טניה פרמינגר: האלה הגדולה

            טניה פרמינגר: האֵלָה הגדולה

                                                          

על ההזמנה לתערוכתה בגלריה "אפרת", תל-אביב (ינואר-פברואר 2000), הדפיסה טניה פרמינגר צילום של פסל-אבן עגול, שעשרה עטינים מגיחים מתחתיתו. הגוף העגול הונח על שולחן מכוסה מפה, צמד נרות דלקו על פמוטים משני העָבָרים, ומעל לכל זה תלה השלט: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחת". טקס הקידוש של פרמינגר הצהיר פגאניות ונשיות: שמימיות הפכה לגוף ארצי, כבד, הממזג חייתיות אימהית אומניפוטנטית עם צורת מיכל אטום. על גב אותה הזמנה לתערוכה צולם פסל נוסף של אלוהות: שוב, גוף עגול וכבד, נשען בכל היקפו על המוני עטינים וראשו פתח עגול דמוי לוע-הר-געש, המקנה ל"חייה" זהות מיכלית. משטח לבן – חלב? – "צף" בראש המיכל האימהי. וכדי להדגיש את המסר התיאולוגי הנשי, נרשם בשולי הפסל: "ברוכה את ה' אלוהינו מלכת העולם הזנה את העולם כולו בטובך."

 

אֵם אלוהית, או אלוהים-אם מניקה, מושלת בעולמה הפיסולי של טניה פרמינגר מאז מחצית שנות התשעים. ב- 1996 פִּסלה בבזלת את "שמים וארץ", פסל דואליסטי שהסגיר מתח מטאפיזי: ה"ארץ" יוצגה על-ידי מבנה מזבח קדום בעל ארבע קרניים. בראש ארבעה קדקודי הקרניים ניצבו ה"שמים" – גוף בזלתי אף הוא, כדור עתיר פגע (כגוף שמימי פגוע-מטאוריטים, אך עיקש בהישרדותו) שחמשת "רגליו" הן פטמות היונקות מקרני-המזבח. עבודה זו, חריפת הנוכחות והמסר, הפכה את השמים המונותאיסטיים לישות אימהית בדמות עטין ענק. אלוהות אמביוולנטית – מניקה, משמע מעניקה, מעתירה חסדיה, אך לא פחות מכן, אלוהות טורפת, היונקת חלבה מדם הקורבן האנושי, המזבח. אלא אם כן, כפי שטניה פרמינגר תמהר לאשר, המזבח הוא פן מרכזי נוסף של האם האלוהית היא עצמה, זו שחייה הם סך ההקרבה לילדיה.

 

זיווג המזבח והעטין האלוהי אינו מרפה מיצירת טניה פרמינגר מאז 1995-1994, עוד מאז "אישה-על", שולחן-שיש מלבני, גיאומטרי-מינימליסטי, שעטין ארבע-פטמתי תלוי בתחתיתו וראשו פתח עגול של מיכל המלא-לכאורה ב"נוזל" אדום (משטח אלומיניום צבוע), סימן-דם, מן הסתם. התחלפות מזבח בשולחן מוכרת היטב בפולחנים (ואף בתלמוד נכתב: "כל זמן שבית-המקדש היה קיים, מזבח מכפר על ישראל; ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו."). עתה, המזבח הוא עצמו קולט את דם-קורבנו כמיכל והופך דם לחלב אימהי. אלא אם כן, לא בהיפוך עסקינן, אלא בדואליות של הענקת חיים בדמה של יולדת ובחלב של אם.

 

היהדות התריעה מאד נגד עירוב דם וחלב ("…כזית דם חלב פיגול" – רש"י, מסכת עירובין) ואסרה על אכילת בשר וחלב גם יחד. לא כן במרחב הפגאני-פיסולי של פרמינגר[1], כל עוד תאומץ הפרשנות המהפכת חלב לדם, משמע מהפכת חיים ומוות. שולחן-אבן-דולומיט מרובע (1994) כמוהו כחיה הניצבת על ארבע רגליה (ניסור מהוקצע וזוויתי של אלו עונה לפראות הגולמית של המשטח העליון: טרשי ארץ קשה הם משטח קורבן) ועטין גדול תולה מ"בטנה". מתחים פיסוליים בסיסיים בין גיאומטריות-החיתוך לאמורפיות-הטרשים משתלבים במתח בין הקובייה (ה"מזבח") לבין הכדור (ה"עטין"), מפגש סתירות במסורת פרדוקס המרובע העגול. הפסל, "מאטר נוסטרה" ("אמנו", תשובה ל"אבינו שבשמים" הנוצרי) מ- 1997 אף הוא שולחן-אבן מרובע וכבד, אוריינטלי משהו, שהעטין הענק והשֵש-פטמתי בוקע משני מאגפיו, ובראש-השולחן תפיחה הריונית קלה. למזבח נוכחות של בית ושערים, והבית – בית-מקדש?[2] – הוא מקומה הדו-ערכי של זו הנותנת ולוקחת חיים, או של זו המעניקה חיים בחלבה ובדמה. הייפלא, שאת דיוקנה-העצמי (אוחזת במכשירי פיסול) עיצבה טניה פרמינגר ב- 1993 בדמות מבנה אבן גדול (1.60 מ' גובהו) המאזכר בו-בזמן, הן סרקופג פרֵה-היסטורי והן בובת-משחק רוסית (כזו המולידה מתוך עצמה בובות נוספות)? האם את עצמה מקריבה האם או את ילדיה? טניה פרמינגר תאמר: את עצמה. הפרשן המגיע אל יצירת פרמינגר בנתיב הארכאיסטי של "האם הגדולה" יאמר: האם טורפת את בניה. ויחליט המתבונן/הקורא באיזה נתיב להלך. 

 

אלות פריון מעניקות וטורפות מלוות את הציביליזציה האנושית מאז שחר דרכה ואין לדעת את תולדות הפיסול בלעדן. הידרשותו המחודשת של מחבר המאמר לאֵלות אלו ביצירתה של פרמינגר היא, ללא ספק, שילוב של עמידה נשית (החלפת מינו של הקב"ה), התרסה תיאולוגית בנושא אבסורד החסד והתאכזרות השזורים זה בזו, ואולי גם התייצבות פסיכואנליטית של אהבה-שנאה כלפי דמות האם. אך, בה בשעה, אימוץ הקריאה הפרמינגרית את היצירה הנדונה אומר סגידה לאימהות ככוח החיים האולטימטיבי והגדלתו למימדים טרנסצנדנטליים, האומרים כולם נתינה עד תום. ראו את השם "אמא" חוזר בפסלים רבים ("אֵם-האבן", 1999: מזבח-חיה בעל שמונה עטינים), ובהם פסל השיש והקרמיקה, "ארבע אימהות" – טוטם שתלטני של שמונה שדיים המזדקרים אל ארבע הרוחות. כל אסוציאציה פוליטית הקשורה במונח "ארבע אימהות" (מחאת האימהות נגד נוכחות צה"ל בלבנון) דוהה מול שילוב המיתוס-נשיות-פסיכואנליזה. כי פסליה של  פרמינגר עונים תשובה אפשרית לאייל של מנשה קדישמן, שהפך מקורבן לאליל התובע את ראשו של יצחק (תגזיר פלדה, 1985). והשוו גם לפסלון-ברונזה של אברהם אופק מ- 1981, בו עולות מהמזבח זרועותיה של האֵם, שרה, כמו היו קרני-אייל, מקוננות על קורבן-הבן (קרן-האייל של יצחק מוטלת מנגד). גם כאן, מזבח אוחד עם אֵם ועם בנה. אלא, שכזכור, פסליה של פרמינגר אף עשויים לייחס למזבח-האם את פשר ההענקה האינסופית, ולפיכך לדחות על הסף כל ייחוס של עקידות. שמבחינתה של הפסלת, לא שרה ולא מריה ולא איזיס ניצבות ברקע הפסלים, אלא השכינה.

 

הצירוף ההיברידי של חיה, שולחן (מזבח), עטין ומיכל עשוי להתמקד ו/או להדגיש מרכיב זה או אחר בקוורטט: לדוגמא, שולחן-עטינים מ- 1997 נקרא "סיר" וראשו פתח עגול אדום ורחב. גם הפסל "כד" מ- 1997 מדגיש את מימד המיכל (היותו עשוי חרס תומכת אף היא במסורת הקדרית), הגם שאינו מפחית מנוכחות העטין ואברי החיה (אחוריים ורגליים). שילוב אדמת-חמרה בחרס מחזק את פן "אמא אדמה". וראו עבודת-אדמה שיצרה פרמינגר ב- 1998 וב- 2003, "טוב-הארץ" – שלוש גבשושיות אדמה, תפיחות הריוניות הפוערות פתח עגול בראשן. גווני השחור-לבן-אדום של משטחי-העל (בפורמאיקה) מסמנים נפט, חלב ודם: "השחור הוא נפט, אנרגיה תעשייתית, הלבן הוא החלב האנושי והאדום הוא הדם, הכוח האלוהי", אומרת הפסלת. גבשושיות האדמה הן גידולי שפע פריוניים של אם טובה, אמא אדמה, זו שהשפה העברית ידעה לשדכה עם מיניות (שדמה=שָד/אדמה; שָדֶה=שָד; הר=הריון) ואשר השירה העברית הרבתה להידרש לה. היעדרו של הראש (ש"נערף", ובמקומו פתח-הצוואר העגול והאדום) הוא עיקרון חוזר בפסלים הנדונים והוא מסמן מחיקתו של ה"רוחני" (המונותאיסטי) לטובת הגופני-ארצי. יחד עם זאת, תודגש נוכחותם הרוחנית הגוברת של הפסלים, ככל שמתעצמת הווייתן  החומרית הארצית. וכך, הפסל "ענן", מאותה שנה, מתרגם את קלילותו השמימית של הענן (שיש) לגוף אופקי השולח שלוש פטמות והוא ניצב (עתה הוא כבר כלטאה פרֵה-היסטורית) על גוף בזלת דולמני או טוטמי. פעם נוספת, ארציות כבדה, שחורה, פאליית, משמע זכרית, מתחברת לשמימיות שנתגלגלה לגופניות נשית הרוכבת ממעל.

 

עתה, כבר מתחוור המימד המיני המודגש בחלק מפסליה של טניה פרמינגר. שהרי, ראש נעדר עשוי להיות מומר בצורה ואגינלית בפסל-האבן, "אמא 20000" (1999); הפסל "מאמא" מאותה שנה הוא גוף הנח על ארבע-עשרה פטמותיו, אך גבו העליון בקוע לאורכו (1.70 מ') כואגינה. זהו איבר הלידה, בבחינת פונקציה אימהית-אלוהית עליונה, אך זהו גם איבר הרבייה, מוקד מעשה-ההזדווגות. וזהו גם סרקופג, קבר. לידה ומוות. וכתמיד, השאלה: מי בקבר?

 

אלא, שלא במיניות שגרתית עסקינן. כי האקט המיני המרומז בפסליה של פרמינגר הוא אקט קוסמי-מטאפיזי, שמים וארץ שהזדווגו. לא אקט של הרמוניה והתמסרות: להפך, הוא מאופיין במתח רב, בעימות של ניגודים והיפוך תפקידים ובו הנשיות מכריעה את הגבריות. כי היפוך התפקידים המסורתיים דן עתה את הארץ לזכריות אטומה ואת השמים לנקביות.[3] בפסל "שמים וארץ" מ- 1996 – גוש שיש לבן מונח על גוש בזלת שחורה, שתי קוביות מלבניות זהות, אף כי סותרות בחומר ובגוון, אלא שהלבן העליון חודר חדירה "זכרית" לתוך השחור התחתון. במונחים המסורתיים, השמים מַפְרים את האדמה (אמא-אדמה); אך במונחי המהפך הפרמינגרי, המשליט נשיות ברקיעים, האישה בועלת את הגבר .

 

שנה אחת קודם לפסל זה, נטלה טניה פרמינגר גוש סלע פראי והזקירה-הזקיפה מתוכו (בעיבוד ריאליסטי-קלסיציסטי) אצבע. האגרסיה של הפסלת מוסגרת כבר בשם היצירה, Fuck, וזו מתפקדת בפסליה של פרמינגר כזיכרון אחרון (ומזלזל) לאון הגברי בגלגולו המסורתי – פראות ארצית כוחנית (הגם שאבר-המין כאן מתגמד לעומת עוצמת הסלע הענק). או, שמא זוהי האדמה האימהית המיתולוגית ששולחת אצבעה המתריסה כנגד בועליה? כך או אחרת, מכאן ואילך, הנשיות הקוסמית היא זו הבועלת, חודרת. מיניות נשית, שהופרדה  בפסליה מהעבר כקטגוריה אוטונומית (וראו את "מיכלים", 1982 – תריסר צדפות חרס ואגינליות), זווגה עם מיניות גברית והכריעה אותה הכרעה קוסמוגונית.

 

דווקא פסליה המופשטים יותר (פסלי "סדרי-עולם", בלשון הפסלת) של טניה פרמינגר – דווקא הם נושאים בחובם את מתח הזיווג כמתח של לחץ כבד ("שדה-המתח", 2000: שני חצאי דיסק-אבן ענק, זה שכוב על גבי זה, והשניים מופרדים מעט באמצעות שני יתדות-אבן), מתח של סטייה וקושי-התאמה ("יקום", 2003: שני חצאי הדיסק היקומי, המופרדים בקו עקלתוני של אינג-יאנג, מסרבים ליישר קו), מתח של חדירה מחברת ומבקיעה בה בעת ("חמש", 1997: התמיכה ההדדית של שני הסלעים דמויי הידיים  – יד אדם, יד אלוהים –  נוצרת בזכות נעיצה הדדית). ואף על פי כן, הזיווג המפרה, בו מורחבת אחדות הניגודים המיניים לאחדות ניגודי פיזי/מטאפיזי, ארציות/שמימיות, חומריות/רוחניות.

 

                                           *

 

את דרכה הפיסולית החלה טניה פרמינגר בישראל (לכאן היגרה מבריה"מ ב- 1972 בגיל 28 ומאחוריה לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה) בפסלי עץ וצבע (וחומרים נוספים) ש"התכתבו" עם צעצועים רוסיים עממיים (תערוכה בגבעתיים בגלריה שרת, 1987. אוצר: יגאל בן-נון). משחקיות חופשית, השומרת על רוחה של ילדה נצחית, היא אכן מפתח לעולמה היצירתי להפליא של הפסלת הזו, השופעת יצירה נטולת גבולות של התנסות בחומרים ומדיומים, עולם דינאמי הפורץ כל הגדרה: היא נוגעת בפיסול ארכאיסטי, ב"פופ-ארט", במינימליזם גיאומטרי, בעבודות-אדמה, בפיסול פיגורטיבי, בעיצוב גנים, במושגיות, בפיסול-גוף, במה לא. תאוות פיסול בלתי-נידלית, אנרגיה יוצרת ודמיון יוקד הוכיחו, כבר ב- 1988 (תערוכה במוזיאון הרצליה. אוצר: יואב דגון) פלישה למרחבים אמנותיים חדשים, וזאת שנה אחת בלבד לאחר תערוכת ה"צעצועים". שעתה, חשיבה מינימליסטית הדריכה את פרמינגר אל צורות-יסוד (מנוסרות בקווים מקבילים) וחומרים חדישים  (מעגלי תיל, דסקיות פרספקס ועוד) שהתגרו התגרות סריאלית באבן הגולמית. הפשטה רישומית גיאומטריסטית התגרתה בקווים ביומורפיים. תבנית דפוס מנוסרת באבן שולבה בהטבעות פלסטיק זעירות. עכשיו גם החלה האדמה לומר את דברה ורוח של ארוס-מיתוס בקעה מארץ. מכאן ואילך, כל החומרים כשרים, כל המדיומים, וכמאמר השיר הכנסייתי – "העולם כולו בידיה".

 

עד סוף שנות השמונים וראשית התשעים עוד ניתן היה לאתר בפסלי האבן הארכאיסטיים של טניה פרמינגר חובות לפיסול הבזלת של דליה מאירי ו/או לפסלי האבן המיתיים של אברהם אופק (חמש גומחות עגולות שחצבה בסלע בזלת ב- 1989 מעלות על הדעת פסלים תנ"כיים של אופק מסוף שנות השבעים. "שעון", שיצרה ב- 1992 מהצבתם של סלעי בזלת גולמיים ברובם, מזכירה את פסליה של דליה מאירי מתחילת שנות השמונים). אלא, שאז החלו אדמה וסלע להצמיח "גידולים" דמויי-קרניים של חיה קדמונית, אדמה גובבה לתל במבנה של מזבח-קרניים ("מזבח", 1990. שיער שהונח כאן בראש המזבח ייצג שרידי ארוס), האדמה החלה מבעבעת (עוד ב- 1989 הצמיחה האדמה כרסים מסתוריים, או שבעבעה נקבים תְפוחים במשטח הדשא), פוערת  פתח ואגינלי ענק (ב- 1989 עוטרה החפירה הואגינלית התְפוחה – חתך שנחתך בגוף כדור הארץ – בפרחים אדומים שנשתלו סביבה וסמלם דם), או ש"הרה" גוף נפוח ששיער פורץ מתוכו, ועוד. התגלותה של האם האלוהית ביצירתה של טניה פרמינגר.

 

בהקשר זה, תצויין גם העבודה, "חלון אל עולם אחר", מ- 1989, בה חפרה פרמינגר בתוך משטח דשא בגבעת-ברנר שישה "חלונות" מלבניים (במבנה רשתי שגודלו 3X5 מ') והתקינה בתחתיתם מראות. בעבודת-בורות זו, בה התקרבה הפסלת לשפתו האמנותית של מיכה אולמן, ה"חלונות" נדמים לקברים. זוהי אדמת-החסד שחושפת את פניה האחרות – "מעפר באת ולעפר תשוב". המראות המותקנות בתחתית משקפות את השמים, בבחינת אחדות הארץ והרקיע. וכאשר אדמה הפכה לשמימית, הומלכה אמא-אדמה על מלכות-שמים. עתה גם התקרבה טניה פרמינגר לפסלי הטבע של אנדי גולדוורתי, האמן הבריטי הפועל בטבע עם חומרי הטבע ועל גופי הטבע האורגניים.

 

העצמה והנפשה זו של הטבע, הטענתו בכוחות גיגנטיים של לידה ומוות, תתפתח הלאה עד להתנעתם של סלעים, שיתחילו ללכת: "ההר בא למוחמד" (2002) הוא גוש שיש גדול, מעין שָד-סלע שרגליים זעירות "מניעות" אותו כחיה קדומה (ברובד פוליטי, פרמינגר הגיבה לאירוע "התאומים" ולהתעצמות העולם המוסלמי). "טיול" מ- 2000 הוא קוביית אבן מעובדת בקיעורים רכים שצועדת על ארבע רגליים. ב- 1997 היו אלו ארבע מציבות- שָחָם נוצריות שיצאו להלך בשורה, כל אחת על ארבע רגליה, כמו היו טור של נזירים.

 

יצירתה של טניה פרמינגר מושתתת, אכן, על שיבושי מערכות. אלה הם פסלים המאשרים התערבותה של הפסלת בסדר הקוסמי, באשר זו שבה ומתעקשת לחולל שינויים וסטיות בסיווגים קטגוריים ובסדרים רציונאליים. לפי תורת הקבלה, אלוהים ברא את העולם מתוך "שעשועים", ודומה שגם טניה פרמינגר בוראת מתוך שעשוע. שהלא היא האֵלה הגדולה: היא ההופכת מוצק לנוזל (קשה לרך), דומם לחי, קטן לגדול, חפץ-פנים שימושי לאובייקט-חוץ בלתי-שימושי, וכיו"ב. בפסלי החפצים הביתיים היא עונה לאישה הביתית, האישה המבויתת, בעוצמת האישה האֵלָה החופשית והמתעללת בכלי המטבח ובמוצריו. ברובד עבודות-הטבע, היא מכופפת כקשת עץ פורח, שצמרתו קבורה עתה באדמה (2001) – תיזכורת נוספת ל"מעפר באת ולעפר תשוב", היא צובעת צללים שמטילים עץ (צלו בנסורת לבנה: צל המוות של העץ) או כלב חי (הכלב מטיל צל של סוס: חלום של כלב…) (1991); מעצבת בשיש פריצה של סילון נוזלי-כביכול מתוך סלע ("אירוע", 1997) – כמו הייתה משה רבנו המכה באבן וממוציא ממנו מים. מול האל הגדול, הקב"ה, קמה לה טניה פרמינגר ומהתלת בסדרי בראשית. האִם היא מתגרה ישירות בבורא עולם כאשר היא חוקקת ב- 1998 בסלע ענק את הכתובת: "נברא בידי אלוהים"? שהלא, היא היא כאן הבוראת הכל-יכולה.

 

                                         *                          

ב- 1998 יצרה טניה פרמינגר פסל-שיש בשם "כּבוּדָה": גוף מלבני כבד באורך 1.40 מ', המעוצב כאובייקט מיטלטל, חפץ לנשיאה אנושית, ששתי ידיות מותקנות בו מכל צד. מעין אלונקה עבה, שלא ניתן לשאתה. פרדוקס נוסף. פסל ה"כבודה" של פרמינגר אינו יכול שלא להעלות על הדעת, או ארון-מתים או ארון-קודש תנ"כי. הן זוהי שניוּת הארונות שנישאו בידי בני-ישראל בנדודיהם במדבר-סיני (ארון ספר-הברית וארון עצמות-יוסף). כך או אחרת, "ארונה" של טניה פרמינגר הוא רהיט שהופקעה ממנו קדושה – קדושת החיים או קדושת האל. כי האנונימיות הגמורה של ה"כבודה" הנדונה הסירה כל סימני תורה ו/או שם-המת. כאן, השפה האחת והיחידה היא שפת הפיסול. ה"כבודה" היא גוש שיש מיטלטל, שממנו "תוליד" הפסלת כל שיִדְבֶנָה לִבּה. האלה הגדולה בוראת פסלים, וזהו ה"קודש" האחד ואין בלתי: הפיסול. האם הגדולה הא אם לארבעה ילדים ולהמוני פסלים, מיתיים ואנטי-מיתיים בה בעת. כי טניה פרמינגר יוצרת פסל-פולחן וקורצת. בכל פאתוס היא מטמינה את זרע החיוך, שהוא זרע השיבוש והערעור, העונה לאומניפוטנטיות הזכרית באומניפוטנטיות נקבית. וכל פסליה של טניה פרמינגר מאכלסים יקום בו "רועים" מזבחות-העטינים שלה, משליטים שררתם על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] יצוינו עבודות כתב וקולאז' של מיכל נאמן מהשנים 1976-1974, בהן אוחדו דם וחלב, כגון סדרת "גדי בחלב אמו".

[2] בפסל, "מזבח", מ- 1998, לשולחן העטינים ראש כיפתי המאזכר מסגד או "מקדש" מזרח-תיכוני.

[3] המסורת היהודית זיהתה את השמים עם זכריות מפרה, ואת האדמה עם נקביות מופרית. הגשם הוא אקט הפריה שעניינו "הגשמה". טניה פרמינגר הפכה, כאמור, את היוצרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: