Archive for ינואר 19th, 2011

ינואר 19, 2011

הרי יהודה: ירושלים של הייקים

Juda  Bergen                

          הפנומנולגיה של הרי-יהודה בציורי העליה מגרמניה

 

ייצוגה של ירושלים באמנות הארצישראלית ידע גלגולים תחביריים שונים.[1] המבט הפנורמי מצד מזרח אל הר-הבית, המבט מעל כיפות-העיר, ההתמקדות באתרים מייצגים (מקום-המקדש, הכותל המערבי, מגדל-דוד, החומה, סימטאות ועוד), בטיפוסים, בנביאים וכו' – אלה ואחרים חוברים לכלל איקונוגרפיה ירושלמית מורכבת ובעלת עומק היסטורי. והנה, לאורך שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, איקונוגרפיה חדשה הגיחה אל מסכת הייצוג הירושלמי, כאשר פיסת-נוף ירושלמי, שלא נראה עד כה בציורי העיר, החלה כובשת ניירות ובדים: מדרונות הרי-יהודה שבסימן יובש, טראסות עתיקות, להט, אבנים ומידבר – שבו וחזרו בציוריהם של ציירים המגיעים תחילה מאוסטריה ולאחר מכן מגרמניה. אנה טיכו, ליאופולד קראקוור, משה ברנדשטטר-מוקדי, יעקב שטיינהרדט, יוסף בודקו, מרדכי-מקס  ברונשטיין-ארדון, לאה גרונדיג, אהרון קאהן-כהנא, קורט זינגר, רות במברגר ואחרים – חלקם ילידי וינה, חלקם מוצאם מפולין, אך כולם גם יחד נושאים מטען תרבותי גרמני – מכוננים מבט חדש על ירושלים, כזה שיתמסד בציור הנוף הירושלמי ואף יביא "צאצאים" מאוחרים (כגון, ברישומים של אביבה אורי משנות השישים, בבדים של איבן שוויבל משנות השבעים, בתחריטים של עופר ללוש משנות השמונים).

 

read more »

ינואר 19, 2011

רחל, שרה, הגר

 

                      רחל, שרה, הגר

 

א.

עוד בטרם הייתה אם ביולוגית, היא הייתה אם לאומית; ועוד בטרם הייתה "אמא אדמה"[1], היא הייתה "אומה" ו"מולדת". אין עוד שפה כשפה העברית שידעה להטמיע, עוד מאז ימי קדם, אימהוּת ב"אומה" והולדה ב"מולדת". אך, הייתה זו התנועה הרומנטית והייתה זו הלאומיות, שהסתעפה ממנה, שפעפעה אל תוך האמנות הציונית מראשיתה את דמות האם הקולקטיבית השמימית, מין "בתולת ציון" שהפכה לאם טרנסצנדנטלית (בעלת זיקה נוצרית ברורה לאם הקדושה).[2]

דמות-אם אלגורית ומיתולוגית זו, ששורשים לה בתנ"ך, במדרש ובקבלה (אך הדיה המודרניים המערביים בדמויות נשיות לאומיות ניאו-רומיות נוסח "בריטניה", "קולומביה", "מרי-אן" וכו') ליוותה את הספרות היהודית והעברית, הדתית והחילונית, לדורותיה. אלא, שספרות ההשכלה במאה ה- 19 היא שהרימה את כפפת הלאומיות ושחזרה את דמות האם הנדונה כפיגורה מטאפיזית המייצגת את השפה העברית המתחדשת ו/או את דמות הארץ שבניה עזבוה. ראו את דמותה ה"מדוניית" של "איילת השחר" ב"מגילת האש" של ח.נ.ביאליק, 1905: יפיפייתו האהובה של עלם, שהיא גם דמות אם בעבור מאות בחורים ובחורות שהוגלו מארצם אל אי שומם. נדגיש את האדיפליות המאפיינת את יחסי איילת השחר והעלם הרך, "בנה", מעין יוקסטה בגלגול ציוני. זוהי אותה אדיפליות שתאפיין את המגעים האינטימיים של החלוץ עם "אמא אדמה", זו שגם תתבע את דמו.[3]

read more »

ינואר 19, 2011

בתולות ציון

                              בתולות-ציון החסודות

             (פרקים בזהותה הנשית של האמנות הישראלית)

 

מספרים, שפסעה על הארץ יחפה וסמוקת-לחיים, שסיקלה, סללה, רעתה ועדרה. ובלילה, עם תום ההורה, כך מסופר, תנתה אהבים באהל או בחולות. ומסופר שנועזת היתה, אבנגרדית. אז, כיצד זה שכנפיים מטאפיזיות הוצמחו לה באמנותנו והיא מעופפת לה ברקיעים כמו היתה בת-אל בבתולי-עד?

 

על הפרק: דמות החלוצה באמנות הארצישראלית; פרק-על בעיצובה של הנשיות באמנות הישראלית, אמנות שנשלטה עד שנות השבעים בידי רוב מוחץ של גברים. אנחנו שואלים: מה עוללו זכרי-אמנותנו לבתולת-ציון? וכיצד שמרה זו על בתוליה? נודה ונתוודה: לכל אורך הדרך,  הכחשה עקבית ועיקשת את מיניות האשה. האשה העברית, כלומר. הנה כי כן, משום מה, ה"דרור ליצר", כקריאתו של שאול טשרניחובסקי, יתממש בעיקר בטריטוריה של האשה הערביה. במונחים טיפוליים: אוריינטליזציה סובלימטיבית של עקרון החמוקיים. וביתר שאת: ייצוג היהודיה האשכנזיה בסימולי הדחקה (דמות-אם) ועידון (מלאך, מוזה, אלה, מאדונה וכו'). כנגד זאת, ככל שמתקרב האמן העברי, איש העליות הראשונות, אל ייצוג הערביה, כן בא יותר על סיפוקו ופורקנו וכן מרבה בחמוקי גוף דשנים. הנוסחה המוכרת עוד מאז הסאלונים הצרפתיים של המאה ה- 19: יותר מזרח יותר סקס. בבחינת: אני במזרח ונפשי בפאתי המזרחיה.

 

read more »

ינואר 19, 2011

רודי להמן

                 הנוכחות הנעדרת של רודי להמן

כשהגיע רודי להמן לחופי פלשתינה ב- 1933 היה מצבו של הפיסול הארצישראלי בכי רע, וזאת למרות שתי תערוכות פיסול במוזיאון תל-אביב באותה שנה, האחת של זאב בן-צבי והאחרת של בתיה לישנסקי. היתה זו תקופת השיא של העדר מסורת פיסולית עקבית ו/או זיקה אמנותית בין יוצרי הפיסול בארץ. מציבת האריה לזכר טרומפלדור, מעשה ידי אברהם מלניקוב בתל-חי, טרם נחנכה (זו תחנך ב- 1934), בוריס ש"ץ מת מזה כשנה, חנה אורלוף ויוסף קונסטנט(ינובסקי) כבר עזבו מזמן לפריז, בתיה לישנסקי (ששבה ארצה אמנם ב- 1929) עסוקה היתה בהקמת אנדרטאות באתרים נידחים (חולדה, תל-מונד ועוד), אהרון פריבר הצעיר זה רק החל משרך דרכו הפיסולית, ואילו זאב בן-צבי ישב אז בלונדון וטרם החל להורות פיסול ב"בצלאל החדש" (שייפתח לא לפני 1935).  במידה שנוצר מפגש כלשהו בין פסלי ארץ-ישראל המוקדמים, היה זה ב- 1929, במסגרת תערוכה של 70 אמנים יהודיים מרחבי אירופה ופלשתינה שהציגו בקונגרס הציוני בציריך. אף לא אחד מהם הציג בארץ בתערוכות "אמנים מודרניים", שהוצגו בתיאטרון "אהל" בתל-אביב בין 1930-1928. אין ספק: החיוניות, התנופה  והרוח המשותפת, שנחו על ציירי הארץ המוקדמים, לא היו מנת חלקם של הפסלים, והסיבות לכך רבות.[1]

 

read more »

ינואר 19, 2011

אליסיה ארבל: אשת סוד

                      אליסיה ארבל: אשת-סוד

 

בין קטבי האורגני והאנאורגני, בין חיתוכי-עץ של חמניות לבין חיתוך-ליטוש של בדולח – אליסיה ארבל אינה חדלה לתהות על סודות היקום. מן הרך אל הקשה, מן האטום אל השקוף, ללא חשבון של מדיום ושיטה – היא מבקשת לפתור את חידת הטבע כחידת ההוויה כולה ולאתר בו את "גרעיניו". אמנותה, אם תרצו, רליגיוזית ומדעית בעת ובעונה אחת: פנתאיסטית, מיסטית ושכלתנית.

 

read more »