לודביג בלום: הבייתה

                          ה  ב  י  ת  ה

 

היה זה בשלהי חודש מאי 2001, יום סגרירי, עת נמצאתי עומד בחנות ספרים ישנים, לשפת תעלת סינגל שבאמסטרדם. החנות היתה קטנה ואפלולית, גדושה בערימות גבוהות של ספרים מאובקים, המקיפים מכל עבר את המוכר, הולנדי בא בימים, כחוש וארוך-שיער צבוע. כבר עמדתי לצאת לטובת עוגת-התפוחים המשובחת שבקפה הסמוך, כאשר עיני נתפסה לתמונה שתלתה גבוה בינות לצללים. משהו בתמונה משך וריתק כאל מראה שובה-לב, מראה מוכר כלשהו, שלא ירדתי לסוד קסמו. שאלתי את המוכר למהות התמונה, אך הלה לא ידע דבר. "קח סולם והבט", הציע. בתור בנו של מוכר-ספרים תל-אביבי, האמון על סולמות, לא היססתי ומיהרתי לטפס. תיכף ומיד זיהיתי את סיגנונו של שכני-לשעבר, לודביג בלום, הצייר הריאליסטן המחונן, שנודע ברבים בכושרו האקדמי הנדיר לייצג נופים ודיוקנאות, ומי שנודע לא פחות בזכות עניבת-הפרפר והחיוך החביב, שלא מש מפניו אלא עם פטירתו ב- 1974. 

 

הורדתי את התמונה – הדפס של ציור-שמן, נוף מדבר-יהודה בואך מנזר מרסבא. איכות הציור הדהימה אותי: עין האמן הקולטת בחדות פרטי-פרטים, והיד המניעה את המכחול במהירות ובבטחה. מיומנות שכזו לא מוכרת לי בתולדות האמנות הישראלית. עתה גם ראיתי את החתימה ואת התאריך המצויין, 1925, שנתיים לאחר הגיעו של בלום ארצה מצ'כוסלובקיה. בתחתית הימינית של ההדפס קראתי שהוא הודפס על-ידי בית-דפוס שפעל בכרונינגן (צפון-הולנד) ובבאטביה, הלא היא ג'קרטה ההולנדית, אינדונזיה.

 

מה עושה מדבר-יהודה של ל.בלום בלב אמסטרדם?!

 

חקרתי את מר ואן-קוק, המוכר, למקור התמונה. להפתעתי הטובה הוא סיפר שבמחסנו הסמוך שוכנות עוד ארבע תמונות נוספות, חלק מסידרה של "מקומות קדושים", כרזות-לימוד שתלו בעבר הרחוק בכתות בתי-ספר הולנדיים, חומר-עזר בהוראת שיעורי-תנ"ך. אחד מבתי-הספר הללו חסל את מחסניו וכך הגיעו התמונות לחנות הספרים. בקשתי לראות את הארבע האחרות ותוך חמש דקות שב מר ואן-קוק, נושא בזרועותיו את הר-הבית, הירדן, מושבה בכינרת ושיירת גמלים במפרץ-חיפה, כולם מהשנים 1925-1927. ריח של ארץ-ישראל אבודה וראשונית עלה באפי, מתמזג בניחוחות של ישראל אחרת, זו של אינטיפדה ושפל, בה אני חוזה יום אחר יום ב- CNN בדירתי שמעל תעלת קייזרס. המפגש הסוריאליסטי הזה, הממזג מקום בשאינו מקום, כבש אותי וידעתי שאני חייב לקנות את התמונות הללו ולהביאן בחזרה הביתה, כלומר לביתו של לודביג בלום, משמע ל"קפה-מודוס" שמתחת לדירת האמן. "האם קיימות תמונות נוספות בסידרה?", תהיתי. מר ואן-קוק הבטיח לברר ולהודיעני דבר.

 

כחודשיים חלפו. התמונות בדירתי על הקייזרסחרכט, והעיניים אינן שבעות. מדי פעם, מתארחים אצלנו אי-אלה הולנדים קשישים הזוכרים מילדותם את שיעורי-התנ"ך עם התמונות הללו על לוח-הכתה. יום אחד מצלצל הטלפון. מוכר-הספרים על הקו, מדווח לי שמצא שמונה תמונות נוספות. תוך רבע שעה התייצבתי בחנות. מר ואן-קוק הושיט לעברי חבילה קטנה של חוברות אפורות והסביר לי שהסידרה המלאה – תריסר תמונות מודבקות על קרטונים המוגנים בפינותיהם על-ידי זוויות-מתכת – לוותה במקורה על-ידי חוברות-הדרכה למורים. בידיו כל התמונות וכל החוברות, תריסר ותריסר. לא היססתי, שילמתי מה ששילמתי, הרמתי את המשא הכבד, וכשאני קורס תחת כובדה של ארץ-ישראל הישנה, דידיתי כושל, מתנשם ומתנשף דרך רובע-הזונות.

 

בעודי מפזר את תריסר הנופים האוריינטליסטיים, הנגועים בזיכרונות נוצריים (כנסיית-המולד בבית-לחם, מעיין-מרים בנצרת) וציוניים (מושבה בכינרת), נשמע צלצול טלפון, ומי על הקו אם לא דבורה חרמון, בתו של לודביג בלום. "דבורה, לא תאמיני", פלטתי בהתרגשות, מספר לה על תגליתי המופלאה. שכנתי הטובה, המתגוררת עדיין בבית לודביג בלום אשר מעל "קפה-מודוס", לא נפלה מהכסא: היא הכירה את כל הפרשה ההיסטורית לפרטיה: התחרות הבינלאומית שהכריז עליה בית-הדפוס ההולנדי ב- 1925, ציורי-השמן שאביה הזדרז לצייר בווירטואוזיות ברחבי-הארץ, בהקדימו כל צייר אחר, וזכייתו בתחרות. הציורים המקוריים, שהודפסו בשנות השלושים, נמצאים עדיין ברשות בעל-הדפוס, מספרת לי דבורה, ומוסיפה שראתה במו עיניה בכרונינגן את העבודות. ועוד אמרה, שהדמויות המופיעות בתמונות אינן אלא תוספת של צייר הולנדי כלשהו, שנתבקש להעשיר את הנופים בנוכחות אוריינטליסטית חייה. סברתי שדבורה טועה, שהדבר אינו מן האפשר, ולו מסיבות טכניות, אך היא עמדה על שלה. אני מניח שהיא יודעת את שהיא שחה.

 

חייתי מספר חודשים נוספים באמסטרדם, מוקף בתריסר התמונות וקרוע בין גן-עדן הולנדי לבין גן-עדן ארצישראלי, שאינו כי אם פנטזיה אבודה ומודחקת. ממרקע הטלביזיה למדתי, שהערבים הצדים עוף בירדן בציורו של בלום יורים כיום לכיוון גילה, שהערבים המצויירים בבית-לחם מכותרים כיום בטנקים ישראליים, ואילו שיירת-הגמלים מחיפה מומרת כיום בשיירת מתאבדים עטורי חגורת-נפץ. מפוכח ומריר צפיתי בתמימות המתוקה הנושבת מתמונותיו של בלום וברי היה לי שמקומם, אכן, בירושלים, אצל עובד, מעל לניחוחות הקפה, תיזכורת חזותית שהיא ספק-כאב-ספק-מזור.

 

קמצוץ מלים על אמנות: התבוננו היטב בתמונות וראו כיצד החביא לודביג בלום בכל ציור וציור סימני-פרספקטיבה שיבטיחו את העומק: שורה אלכסונית של דקלים, אלכסון של גדר, שביל, עמודים ארכיאולוגיים וכיו"ב. יתר על כן, הביטו וראו כיצד "סגר" בלום כל נוף ונוף באופק קונקרטי. כוונתי, שבניגוד ללודביג בלום המאוחר – זה שנודע בארץ ובעולם בזכות הרי-אדום הסגלגלים, הרחוקים והבלתי-מושגים – לודביג בלום המוקדם, זה של הסידרה הנוכחית, "משיג" את האופק ו"נועלו". רוצה לומר, שלא כנופי המידבר הרומנטיים ה"נשגבים", שהותירו את האופק מעבר להכרתו החושית של הצייר, הנופים של 1925-1927 היו ללודביג בלום "בהישג-יד". משמע: הצייר, שזה עתה עלה ארצה והירבה לתור בה, ידע את המקום, חווה את המרחב כולו, כך שלא נצרך לחלמו. רק מאז 1948 יאלץ להמיר מציאות בחלום.

 

בשנת 2001 אנו שבים אל מציאותו הארצישראלית של בלום. עתה, הפכה היא לחלומנו, בעוד המציאות נדמית לנו לא אחת לחלום-בלהות.

 

 

 

                                                                                                ג. יושב-קרנות

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: