הרי יהודה: ירושלים של הייקים

Juda  Bergen                

          הפנומנולגיה של הרי-יהודה בציורי העליה מגרמניה

 

ייצוגה של ירושלים באמנות הארצישראלית ידע גלגולים תחביריים שונים.[1] המבט הפנורמי מצד מזרח אל הר-הבית, המבט מעל כיפות-העיר, ההתמקדות באתרים מייצגים (מקום-המקדש, הכותל המערבי, מגדל-דוד, החומה, סימטאות ועוד), בטיפוסים, בנביאים וכו' – אלה ואחרים חוברים לכלל איקונוגרפיה ירושלמית מורכבת ובעלת עומק היסטורי. והנה, לאורך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, איקונוגרפיה חדשה הגיחה אל מסכת הייצוג הירושלמי, כאשר פיסת-נוף ירושלמי, שלא נראה עד כה בציורי העיר, החלה כובשת ניירות ובדים: מדרונות הרי-יהודה שבסימן יובש, טראסות עתיקות, להט, אבנים ומידבר – שבו וחזרו בציוריהם של ציירים המגיעים תחילה מאוסטריה ולאחר מכן מגרמניה. אנה טיכו, ליאופולד קראקוור, משה ברנדשטטר-מוקדי, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו, מרדכי-מקס  ברונשטיין-ארדון, לאה גרונדיג, אהרון קאהן-כהנא, קורט זינגר, רות במברגר ואחרים – חלקם ילידי וינה, חלקם מוצאם מפולין, אך כולם גם יחד נושאים מטען תרבותי גרמני – מכוננים מבט חדש על ירושלים, כזה שיתמסד בציור הנוף הירושלמי ואף יביא "צאצאים" מאוחרים (כגון, ברישומים של אביבה אורי משנות השישים, בבדים של איבן שוויבל משנות השבעים, בתחריטים של עופר ללוש משנות השמונים).

 

Juda Bergen, הרי-יהודה של הציור שנהוג לזהותו כ"ייקי", הרי לנו ירושלים של טבע (צחיח, אמנם), העונה לירושלים ארכיטקטונית היסטורית (למרות שגם זו צוירה בידי חלק נכבד מהציירים הנדונים: טיכו ושטיינהרדט, למשל, רשמו וציירו את כיפת-הסלע, החומות והסימטאות). הרי-יהודה כטבע אל-זמני, טבע טרגי, טבע מורבידי. משימת השורות שלהלן לנסות לרדת אל שורשי המסמן החדש הזה של ירושלים, אל הקשריו העיוניים ואל סוד-פשרו.

 

יצוין: חשיבות האיקונוגרף של הרי-יהודה חורגת מתחום הציור. שכן, ה"המצאה" ה"ייקית" הנדונה פלשה  גם לתחום הצילום ה"ייקי" (ראו צילומיו של יוסף שווייג את מידבר-יהודה בשנים 1945-1935[2]) ואפילו לתחום הארכיטקטורה ה"ייקית": בשנת 1938 נפתח בית-החולים "הדסה" על הר-הצופים בירושלים. האדריכל, אריך מנדלסון, יצר מיתחם המאופיין בקווים אופקיים רחבים המבקשים להתחבר לנוף ההררי מבלי להתחרות בו. זאת ועוד: קצותיהם המזרחיים של הבניינים עוצבו בחצי-עיגול ובחלקם נקודות-תצפית אל נופי מידבר-יהודה! שנים רבות מאוחר יותר, ב- 1967, יתרפק עדיין יצחק-פטר דנציגר, יליד גרמניה, על הרי-יהודה כאשר יחצוב באיזמלו "טראסות" בפסל-פניו המונומנטליות של זאב ז'בוטינסקי.

 

ד"ר קרל שוורץ, מי שניהל בברלין את המוזיאון היהודי עד עלייתו ארצה ב- 1933 והתמנותו למנהל מוזיאון תל-אביב, התייחס ב- 1941 בספרו "האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל" לחוויית האור הלוהט: "רק האמן היושב כעת בארץ (…) נוכח לדעת כעבור זמן-מה, כי לוח-הצבעים האירופי אין להשתמש בו כאן; כי תנאי האור והאוויר בארץ יוצרים תנאים אופטיים אחרים; הצבעים נראים באור אחר, הם עזים יותר, האקורדים שלהם שונים ופרספקטיבת-האוויר מיוסדת על מושגי-רוחק אחרים. הבהקת האור וערפולו מוזרים הם לעין שהורגלה בתנאי האור והאוויר של אירופה. בקיץ לוהט החום, קרני השמש העזות רוטטות ומטשטשות, יחד עם אדי הטל, את קווי-ההיקף של העצמים. השמים אינם קלים ובהירים, אלא בהשוואה עם העצמים הריהם קהים ותכופות כבדים."[3] תיאור זה של ד"ר שוורץ חל, מן הסתם, גם על ייצוגי מידבר-יהודה, אשר סביב 1940 כבר היו שגורים ביצירתם של אמנים עולי-גרמניה, מרביתם ידיו הקרובים של המנהל מברלין.

 

מה הביא את הציירים העולים הללו – מרביתם מתגוררים בירושלים – להיתפס לפתע אל טופוגרפיה ואור שלא עניינו עד אז את צייריה של ירושלים? האם ציור-הנוף היוקד בצהובי-השמש חייב, למשל, לנופיו היוקדים של ואן-גוך, מי שהשפיע עמוקות על האקספרסיוניזם הגרמני בכלל (ועל ל.קראקוור המוקדם בפרט)? אולי; הגם שצהובי ארל של שדות החיטה רחוקים ביותר מהישימון העוטף את עיר-הקודש. ואף על פי כן, בחיפוש אחר הקשר בין פרובאנס למידבר-יהודה, נתפסת העין לשורות שכתב פרידריך ניטשה ב"זה האיש":

"…כולם כאחד מצטיינים באווירם הצח והיבש: פאריז, הפרובאנס, פלורנץ, ירושלים, אתונה, – שמות אלה מעידים על משהו; תנאי מוקדם לגאון: אוויר יבש, שמיים זכים – משמע, חילוף-חומרים מהיר, האפשרות להחזיר לעצמך שוב ושוב כמויות כוח רבות, רבות לאין-ספור."[4]

 

אנו זוכרים את התהילה הניטשיאנית להר: זרתוסטרא עולה ויורד מהר. ההר מומלץ כמקום-התבודדותו של הפילוסוף, של היחיד הפורש אל האסקטיות ואל הרוח. כאן –

"אוויר טוב, זך, בהיר, חופשי, יבש כאוויר פסגות, בו כל בעל-חיים נעשה רוחני יותר, כנפיים צומחות לו. (…) מידבר זה, שזה עתה דיברתי בו ואשר אליו נמלטים הרוחות החזקים הנוטים אלי-חופש, ובו הם מתבודדים…"[5]

 

אם כן, לא ההר של "הנשגב" הקאנטי, גם לא ההר של "הנשגב" השילרי (ב"וילהלם טל" קראנו: "קול נהם ורעם בהרים…/ עז-לב יכין צעדו/ על פני ערבות קרח,/ מקום אביב לא ינוה/ ולא יציץ שם פרח."[6]) ואף לא ההר של שלגים, יער וצוקי-מרום של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך), לא פסגות שמימיות של מוות ותחייה; לא כל אלה, אלא השיפוע, המדרון המונוטוני של ההר המידברי. ועם כל זאת, הרקע התרבותי של הרומנטיקה הגרמנית בנושא שירת ההר קשור-גם-קשור לענייננו בגין הסימן הכפול של ארוס ומוות שההר מסמנו: פרשו של היינה "רוכב בגיא-הרים,/ יגון בצעדיו, שואל:/ אל חיק אהובתי אבוא/ או לקבר האפל?"[7] וגם על הצוק המשקיף על עמק-הריין יושבת, כזכור, לורליי, שמטביעה ביופייה את המלחים. ובשיר נוסף, אורן על הר קפוא ושומם עורג לתמרה רחוקה.[8] בשיר רומנטי-גרמני אחר שורר אלואיס ייטלס: "על גבעה אשב בשקט,/ ועיני הרחק אשא,/ ערפל מכחיל באופק,/ שם ניגלית לי אהובה."[9] אך, הגם שהרי-יהודה חפים מכל ארוס, ובשורתם האחת היא מוות, הציירים המגיעים לכאן מגרמניה יכולים לשאת הנה מהרומנטיקה הגרמנית את מוטיב ההר כמוטיב של כיסופים אל הבלתי-מושג. בשירו מ- 1816 של גיאורג פיליפ שמיט פון לובק, "הנודד", קראנו: "מן ההרים באתי הלום,/ מהביל הגיא, הים יהום./ אלך מחריש, לבי נוגה,/ שואל-קובל הקול: איה?/ תמיד: איה?/ השמש כאן כל כך קרה,/ חיים זקנו, ניצה נשרה,/ כל הדברים נבוב צלילם,/ אני נוכרי במלוא-עולם./ איך, ארץ אהבתי?/ נכזבת הזויה-בכדי!"[10]

 

ההר, אכן, הוא מחוזו של הנודד. ההר כמושא לצער-עולם ואניגמטיות, לתחושת זרות קיומית, לכיסופים ולזיקה הארמונית מנועה לעד.

 

זה השלב בו אנו באים אל ספרייתה של אנה טיכו ב"בית-טיכו" בתקווה למצוא בה מפתחות ספרותיים מדויקים יותר לתגליתה הגדולה את נופי הרי-יהודה. בינות לספרי השירה הרומנטית הגרמנית הרבים שבספרייתה, בולטת לעינינו הפואמה "ריין" (Der Rhein) מאת פרידריך הלדרלין, ובה מפייט המשורר, הסמוך להרי-האלפים, בינות לעלווה סמיכה של יער ולאור-ירח: "עת לפתע, הרחק בהרים,/ עמוק תחת פסגות-הכסף/ (…)/ שמעתי בתהום הקרה מכל,/ צעיר קורא לדרור. גם שמעתיו שם ברוגזו,/ מטיל אשם באמא-אדמה/ וברעם הוא עצמו שהולידו,/ (…)/ היה זה קול האציל שבנהרות,/ קולו של הריין בן-החורין…"[11]  כוח הנעורים הארוטיים של נהר הריין כסתירה חריפה לזיקנה הצחיחה של הרי-יהודה. שכאן, על אותו מדף, נמצא ספר שיריה של אלזה לסקר-שילר, "פסנתרי הכחול" (שראה אור בירושלים ב- 1943) ובו מופיע בגרמנית השיר "ירושלים":


[1] גדעון עפרת, "הרתוריקה הגרפית של ירושלים", "עם הגב לים", ירושלים, 1990, עמ' 403-407.

[2] יוסף שווייג, יליד פולניה, רכש השכלתו באוסטריה ב- 1922 והתיישב בירושלים ב- 1925).

[3] קרל שוורץ, "האמנות היהודית החדשה בארץ-ישראל", ירושלים, 1941, עמ' 66.

[4] בתוך: פרידריך ניטשה, "שקיעת האלילים", תרגום: ישראל אלדד, תל-אביב, 1978, עמ' 165.

[5] פרידריך ניטשה, "לגניאולוגיה של המוסר", תרגום: ישראל אלדד, תל-אביב, 1967, עמ' 315-314.

[6] פרידריך שילר, "וילהלם טל", תרגום: ח.נ.ביאליק, תל-אביב, 1923, 1963, עמ' י"ב.

[7] היינריך היינה,

[8] שם, עמ'

[9]

[11] בתרגומי החופשי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: