אהרון כהנא: מונוגרפיה (ח)

 

 

את דרכו החדשה חשף כהנא בתל-אביב ובפאריז גם יחד. בתל-אביב עשה זאת באמצעות הציורים ששלח ל"סאלון הסתו" , ובעיקר ל"סאלון" השני, 1966, שנערך כחצי שנה לפני מותו הפתאומי של כהנא בפאריז. "סלון הסתו" של 1966, ביקש להציג ניסיונות אסתטיים חדשים ומגמות סגנוניות המבטאות את הזמן.  "הדבר הבולט ביותר סלון הסתו השנה", דיווח רן שחורי ה"הארץ", "הוא שהאבסטרקט הלירי שהיה, מבחינת האוונגרדה, מקובל כל כך בארץ (….) כבר נפח נשמתו ואם הוא מופיע אי-פה ואי-שם הרי הוא נראה על קירות הלנה רובינשטיין כשריד מדולדל בצד 'התנופה והתעוזה' שמסביבו. אכן, בעולם הגדול עבר זמנו מכבר. כל מי שראה את הביינאלה השנה בוונציה,  או את הביינאלה שלפני שנתיים, יודע שאנחנו שרויים בפיגור של מספר שנים אחר הנעשה בציור העולמי. (….) האמנות הפלסטית בעולם צעדה עוד צעד אחד והביינאלה האחרונה מראה שה'אופ' תפש כבר את מקומו של ה'פופ…."[1]

 

 

כהנא אישר תמונת עולם זו. הוא נפרד לשלום מההפשטה הלירית ו/או הפעולתית שלו, המירה ב"פופ-ארט" והציג ב"סאלון" התל אביבי שתי עבודות באקריליק וקולאז', "אודליסק" ו"מיסטר ….". היה זה כהנא חדש לחלוטין.  התגובות נעו בין הפתעה לבין התפעלות: בביקורתו על "סלון הסתו"  של 1966 כתב רן שחורי:

"להישגים מעניינים מגיע אהרון כהנא. הוא משלב אלמנטים צבעוניים ודמויות סכמאטיות. 'מיסטר' היא תמונה רוויה הומור עצוב וגרוטסקי, המעלה זיכרונות מהעולם הישן והמצועצע של שנות העשרים. זהו בלי ספק שלב חשוב בדרכו של כהנא, השואב השראתו בזמן האחרון מניסיונות שונים של ה'פופ'."[2]

 

ב"ג'רוזלם פוסט"  התפעל במיוחד ראובן ברמן משני ציוריו של כהנא: "ההפתעה הגדולה מכל ואחת מהשיאים של תשעים היצירות המוצגות היא שני הבדים הגדולים (….) ששלח כהנא מפאריז. שני הציורים נראים כמו מודעות ZANY ללבנים ולתחתוני גברים עם פסי טפטים קירוניים אנכיים ועם צורת אובל של מסגרת, היוצרים אפקט של חדר-נשים ישן. ציורו 'מיסטר' מייצג פרופיל מושטח של גבר בגיל-העמידה עם כרס ולבוש בתחתוני רשת. זוהי קריקטורה של 'כל-אדם', אשר גוחך באכזריות, אך מעורר, למרות הכול, חיוך של רחמים."[3]

 

יצוין: חרף כל העניין התוכני, כהנא לא ויתר במאומה על המימד הצורני. מעבר לתמאטיקות החברתיות למיניהן, המשיך כהנא להתמקד בעיקר – בקומפוזיציה. מבט ברישומים הרבים שלו מאותה תקופה מלמד עד כמה חקר מבחינה צורנית. סידרה גדולה של רישומים מתמקדת, למשל, בחדר-השינה, כאשר כהנא משחק בוריאציות על יחסי שעון, ראי, מיטה ועירום הנשקף בראי האובאלי. ביסודו, זהו משחק במעגלים, באובאלים, קווים אנכיים ואופקיים ופיגורה קטועה.

 

כהנא לא הספיק להציג בישראל את התמונה המלאה של תפניתו החדשה. רק בתערוכות-הזיכרון שלאחר מותו יגלה הקהל הישראלי את שיחווה הקהל הפאריזאי כחודש לפני פטירת האמן:

 

באפריל-מאי 1967 הוצגה בגלריה "ריימונד קאזנאר" שבפאריז תערוכת ציורי "פופ" של כהנא. את המבוא לקטלוג כתב פייר ראסטני, מבקר האמנות המפורסם, שהנהיג את קבוצת "הריאליזם החדש" הפאריזאית  –  הקבוצה שנסחה "פופ-ארט" נוסח צרפת. רסטאני כתב על כהנא כעל ידיד ותיק, שאותו פגש ברמת-גן בלב-לבה של התקופה המופשטת של כהנא, ונמשך (בתור "ריאליסט חדש") אל דמות ה"מעונה" שזיהה בחלק מהציורים. וכתב פייר רסטאני בקטלוג:

"נדרשו לו (לכהנא) שלוש שנים של חיים בפאריז (עם ביקורים קצרים בישראל) כדי שימצא מחדש את מובן המעורבות הישירה בריאלי. הנוודות הים-תיכונית המנוגדת למזג הפריזאי, אחראית להתפתחותו הנראית כגילוי." רסטאני הרחיב את הדיבור על תחושת-העולם של כהנא, זו המעמידה את האדם במרכז הדברים ובלב טבע ציבורי, תעשייתי ועירוני. רסטאני (האמון על הגדרת "הריאליזם החדש" במונחים סוציולוגיים) זיהה גישה סוציולוגית בציוריו החדשים של כהנא: אובייקטיביזציה של הדמות בהקשר הפיקטוריאלי, קבע רסטאני, מעניקה לה אקספרסיביות חברתית, ומעבירה אותה מהאסתטי אל האתי זאת ועוד:

"הנשים הסימניות של כהנא מוכיחות את הטיפוגרפיה של הבשר. הן יכולות לאייר חזית בית-קולנוע המציג סרט של ג'יימס בונד, או להנפיש מודעה ציבורית המהללת את האפקטים הפלסטיים של לבנים או מחוכים. לנשים הסימניות הללו משתייכים הגברים הסימניים, השכיחים פחות, אך אף הם כלליים דיים באלמוניותם. כהנא הפך לפופ. או מוטב, הוא הפך יֶה-יֶה."

 

אכן, רסטאני ייחס את השראתו העכשווית של כהנא למועדוני לילה פאריזאיים ידועים, המשמיעים מוזיקה ופזמונים מהגל החדש: "…אהרון כהנא מצייר למען ג'והני הולידיי וסילבי וארטן סמלים קלישאיים המתאימים לטעם הממוצע של מעריציהם." יחד עם זאת, מצא רסטאני בדימויים הללו רצינות בניכור ובכלליות, כזו שמחברת את "אדית פיאף ושייקספיר, את מוריס שבאלייה ואת האמלט".

 

בציוריו החדשים של כהנא גבר האובייקט על האדם. גוף האישה והזכר הוצרנו כאובייקט קפוא (הד לתזת הסובייקט ההופך לאובייקט ומאבד מן האותנטיות הקיומית, שנסח ז'אן פול סארטר ב"היש והאין"?), בה במידה שגופות האישה והגבר עומתו עם אובייקט. בציור "חדר במלון" (1966) – למיטת הברזל ולטפטים הפרחוניים שעל הקיר נוכחות ריאלית יותר מאשר לצללית המושטחת של האישה העירומה השוכבת על המיטה. ובמקביל, ב"זוג על ספסל" (1966) או ב"אישה עם עיתון" מעומתות פיגורות אנושיות עם קולאז' של עיתון מקופל (ונזכיר: מוטיב המדיה היה פופולארי במסורת ה"פופ-ארט"), מבלי שלגוף האנושי יהיה יתרון צורני כלשהו במרחב הציורי. בציורים אחרים, הגוף האנושי הוא אובייקט קצף סינתטי מוקפא.

 

מפתיע במיוחד בסדרת הציורים הנדונים הציור "המונה השחור" (1966), הנעדר כל גוף אנושי. הציור מייצג עיגול מדויק ובתוכו דלת ריאליסטית עם מנעול, נורה תלויה, שני מפסקי-חשמל ולוח מונה שחור. תפנים מוזר, שניתן להבינו כ"דלתיים סגורות" (ואז, בזכות הזיקה לשם מחזהו הנודע של סארטר,  נשמר ההקשר האקזיסטנציאליסטי עם הציורים הקודמים המופשטים) או כסמל לניכור והעדר קומוניקציה (ברמה זו, לוח-החשמל מסמל מערך פיקוח טכנולוגי, בלתי-אנושי). כך או אחרת, ציור על זרות ודיכוי קיומיים. הריאליזם ה"קר" של המראה, ביחד עם הגיאומטריות הקרה, תומכים בזרות הנדונה, אשר על פשרה הארוטי עמדנו קודם.

 

"המונה השחור", כמו רבים מהציורים שהוצגו בתערוכת פאריז, הוצג בתל-אביב רק ב-1970 כחלק מרטרוספקטיבה-רבתי שנפרשה על קירות שלוש הקומות של ביתן "הלנה רובינשטיין". מבקרי האמנות נדהמו לגלות כהנא כה רחוק מאותו אמן חמור-סבר תנ"כי (מהתקופה ה"שמית") או מאותו טראגיקון (של סדרת "המעונה"). בימים בהם התפרקה חבורת "עשר פלוס", לאחר חמש שנים של השתובבות אמנותית, נאלצו מבקרי האמנות להודות גם בשובבותו הצעירה של כהנא בן ה-62.

 

מספר מבקרים היו ערים, בכל-זאת, להבדל שבין ה"פופ" של כהנא לבין ה"פופ של צעירי "עשר פלוס" (מבלי שינקטו בשמו המפורש). מרים טל, למשל, שלא נודעה בהערצתה לחבורתו של רפי לביא, הדגישה את חיוב-החיים שב"פופ" של כהנא, לעומת שלילת-החיים של הצעירים הציניים והאירוניים. בביקורת על תערוכת הזיכרון לכהנא, 1970, כתבה:

"טעמו המעולה של כהנא, אישיותו המקורית, סקרנותו האינטלקטואלית המתמדת, הצילו אותו מ"פופ" הרסני-אבסורדי. משום שכהנא, עם כל תחושתו לטראגיות שבחיים, היה אדם-צמא חיים, צמא חוויות, אוהב את החיים בכל גילוייהם. ה'פופ' של כהנא הוא 'פופ' מאג'ורי מאד ואישי מאד. אין זו תפנית חדה: התחדשות, הנעורים, היו סימן-היכר לכהנא, ובגיל שישים היה בפירוש 'צייר צעיר'."[4]

 

וכמוה חווה זהבי, מבקרת "הצופה", עיתון בעל סיבות (אתיות/דתיות) טובות כשלעצמו לתור אחר "מחייבי החיים", תוך הסתייגות מ"שוללי החיים":

"ניכר פער מזגי בין עבודות ציירים צעירים יותר בשטח זה ובין אלה. ניכר פער מזגי בין עבודות אלה. של כהנא אינן פסימיסטיות, הן מלאות שמחת חיים, נושמים ממש תיאבון לחיים, אולי במיזוג אירוניה מסוימת."[5]

 

 

אפילו מבקרת צעירה דוגמת שרה ברייטברג, שהייתה דווקא מקורבת לרוח האוונגרד של צעירי תל-אביב, הצביעה על ההבדל (וזאת כשנתיים מאוחר יותר):

"את זרם ה'פופ' קלט כהנא בדרכו האינטלקטואלית המיוחדת כשהוא מעדיף לרמז באירוניה מאשר להטיח עובדות בוולגריות כדרך מרבית אמני ה'פופ."[6]

 

אלא, שאהרון כהנא כבר לא היה בנמצא בכדי לקרוא את השורות הללו. ויחד עם גופו המתכלה החלה גם יצירתו לגווע בתודעה התרבותית של הציבוריות הישראלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                הפטירה   והזיכרון

 

 

על הנסיבות המדויקות של מות כהנא חלוקות האינפורמציות. ב"על המשמר" דווח כי "אהרון כהנא נפטר בגיל 62 מהתקף לב, בו ביום שפרצה מלחמת- ששת-הימים. אם היה קשר בין הדאגה לשואה העלולה לבוא עלינו כאן בארץ, ובין מותו   –   לא יידע איש לעולם!"[7]  בעיתון הצרפתי-ישראלי, "ל'אנפורמסיון", כתב צבי סאס, ידידו הטוב של כהנא, שהאמן נפטר עם שמעו ברדיו הפאריזאי על שחרור ירושלים: "השמחה, הרגש, היו עזים מדי ללב הפטריוט." באזכרה שנערכה ביום השנה לפטירת כהנא, תמך ידידו האחר, דוד שחף, בגרסה האחרונה: "הוא הלך ביום השמחה הגדולה, ביום כיבוש ירושלים, ובשורת השוועה הגיעה אלינו ברגע שראשוני הצנחנים התדפקו על הכותל." ב"מעריב", לעומת זאת, ידעו לספר שנפטר בלילה בעת ביקור אצל חברים ולשמע דיווחים על אודות המאבק על הרמה הסורית.[8] האם היה זה אכן ב-7 ביוני 1967, או בימי ההמתנה, או בתאריך אחר – אין לדעת. כך או אחרת, תזת ה"דאגה לנעשה במולדת" ("למרחב", 19.6.70) היא התזה הרווחת. ואמנם, למרות שבבקר יום פטירתו (אם אכן נפטר ביום) צייר כהנא אחד מציורי ה"פופ" שלו שבהם יזהו מבקרים נעורים מחודשים ושמחת חיים, ובכן למרות כל זאת  –  דאגתו של כהנא הייתה מרובה. מספר ימים טרם פטירתו שלח מכתב לצייר התל-אביבי, פנחס אברמוביץ, איש "אופקים חדשים" ובו כתב בעברית עילגת:

"ליקיר פנחס שלום רב!

"מאד שמחתי לקבל דווקא בימים הקשים לארצנו אלי את מכתבך ובינתיים אתה כתבת ב-20/5 המצב עוד חמור בהרבה ואני יושב פה ומרגיש כעריק, ובכל יום אני שוקל (למרות הדרישה הנמרצת של מידה אשתי) אם לא לקחת את האווירון ולטוס הביתה. מידה כותבת לי הרבה  –  בשום אופן לא רוצה שאבוא עכשיו ואמשיך בדרכי ללוס אנג'לס לתערוכתי שם.

"אני מתייעץ כל יום עם ישראלים אחרים, הצעירים יותר ממני והיכולים לחזור, אבל אחרים כמו בזם, ארדון ואחרים נשארים לעת עתה פה. גם השגרירות עוד לא גייסה אף אחד מהצעירים. תאמין לי ידידי, שפה היהודים הישראלים אולי יותר עצבניים  –  (מ)אשר אתם בארץ ושומעים פה על המוסר הגבוה ועל המשמעת יוצאת מהכלל בארץ. גם מהמכתבים של מידה מבין אני כמה אצלכם גדול המורל והאומץ והביטחון.

"מה יהיה? האם תהיה מלחמה, או שהצרפתים יצליחו להשפיע על הרוסים להציל את השלום. אבל איזה שלום זה יהיה, באם אנחנו יכולים להסכים לשלום לא נוח לנו.

"לפי ידיעותי, אני כבר לא עובד ויושב יום ולילה עם הטרנזיסטור כדי לשמוע את החדשות. רבים מהאינטלקטואלים מביאים (!) אהדה לישראל. הרבה קומוניסטים צרפתיים החזירו את פנקסיהם בחזרה גם פיקאסו הצטרף לרשימה של אמנים ואינטלקטואלים שמאלניים והביאו (!) את אהדתם לעניין של ישראל. אבל מה יכול כל זה לעזור, בסופו של דבר זה יהיה עוד פעם שאנחנו בעצמנו צריכים לסדר את גורלנו.

"במד כוח הנוכחי איננו מוצא הרבה מנוחה וריכוז לעבודה. ואין גם חשק גדול לראות תערוכות ואולי גם אין כל כך הרבה לראות פה תערוכות.

"בקשר לתערוכה שלי, עברה טוב, אין אני מדבר על הצלחות, וגם לא גילו בי פיקאסו שני. אבל רכשתי ידידים וקשרים  –  בין אמנים צעירים מדברים על תערוכתי וזה נותן לי סיפוק. לא מוכרים בפאריז, רק שמות ידועים, ואם אני אומר שמות – מונה סזאן, שאגל, פיקאסו – זה יכול להיות לך מובן. פאריז כמובן יפה כמו תמיד והחן שלה והיופי שלה לא נפגע מהמאורעות הפוליטיות ומיניהן. אבל אם בלב כבד אז גם היופי של העיר הזאת.

"אני מאחל לכל החברים והידידים את כל הטוב ונקווה שהכל יעבור בשלום.

שלך בידידות כהנא."

 

מידה כהנא, רעיית האמן, למדה על האסון ממברק קצר: "כהנא מת בפאריז משבץ-לב". אפילו תאריך המוות לא צוין. מידה לא התמהמהה. בהתערבותו ובסיועו של ד"ר חיים גמזו, המריאה למחרת-היום לבירת צרפת  –  פעולה לא פשוטה בימי המלחמה  –  ודאגה להעברת הארון ארצה ולקבורת בעלה בתל-אביב. גם עדותה מאשרת את תזת הדאגה הקטלנית הנ"ל. במכתביו האחרונים ששיגר לה בעלה מפאריז (האחרון מה-2 ביוני) שב והביע את דאגתו מהמתרחש בארץ ואת רצונו לזנוח את כל ענייני תערוכותיו ולשוב מיד ארצה: "אני חש עצמי כאן כעריק, כפושע, מקומי עכשיו בארץ, מה אני עושה כאן?…"

 

כהנא נסע אכן לפאריז, מספר חודשים קודם לכן, במטרה להכין את תערוכתו בגלריה "רמונד קאזנאב", ברובע השמיני. תערוכה זו, בה הציג את ציורי ה"פופ" החדשים שלו, נערכה לאורך חודש מאי 1967. מספר שעות טרם פטירתו, עוד שוחח כהנא בטלפון עם בעל גלריה "אישתר" מלוס-אנג'לס, ארה"ב, וסיכם עמו הצגת אותה תערוכה מיד לאחר תום המלחמה. מידה, שהגיעה בהולה לפאריז, אספה אפוא את חמישים הציורים מ"רמונד קאזנאב", ומיד לאחר ה"שבעה", המריאה עמם ללוס-אנג'לס. בנובמבר אותה שנה הוצגו הציורים ב"אישתר" וגם במרכז יהודי באותה עיר.

 

ובישראל? גלגולי יצירותיו (תערוכותיו) של כהנא באמנות הישראלית חורגים מסיפור גורלו של האמן. כי הגלגולים הללו מלמדים אותנו שיעור מאלף בתהליך דהייה תרבותית אופיינית בחברה שאינה דואגת לשימור תרבותי. מסתבר, אכן, שגם מי שהשיג הישגים בלתי מבוטלים וגרף כיבודים מקומיים ובינלאומיים גם יחד  –  אף הוא אינו מחוסן בפני הדהייה. שכן: אהרון כהנא, אמן שהלך לעולמו עטור תהילה,  אהבה והערכה אמנותית רבה בישראל ובצרפת,  שקע ונעלם מהזיכרון התרבותי הישראלי. נעקוב להלן תהליך השקיעה:

 

במלאת שנה למותו של כהנא, התכנסו בבית אגודת-הציירים והפסלים בתל-אביב מוקירי זכרו והעלו זיכרונות. פנחס אברמוביץ זכר כיצד טיילו, הוא וכהנא, בגלריות של פאריז והבטיח: "יצירותיו שהשאיר אחריו יהיו נכס אשר יתרום לדורות…" יוסף זריצקי דבר על "מין התאמה יפה, מין הרמוניה יפה", שהייתה לו עם כהנא. ואם ההרמוניה הזו נראית מעת מוגזמת, לאור מה שאירע ב"אופקים חדשים" (ראה הפרק הנ"ל בנושא), הוסיף זריצקי ורמז: "ולא כדאי כרגע לנתח את יצירותיו, כי ידוע לכולנו לאן הגיע, לאיזה מבוי הגיע." האם התכוון לתקופת ה"פופ" של כהנא? סביר שכן. שהרי, יחזקאל שטרייכמן, אף הוא איש "אופקים חדשים" (ואשר הבטיח שהוא וחבריו "ירגישו את חסרונו הרבה שנים"), הוסיף: "מדי פעם בפעם היה לו הרצון ללכת רחוק מהזקנים ולהתקרב לצעירים."

 

 

המלים היו חמות, אך רק ביוני 1970 חזרה יצירתו של כהנא אל הבמות בארץ. באותה עת הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב תערוכה רטרוספקטיבית של כהנא ובה למעלה ממאה יצירות במדיומים שונים (כולל קרמיקות ויצירות אמאייל).  התערוכה כונסה ברובה מעיזבונו של כהנא (ונעזרה בחמש יצירות מאוסף מוזיאון תל-אביב). לא היה זה, אפוא, המבחר המשובח ביותר של יצירת כהנא, דבר העשוי להסביר את הביקורות המעורבות בהן נתקבלה התערוכה (ראו ביקורותיהם של רן שחורי ב"הארץ" ושל ראובן ברמן ב"ידיעות אחרונות"). אך, מעריציו של כהנא שמרו לו אמונים: מרים טל הגיבה בהתלהבות ובאופטימיות ביחס לנוכחותו העתידית של האמן: "כהנא שהשפיע השפעה רבה על הציור הישראלי היה אחד מאמני הצמרת שלנו; ציורו ימשיך להתקיים. מעריציו רבים גם בארץ וגם מחוצה לה."[9] בקטלוג התערוכה הפליג ד"ר גמזו ברימום זכרו של כהנא: "(הוא) היה שייך לאותם האמנים הישראליים החשובים." בסיום דבריו במבוא רמז גמזו לפרשה העגומה מימי "אופקים חדשים": "(כהנא) העדיף להתקדם לעבר הקיצוניים שבחידושים, מאשר לרקוע על מקום אחר יחד עם אמנים אחרים בני גילו, שהמשך טיפוחה של תדמיתה האמנותית הממוסדת  העסיקה אותם יותר מן ההרפתקה המרתקת של הפלגה לעבר הבלתי נודע, אל פאתי האופקים החדשים באמת." סתירת-לחי מצלצלת לאי-אלה אמנים מ"אופקים חדשים" (עמם סגר ד"ר גמזו חשבון היסטורי אישי). מחמאה מצלצלת לכהנא.

 

חלפו שנתיים. ב-1971 הוצגה אמנם תצוגה של יצירות כהנא בבית ראש עיריית רמת-גן, ד"ר ישראל פלד, במסגרת חגיגות היובל של העיר, ברם לא זו התערוכה שתגאל את זכרו של האמן. ב-1972 ראה אור אלבום רישומים של כהנא, במהדורה של 180 עותקים, אשר אף הוא נותר כאירוע אזוטרי. גם בול הנושא את ציור "התחייה" מ-1955 ואשר הונפק מטעם השרות הבולאי, לא הפך את כהנא ללהיט. עם זאת לתערוכה שהוצגה בגלריה של בית ליוויק בתל-אביב בחודש מרץ 1972 הייתה היפעלות בלתי מבוטלת. בתערוכה הוצגו ציוריו האחרונים של כהנא, מאלה שלקטה אלמנתו בסטודיו של האמן בפאריז. "מבחר מעולה של בדים ועבודות", התפעל רן שחורי.[10] דומה היה, שכהנא עודנו חי וקיים וממשיך להציג את יצירותיו החדשות. "(כהנא) שמר על עמקות ואיכות ציורית ועל רעננות ונעורים תמידיים כאחד", הוסיף שחורי. ואף על פי כן, קולות חדשים החלו להישמע, כאלה שלא נשמעו בעבר. ב"משא", המוסף הספרותי של "דבר" ,  הסתייגה שרה ברייטברג מ"מסכת בנאלית" (כדבריה) המאפיינת את ציורי כהנא מתקופתו השמית.[11]

 

אלא, שב-1972, חמש שנים לאחר פטירתו, כהנא עודנו נכח כאמן חשוב בזיכרון התרבותי המקומי. כשהוצגו בדצמבר 1972 מספר יצירות שלו בבית אגודת האמנים בתל-אביב כחלק מתערוכת זיכרון לשישה אמנים מודרניים שנסתלקו מן העולם  –  הזכיר רן שחורי לקוראי "הארץ": "מהבולטים ומהתוססים שבציירי ישראל."[12]

 

עוד חמש שנים חלפו. חמש שנים קריטיות של שכחה גוברת, בהן לא הוצגה בישראל שום תערוכה של כהנא (בברלין, לעומת זאת, הוצגו מספר ציורים של כהנא ביחד עם שבעה אמנים ישראלים נוספים. פרי יוזמה פרטית של מקס ריבנפלד, סוחר אמנות תל-אביב). לאמתו של דבר, גם תערוכת חמישים רישומים של כהנא בגלריה "גבעון" בתל-אביב בשנת 1977 לא יכולה הייתה לגרוף התרגשות ציבורית בגין המדיום המינורי (אף שמרחב הרישומים נע בין 1966-1926, דהיינו רטורוספקטיבה שלימה). העובדה היא, שעמוד שלם ונלהב שהקדיש צבי סאס לידידו המת, היה חריג (בשפה הצרפתית, כזכור), בעוד שאר העיתונים היו צנועים הרבה יותר בתגובתם, אף כי כתבו באהדה.

 

בדצמבר 1978 הציג המוזיאון העירוני של חיפה תערוכה רטרוספקטיבית של יצירת כהנא (אוצרת: יהודית שן-דר). העובדה שהתערוכה הוצגה בחיפה מנעה כיסוי נרחב בעיתונים (אשר מאז ומתמיד לא היו נדיבים מדי כלפי התרבות החיפאית).  וכך, גם לא עלתה לדיון ציבורי חשיבות החלק החסר (במוצהר ובמתכוון) מתערוכת חיפה, שהתמקדה בדמות האדם שבציורי כהנא. בכל אופן, תהליך דהייתו של כהנא במרכז עולם האמנות הישראלי (קרי: תל-אביב) נמשך. תערוכת ציורים על נייר בגלריה "הלל" הירושלמית בדצמבר 1979 (בלטה פה סדרת "המעונה" מ- 1961-62) המשיכה אף היא במעגל הזיכרון הפריפריאלי. מרים טל הירושלמית המשיכה אמנם כדרכה: "נועז ומרשים"[13], אך יגאל צלמונה כבר שם את האצבע ב"מעריב" על תהליך השכחה כשכתב: "תערוכה זו מזכירה לנו שהיה צייר חשוב ורשם בחסד,  שבשנים האחרונות הועם מעט זיכרון יצירתו."[14] (11.1.80). וכך, יכולה הייתה דורית לויטה לכתוב ב"הארץ" ש"שאהרון כהנא שייך לזמן הכבשות השחורות של האמנות הישראלית."[15] לויטה זיהתה את "השחרתו" של כהנא בקפיצותיו הסגנוניות ובנטייתו לגיאומטריות (שלא התיישבה עם ההפשטה הלירית המקומית). עתה כבר הושלם תהליך השכחה. "פעם דמות מרכזית בנוף האמנות המקומית, אשר נשכח כמעט כליל באורח מצער", כתב מאיר רונן ב"גרוזלם פוסט", ובאותה עת  –  שב ואיתר ביצירותיו של כהנא את "המאגיה הישנה והטובה" ואפילו "פשטות מהסוג של מוצרט ובאך."[16]

 

ציורי הנייר מירושלים הוצגו פעם נוספת בתחילת 1980 בגלריה "גבעון" התל-אביבית. שמואל גבעון, שרכש חלק נכבד מעיזבונו של כהנא, הציג את יצירותיו של האמן תחת הכותרת – "חיפוש והתנערות ערכים", ובתו, נעמי, אף כנסה קטלוג צנוע ובו אוסף ביקורות על יצירתו של כהנא לדורותיה. האהדה לתערוכה לא גאלה את כהנא מהשכחה ואובדן הרלוונטיות בתקופה המאבדת עניין בהפשטה לטובת פוסט-מודרניזם. גם העובדה, שבאותה עת, הוצג כהנא כענף "כנעני" בתערוכת "המיתוס של כנען" (הגלריה של אוניברסיטת חיפה. אוצר: אברהם קמפף), לא הועילה הרבה לזכרו של כהנא בקרב חוגי האוונגרד התל-אביבי, חוגים אנטי-"כנעניים" ברוחם. אך, ייאמר לזכות גלריה "גבעון"  שהמשיכה להתעקש על יצירת כהנא ותלתה את יצירותיו בהזדמנויות שונות. באחת מהזדמנויות אלו כתב רפי לביא במקומון, "העיר": "… תזכורת המרמזת על עומקו של הקרחון הנמצא מתחת למים ומבקש לצוף. על המוזיאונים להבין שכל כמה שנים צומח דור חדש של מתעניינים באמנות, ויש לשוב ולהציג מדי פעם אמנים מסוגו של כהנא, ולו כתזכורת קטנה. (…) בפעם האחרונה המוזיאון הציג את כהנא לפני שלוש-עשרה שנה."

 

 

שנות השמונים שמרו על שתיקה כמעט מוחלטת לגבי יצירתו של כהנא. כאילו נמחק מהאמנות הישראלית, גם אם זעיר-פה זעיר-שם נתלו ציורים שלו באוסף כזה או אחר של מוזיאונים (או בתערוכות היסטוריות שארגן  כותב שורות אלו. למשל: "דור תש"ח באמנות ישראל", או "מיתוס העקידה באמנות הישראלית"). במכירות-פומביות נמכרו מעט מציורי כהנא במחירים נמוכים להדהים. במידה ונותר זכר ליצירתו היה זיכרון זה מוגבל לתקופתו השמית של הצייר. הסיבות ברורות: תצוגות האוספים של המוזיאונים הגדולים, במידה וכללו את כהנא, הצטמצמו לרוב בפרק זה (ציור העקידה במוזיאון תל-אביב, לדוגמה). כשהוא מזוהה עם המזרח הקדום (ועם "כנעניות") הפך כהנא טרף קל לאויבי ה"כנעניות"  ולכל אותו דור ישראלי חדש שמאס בכל גינוני מקומיות ושורשיות. לזכרו האמנותי של כהנא לא נותר סיכוי רב. כמוזכר במבוא לספר זה, בתערוכה משמעותית כמו "ציוני דרך באמנות הישראלית". (מוזיאון ישראל, ירושלים, 1985) הוזכרה תרומתו של כהנא בקטלוג, אך יצירתו-גופא נפקדה מהתערוכה. 

 

מעט קובלנות נשמעו. בסוף 1987 ביקש כותב שורות אלו להתריע על ההיעלמות ההיסטורית הנדונה וארגן בקומת-הביניים של בית-האמנים הירושלמי תערוכה אינטימית בשם "חידת האייל של אהרון כהנא", ובה רישומים מרובים מעיזבון-כהנא, מספר ציורי-שמן מאוספים שונים וכלים קראמיים. הביקורות היו זעומות ביותר, קהל מיעט להגיע. באותם ימים כבר קיים היה ברמת-גן "בית כהנא", מוזיאון עיזבונו של הצייר, אשר מוקם בבית בני-הזוג כהנא שעל גדות הירקון, בו עמלה האוצרת, אינה ארואטי, על ריכוז עבודות ומידע בתחום יצירתו של כהנא. אלא, שהבית סגור היה לקהל הרחב בגין שיפוצים לו נזקק. כהנא נותר, אפוא, סוד שכוח, נושא לעבודות סמינריוניות או מחקרים אקדמיים של קומץ מתעניינים   (כגון מחקרו ההיסטורי של בנו כלב, אז סטודנט באוניברסיטת תל-אביב). לכל היותר, נאספו יצירות רבות של כהנא, בנאמנות חסרת פשרות, לאוספו התל-אביבי המרשים של עמי בראון. תערוכה ספק-רטרוספקטיבית של כהנא, שנערכה בראשית 1989 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (הממוקם ממש אל מול בית כהנא) לא תרמה רבות לגאולת זכרו של האמן. אולי אף להיפך. מיקומה באולם קטן בקומת-הביניים הפחות-יוקרתית  וההתפשרות על בחירת עבודות שלא מהדרגה הראשונה העמידו את כהנא כאמן בינוני. לא הייתה זו תערוכה שתצדיק את תיאורו של מנהל המוזיאון, מאיר אהרונסון, שכתב בפתח הקטלוג: "מחווה לאמן חשוב שפעל בארץ ולצער רבים נשכח, ומחווה לשכן." "זה לא זה. לכהנא  מגיע משהו רציני יותר". כתב רפי לביא ב"העיר"[17], וב"הארץ" העדיפה ציונה שמשי להזכיר לקהל השוכח מי היה כהנא, כתופעה תרבותית וכאדם: "תמיד הוא הפתיע אותנו, הצעירים, דור העתיד,  –  יום יום במגוון העיסוקים, בהגדרות וברוחב האפשרויות שהטרידו אותו, בשמחת חיים שאין שנייה לה."

 

                                  *

בימים בהם נכתבות שורות אלו, 1990, מושלמות ההכנות לפתיחתו הרשמית של "בית כהנא". תערוכה רטרוספקטיבית מייצגת ואיכותית אמורה לחגוג את חנוכת הבית, ועמה  –  ספר זה. התקוות הן שפרק חדש במורשת כהנא ייחנך, שתהליך הדהיה יוחלף בתהליך משקם, שימקם את כהנא, כאמן וכבעל הצעה תרבותית, במרכז לו הוא ראוי. עם זאת, תמימות תהא זו לחשוב, שפעילות מבורכת של בית כהנא ושל עיריית רמת-גן תוכל לחולל מהפכה של ממש בתרבות שאיננה חפצה (עדיין) להישיר מבט אל דמותה ולהודות, שזהותה שוכנת במו חיפושיה אחר הזהות. חיפושים אלה אינם יכולים לדלג מעל "פרשת כהנא". כי במורכבותו של כהנא שוכנים חומרים מסוג מח-העצמות של התרבות הישראלית, ואפילו מכוסות העצמות בבשר, בעור ובמחלצות משתנים לבקרים. התחיינה העצמות האלה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                            אפילוג

 

 

"רק פיקאסו יכול להרשות לעצמו לומר: "אינני מחפש – אני מוצא". רוב האמנים מבלים שנים רבות במבוכי החיפוש.  לעיתים, כל חייו של אמן אינם אלא שרשרת חיפושים המצטרפת לסך הכול גדול,  ליצירת חייו …. בהרגיש אמן את הצורך בהתחדשות, בחריגה מן השגרה, בזינוק לעברה של צבעוניות חדשה, בהפלגה לקראת יתר חירות בקומפוזיציה  –  לא יעמוד בפניו שום מכשול ומתח ההסתכנות יגרה עוד יותר את מכחולו לפלישה לארץ לא נודעת זו, בה שרויים החיפוש המרענן וההתנערות מאבק הדרכים הישנות."

 

(ד"ר חיים גמזו בהקדמה לתערוכה "גואשים 1961-1962" מוזיאון תל-אביב, 1962).

 

 

 

"כזה היה הצייר אהרון כהנא. נמלט מן השגרה, מתלהב מכל גילוי חדש, מסתכן בשריפת גשרים, צועד במיפסע זמנו, זונח את הישן כשאינו מספקו יותר ומצטרף אל החדש הקוסם לו ותואם את הטמפרמנט שלו. תכופות לא היסס אף לסגל לעצמו ערכים המתכחשים לאמונתו האסתטית הקודמת, המתעלמים ממה שיצר וגיבש במשך שנים רבות. ככל שהוסיף שנים, כן גם היה נועז יותר. ככל שהבשיל יותר, רצה להיראות  –  ולהיות!  –  צעיר יותר; רצה ויכול."

 

(ד"ר חיים גמזו בהקדמה לתערוכה הרטרוספקטיבית, מוזיאון תל-אביב, 1970)

 

 

 

 

"מראשית דרכו כאמן 'מודרני' (בתערוכות "אופקים חדשים" ובתערוכות היחיד שערך בארץ ובפאריז) כהנא נחשב לאמן חורג מן המקובל ומפתיע בחידושיו ובכוח ההתחדשות. במרחק הזמן שעבר, נראה כי תרומתו לאמנות ולאמנים גדולה מששיערו אפילו 'שותפיו' ל'אופקים חדשים'.

 

"אהרון כהנא הוא איש מחקר באמנות. ער, רציני ופתוח. בעל חוש אסתטי עז ונטייה להרמוניה אשר באה לידי ביטוי בקומפוזיציות המושלמות שלו  –  אף בחיפושיו מרחיקי הלכת ביותר. מן הגיאומטריה הסימבולית עד למופשט ה'בלתי תלוי'  ולטיפול בנייר כנושא-תומך ביצירה.

 

"כהנא ראה עצמו חופשי בבחירת דרכו האמנותית, בלתי כבול בתפיסות 'אופקים חדשים'  –  ברובן מוכתבות על ידי מה  שאפשר היום לכנות 'זרם זריצקי'. בהיותו מואשם בקונסטרוקטיביזם, ביתר גיאומטריות, היה הפער בינו לבין 'המופשט הלירי-רוסי' נושא לויכוחים קשים בין חברים לתפיסה אמנותית, כביכול משותפת, ולבין הקהל הרחב מעל דפי העיתונות.

 

"'זריצקי משפיע מדי, כופה מדי, עיקבי מדי'  –  אך כהנא חתר נגד הזרם גם בין חבריו לקבוצה הרעיונית-אמנותית. שאלתי את פנחס אברמוביץ (חבר ומזכיר 'אופקים חדשים'): 'מה ייחד את כהנא עד כדי כך שהגיע לוויכוחים רעיוניים לוהטים כל כך?' 'כהנא היה מחשבתי-תרבותי בגישתו האמנותית ומאד אירופאי', הוא ענה.

 

"מכיר בחשיבות חופש היצירה ובהתנסות האמנותית (שלא ידעה כמעט גבול)  ובהיותו בעל אומץ-רוח, אנרגיה יצירתית רבה, חיוניות ועוצמה  –  דבר לא היה עוצר בעדו מלנסות דרכים אמנותיות אשר עשויות היו לקדם את ערכה האמנותי של יצירתו.

 

"רציונאליסט במידה לא פחותה מזריצקי  –  הוא לא היה מחושב ולא נתפס לפתרונות סכמאתיים. אצלו לא תמצא מסקנות בלתי ניתנות לערעור או מבנה נוקשה ואחיד. כהנא האמן המגלה, ומחפש נלהב ביותר אחר אמצעי ביטוי ותמציתיות רעיונית ואמנותית. לעולם לא הסתפק בתגלית אחת ואימץ אותה כפתרון סופי ומספק להמשך היצירה. אמן בלתי מתפשר שאף להגיע לערכים אוניברסאליים בעלי תוקף ובלתי תלויים במקום, בזמן, בתפיסות חברתיות ודווקא הוא יצר כמה מן היצירות 'הישראליות' ביותר בתפיסתן ובשפה אמנותית משוחררת מן הבעייתיות המקומית.

 

"שילוב של ניתוח שכלתני ואמוציונאליות כמדרבנת היצירה הביאו את כהנא לעשייה אמנותית מפתיעה למדי, הן ברבגוניותה והן בתוצאותיה האמנותיות."

 

(נעמי גבעון, מתוך הקדמה לתערוכת "חיפוש והתנערות ערכים", גלריה גבעון, תל-אביב, 1980)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  


[1] "הארץ", 2.10.1966.

[2]  שם.

 

[3] "Jerusalem Post", 30.9.1966.

[4] "למרחב", 17.6.1970.

 

 

[5] "הצופה", 26.6.1970.

[6]  "דבר", 24.3.1972.

 

[7] צלילה אורגד, "על המשמר", 26.6.1970.

[8] "מעריב", 2.2.1968. 

[9] 19.6.1970.

[10] "הארץ", 24.3.1972

[11] "משא","דבר", 24.3.1972.

 

[12] 12.1.1973.

[13] "ידיעות אחרונות"  4.1.1980.

[14] "מעריב", 11.1.1980.

[15] "הארץ", 11.1.1980.

[16] "Jerusalem Post", 18.1.1980.

[17] 17.2.1989.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: