יעקב דב גורדון: פסל עלום

            הישות הנעלמה של י.ד.גורדון

                                                           

יעקב גורדון? דב גורדון? במעט הפעמים שהוזכר, הופיע כל פעם בשם אחר. י.ד.גורדון, אולי הפַסל המסתורי ביותר שפעל אצלנו מעולם. פַסל בלי פְסלים. שכן, ספק אם נותר בארץ שריד פיסולי כלשהו מעשה-ידיו (האמנם פסל-האריה הגדול מסמטה פלונית בתל-אביב הוא מעשה ידי גורדון, כטענת יונה פישר ב- 1984?[1]). וכך, לאורך שנים ובלית אסמכתות חומריות של ממש, שבנו ונצמדנו לתצלום הדהוי מ- 1923, זיכרון מהוהַ לפסל-גבס גדול (מידותיו המדויקות אינן בידינו. יש אומרים1.5X2.5 מ'[2]) המייצג את דיוקן טרומפלדור (ראש וחזה) מוקף-מחובק מכל עבר באריה (מפיו בוקעת הכתובת "טוב למות בעד ארצנו"), נשר ושני ילדים. הצירוף של אקדמיזם וסימבוליזם ייראה לנו כיום סנטימנטלי ובנלי, אך עובדה היא, שבשנות העשרים המוקדמות, לרקע השממה הפיסולית בתל-אביב, חולל הפסל הזה – שנעלם ואיננו – התרגשות-מה. ב"הארץ" נכתב אז על-ידי י.קופילוב: "הפסל בהיגמרו ראוי יהיה לקשט גן עירוני או מרצפת פומבית."[3]

 

כשהצית י.ד.גורדון את סקרנותנו, כבר נעלם גם פסלו, "הגליל ושומרותיו" (שייש? גבס?), שלאורך עשרות בשנים שמור היה בחלקה העליון של חצר תל-חי, עד כי הורד אל מתחת לגרם-המדרגות בידי נחום הורוביץ (בתיה גיא, מנהלת מוזיאון "השומר" בכפר-גלעדי, מספרת לי שהדבר אירע בשנות החמישים, בימים בהם שופצו מבני החצר), עד כי יום אחד "פשוט נעלם". הצילום שנותר מראה מבנה אבן בגובה כ- 1.2 מ', המייצג אישה-מלאך (שני מגיני-דוד כעגיליה) המסוככת בגלימתה על שתי דיוקנאות-נשים – שרה צ'יזיק ודבורה דרכלר, שנהרגו בקרב על הגנת תל-חי. הפסל, העטוף מרביתו במין "תרמיל" איצטרובלי, נושא את חתימת יוצרו ואת השם "הגליל ושומרותיו".ככל הידוע, יצר י.ד.גורדון את הפסל קודם לעיצובו את אנדרטת טרומפלדור. לפי אילנה אורתר, מי שאצרה את תערוכת מלניקוב באוניברסיטת חיפה ב- 1982 (בקטלוג התערוכה אף פורסם פסלו הנדון של גורדון), נוצר הפסל ב- 1921 ולאורך שנים ארוכות היה עזוב ומוזנח: ב- 1928 מחה אליעזר שמאלי ב"דבר" על מר גורלו: "כוסה אבק פסל שומרות הגליל, אשר בעלייה בתל-חי, וכאליל קדמון נשכח. נמתחו קורי עכביש על חורי העיניים…"[4] הפסל נעלם, כאמור, וכבר שנים שבתיה גיא שוקדת לשווא אחר איתורו.

 

מי הוא הפַסל הזה נטול-הפְסלים, שכה נסער בשחר שנות העשרים מפרשת תל-חי? העדויות על י.ד.גורדון אינן נדירות מדי, גם אם הן חלות על שנתיים בלבד  של נוכחות ארצישראלית. לגבריאל טלפיר ספרה בתיה לישנסקי[5], שב- 1920, בזמן לימודיה ברומא, פגשה בפסל יהודי, יליד רוסיה המתגורר בארה"ב, יעקב גורדון, שזכה במילגה (מטעם האקדמיה לאמנות בה למד בארה"ב) לעבודה לשנה בארץ-ישראל. יחד עמו עלתה לישנסקי על אנייה בברינדיסי והשניים הפליגו לכיוון יפו. השנה הייתה 1921. גורדון התיישב בתל-אביב והחל משתלב בעשייה הארכיטקטונית המתעוררת בעיר למחרת מלחמת-העולם הראשונה. בין השאר, התקין, כנראה בגבס, תבליט במשקוף-הכניסה למלון "גנוסר" (שד' רוטשילד פינת רח' אלנבי), שלימים נהרס. להזכירנו: באותה עת, מרבית היוצרים בתחומי האמנות הפלסטית אינם פועלים עדיין בתל-אביב, אלא בירושלים (בה מציג י.ד.גורדון בתערוכה הראשונה של "מגדל דוד", 1921).

 

אך, נמתין קמעה. שבזכות ידענותה של פרופ' נורית גוברין, נפלה לידינו עדותו של יעקב קופלביץ, הלא הוא המשורר ומבקר-האמנות, ישורון קשת, אשר תיעד בזיכרונותיו את פגישתו ברומא ב- 1920 עם יעקב גורדון. וכך כתב: "עוד יהודי אחד, בחור טוב, הכרתי ברומא, יעקב גורדון היה שמו, פסל מניו-יורק, שקיבל סטיפנדיה לשנה אחת ב'אקדמיה לאמנות' שממשלת ארצות הברית ייסדה ברומא כדוגמת 'האקדמיה לאמנות' של צרפת בוילה מדיצ'י מעל לפיאצה די ספאניה. (…) גורדון, יהודי עממי שגדל על ברכי מהגרים עניים ושומרי מסורת מליטא, ביקש לעשות את פסליו ביטוי לנושאים תנ"כיים או יהודיים-רוחניים, אבל הפיגורטיביות הכבדה שלו, חסרת המעוף, לא הייתה יפה לגילום רוחניות והוא נשאר תקוע בסמלתנות עקיפה שלא הגיעה לכלל חיים בלתי-אמצעיים. מלבד זאת, ניכר היה בו גם חותם הנחשלות, או הפיגור התולדותי, המציין את האמנות הפלסטית של האמריקאים (…). אבל לבי לא נתנני להגיד לו לגורדון כל מה שחשבתי על אודות עבודותיו, לא רציתי להעציב את רוחו (…) ועם גורדון זה יכול הייתי להתהלך גם איו לא היה אמן כלל – הוא היה, כאמור, בחור טוב כשלעצמו."[6] אם צודקת נורית גוברין, שקופילוב המוזכר לעיל אינו אלא קופלביץ, יש להסיק שהכותב שינה דעתו על איכות פסליו של גורדון, שהרי המליץ על התקנתו הציבורית של פסל-טרומפלדור.

 

כך או אחרת, חרף הערכתו הנמוכה של ישורון קשת, נוכחותו של גורדון הנמרץ בלטה בתל-אביב הקטנטנה, עיר שטרם התברכה אז בפַסלים (ב- 1923 ייספרו בה שלושה). כבר בספטמבר 1921 פרסם "הארץ" שיחה קצרה עם גורדון על "אמנות בבניה בארץ".[7] "אני חושב שתל-אביב תהייה העיר המרכזית בא"י במובן המסחרי הכלכלי (…) והתרבותי", התנבא גורדון. לא עניין של מה בכך, אם נזכור שבאותה עת נמצא רחוב אלנבי רק בראשית בנייתו. מהראיון מתחוור, שגורדון שהה זמן מה במצרים, טרם הגיעו ארצה, ושם בחן ערכי אדריכלות ותכנון ערים. בשיחתו הוא מבטא אכזבתו מהעדר תכנון אורבני נאות בתל-אביב (רחוב הרצל הצר פוגע ברושם שמותירה גימנסיה הרצליה; שדרות רוטשילד אף הן צרות מדי). הנה כי כן, גורדון איתר מגרשים ריקים שניתן לבסס עליהם תכנון אורבני ראוי, כגון אותו מגרש הסמוך לגימנסיה ובו, כך הציע, יוקם בית נכות אלא, שאיש אינו שועה להצעותיו…

 

מסתבר, אם כן, שי.ד.גורדון של 1921 לא נחבא אל הכלים ואף, להיפך, ניתן להניח שבלט בנוף העירוני הזעיר. טלפיר אף העיד, שהמשורר יהודה קרני התאמץ לפרסם את שמו של גורדון בציבור. בזכותו או שלא בזכותו, בחוברת א' של השבועון לתרבות, "החיים", מ- 1922, הודפס תצלום של תבליט-גבס המייצג דיוקן אישה מעשה ידי דב גורדון ובהמשכו דיווח על ד.גורדון שהגיע זה מכבר מאמריקה ועל תוכניתו לקשט בפיסול את בית-פכטר בתל-אביב.[8] בגיליון ד' של "החיים" כבר מדווח על השלמת העבודה בבית-פכטר.

 

פרטים מרתקים על השתלבותו הפיסולית של גורדון בבנייני תל-אביב נודעים לנו בזכות מחקר שפרסמה ברברה מאן בכתב-העת "Jewish Social Studies" (כרך 7, מס' 2) וכותרתו באנגלית: "רוטשילד של תל-אביב: כאשר שדירה הופכת לאנדרטה".[9] במאמרה פרטה ב.מאן על המרחב הציבורי של תל-אביב הקטנה וכך הגיעה אל מלון בן-נחום, הממוקם ברחוב אלנבי פינת שדירות רוטשילד (בית פכטר?), כשהיא מתארת את המלון ואת פתיחתו החגיגית לציבור, שצוינה באמצעת הסרת לוט מעל "פסל גדול". היה זה פסלו של יעקב דב גורדון, המתואר כך: "שלוש פיגורות – רב ושני תלמידים – מוקפים על-ידי חיות, כולל דולפין ונשר בעל כנפיים פרושות." הסגנון מזכיר לנו את אנדרטת טרומפלדור. אלא, שגורלו של הפסל מהמלון היה דרמטי בהרבה מזה של פסל-טרומפלדור. כי, מסתבר, כפי שמספרת ברברה מאן, גרם גילוי הלוט לתגובה מיידית קשה מצד רבה הראשי של תל-אביב, שהגדיר את היצירה כפיסול ברוח היוונית. יתר על כן: פסלו של גורדון, שזה עתה נחנך, נתפס כאיום על התרבות היהודית בעיר העברית הראשונה – לא פחות ולא יותר – ואף שימש אמתלה למלחמה כוללת כנגד הצבת פסלים פיגורטיביים בעיר (ובפרט שבית-הכנסת הגדול היה אז בתהליכי בנייה בסמוך מאד ל"מלון בן-נחום"). לא מקרה הוא, אפוא, שטקס הסרת הלוט מעל פסלו הנדון של גורדון גרר את תגובת "דואר היום" (בתאריך 19.7.1922), אשר כתבו לעניינו אמנות, אחד הקרוי שך, העלה על נס את כוונתו של גורדון לייפות את עירו, ברם לא העריך יתר על המידה את משקלה האסתטי של היצירה…

 

באשר לרבני תל-אביב, ברברה מאן מספרת שאלה פנו ישירות בתלונה למועצת העיר, שסירבה להתערב בטענה שכל העניין פרטי. סופה של הפרשה, כך מדווחת החוקרת, בסילוק פסלו של גורדון מהמלון לאחר ש("ככל הנראה", מוסיפה מאן)הרבנים הטילו חרם על בית-המלון. ניתן לשער כיצד חש גורדון בעקבות כל הפרשה האומללה הזו.

 

מצוקה כלכלית קשה שתקפה את מחנה החלוצים ב- 1923 לא פסחה גם על גורדון, לפי עדותה של בתיה לישנסקי. אך, באותם ימים ממש פורסמה הצעתו לפסל-האנדרטה לטרומפלדור (ארבע-חמש שנים בטרם יתחיל אברהם מלניקוב לעבוד על אנדרטת תל-חי). סביר, שקיווה להיבנות כלכלית מפסל זה, שלא נמצא לו מצנט פרטי או ציבורי, וזאת לאחר שהוצג במשך שבועיים בתערוכה בתל-אביב ("תערוכה"? האפשרות היחידה היא "התערוכה האומנותית התמידית" של יעקב פרמן ברח' נחלת בנימין פינת רח' מוהליבר; אלא שאין כל עדות מסייעת). י.קופילוב, המצוטט לעיל, ביטא את צערו על העדר התגייסות להקמת הפסל.

 

"לפי עדויות בני התקופה סבל (גורדון) חרפת רעב ממש", ציינה אילנה אורתר ב- 1982[10], והסבירה בזאת את עזיבתו של גורדון את ארץ-ישראל לצמיתות. תסכולו היה כה גדול, העידה ציונה תג'ר בשיחה אישית עם כותב שורות אלו, עד כי נטל את כלל יצירתו ונפץ אותה לרסיסים בטרם יצא את תל-אביב בחזרה לארה"ב בסוף 1923. לעומת זאת, בתיה לישנסקי דווקא זכרה שראתה את פסל-טרומפלדור של גורדון מתגולל באיזה מחסן, אך אינה יודעת מה אירע לו ולהיכן נעלם. אז, כיצד זה שעל פסל "הגליל ושומרותיו" חקוקה באותיות מפורשות שנת תרפ"ח, משמע – 1928?! האם נשאר גורדון בארץ ישראל, חרף כל האמור לעיל? לא, שכן במכתב ששלח בוריס ש"ץ מירושלים לנחום גוטמן הצעיר היושב בברלין (מרחשוון תרפ"ד[11]) כתב מנהל "בצלאל" בפירוש: "מה שקלקלו האמנים כביכול, אשר הגלות הקיאה אותם וישרצו בארץ וימלאוה … לא יוכלו להחזיק מעמד כאן זמן רב ויהיו מוכרחים סוף סוף ללכת; אבל ריח רע משאירים הם אחריהם, כמו הפסל גורדון וכדומה…" אם כך, כלום חזר גורדון ארצה ויצר ב- 1928 את פסלו הנ"ל? קשה להאמין. כך או אחרת, הביוגרפיה של יעקב דב גורדון מתעללת בנו.

 

התגלות חומרית מפתיעה של יצירת-הרפאים של י.ד.גורדון התחוללה לא מכבר, במסגרת מכירה פומבית מס' 105 של "תירוש" (יולי 2003). כאן הוצע למכירה תבליט-ארד (48X82 ס"מ), הנושא במרכזו את המילים "עם קשה עורף" והחתום בחתימת הפסל. שנת יצירת התבליט אינה ידועה, אך סביר להניח שגורדון לא יכול היה לצקת ברונזה בארץ-ישראל של תחילת שנות העשרים. התבליט מחולק לשלוש "קומות": מלמעלה, כצפוי, שני מלאכים סימטריים מרחפים ושולחים ברכתם השמימית. מלמטה, שני רבנים עטופים בטלית וקוראים במגילת-התורה, כשהם ניצבים משני אגפיה. בתווך בין שני הצמדים הסימטריים הללו, ניצבים שלושה יהודים בלבוש מסורתי (חובשי כיפות ו"היטל") השרויים בתפילה וסבר-פניהם חמור. עדיין השילוב של סימבוליזם וריאליזם ועדיין הגישה ההיסטוריוסופית.

 

עד כאן העדויות בדרגותיהן החומריות השונות. לאלה ראוי לצרף את העובדה, ששני צילומים שנותרו מפסליו החשובים יותר של גורדון – "הגליל ושומרותיו" ו"אנדרטת טרומפלדור" – צולמו בשעתם בידי שמעון קורבמן[12], צלם מרכזי למדי ביישוב הארצישראלי דאז, דבר העשוי ללמד אף הוא על נוכחותם המרכזית של פסלי גורדון באותה עת. מכאן ואילך, האתגר: לאתר, אם לא אי-שם בארץ, כי אז אי-שם בארה"ב, את עיזבון י.ד.גורדון (נעשו אי-אלה צעדים בכיוון זה בידי כותב שורות אלו, אך ללא הועיל). לפחות, לעזור למוזיאון "השומר" בכפר-גלעדי לאתר את "הגליל ושומרותיו", שאולי מקשט חצר כלשהי באצבע הגליל. מכאן גם ההתרגשות המסוימת שאחזה את המחבר משנכנס יום אחד למרתף גלריה "אטלייה" (אז, בצפון תל-אביב) ושם, בינות להמוני שרידיה של האמנות הארצישראלית, בין הפנינים והאפר, נתקל ברישום-דיוקן שרשם בעט הפסל היהודי הנודע-נשכח, חנוך גליצנשטיין. בשולי הדיוקן של הגבר המקריח, היושב נינוח על כיסאו ומחייך כאדם מרוצה (אך, נשים לב: גורדון רחוק מלהיות נער צעיר באותה עת, שתסתבר לנו מיד כימי ערב-הגיעו ארצה!), רשם גליצנשטיין בכתב-ידו: הלוי יעקב דוב בן רבי יצחק גורדון. פסל." גליצנשטיין נהג להתגורר ברומא באותה עת, אך את הרישום רשם בציריך, ככתוב במפורש על הציור. התאריך: "מוצאי ראש-השנה תרפ"א". סביר, שהשניים – גליצנשטיין וגורדון –חגגו ביחד את החג (וסביר גם שהמשיכו ידידותם ברומא, שם, כזכור, פגשה לישנסקי בגורדון). כך או אחרת, ברור שהדיוקן נרשם ב-1920-21, ערב עלייתו של יעקב דב גורדון על האנייה שתביאו ליפו. הרישום הזה הוא העדות החזותית היחידה הקיימת, לפי שעה וככל הידוע לי, לקיומו הפיזי של גורדון, הפסל החמקני ביותר בתולדות הפיסול העברי.  


[1] תל-אביב 75 שנה של אמנות (עורך: יונה פישר), תל-אביב, 1984, עמ' 69.

[2] אילנה אורתר, קטלוג תערוכת "מלניקוב" באוניברסיטת חיפה, 1982, עמ' 19.

[3] הארץ, 3.8.1923. לדעת, נורית גוברין, קופילוב הוא יעקב קופלביץ. ראה מכתבה במוסף "תרבות וספרות", הארץ, 16 לאפריל 2004. עם זאת, מכתב מד"ר אלישע קלי למערכת הארץ מלמד שמדובר בקופילוב, אביו של כותב המכתב מרמת-השרון.

[4] דבר, 15.3.1928.

[5] גזית, כרך ל"ג-ל"ד, 1982-1980, עמ' 295.

[6] ישורון קשת, קדמה וימה, פרקי זיכרונות, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1980, עמ' 130.

[7]  הארץ, 30.9.1921.

[8] החיים, חוברת א', 1922, עמ' 10.

[9] ברצוני להודות לפרופ' יעקב ורמן, גנטיקאי ירושלמי, שהפנה את תשומת לבי למאמר זה, לאחר שקרא מאמר שפרסמתי בהארץ (2 לאפריל 2004) בנושא יצירתו הנעלמת של י.ד.גורדון.

[10] לעיל, הערה 2.

[11] הארכיון הציוני, ירושלים, L42/12.

[12] עובדה זו הובאה לתשומת לבי על-ידי גיא רז, צלם והיסטוריון צילום ישראלי. שני הצילומים מתועדים בקטלוג תערוכת צילומי קורבמן, שהוצגה במוזיאון ארץ-ישראל, 2004 (אוצרת: בתיה כרמיאל), מס' 21 ו-22 בקטלוג.  

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: