משה שק: אל המערות

משה שק: אל המערות

שם, בבית-ניר, בשיפולי הר חברון, על אדמה חסרת מרגוע הנכנעת לבז' ומתפתה באי-נחת לירוק, שם יושב משה שק, בוחן את הזמן, מאזין לצלילים ונוגע בדברים. חוסר מנוחתה של האדמה שפערה נקרות בתוכה, כחוסר מנוחתו של אדם המהלך בנקרות ובמערות ומהן אל היישובים הקדומים סביב – הערביים, הכאלכוליתיים, הביזאנטיים… מבקש לדעת את הבפנים ואת החוץ ואת הקשר שבין מערה לבין בית, שהוא אולי הסוד הגנוז של כל פסל מפסליו, שהינו גם מערה וגם בית. שהרי, ביחד עם חברו, איברהים, לא פסק מטייל במערות הר חברון ובית-גוברין, שם באותם חללים קדומים, שתושביהם מקדמת-דנא חצבו מהם אבנים לבניין, ונקבו בהם בורות למים, והפכו אותם לכנסיות ולשובכי יונים ולבתים… בדומה לפסליו של משה שק, הלא כן? שבחללי הפנים שלהם הפסלים הללו הינם מחילות ומנהרות אור-חושך ("אפילו הריח", מוסיף האמן), ולא פחות מכן, הם חפָצים שונים והם מזבחות והם חיות והם צמחים. דומם, חי וצומח שמתגלגלים זה בזה, כוליות של טבע ושל תרבות בטרנספורמציה מתמדת. בבז'ים חיוורים של אדמה ובירוקת הסרבנית של הארד. מעשים של אדם המאמין בזיקת יוצר למקומו.

איש של מסורות משה שק, הוא "ג'וק". חיותיו נאמנות למסורת בעלי החיים של פסלי רודי להמן, מורו הנערץ, אף הוא איש מסורות. ואף על פי כן, חיות שונות ומקוריות כל כך. חיות? כן ולא: כגון חמור, כגון אייל, כגון דינוזאור, עוד ועוד כגון-עופות, שנוצרו בחרס ועתה בארד. בגודל טבעי כמעט. ועם זאת, מונומנטים שנדחסו לתוך עצמם וכבדו מאד. מרבית החיות כמו בשחר התפתחותן, כמו נסוגו אל שלב הזוחלים, משתרכות בעוביין, סמוכות לאדמה, ארכאיות, וכל החיות נוצרות סוד: "אבי סיפר לי שבבית הכנסת בזמושץ על התקרה היו מצוירים אלפאנטען; ותמיד השתוקקפתי לדעת כיצד נראו האלפאנטען ההם. אפשר, שכל החיות האלו שלי הן האלפאנטען…" מין חיות-לא-חיות, גמלוניות, מגושמות, תמיד מכודררות, עגלגלות, קמרוניות, חיות קפריזיות אחת אחת: כאילו עוותו, וכאילו פה ושם קטועות, פה ושם קטומות, וגפיהן התארכו משום-מה, האף והקרניים עשו חייל אף הם. יש ומרבית הפסל הוא בסיסו, דהיינו – רגליו, כלומר גפיו, שלוחותיו. ולא פעם, כמו סובכה החיה בפיתולי גופה שלה, כמו נלפתה-נלכדה בסבך גפיה. וכך, ספק חיה מגושמת, כמעט שורשים, כמעט עץ על ענפו, לעתים גדוע, ולא פחות מכן – בן אדם: "שכל החיות הללו הן בני אדם, כי את האדם עושה אלוהים, ואילו אנו עושים חיות. לעשות אדם מאדם? הן נדרשים אנו לריחוק!"

ואז מתחוור, שאין עדרים בחיותיו של ג'וק, שכל חיה לבדה היא וחד-פעמית, והיא קצת צוחקת ותמיד רצינית. כמותו. האם כל חיה מהחיות המוזרות הללו היא אוטוביוגרפיה של אינדיבידואליסט מושבע, היודע את עצמו ברגרסיה אל עולם החיות, בבחינת מי שמפותל מעט עם עצמו, קטוע פה, בלום שם, נפתח לחללים פנימיים וסגור ברַכּות אופניו? כלום משקפות החיות הללו את יוצרן, שאף הוא קצת צוחק ותמיד רציני, קרוב לאדמה ותר אחר הצליל הקדום? שהלא, תמיד מבקש הוא ביצירתו אחר הגשר שבין עכשיו לאתמול, וכעדותו:

"לא באתי מאוקספורד ומקיימברידג', אך הגעתי לעולם בו נפתחו לי אשנבים: למשל, לארכיטקטורה המודרנית – לבאוהאוס, לבניין נטו, לזכוכית ולבטון וכו', ואחר כל ראיתי בניין שהצמידו לו כניסה יונית כקישוט, ואני ידעתי שלא עוד אפשר לשלב עמודים קורינתיים, חרף הבאוהאוס ולמרות האדם החדש. ומסתבר, שהאדם מתגעגע למשהו. געגועים למה? בתור ילד, הסתובבתי בבוכרה בין החַרָשים, הנפחים והבנאים. וכבר בגיל עשר חשתי יכולת לתפקד בכל התחומים הללו – לפרזל סוס, לרצוע נעל וכו'. יכולתי לעשות כל זאת, כך חשתי. והנה נקלעתי לתרבות אשר בה אינני מבין מה זה חשמל וכיצד פועל רדיו, ומי שמבין ברדיו אינו יודע כיצד לפרזל סוס, וככל הנראה, העובדה שכל כך הרבה אנשים תפקדו כל כך הרבה שנים בכל כך הרבה תחומים – פיתחה איזושהי אינטימיות עם העולם, כלומר – התחושה שאתה יכול לגעת בכל דבר. ואולי זוהי מכה שכואבת לאדם המודרני."

האם לא זה בדיוק הדופק הפועם בפסליו של משה שק, שהם מבקשים לשוב ולגעת בכוליותם של החיים? כי בפסלים הללו יש היא ידית, החיה היא שולחן או כיסא, והיא מחוררת ככלי קטורת או ככלי בישול, וציפור היא משפך או מסננת, וכל חיה היא צינורות וכדים ומיכלים. "יש כאלה כלים בתקופה הארכאית", מדגיש ג'וק, "גם באזור הזה"; או: "פעם ראיתי צילום של מיתקן זיקוק ממרוקו – עם כדים וצינורות, ואז יצא לי הדבר הזה.", הוא מצביע אל חיה נוספת. וחיה אחרת היא אולי סל נצרים להטענה על חמור או גמל, וקרני איל הם מכסה לכלי שהוא הגוף, והעיניים הן כפתורי חיבור לתיל, ולחילופין – צמד כפתורי אוכף שמחברים ראשי חיה לגופה, והשניים הם גם פיות של קנקן פולחני… ולכן:

"…בא אלי בחור צעיר, רצה ללמוד אמנות. אמרתי לו: לך אל חרש-העץ בהר חברון, שעושה מחרשות מעץ אלון; ואל חרש-העץ מעזה שעושה מחרשות מאשלים. אצל הראשון זו מחרשה לאדמה כבדה, ואצל השני לאדמה קלה. ביניהן תלמד מהי אמנות. אצלם הישיבה והיצירה והעבודה והקֶצב הם אחד, זוהי אמנות. וכך זה אצל האפריקאי ואצל הבדואי, וכך זה היה אצל אבותינו. אצלנו כבר לא."

התנועה התוך-תרבותית והבין-תרבותית הזו (שהיא גם התנועה המתמדת שבין תרבות לבין הטבע) תסביר גם את המעבר של משה שק מפסלי חרס לפסלי ארד (או את המעבר מציור האנגוב על גבי החרס אל תצורות הפצירה של הגבס/ארד). הן, את השניות הזו של כלי החרס וכלי ארד איתר כבר בנגב (ביישובים דוגמת גילה או שקמים) ושם ראה את הקרבה ואת "המעבר הנכון" מחפצי פולחן ובישול שבחרס ובארד. "מה שלא קרה אצל היוונים", הוא מדגיש, "שכאשר יצרו חרס דמוי מתכת איבדו את הקוד של צורה-חומר". והוא זוכר את אוסף כלי הארד הפולחניים שמצא פסח בר-אדון במערות מדבר-יהודה (ואת זיקתם לממצאי החרס מאותו אזור) "שצלילם אינו תיאטרון, אלא משכנע כדבר-הוא-עצמו." וזוכר, כמובן, את רודי להמן, מורו, שעבד בעץ ובחרס במטרה להעמיק אל הקוד, כך שיוכשר לעבודה בחומר הנוסף – בפוליאסטר. ומעל לכל, נעתר ג'וק לגעגועיו לעולם נוסף, ליכולת לדבר בשפה נוספת, בבחינת – "יותר שפה יותר אדם". ומיהו משה שק אם לא אמן היושב קבע במקומו האחד, אך כולו כיסופים למקומות רבים ולזמנים רבים. וכשאתה תמה על יוצא בוכרה ואיש המודרנה העורג כה, הוא עונה: "כן, אני מזמושץ ולא מכנען, אבל נקלעתי לפה, למין אווירה שיש בה אמירה ואינני יכול להישאר חרש לאמירה הזו."

כי פסליו של משה שק הם מסע אנתרופולוגי מזורז אל גיזת הזהב של הסטרוקטורה הארכיטיפית. ראו אותו טובל בחדריו בין כלי החקלאות העתיקים, מכסי הקברים, מוקף בפסלונים פרימיטיביים וארכאיים, כאותו מסעף ענפים זוטא המשמש כרית-ראש אפריקנית, או פסלון דייגים בדואי, או מיניאטורת חיה מרוקנית, או כד וקדרה מהר חברון, ועוד ועוד. מכאן ומשם השראותיו. מקומי ככל שהינו, הריהו אמן בין-שבטי. והוא מהלך על הגבול הדק שבין האובייקט האסתטי לאוביקט המאגי. נגיעתו בחפץ הפולחני נוכחת תדיר, יצירתו מושרשת במערכת אמנותית שלמה מהאזור ומחוצה לו, מתחככת בעממי ובקדום ויונקת מהם (תמימות עממית זו גם אחראית על ציורי הילדים המצוירים על פסלי החרס שלו). התרפים, המזבחות, החפצים מאנטוליה, תיבות הקבורה הכאלכוליתיות, אפילו צבע האנגוב המתקשר לתרבויות מצרים, פלשת ועוד – "כל הדברים הללו נעשו באהבה", הוא אומר על ממצאים אלה, שהוא מחברם אמוק-עמוק אל לב-לבה של האדמה, אל תרבות המערות, שהיא המערכת האמנותית הגדולה המפעימה ומפעילה אותו.

וכמי ששב אל המערות, הוא יוצר את צלחותיו הענקיות ואת קדרותיו העצומות, נוגע נגיעות ללא-סוף בחימר ומדפן את כליו, יוצר חפצים שימושיים שמרחביהם אכילה וקורבן. ולכן, הפולחניות הנרמזת של חיותיו. והרי, לא אחת, התמסר במישרין ליצירת כלי פולחן, אפילו יהודיים, אפילו חנוכיות-ענק, אלא שיהדותו היא כאותו בית ספר לאמנות יהודית שביקש להקימו ביחד עם החרש מעזה, הקדר מהר חברון והאורג הבדואי. מה משותף לכולם? סוד הצורה, שהוא סוד החומר:

"אראה לך צורה מהי. שום קפריזה. הנה, כלי הבישול הזה מהר חברון, עשרות אלפי שנים מחפשים אנשים את אבן הנציץ המיוחדת הזו למען ליצור ממנה כלי בישול. תחזיק, תחזיק בידיים. ויברציה מיוחדת, אה? רך-קשה, נכון? המבנה הזה – יש לו קשת מסוימת, תמיד אותה הקשת, למה? מפני שבונים אותה במהופך, כדפנות של גבעה ללא קדקוד. ואם המבנה שטוח יותר – הוא יקרוס. וישנה הזווית הלא-הגיונית הזו בתחתית הכלי; למה? כי את התחתית יש לשים לחוד, ומשליכים על המבנה לאחר שהוכן, ואז מדביקים עם האצבע סביב-סביב ומבחוץ פנימה, ולכן הזווית המוזרה… יש קוד; כן, יש קוד שהתרבות ניזונה ממנו, והוא בתוכנו, והוא הוא שגורם לנו להיות אומללים או מאושרים. ויש לו צליל, כן, לכל חומר יש צליל. וקיימת האידיאולוגיה של החומר, של הצליל, של הנגיעה. וכשאתה מתנתק מזה – נוכרתָ, נעשקתָ. אימהותיהם של קדרים מלמדות לבניהן קדרות באמצעות נגיעה בגופם בשעת הרחצה. הקוד מסתתר בנגיעה, בצורה. ואם לא נעשק האדם מחייו, אזי נעים לו לשוב לצורה, כי זו מזכירה לו אולי את הנגיעה של אמא. ואת כל זה היה לרודי."

רודי להמן. כל הדרכים מובילות אל רודי, אל קוד הצורה-חומר, אל המורה הדגול משלהי שנות ה- 50, מי שעינו פקוחה כל העת מבעד לקומץ עבודותיו המונחות על המדפים סביב. דרך להמן. זו הדרך המקשרת בין גושי העץ המופשטים והפסוודו-פונקציונאליים שיצר ג'וק בראשית דרכו – גלילים, כדורים, קוביות, ספק-כלי-עבודה (מורג? בסיס-קצבים? מנשא דליים?), ספק-כלי-נגינה – לבין תודעת החלל-צורה-חומר של חיותיו בהווה. שהרי, הדרך הובילה עוד בראשיתה לגושיות העץ המגושמת של החיות, המזבחות והאלילים הארכאיים הסמוכים לקובייה ולכדור ו/או לפונקציונאליות של קופסאות עם מכסים. בה במידה שאותה דרך להמנית – דרך המחקר האמנותי המחברת ארכאיזם ומודרנה – הובילה הישר אל אבני בזלת שהותקנו בידי ג'וק לאבני רחיים ולמזבחות, בבחינת האמן כחוקר צורות החומר, חוקר החור, הבסיס, העיגול וכו'. ובסוף כל דרך שכזו נשמע הצליל, אותו צליל פלאי ההופך את החומר לחוויה של רוח והקשור לצורה שהיא מעל ומעבר לכל זמן, מאחר שהיא צורה ארכיטיפית. דגילה בצורה הזו היא גם עמידה מוסרית. וכתב אברהם אופק על עבודותיו של משה שק:

"…בעבודותיו בנויות-הדופן האלה, הפנים חשוב כמו החוץ. בגופים האלה מטיילים הקולות כמו הד קולנו הנודד בכיכרות ההיכל. משה – בעיניים נוגע ובידיים רואה. החומר מתמסר לידיים שלו כדי להיעשות דברים שלא יקבל מידי מישהו אחר. הוא נעתר לעבודה הזאת (השמורה) רק ליחידי סגולה. הננסה אנחנו ללטף פרווה של אריה חי? כל אחד מבין שהזכות הזאת, אם כבר ניתנה, שמורה היא לידי המאלף. כל אחד יודע כי האמנות היא חלק מהחיים. אם מקובל עלינו הדבר הזה, מיותר לנמק מדוע היא שווה בכל למדע, למסחר, לרפואה, לחקלאות, לבניין, לחינוך וכו'. כוליות זו מחייבת לבדוק מדי פעם דווקא תכונות מסוימות של מעשה האמנות, כמו שמדי פעם בודקים היבטים בחינוך, במדע, בחקלאות וכו'. נחבאת עמדה אתית מוסרית, מכאן אפשר לנסות להבין מה טיב ערך עמדותיו של האמן הנובעות הישר מעמדתו כלפי החומר, המבנה והמקצב. שהרי אלה, כאמור לעיל, אינם אלא השתקפות יחדיו עם העולם הסובב והחברה."

"אמן שהוא ציר", הגדיר אברהם אופק את משה שק, וראה נגד עיניו את שער העיר שנפל, וכנגדו, הציור העשוי מחומר שאינו נשחק…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: