הדפס ושיר

 

       יצירת האמנות בעידן השעתוק ההילתי

 

שמורים בקופסה. יחדיו: ההדפס והשיר, המסמן והמסומן. כצמד אוהבים שהלכו לעולמם חבוקים. כבתוך קבר שוכבת לה בקופסה גופת השיר, מכוסה בתכריך נייר-משי, מאוחדת עם מצבתה המפוארת, יצירת האמנות. הנה, תיפַתח הקופסה והשניים יֵיצאו לחולל את מחולת המוות והארוס, מושא למבטנו המתענג, ואז ישובו הם אל משכבם האפל.

 

מסמן ומסומן? הרבה יותר מזה: שההדפס האמנותי מסמן את השיר, אך – גם השיר מסמן את מסומניו, ואילו להדפס האמנותי גם מסומנים עצמאיים שאינם תלויים בשיר. נישואין של ביחד ולחוד. עסקינן בזוגיות מורכבת של מסמנים ומסומנים, שרשרת אינסופית, אינספור ילדים לנישואי האמנות החזותית והשירה. ובמילים אחרות, קופסת "ההדפס והשיר" היא מיכל עיבור: הציור מזריע זרעיו בביציות השירה ומוליד ילדי רוח.

 

השניים נועדו זה לזו וזו לזה. להדפס האמנותי זכויות רבות בקידומו של דפוס המילים. שהלא חיתוכי העץ קדמו במאות שנים למהפכת הדפוס של גוטנברג, והיו אלה חיתוכי העץ שקידמו, עוד בימי הביניים, את פיתוחי הנחושת והתחריטים. נכון הוא, שמהפכת השעתוק המודרני ראשיתה בהמצאת דפוס האבן במאה ה- 19, והדבר מודגש על ידי ואלטר בנימין בספרו הנודע על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936), אך שורשי השעתוק בהדפסים אמנותיים ובהדפסה המילולית. אם תרצו, זיווג השניים בברית "ההדפס והשיר" הוא מחווה לאב ואם של תרבותנו המודרנית.

 

מזה כמאה שנים שהצמד מחולל במחול "ספר האמן". על פי רוב, ביוזמות השידוך של בעלי גלריות, מנהלי סדנאות-הדפס או עורכים. אובייקט ספר, קופסה-תיק, מארז המורכב מהדפסים אמנותיים המוקדשים לשיר או למשורר: חואן מירו עם השירה הסוריאליסטית של אראגון או אלואר; אנדרה דרן, פבלו פיקאסו, אנדרה מאסון ועוד, סביב משוררים כמקס ז'אקוב, אנדרה סלמון, גיום אפולינר וכיו"ב. לא עוד יחסי שירה ואיור כיחסי מקור ומשני: שאם המאייר כמוהו כליווי מוזיקלי לזמר, או כיד שמאל אקורדית ליד ימין מלודית של הפסנתר, הרי שאמן-הספר הופך את היוצרות: היצירה האמנותית היא ה"גיבורה" הראשית, היא המלודיה, בעוד השיר הופך ל"רקע" או ל"גרונד", שמעליו וכנגדו צומחת היצירה. מעתה, הציור המודפס הוא המקור, ואילו השיר הוא המשני. מקורי-משני, משני-מקורי.

 

חרף מעשה השידוך, עניין לנו בסיפור אהבה. ספרי-אמן יסודם בקשר נפשי אינטימי שנוצר בין אמן למשורר, ולא אחת, קשר של ידידות אישית. יש, שהאמן הוא המשורר. אם כן, מתח בין הזהה לבין האחר: האמנות בבחינת האחר של השירה, אך הקירבה הרוחנית הנדונה הופכת את השירה המסוימת להשראה אישית. ניתן לומר: בעוד שבתהליך האיור מתקיים יחס ברור של מסמן (האיור) ומסומן (השיר), הרי שבתהליך ספר-האמן המסומן השירי (גם אם עודנו ניצב חיצוני להדפס ובסטאטוס של "מקור") מנוכס על ידי המסמן ברובד מופשט ועמום (השראה): המסומן השירי כמו נולד מחדש במסמן הציורי. הזיווג הפך פיזי, כפוי בספר-האמן, אך – כאמור – להדפס גם עצמאותו. הוא שאמרנו: ביחד ולחוד.

 

הפוסט-מודרנה ערערה על ההפרדה המודרניסטית בין האמנויות. רעיון העוועים המודרני של "טוהר האמנות" – "תיאטרון טהור", "מוזיקה טהורה"" "קולנוע טהור" וכו' – הביא למגמת טיהורה של האמנות החזותית מ"ליטראטורה", מספרות. קלמנט גרינברג הוביל את המגמה מכיוון ניו-יורק. אך, את שורשה ההיסטורי נאתר בגרמניה ב- 1770, ב"לאוקון" של גוטהולט אפרים לסינג, שהבחין בין השירה לבין הפיסול: השירה נעה בזמן, הפיסול הוא ביטוי הרגע; השירה היא אידיאליזציה של הכללי, הפיסול הוא אידיאליזציה של הפרטי. ספק רב אם ההבחנות הללו תופסות כיום, אך הסיווג המפריד יסודו כאן. בתחילת המאה ה- 19 רכך הרומנטיקון הגרמני, פרידריך שלגל, את הדיכוטומיה: "השירה היא מוזיקה לאוזן הפנימית וציור לעין הפנימית; אבל מוזיקה עמומה, אבל ציור נמוג." מאוחר הרבה יותר, ב- 1949, הבחין ז'אן-פול סארטר ב"הספרות מהי?" בין לשון הספרות, כמייצגת את העולם, לבין האמנויות האחרות שעניינן, כך סבר, ייצוג חושני של עצמן. עתה, השירה והציור כבר מצאו עצמן במחנה אחד. אך, בישראל הבחינה לאה גולדברג ב- 1966 ("חמישה פרקים ביסודות השירה") בין השירה, ששפתה בלתי ישירה ומופשטת, לבין הציור שדימוייו החזותיים פועלים במישרין על החושים והוא מוחשי יותר. בה בעת, הודתה המשוררת (והציירת) במורכבות של ההבחנה: "כאשר אומרים לסופר: הלשון שלך ציורית, הסגנון שלך ציורי, זאת תמיד מחמאה. כאשר אומרים לצייר: הלשון שלך ספרותית, זה כמעט תמיד עלבון…". ה"עלבון" המודרניסטי הזה היה פרדוקסלי למדי, ולו בגין הלגיטימיות שהעניק הציור המודרני ל"הפשטה לירית", דהיינו הפשטה פיוטית. הד מוקדם למורכבות זו של זיקה ורחק בין הציור לבין השירה נמצא בדבריו של פרידריך שילר ב- 1795: "בהתפתחותה השלמה ביותר, על השירה גם להניענו בעוז כמו המוזיקה, ובדומה לאמנות הפלאסטית – להקיפנו באור שָלֵו." ("מכתבים על החינוך האסתטי של האדם")

 

האמת היא, שהדרת השירה מהאמנות החזותית לא הוכחה באופן גורף בזירת התרבות המודרנית: "שירה אימאג'יסטית" עמדה בסימן דימוי חזותי, שלא לומר "שירה קונקרטית", שהיא כבר מרחב מילולי צורני. ככלל, ברית האמנות והשירה נשמרה כל העת, ולו ברמת איורם של ספרי שירה. ציור ושירה רוממו זה את זו וזו את זה. די בעיון בשפע זיווגי שירה וציור בהוצאת "עקד" לאורך שנות השישים, או עיון בחוברת "גרופית" מ- 1964, או בשיתוף הפעולה בין ציירים ומשוררים בקבוצת "משקוף" הירושלמית (1970-1968) כדי להכיר בכך, שגם האוונגרד  האמנותי הישראלי לא ויתר על השירה. לבטח, עליית הפרק המושגי באמנות של סוף שנות השישים סתמה את הגולל בעולם ובארץ על ההבחנה בין המילה לבין הדימוי החזותי. "האמנות הנרטיבית" משנות השבעים כבר סיפרה סיפורים במילים ובצילומים. ציורים, צילומים, עבודות וידיאו וכו' משנות השמונים ואילך לא בחלו בנרטיבים, שלא לומר באחדות היופי והפיוט.

 

הרי לנו רמת מפגש בסיסית בין הספר לבין האמנות: הסימניות, ואף יותר ממנה – הדפוס. סימני הדפוס של הספר, ההסדרה, הסדרתיות ההתפתחותית מדף אל דף, השכפול וההפצה של הספר. ובמקביל, הדפסת סימני הציור במערך סדרתי, רב-דפי, משוכפל, מופץ. ספר-האמן כזיווג ההדפסי הגדול. ואף על פי כן, שעתוק שלא ויתר על ההילה: הקופסה החגיגית, המספור האזוטרי, חד-פעמיות ("מקוריות") שמתעקשת להתקיים בתוך הסטנדרטיזציה הדפוסית. אם השיר מאומץ אל ספר-האמן מתוך המרחב השעתוקי (של ספר השירים, שכבר ראה אור), הרי שהציור המודפס מעניק לשעתוק דגש ונוכחות הילתיים במיוחד: אמן-הספר נבחר כ"אמן כוכב", כ"אמן הילה"; איכות הנייר החד-פעמית, תהליך ההדפסה הייחודי, האקסקולסיביות של התהליך והמוצר, וכמובן מחירו הגבוה של ספר-האמן: כל אלה מערערים על חזון האמנות השעתוקית של ואלטר בנימין.

 

האמת היא, שמעולם לא הודחה ההילה, לא מהשירה ולא מההדפס האמנותי. תחילה, השיר: מדיום השירה, בדומה למדיום הספרות בכלל, אינו יודע "מקור". להבדיל מבניין שצולם ועותקיו מופצים (וכאן ברור היחס בין מקור חד-פעמי לבין שעתוק המוני), מדיום הספרות והשירה אינו יודע ישות הקודמת לדפוס. המקוריות האותנטית והחד-פעמית שלו היא בחוויית יצירת השיר, אולי בקריאתו המקורית בציבור, אלא שזוהי מקוריות אשר מיד נידונה לשעתוק האמור לשמר את ההילה (ואפילו אם נכתב השיר תחילה בכתב-יד, החוויה האותנטית הנפשית של המשורר ניכרת בסימניות של הכתיבה. גם ספק רב אם שורר פער-הילה של ממש בין כתיבת השיר בדיו ידני לבין הקלדתו בדיו המדפסת). והרי, כזה הוא בדיוק מצבו של ההדפס האמנותי: האמן יוצר את ההדפס במו ידיו (עם או בלי עזרת המדפיס), אחראי לכל ניואנס של צורה, צבע, פקטורה (אם ישנה), פורמט וסוג נייר, ויצירתו ההילתית נוכחת בהדפס לא פחות משהילת השיר נוכחת בספר השירים. בל נמהר אפוא ונשלול מ"ההדפס ושיר" את הילתם, חרף הסטאטוס השעתוקי המובהק של המדיום בו הם מופיעים.

 

אין ספק: ואלטר בנימין לא היטיב לחזות ב- 1936 את גורל האמנות השעתוקית: הדרך הדו-סטרית שהתווה בין אמנות הילתית (זו שהפאשיזם עושה בה שימוש) לבין אמנות שעתוקית (שהיא נתיב התקווה לדמוקרטיזציה ולפוליטיזציה של האמנות, להכרה ביקורתית-חברתית), דומה שלקתה בתמימות יתר, באידיאליזציה מרקסיסטית-ברכטית שבתשתיתה. כי בנימין לא חזה שהאמנות השעתוקית תהפוך את עצמה לתחבולה אסתטית נוספת, אשר בצדה האחד מניפולציות קפיטליסטיות (החל בהפקות כבדות של סרטים אמריקאיים, דרך השקעות ענק של חברות דיסקים וכלה במסחור כבד של הדפסים אמנותיים) ואילו בצדה האחר טיפוח התדמית ההילתית של הזמר-הכוכב, "סרטי פולחן", או תדמית המקוריות של ההדפס (ולצדו, מיתוס האמן), לבטח בגילויו כ"ספר-אמן".

 

אכן, ההילה – וגם כשהיא מדומה (קרי, לא אותנטית) עדיין עומד לה כוחה כהילה, את זאת למדנו בפוסט-מודרנה – גברה על השעתוק באותה תרבות עצמה של אולטרה-שעתוקיות. אנשי "אסכולת פרנקפורט", ידידיו של ו.בנימין, עוד הספיקו להזהירנו מפני התוצאות הרות-האסון של התרבות המשעתקת (ההופכת את צרכניה לחד-ממדיים). אך גם הם לא שיערו כיצד הניצחון הגדול של השעתוק – במחשב, בטלביזיה, בווידיאו, באינטרנט, בטלפון הסלולארי וכו' – יהיה רחוק מלשרת מעורבות דמוקרטית המונית-מהפכנית, כזו שעניינה קידום התודעה הפרולטארית… אמנם, לא נשכח את תפקיד המצלמות של הטלפונים הסלולאריים בדיווח העולמי על דיכוי האופוזיציה בטהרן ו/או תפקיד האינטרנט בקידום מהלכי בחירות דמוקרטיות, ברם עיקר האפקט השעתוקי החדש אינו מנותק מהילות אמיתיות ומדומות: הטלביזיה סוחפת אותנו לפולחנים "הילתיים" של ספורט, "ריאליטי" ושאר בידורים; סרטי וידיאו כחולים מספקים אשליית "הילה" בתוככי הפורנוגרפיה המשועתקת; משחקי המחשב מספקים מסתורין אגדי-לכאורה של מדע בדיוני, הרחק מכל כאן ועכשיו.

 

אנו שבים אל ספר –האמן: הקופסה של "השיר והדפוס" ממשיכה לנצור את סודה הכמוס. מתוכה ממשיך האמן להתגלות כאֶפּיפָניה של מעל-ומעבר: יוקרת המשורר ויוקרת האמן משתגבים יחדיו באקט היוצר האקסקלוסיבי של שירה-ציור. מעתה, השעתוק הוא תחבולה אמנותית שאינה שונה במהותה ההילתית מצבעי שמן על בד. ניתן להודות: תכלית החוויה של "ספר האמן" עודנה "מטאפיזית" – משמע, מרוממת, מקדשת, מעבירה אל "אחרות" – יותר מאשר פרקטית-חברתית-מהפכנית. אף ספק רב אם היא דמוקרטית, בהתחשב באותה אקסקלוסיביות ובשווייה הכספי.

 

ואלטר בנימין שם קץ לחייו ב- 1940. הוא לא ראה כיצד ברכט, הנערץ עליו (מי שאימץ טכנולוגיות שעתוק – רדיו, קולנוע ועוד – לשפתו הבימתית) נהפך מתיאטרון פוליטי-ביקורתי לאסתטיקה בורגנית ממוסדת-רפרטוארית. הוא לא ראה מה חוללו שעתוקי "קוקה קולה" לעולם השלישי ושעתוקי "אופרות הסבון" לעולם כולו, כפי שלא יכול היה לראות כיצד הכלי השעתוקי הענק – אימפריית העיתונות והמדיה בכללותה – נכבש על ידי קומץ אילי הון ועל ידי רייטינג מטמטם. כבר בשנות הארבעים, הורקהיימר ואדורנו המירו את חזון השעתוק הגואל של בנימין בתמונת הזוועה של "חרושת התרבות" המדכאה. כיום, אנו מבינים שעולם התרבות מורכב ומסובך הרבה יותר מייצוגיו המרקסיסטיים. אין כמו ספר-האמן ללמדנו כיצד האוטונומיה ה"הילתית" של המרחב האמנותי מסוגלת לפעול פעולתה הברוכה (כולל זו החברתית, המשחררת במו האלטרנטיביות של הריחוק האסתטי, כטענת אדורנו), ולו גם בהקשר השעתוקי. בשנות האלפיים כבר נהיר לנו, שבתחום האמנות, השעתוק הנו, לא ברכה גואלת (ו.בנימין) ולא שואה אפוקליפטית (אדורנו-הורקהיימר). לשתי האופציות – "האסתטיזציה של הפוליטי" (פאשיזם) ו"הפוליטיזציה של האמנות" (קומוניזם) – נענה היום בבטחה: האסתטיזציה של השעתוק!

 

ינוחו להם אפוא השניים – הציור והשירה – בקופסתם וימתק להם משכב קרטונם. ככל שסגורים יותר, כן תתעצם הילתם במו ריחוקם. אך, משנפתחה הקופסה והם מגיחים לעולם, זוהר ההתגלות עוטפם, כהדפס וכשיר. ספק אם ימוסגרו וייתלו על קיר. סביר יותר, שיגיחו, יקרינו זיוַם ויוחזרו לאפלת הקופסה. אחדותם בקופסה. דפי המסמן ודפי המסומן, השיר וההדפס. כל עוד בקופסה, הם סמויים מהעין, בבחינת ספר שדפיו לוכדו יחדיו. אך, כגלויים למבט, עם היפתח הקופסה, הם נידונים לפרידה ולרחק הדדי. בהיעדרותם הם ספר; בנוכחותם הם פראגמנטים של ספר נעדר. בחייהם – נפרדו, במותם – אוחדו.

 

2009-2000

 

 

      

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: