אולמן וגרשוני: עבודה שלא התקיימה

מיכה אולמן ומשה גרשוני: עבודה שלא התקיימה

 

שלהי יולי 2002. הלחות בלתי נסבלת. אני נפגש עם מיכה אולמן בקומה ג' של "זמן לאמנות". בטון חשוף ואלים מקיף אותנו מסביב – הרצפה, העמודים, הקירות: האולם עודנו במצבו הגולמי, טרם שיפוץ. מיכה סוקר במבטו את החלל ושותק. אין הוא משוכנע אם יוכל להתחייב עכשיו ליצירה חדשה. בחודש מאי 2003 מצפה לו תערוכה גדולה בשטוטגרט, ואילו תוך שבועיים הוא נוסע לבצע פעולה מיצגית בקפינגן. הוא זקוק ליותר זמן. איני מופתע: מיכה אינו מה"שולפים". המים השקטים שלו חודרים עמוק כיון שחלחלו אט אט. אנו נשארים במקום כחצי שעה נוטפים פלגי זיעה, ומיכה מביט, מביט ושותק. אולי יבנה על רצפת האולם וריאציה של ה"בתים", אותם שרידים כמו-ארכיאולוגיים של בית שהיה ואיננו עוד, בנוסח הפסל שיצר על אדמת שד' רוטשילד. אינני מאושר. אני מייחל לעבודה ייחודית הצומחת מן הבניין, מן האולם הזה, מן המקום והאירוע. מיכה שותק, תולה עיניו בתקרה: מבנה שתי-וערב של מרישי-עץ תומך ברעפי הגג הישנים, שורות שורות של קרשי אורך ורוחב המתפרשים משני עברי קורת-עץ מרכזית. "סירה", פולט מיכה, "קרקעית של סירה", הוא מוסיף ועיניו אורו. אני חש שמשהו נולד. "נשכפל את 'סירת'-הגג על הארץ, נגביה את הרצפה ונשקיע את הסירה בתוכה", אומר מיכה וניגש אל החלונות לבדוק היכן מערב והיכן מזרח. בעייה: הגג פונה צפון-דרום, בעוד סירתו של מיכה חייבת לשוט מזרחה. "מזרחה?", אני תמה, "מה לך ולרומנטיקה הציונית הישנה הזו? לבם של בני-ישראל במערב!", אני מבהיר. "מזרח הוא הכיוון", עונה מיכה, "החטאת המזרח היא החטא". כן, סירתו של מיכה תפנה מזרחה, והיא תאשר סטייה מהמצפן של הגג (צפונה): משהו בין קלקול-כיוון לבין יעד מבוקש. אנחנו קובעים לשוחח שנית תוך כשבועיים-שלושה.

 

                               *

אמצע אוגוסט. מיכה מצלצל, ממליץ לי להביט היטב במבנה עץ קעור, השקוע בתוך רצפת עץ, עבודה סביבתית המוצגת ב"דוקומנטה" שבקאסל, גרמניה. בביקור בתערוכה, אני רואה את העבודה: "בור"-עץ כדורי המשמש גלשנים צעירים, עבודת נגרות מרהיבה, להטוטים אקרובטיים והרבה הרבה רעש. שום קשר של ממש לסירת-המזרח של מיכה אולמן. אבל, אני מבין שמיכה לא שכח אותנו: ה"סירה" מתבשלת במוחו. אני אופטימי.

 

                                *

בשיחה עם משה גרשוני, אני מבהיר לו עד כמה מרתקת אותי אפשרות ההפגשה המחודשת בינו לבין מיכה אולמן. ב- 1980 זווגו השניים על-ידי אמנון ברזל, אוצר הביתן הישראלי בבייאנלה בוונציה, ושם, בבניין הדו-קומתי הקטנטן שבז'ארדיני, נוצר דואט בלתי-נשכח: אולמן חפר מלמטה את חפירותיו-קבריו המלבניים, ואילו גרשוני עיצב למעלה סביבה מוכתמת בסימני-דם, צמד מרזבים המורידים מטר של "דם" מחלונות-הגג אל תוך בריכה תחתונה, רישום-קיר של "פרופיל יהודי", סימן צלב-קרס גדול, ועוד. גרשוני "בישל" אז את ראשית תבשילו הניאו-אקספרסיוניסטי האישי, המתכתב עם השואה ועם תרבות אירופה. הזיווג של מיכה וגרשוני לא היה שרירותי: שניים בני אותו דור, שני ידידים שצמחו מתוך רקע ישראלי דומה, נטייה פוליטית דומה, שניים המתגוררים אז בסמוך (רמת-השרון, רעננה), שניים שפעלו יחד (עם אביטל גבע ואחרים) ב"מבצע מצר", 1972 –  פעולת "החלפת אדמות" של אולמן, פעולת "חלוקת אדמות" של גרשוני, ה"עליה-לרגל" המשותפת אל יצחק בן-אהרון… אין ספק: צירופם יחד ב- 1980 היה רעיון נכון, מבריק. התוצאה הניבה פרק חשוב בתולדות המודרנה הישראלית.

 

עשרים ושתיים שנים חלפו. עשרים ושתיים שנות תפנית אישית דרמטית: גרשוני מתגורר בתל-אביב, מאחוריו מהלך אישי סוער ברמות ארוס ויצירה, שלאורכו תרם אולי את התרומה הגדולה ביותר לציור הישראלי של שנות השמונים-תשעים. אולמן מחלק זמנו בין רמת-השרון ושטוטגרט, כבש לעצמו מקום של כבוד בפיסול האירופאי, הפך שם-דבר בגרמניה ו"קלסיקה" בישראל, שיכלל שפת-פיסול המשלבת מינימליזם גיאומטרי, אדמה ועירנות מטאפורית גבוהה (קיומית, פוליטית, יהודית ועוד) למיקום הספציפי של הפסלים. כלום ניתן לשוב ולהפגיש את השניים הללו? וכיצד תיראה פגישה "בלתי-טבעית" שכזו? מבחינתי, ההפגשה המחודשת של אולמן וגרשוני היא מקרה מובהק של Aufhebung – "שימה-לעל" הגליאנית, הגבהת מהלך הזמן לשלב חדש דרך פרק של שלילה דיאלקטית.

 

                                 *

ספטמבר. גרשוני אינו במיטבו. מזה מספר חודשים שהוא שקוע במרה שחורה, החייבת לא במעט לפטירתה של שוש קרמוש ולרצח בעלה, מאיר פרנקו, שניים שהיו לגרשוני יותר מידידים. גרשוני נראה לא טוב, מתבטא בכבדות וליאות, פניו "כבויות", בקושי מגיע לסטודיו. אין הוא יודע אם בכוחו ליצור יצירה ל"זמן לאמנות". אולי יציג באולם סדרה חדשה של ציורים על נייר, שנערמה אצלו בסטודיו? אני אומר לו, שלא זה הרעיון: לא עוד תערוכת ציורים; שכאן הזדמנות לפעולה בחלל, לעשייה סביבתית מיוחדת הקשורה בדיאלוג עם תנאי האולם ועם עבודתו של מיכה. אני מספר לגרשוני על רעיון הסירה ומציע שאולי ייעצב דגל לסירה, במסורת ציורי הסירה השחורה עם הדגל, סדרה מפוארת שלו משנות התשעים. גרשוני אינו יודע. הוא מבקש זמן. אינני משוכנע, שבמצבו, יצליח לגייס אנרגיות-יצירה מתוכו. אולי ישעין מסביב על הקירות את ציורי הים השחורים, בדים גדולים ומופשטים-למחצה המכוסים בעבודת-מכחול קדחתנית ושחורה עד תום? אני שב ומבהיר: מוטב, לא תערוכת ציורים. את זו הן נוכל לראות בגלריות ובמוזיאונים. גרשוני מדבר על עייפות גדולה. מהכל.

 

                                                  *

24 בספטמבר. סימנים ראשונים של סתו. האולם בקומה ג' בשלבי שיפוץ מתקדמים. פועלים קודחים, מנסרים, יוצקים… "זמן לאמנות" לובש עור וגידים. אני פוגש כאן את מיכה (בשבת האחרונה הוא חנך סטודיו חדש שבנה ברמת-השרון) ואת משה'לה, מלווה ביורם וקשלק, ההוגה והיזם של המקום. מיכה הביא עמו מצלמה ומצפן. גרשוני מגיע נטול כל ציוד. "איך זה שאתה מצייר בלי מצפן?", אני שואלו בחיוך. "מצפן או מצפון?", הוא עונה. מצבו שופר ביותר, אף כי ה"סטמינה" ממנו והלאה. מיכה מודד, מצלם, בוחן כיוונים (המצפן מתעתע: הצפון זז ככל שהמצפן סמוך יותר לרצפה; "ככל הנראה, השפעת ברזלי-הבניין", מציע יורם). משה'לה עומד ושותק. לא, עדיין אין לו רעיון. מעלה פעם נוספת את האפשרות לתלות ציורים, ואני חוזר פעם נוספת על ההזדמנות הנדירה לעשות מעשה באולם. "אתה יכול להרשות לעצמך כישלון מפואר", אני מנסה לעודדו, והוא עונה: "הלוואי…". מיכה מעלה אפשרות, שדפנות ה"סירה" יוגבהו מעט מעל לגובה בימת-העץ, הלא היא הרצפה המוגבהת: דפנות מוגבהות יבטיחו אי-נפילת צופים ל"בור". צריך לחשוב גם על מדרגות מכיוון הכניסה ולכיוון היציאה האחורית. עניין של בטיחות. יורם קצת מודאג מהבחינות הללו. אני קצת מודאג מהמחיר התקציבי שתגבה מאתנו רצפה מוגבהת שכזו. מוסכם על השאלת פלטפורמות מחברת הפקה של אירועים. את ה"סירה" יתקין גגן. שהרי מדובר ברפליקה מדוייקת של מבנה מרישי-העץ של הגג שמעלינו. למיכה אף חשובים הרעפים שייראו בתחתית ה"סירה" (הגם שאת רעפי הגג המקורי כבר מכסים לוחות-בידוד). נוכחות הרעפים האירופאיים, מהסוג המשמש את הגגות הישראליים, תחריף את רעיון החטאת המזרח, מדגיש אולמן. גגן יבנה אפוא את ה"גג" מחדש ויהפכו על ראשו, כך שתיוולד ה"סירה". ומה בדבר גג-הרעפים הגדול שהציב גל ויינשטיין על רצפת הבייאנלה בסאו-פאולו, אני שואל? לא, מיכה אינו מודאג. גרשוני לוחש לי לפתע, שכאן חייבת להתרחש פרובוקציה, שאין שום טעם בעבודה שאיננה פרובוקטיבית. אולי יכתוב משהו על הקירות, אולי רק על איזור-קיר מסוים שכלפיו פונה הסירה. אולי. "תעשה מה שצריך", אני אומר. גרשוני שותק.

 

                                *

דבר לא קרה. אימת התקציב הגבוה? ההבנה, שרעיון "אולם הפרויקטים" העליון הוא מותרות לעומת הצורך שלנו בשתי הקומות של "זמן לאמנות" לצורך התערוכות המשתנות? שמא, הלאות המסוימת של האמנים? כך או אחרת, את מיכה אולמן ואת משה גרשוני לא נפגיש בתערוכה משותפת. גם התוכנית להפגיש את יגאל תומרקין ואת איקה בראון ז"ל בתערוכה משותפת – מיזם שהיה בשלב מתקדם לקראת הגשמתו – גם היא נפלה. אולם הפרויקטים הפך לפשל"ה (פרויקטים שלא היו).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: