?! שהרי, את תופעת רבי-המכר של ספרי הבישול אנו מכירים היטב מזה שנים, עוד מאז החל מזדנב לו ש"י עגנון הרחק מאחורי רות סירקיס ואינספור צאצאיה במו"לות העברית. וכמות המסעדות שכיסו בהמוניהן את נופי ארצנו, בעיר ובכפר, וכולן מתפוצצות מרוב סועדים וסועדות שבטנם צבה מרוב רעב. ואם לא "דרך האוכל", כי אז – "דרך היין", ואם לא "דרך היין" כי אז, לפחות, "דרך גבינות העזים". וגיבורי התרבות החדשים שלנו – השפים המהוללים (ארז קומרובסקי, יונתן רושפלד, שרי אנסקי – אם אשכח מי מהם, הן תדבק לשוני לחכי), התוספת הברוכה לגיבורי התרבות של השנים האחרונות – הדוגמניות והפושעים – אושרֵנו שזכינו לימים אלה של גאולה. "קום התנערה עם חילך, עם עבדים מזי רעב"? לא, לא עוד מזי רעב, אף כי עדיין עבדים, עבדים לאובססיית הזלילה הגדולה. ואיך נקום ונתנער כשהבטן כה מלאה?

 

הנה הם פני תרבות ישראל 2011: בלי עיניים, בלי אוזניים, רק פֶּה, פה ענק שלועס, לועט, גורס ובולע בגרגרנות אין-קץ. הנה הוא המרקע העברי 2011: שעשועוני טריוויה, תוכניות "ריאליטי" מציצניות, טלנובלות של הֵבל, והעיקר – אוכל, המון אוכל, עוד ועוד אוכל. תוכניות ספרות? תוכניות אמנות? מחול? מי צריך את זה כשמיצי הקיבה מבעבעים בששון והפה נוטף בגיל מול עוד מנה עתירת בצקים וספוגת שומנים. איך כתב אריסטו ב"אתיקה" (מהדורת ניקומאכוס): "הטבחות היא שיטה של אומנות המייצרת הנאה."[1] הו, כן: ערוץ אחר ערוץ, יום אחר יום, שעה אחרי שעה – הטלוויזיה הישראלית הפכה את צופיה לקיבה נטולת ראש. יושב לו הצופה בביתו, מוחו כבוי, גפיו משותקים ורק מעיו מתרוננים. טעם החיים הוא טעם הארוחה הבאה, וכוהני השבט הם אהרון(י) וחיים. ומי צריך את ביאליק, עת קול השָני נשמע בארצנו?

 

גילוי נאות: המחבר אוהב אוכל. המחבר אף מודה שהנאת האכילה היא מפסגת התענוגות האנושיים עלי אדמות, לצד אי אלו סיפוקים שלא יפורטו מטעמי דיסקרטיות (ובהזדמנות זו, המחבר מרשה לעצמו לחלוק על עמנואל קאנט, שהציב בראש סדר התענוגות את המנוחה שבעקבות העמל[2]). אך, בה בעת, המחבר אינו יכול שלא להשקיף בתימהון על לידת הישראלי החדש: הוא, שראשיתו בכרס מתנפחת, התגלגל אל מפעל האבסה לאומי רב-ערוצי ורב-מדיומי שלא היה כדוגמתו.

 

זוכרים את בני ישראל במדבר? לא תורה מסיני, לא חזון גאולה, לא חדוות החירות, לא: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשובע…" ("שמות", ט"ז, 3). ועוד: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת השומים…" ("במדבר", י"א, 5) – מה יש לדבר, תפריט שלא היה מבייש את "קוֹפי בר", "בראסֶרי" ו"רפאל" – שלוש המסעדות שזכו להיבחר מטעם "עכבר העיר" בראש מאה המסעדות הישראליות המובחרות. מסתבר, אם כן, שאצלנו זה בגֶנים: הלהיטות אחר האוכל ("החברים מתבקשים לחדר האוכל!") כתחליף ליעדים רוחניים טרחניים. כן, כולנו פישל קארפ, שעליו כתב עגנון ב"מזל דגים":

"מה שהיה ר' פישל אוכל בסעודת ר' חידקא מספיק היה למניין יהודים לכל השבת כולו, ומה שהיה אוכל בערב יום הכיפורים היה מספיק לכל אדם לשלושה רגלים." 

 

מלחמת הקיבה והמוח. בספרו הנודע, "העולם כרצון וכדימוי" (1818), פירט ארתור שופנאואר את תנאי הפיזיונומיה של הגאון היוצר. בין השאר, ציין:

"לאמתו של דבר, אפילו קיבה טובה היא תנאי, בדין הזיקה הקרובה והמיוחדת בין איבר זה והמוח. על כל פנים, המוח בעיקר חייב שיהיה בלתי רגיל בדרגת התפתחותו וגודלו, רחב וגבוה במיוחד."[3]

 

הקיבה הטובה, נבהיר הבהרה שופנאוארית, עניינה לתמוך במוח המפותח במיוחד, ולא להיפך. מה שעוללנו בתרבותנו המקומית הוא, שגייסנו את מוחנו המוקטן כתומך הקיבה המוגדלת. שלא זו בלבד שהפה האוכל הוא הפה הנסתם, משמע הפה שאינו מדבר (שהפה המדַבר הוא הפה הפולט. אדרבה, נסו לדבר תוך שאיפת אוויר), אלא שדאגנו לטמטם את מוחנו בבידורי סרק טלוויזיוניים, כך שצמצמנו את תפקוד מוחנו הצופה לרמת מנגנון קליטה חושית אלמנטרית, לא יותר. עתה, קולטת ההכרה המצומצמת את נתוני צלעות הטלה הממולא, את נתוני הקינוח המסוכר בקרמל וכו' ומתרגמת את שלל הנתונים הללו לחוויה גסטרונומית באמצעות כושר הדמיון. עד כאן המוח. פעם הורכב מוחנו מחומר אפור; עתה יגלו בו המדענים תבליני פפריקה וכורכום, נוזלי  חלב-קוקוס, חלמונים ומיץ-עגבניות, שלא לדבר על סינטָה ופילֶה מושחמים קלות ומוטבלים ביין אדום.

 

מחשבת המערב לדורותיה הקפידה להפריד בין הקיבה והמוח. מעטים הפילוסופים שעסקו בנושאי אכילה ומזון (ובהקשר זה, בולטים בעידן העכשווי עיוניהם של רולאן בארת וז'אק דרידה). קוראי אפלטון זוכרים, כמובן, את "המשתה", אותה כירה שופעת ("…אבל לנו, הנערים, הבו לאכול; הגישו ככל אשר תרצו, מאחר שלא הופקד עליכם משגיח…"[4]) שנערכה בבית המשורר, אגתון, ושלאחריה התקיימה השיחה הפילוסופית המפורסמת בהנהגתו של סוקראטס. אלא, שארוחה לחוד ופילוסופיה לחוד, וזו הראשונה לא נועדה כי אם להזין את הקיבה כך שתתמוך במוח. ובהתאם, משנדרש קאנט בשלהי המאה ה- 18 לסוגיית הסעודה, היו באמתחתו מספר הצעות מעשיות להבטחת הממד הרוחני בצדה (אגב, תוך התעלמות גמורה מהמלצתו של רבי יצחק לרבי נחמן – "אין משיחין בשעת הסעודה"[5]):

"סוג החיים הטובים המשתלבים בתואם מירבי עם האנושי הוא סעודה טובה בחברה טובה (וככל שניתן, בחברה מגוונת). צ'סטרפילד אומר, שהחבורה אסור שתמנה פחות מהגרציות (דהיינו פחות משלוש/ג.ע) ויותר מהמוזות (משמע, יותר משבע/ג.ע). שער בנפשך חבורת סועדים המורכבת מאנשי טעם (המאוחדים מבחינה אסתטית). כל עוד אין בכוונתם רק לאכול במשותף, כי אם ליהנות האחד מחברת רעהו […], תכליתם הראשונה של כירתם הקטנה מן הדין שתחרוג מסיפוק גופני – שהרי את זאת יכול להגשים כל איש ואיש בגפו – אלא שומה עליה שתהא הנאה שבחברותא, שביחס אליה הסיפוק הגופני אינו כי אם מכשיר. […] לאכול לבד (solipsimus convictorii) אינו בריא לו למלומד העוסק בפילוסופיה. בִּמקום שתחזק את כוחותיו, סוחטת האכילה לבד את אונו (ובפרט משמדובר בארוחת-בדד אנינה). עניין לך בעבודה מתישה, ולא במשחק מעורר מחשבות. אדם הסועד לבדו ומכרסם כרסומים אינטלקטואלים בינו לבין עצמו יאבד אט-אט מחיוניותו. לעומת זאת, חיוניותו תתעצם במידה שחבֵרו לשולחן יציע לו חומר חדש לעוררו, בהציגו בפניו אלטרנטיבות למחשבותיו, מבלי שייאלץ הוא עצמו – הפילוסוף – להידרש למחשבות אלטרנטיביות שכאלו.

"סביב שולחן ערוך היטב, עת מספר המנות עניינו האחד הוא לשמור על האורחים יחדיו לאורך זמן, מתנהלת השיחה, בדרך כלל, בשלושה שלבים: 1. חדשות. 2. ויכוח. 3. הלצות. השלב הראשון עניינו חדשות היום. […] הויכוח שמתפתח מעורר את התיאבון של הנוכחים לאוכל ולשתייה. […] השיחה מתדרדרת באופן טבעי למשחק סתמי של פקחות. הדבר אף מענג את העלמות הנוכחות, באשר ההלצות המגוונות כנגד מינן מאפשרות להן להוכיח את שנינותן הן. וכך תמה לה הארוחה בקול צחוק. במידה שצחוק זה יוצא מן הלב וברוח טובה, אין זאת אלא דרכו של הטבע להבטיח את תהליך העיכול בקיבה באופן הטוב ביותר, באמצעות נענוע הסרעפת והמעיים…"[6]

 

בשלב זה של עיוננו, מן הסתם כבר התגנבה ללב הקורא או הקוראת התחושה הבלתי-נוחה של התנשאות המחבר על פני הזללנים הוירטואליים והריאליים וכוהניהם הטלוויזיוניים. תישָאל אפוא השאלה הנועזת אך ההכרחית: מה יתרונו, אם בכלל, של ה"רקוויאם" של מוצרט על פני, נאמר, סעודת הגורמֶה המעולה שבעולם? דומה, שהנחת היסוד של היתרון מחייבת הוכחה. עוד בטרם התפתלנו בין טיעונים פילוסופיים דקדקניים, עולה בנו הוודאות הרומנטית הגרמנית הישנה והטובה, לפיה – יצירת האלמוות של אמדיאוס נושאת בחובה נסיקה רוחנית אל מישור הכרתי "אחר", בו מתחכך היופי הנשגב עם אמיתות טרנסצנדנטליות. איכשהו, ברי לנו, שסעודת-הסעודות במסעדת-אֵם-כל-המסעדות אין בכוחה לרוממנו לדרגה שכזו. הנה כי כן, וודאות ערטילאית ובלתי מוכחת מקננת בנו באשר למשקל האמיתי של ההתפייטות והמיתולוגיזציה, שעִמַם עוטף השף, אייל שָני, את העגבנייה והחומוס ("את שמעת את המרחק שבין החומוס והפיתה…").

 

אך, מהיכן וודאויות אלו שלנו בדבר העומק הפסיכו-פילוסופי המדומה שמתאמץ השף הליטררי להתפיח סביב הסלט או הרוטב? בעומק הסוגיה, או בתחתית הסיר (אם לשמור על אווירת המטבח), ניצבת ההבחנה בין "חושים אסתטיים" לבין "חושים לא אסתטיים". הראשונים הם חושי המבט (ציור, פיסול) והשמע (מוזיקה) והאחרים הם חושי המישוש, הריח והטעם הקולינארי. במילותיו של פלוטינוס (מאה 3 לספירה): "היפה רובו מצוי בראייה, אבל גם בדברים הנשמעים."[7] מה יש בחושי המבט והשמיעה שאין בחושים אחרים? על כך נחלקו הדעות. לפי אוגוסטינוס, רק השניים הראשונים בכוחם לאתר מבנה הרמוני תבוני בדברים, ועצם איתור זה מהנה כשלעצמו:

"ברם, אדם יהפוך לחוכא ואיטלולא אילו אמר, שדבר-מה מריח באורח תבוני או בעל טעם תבוני או שהינו רך באופן תבוני […]. שום אדם, הנכנס לגן ומרים ורד לאפו, לא יעיז לומר: 'מה מתוק באורח תבוני הניחוח!'…"[8]

 

אסתטיקונים מודרניים גורסים, שבעוד חושי המבט והשמע מניחים רחק מסוים מהעולם, הרי שחושי המישוש, הריח והטעם הקולינארי מחייבים קרבה פיזית לדברים (שיני חייבות לנגוס בתפוח, ידי חייבות לגעת בקטיפה, אפי המרחרח נדרש להיות בסמוך לבושֶם). הנחת הרָחַק תואמת את תביעת הרחק האסתטי ואת הבלתי-חומרי, קרי – ההכרתי – שבחוויית השמיעה או הראייה. מכאן ועד הטענת אמנויות השֶמע והמבט במטענים רוחניים – הדרך אינה ארוכה.

 

עוד קודם לקישוטים האסתטיים המגוחכים של קינוחינו באמצעות עלה-מנטה, או תפזורת אבקת  שוקולד, ואפילו מזיגת קצף הקפה בצורת לב (וואוו!), דווקא היו ניסיונות, מאז המאה ה- 18, ובמיוחד בצרפת, לייחס לחושי הריח והטעם איכויות אסתטיות. הרוזן דה בלזק, לדוגמא, ביקש לראות בטעם האסתטי כטעם קולינארי מיידי ובלתי אינטלקטואלי. אך, ככלל, העניין לא עלה יפה. וגם אם מוכּרים לנו משנות ה- 60 "הפנינגס" אמנותיים של הכנת אוכל קולקטיבית ואכילה (אפילו ליקוק קולקטיבי של גלידה מגַבּהּ של מכונית ישנה, הפנינג של אלן קאפרו מ- 1964), או סביבה של גבינות מסריחות (שגיבב דניאל ספוארי באולם גדול של ה"גראנד פאלֶה" בפאריז, 1972), וגם אם זכורים לנו משנות ה- 70 העליזות "עבודות אוכל" (זכור ביקורה של קבוצת אמנים אירופאיים ב"בצלאל", שהכינו לסטודנטים ארוחת ספגטי סגול. גם זכורה הארוחה המרוקאית שהכין הסטודנט, ז'אק ז'אנו, לאנשי המחלקה לאמנות; כשם שלא תישכח "המרקייה" התאילנדית שהפעיל גדעון גכטמן ז"ל באירוע ירושלמי בין-תחומי בשנות ה- 90) – כל אלה היו יצירות אמנות שערערו על הפרדת חוש הטעם מהחושים האמנותיים, אך כל אלה היו חריגים אנקדוטיים, לא יותר. שתרבות המערב הפרידה הפרדה דיכוטומית בין "החושים הגבוהים" לבין "החושים הנמוכים". עמנואל קאנט, מי שכָּלַל גם את חוש המישוש בחושים הגבוהים (זיקה לפיסול?), הבחין:

"שלושת החושים הגבוהים יותר תלויים בפעולה מכאנית, ואילו שני החושים הנמוכים תלויים בפעילות כימית. באמצעות מגע, שמיעה ומבט אנו תופסים מושאים (על פני השטח); באמצעות הטעם והריח אנו מתחברים אליהם (נוטלים אותם לתוך עצמנו). זו הסיבה מדוע אנו חווים רגש כה עז של בחילה – דחף להיפטר ממה שאכלנו, ובדרך הקצרה ביותר לפלוט אותו מדרכי העיכול (להקיא); משום שבאמצעות הכנסת דבר מה לתוכנו אנו עשויים לסכן את קיומנו החייתי."[9]

 

מרחב התפיסה (מבט, שמע, מישוש), אמר לנו קאנט, הוא מרחב של קליטה הכרתית. אם לנקוט במונחיו של שופנאואר, נאמנו הסורר של קאנט, נאמר: החושים ה"נמוכים" עניינם תפיסה חושית, בעוד החושים ה"גבוהים" עניינם תפיסה הכרתית, "ידע פרצפטואלי". אבל, מה לנו להסתבך בכל הדיאלקטיקות הללו. העובדות מדברות בעד עצמן: האמנויות צמחו מהעין-אוזן. נקודה. גם הקולנוע, התיאטרון, השירה והספרות – גם אם לא נצמצמן לחוויה החושית, נכיר בהתבדלותן מחושי הריח, המישוש והטעם הקולינארי.

 

זה סיפורה של תרבות המערב באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות: מינוף תענוגות הנשמה והרוח והצבתם מעל לתענוגות הגוף. "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" (אריסטו, חז"ל). לכן הטיף אפלטון ("המדינה", "פילבוס") שאהבת החוכמה רק היא ההנאה האמיתית; ובדומה לו, טען אריסטו בפרק העשירי של ה"אתיקה" (מהדורת ניכומאקוס) ש"למאושר נחשב אורח החיים שמתנהל לפי סגולה טובה, כלומר, מתוך כובד ראש […], שפעילות זו היא עיונית."; ולכן הטיפו חכמי ימי-הביניים הנוצריים כנגד חטא הגרגרנות. נרשום לעצמנו: הסתמכותם של נוצרים אלה על "משלי" ו', 19-16, בנושא שבעת החטאים, פוטרת-לכאורה את היהדות מחטא הזלילה, שאינו מצוין בפסוקים הללו. אך, האומנם? קראו את רמב"ם, "מורה נבוכים", חלק ג' (פרק ל"ג):

"וכבר ידעת כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטל את שלמות האדם הסופית, והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית…" 

 

לא, הספרות היהודית לדורותיה מלאה בהתראות כנגד גרגרני אוכל. ב"זוהר חדש" קראנו: "האוכל על שולחנו צריך שלא יהיה גרגרן ובלען, אלא כאוכל לפני המלך." ספר "תולדות יצחק" מזהיר: "…שמי שהוא גרגרן רָעוֹת רבות יימשכו ממנו – עניות ושיָמות בלא עתו…". בהתאם, איסור הגרגרנות הוגדר בפרוטרוט: איסור שתיית כוס בבת אחת, או

איסור אחיזת פרוסת לחם כביצה ("שולחן ערוך"), או –  "לא יאכל אדם שום ובצל מראשו, אלא מעליו, ואם אכל הרי זה גרגרן; לא יאכל אדם בכל אצבעותיו, מפני שנראה כגרגרן, ולא יכניס ידו לתוך פיהו."[10]

 

בטלוויזיה הישראלית, על ריבוא ערוציה, או שלא קראו את כל הטקסטים הנ"ל, או שביטלו אותם בחזקת רייטינג נמוך. אז, ניחא שף זה או אחר הנוהג לטעום "בכל אצבעותיו" כשהוא "יכניס ידו לתוך פיהו"; לא זו הבעיה. שהבעיה היא ביהומו (מלשון בהמה) של עָם, המוטבל עד צוואר ברוטב של אינספור תוכניות בישול, שתכליתן העליונה היא גירוי מערכת העיכול. קשה שלא להיזכר בסרט הצרפתי, "הזלילה הגדולה", בו זללה חבורה עד מוות, וכמובן, במקור הברוקי של ראבלה, "גרגנטואה ופנטגרואל": "עוד המילים על לשונו, וכבר ערכו שרי האופים והמשקים את השולחנות והמזנונים; […] הָאח ז'אן, עֲזוּר במנצחים-על-המזונות, ברבי-התזלולות, בשרי-האופים, בשרי-המשקים, ברבי-הקצצים, בקצצים, בטועמי המאכלים ובמרחרחי המשקאות, הגיש להם ארבע כרוכיות חזיר בעלות חזות מאיימת, כה גדולות עד כי הזכירוני את ארבע מצודות טורינו. שכה אחיה, כמה הפליגו בשתייה ובזלילה!".[11]

 

איזו חברה הצטיינה בזללנות שכזו? התשובה מוכרת היטב, ולא רק לצופי "פליני – רומא": רומא השוקעת, השובעת ומקיאה באמצעות דגדוג הוושט בנוצה, כך שתוכל לשוב ולזלול להנאתה. זו רומא ההדוניסטית, רומא של המשתאות וסביאת יינות ומעדנים אקזוטיים למיניהם, מיעֵנים אפויים ועד חולדות צלויות בדבש, המוגשים כולם בשפע על ידי עבדים ושפחות יפהפיים. הנה תזכורת קצרצרה מימיו האחרונים של נירון:

"הנודעת לשם ולהוללות שבכל הסעודות הללו הייתה הסעודה שעשה טיגֶלינוס.[…] באגם אגריפּא בנה רפסודה, אשר עליה כרה את הכירה ואשר הוסעה בגרירה על ידי ספינות אחרות. הספינות קושטו בזהב ובשנהב, ושייטיהן היו נערי זנונים ערוכים לפי גילם ולפי לימודם בתאוות. עוף וחיה המציא ממרחקי ארץ, ועד האוקיינוס שלח להביא דגת ים; על חופי האגם ניצבו בתי-בושת מלאים נשים רמות מעלה, וממולן נראו זונות במערומיהן…"[12]

 

האם אנחנו בעיצומה של שקיעה דומה? האם – בצֵל חרדות אירן, הפונדמנטליזם הערבי הגואה, אלפי הטילים מהצפון, השחיתויות בצמרת, נבואות האימה האקולוגיות –  האם אנו מגשימים בדרכנו הוירטואלית והריאלית את חזון הנביא ישעיהו: "והנה ששון ושמחה, הרוג בָקר ושחוט צאן, אָכול בשר ושתות יין, אכול ושָתו כי מחר נמות."[13]? אל דאגה: א. גם כשנמות, ממתינה לנו סעודת הלווייתן ושור הבר. סמכו על השפים של גן-עדן. ב. תפריט הבשר והיין של ישעיהו מעט פרימיטיבי, תודו. הנה כי כן, בשנות ה- 60 עוד שרנו עם "להקת הנח"ל" – "אם אין שָמפָּן ואין קָאוויאָר – תנו לנו לחם וזיתים." בשנות האלפיים, לימדונו השפים הטלוויזיוניים לגבב את הקָאוויאָר על "לחם ארז" מטוגן בשום, לעטרו בזיתים מגולענים בפפריקה ולחתום בלגימת שָמפָּן. לחיים!

 

 

 

 

                                                    

 

 


[1] ספר שבע, פרק י"ב.

[2] Immanuel Kant, Anthropology from a Pragmatic Point of View, Martinus Nijhoff, The Hague, 1974, p. 142.  

[3] Arthur Schopenhauer, The World as will and Representation, Vol. II, Dover Publications inc., New-York, 1958, p. 392. 

[4] אפלטון, "המשתה" (תרגום: יוסף ג.ליבס), כרך ב', הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תשכ"ד, עמ' 95.

[5] "תלמוד בבלי", מסכת תענית, דף ה', ע"ב.

[6] לעיל, הערה 1, עמ' 281-280.   

[7] פלוטינוס, "אנאדות", חלק א', תרגום: נתן שפיגל, מוסד ביאליק, ירושלים, 1978, עמ' 26.

[8] Augustine, De Ordine, in: Philosophies of Art & Beauty, ed. A.Hofstadter & R.Kuhns, The Modern Library, New-York, 1964, p. 174. 

[9] לעיל, הערה 1, עמ' 36.

[10] "מסכתות קטנות", מסכת כלה רבתי, פרק ט', הלכה ד'.

[11] תרגום: עידו בסוק.

[12] טאקיטוס, "ספרי השנים", ספר חמישה-עשר, תרגום:שרה דבורצקי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמ' 314.

[13] "ישעיהו", כ"ב, 1.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: