Archive for ינואר 17th, 2011

ינואר 17, 2011

יוסי שטרן: המטאור

                   יוסי שטרן: המטאור*

 

יוסי שטרן הגיח כמטאור זוהר בשמים המתקדרים של ירושלים. ב- 1946, כשסיים לימודיו בהצטיינות ב"בצלאל החדש", כבר היה שבע שנים בארץ. ואולם, הבחור ההונגרי בן ה- 23 הספיק להפוך כוכב באמנות ובעיר שבקשה התחדשות עם תום מלחמת העולם השנייה. עוד ב- 1944 זכה ב"פרס שטרוק" (היה ראשון למקבלי הפרס) בעבור ציור אקווארל של העיר העתיקה. ערב סיום לימודיו, פרסם הפלסטיין פוסט חיתוך-עץ של יוסי שטרן, המייצג יהודים מתגודדים ליד לוח מודעות. הכישרון בלט לעין-כל. בתערוכת העשור של "בצלאל החדש" (1945) הרשימו איוריו של יוסי שטרן את מבקר האמנות של הארץ, חיים גמזו. תוך שנה אחת מאז סיים לימודיו, הספיק יוסי שטרן גם לבלוט בתערוכה משותפת שהציג עם יעקב פינס בגלריה "יונאס" בירושלים, ותוך מספר חודשים נוספים הפך לקריקטוריסט הראשי של העיר הנצורה. תלמידם של ארדון, שטיינהרדט ורודי דויטש נולד עתה מחדש והגדיר זהותו כאמן לאורך שנת 1948, בה עבד במחלקת הגרפיקה של העיתון הירושלמי, המגן.

 

ינואר 17, 2011

טניה פרמינגר: האלה הגדולה

            טניה פרמינגר: האֵלָה הגדולה

                                                          

על ההזמנה לתערוכתה בגלריה "אפרת", תל-אביב (ינואר-פברואר 2000), הדפיסה טניה פרמינגר צילום של פסל-אבן עגול, שעשרה עטינים מגיחים מתחתיתו. הגוף העגול הונח על שולחן מכוסה מפה, צמד נרות דלקו על פמוטים משני העָבָרים, ומעל לכל זה תלה השלט: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחת". טקס הקידוש של פרמינגר הצהיר פגאניות ונשיות: שמימיות הפכה לגוף ארצי, כבד, הממזג חייתיות אימהית אומניפוטנטית עם צורת מיכל אטום. על גב אותה הזמנה לתערוכה צולם פסל נוסף של אלוהות: שוב, גוף עגול וכבד, נשען בכל היקפו על המוני עטינים וראשו פתח עגול דמוי לוע-הר-געש, המקנה ל"חייה" זהות מיכלית. משטח לבן – חלב? – "צף" בראש המיכל האימהי. וכדי להדגיש את המסר התיאולוגי הנשי, נרשם בשולי הפסל: "ברוכה את ה' אלוהינו מלכת העולם הזנה את העולם כולו בטובך."

 

read more »

ינואר 17, 2011

הבובות של הפוסט-מודרנה

           הדבר הנורא שאירע לבובה זהבה

 

 "אדם הראשון הוא עצמו היה 'גולם' – מסה חסרת חיים של חומר (clay)                                    עצום ורב שכיסה את קצוות ארץ. כלומר, עד שהקב"ה כיווצו למימד אנושי ונפח בפיו את כוח הדיבור.

'אם כך, אתה רואה', אמר עוץ, 'לא רק שאדם היה היצור האנושי הראשון, אלא שהיה אף פֶסל החימר הראשון.'

'האם אתה מרמז שהפורצלנים שלך חיים?'

'כן ולא', אמר. 'הם חיים והם מתים. אך אילו היו חיים, גם נגזר היה עליהם למות, הלא כן?'

'אם אתה אומר.'

'טוב, אז אני אומר.'"

                                              (מתוך "עוץ", מאת ברוס צ'אטווין)

 

בכל מקום בובות. בובות-אדם מרות, בובות בלי חסד ורחמים, פיגורות הממזגות בקיפאון-הצֶלם את אובדן הצֶלם. בובות משעווה, פורצלן, סיבי-זכוכית, פלסטיק, חרסינה ועוד. בלונדון, באוסף סאצ'י, ממתינים לך חדרים מאוכלסים בבובות-אדם, מאנקינות היפֶּר-ריאליסטיות של נערות ונערים, מוכים-נגועים במוטציות ביולוגיות חמורות: גופים שנתחברו, אברי מין שהוסטו ממקומם. חדרי הבובות הללו של דינוס וג'ייק צ'פמן האמריקאיים שכנים לאברי-שעווה היפֶּר-ריאליסטיים של רוברט גובּר, אמריקאי נוסף, אשר אף הם ידעו התעללות: רגל גדועה בוקעת מקיר, טורסו הרמפרודיטי… באולם המרכזי, בובה רפואית אדירת-ממדים שהגדיל דמיאן הרסט האנגלי והיא חושפת בברק- גימוריה ובגווניה העזים את שלל אברינו הפנימיים. בובת-אנטומיה כטוטם-אליל מבעית.

 

read more »

ינואר 17, 2011

אור פיזי ואור מטאפיזי באמנות הישראלית

        אורות של מטה ואורות של מעלה

                

משהו אירע לתהילת האור (עוד קודם להתרעות משרד-הבריאות בנושא שיזוף-יתר). משהו חמור קרה לה לתפארת הזיו והזוהר, זו האפלטוניסטית-נוצרית, שחגגה נצחונה לאורך כאלפיים וחמש-מאות שנות תרבות מערבית. אמת, ל"שדירת-השקיעה" (Sunset Boulevard) שורשים היסטוריים עמוקים[1], אך ברי לכל המקורב למטבח הפוסט-מודרני עד כמה הועבה השמש ואפְלה בשיח העכשווי, אי-שם בין "השמש הרקובה" של ז'ורז' באטאיי (1930) לבין "שמש שחורה" של יוליה קריסטבה (1987). אנו, שעוד התעוררנו ב- 1800 לאור הזריחה המיתית והעולצת של וויליאם בלייק, בציור-האקווארל, "יום שמח"; או, שהשכמנו קום, כאותו תינוק בן-יומו ולרקע הפצעתן של קרניים נשגבות בציורו של פיליפ אוטו רונגה, "בקר"; אנו, שגדלנו לאור הזריחה הציונית באיוריו של א.מ.ליליין, הזריחה שהבטיחה עולם ואדם חדשים בפאתי מזרח (כגון, ב"מאי היהודי", מתוך "שירת-הגטו", 1902) – אנו קובעים בצער וביגון קודר כי כבה אורו של האור הבורא עולם חדש, חיים חדשים, יום חדש, אומה חדשה.

 

read more »

ינואר 17, 2011

יעקב דב גורדון: פסל עלום

            הישות הנעלמה של י.ד.גורדון

                                                           

יעקב גורדון? דב גורדון? במעט הפעמים שהוזכר, הופיע כל פעם בשם אחר. י.ד.גורדון, אולי הפַסל המסתורי ביותר שפעל אצלנו מעולם. פַסל בלי פְסלים. שכן, ספק אם נותר בארץ שריד פיסולי כלשהו מעשה-ידיו (האמנם פסל-האריה הגדול מסמטה פלונית בתל-אביב הוא מעשה ידי גורדון, כטענת יונה פישר ב- 1984?[1]). וכך, לאורך שנים ובלית אסמכתות חומריות של ממש, שבנו ונצמדנו לתצלום הדהוי מ- 1923, זיכרון מהוהַ לפסל-גבס גדול (מידותיו המדויקות אינן בידינו. יש אומרים1.5X2.5 מ'[2]) המייצג את דיוקן טרומפלדור (ראש וחזה) מוקף-מחובק מכל עבר באריה (מפיו בוקעת הכתובת "טוב למות בעד ארצנו"), נשר ושני ילדים. הצירוף של אקדמיזם וסימבוליזם ייראה לנו כיום סנטימנטלי ובנלי, אך עובדה היא, שבשנות העשרים המוקדמות, לרקע השממה הפיסולית בתל-אביב, חולל הפסל הזה – שנעלם ואיננו – התרגשות-מה. ב"הארץ" נכתב אז על-ידי י.קופילוב: "הפסל בהיגמרו ראוי יהיה לקשט גן עירוני או מרצפת פומבית."[3]

 

read more »