Archive for ינואר 16th, 2011

ינואר 16, 2011

אולמן וגרשוני: עבודה שלא התקיימה

מיכה אולמן ומשה גרשוני: עבודה שלא התקיימה

 

שלהי יולי 2002. הלחות בלתי נסבלת. אני נפגש עם מיכה אולמן בקומה ג' של "זמן לאמנות". בטון חשוף ואלים מקיף אותנו מסביב – הרצפה, העמודים, הקירות: האולם עודנו במצבו הגולמי, טרם שיפוץ. מיכה סוקר במבטו את החלל ושותק. אין הוא משוכנע אם יוכל להתחייב עכשיו ליצירה חדשה. בחודש מאי 2003 מצפה לו תערוכה גדולה בשטוטגרט, ואילו תוך שבועיים הוא נוסע לבצע פעולה מיצגית בקפינגן. הוא זקוק ליותר זמן. איני מופתע: מיכה אינו מה"שולפים". המים השקטים שלו חודרים עמוק כיון שחלחלו אט אט. אנו נשארים במקום כחצי שעה נוטפים פלגי זיעה, ומיכה מביט, מביט ושותק. אולי יבנה על רצפת האולם וריאציה של ה"בתים", אותם שרידים כמו-ארכיאולוגיים של בית שהיה ואיננו עוד, בנוסח הפסל שיצר על אדמת שד' רוטשילד. אינני מאושר. אני מייחל לעבודה ייחודית הצומחת מן הבניין, מן האולם הזה, מן המקום והאירוע. מיכה שותק, תולה עיניו בתקרה: מבנה שתי-וערב של מרישי-עץ תומך ברעפי הגג הישנים, שורות שורות של קרשי אורך ורוחב המתפרשים משני עברי קורת-עץ מרכזית. "סירה", פולט מיכה, "קרקעית של סירה", הוא מוסיף ועיניו אורו. אני חש שמשהו נולד. "נשכפל את 'סירת'-הגג על הארץ, נגביה את הרצפה ונשקיע את הסירה בתוכה", אומר מיכה וניגש אל החלונות לבדוק היכן מערב והיכן מזרח. בעייה: הגג פונה צפון-דרום, בעוד סירתו של מיכה חייבת לשוט מזרחה. "מזרחה?", אני תמה, "מה לך ולרומנטיקה הציונית הישנה הזו? לבם של בני-ישראל במערב!", אני מבהיר. "מזרח הוא הכיוון", עונה מיכה, "החטאת המזרח היא החטא". כן, סירתו של מיכה תפנה מזרחה, והיא תאשר סטייה מהמצפן של הגג (צפונה): משהו בין קלקול-כיוון לבין יעד מבוקש. אנחנו קובעים לשוחח שנית תוך כשבועיים-שלושה.

 

    

read more »

ינואר 16, 2011

לודביג בלום: הבייתה

                          ה  ב  י  ת  ה

 

היה זה בשלהי חודש מאי 2001, יום סגרירי, עת נמצאתי עומד בחנות ספרים ישנים, לשפת תעלת סינגל שבאמסטרדם. החנות היתה קטנה ואפלולית, גדושה בערימות גבוהות של ספרים מאובקים, המקיפים מכל עבר את המוכר, הולנדי בא בימים, כחוש וארוך-שיער צבוע. כבר עמדתי לצאת לטובת עוגת-התפוחים המשובחת שבקפה הסמוך, כאשר עיני נתפסה לתמונה שתלתה גבוה בינות לצללים. משהו בתמונה משך וריתק כאל מראה שובה-לב, מראה מוכר כלשהו, שלא ירדתי לסוד קסמו. שאלתי את המוכר למהות התמונה, אך הלה לא ידע דבר. "קח סולם והבט", הציע. בתור בנו של מוכר-ספרים תל-אביבי, האמון על סולמות, לא היססתי ומיהרתי לטפס. תיכף ומיד זיהיתי את סיגנונו של שכני-לשעבר, לודביג בלום, הצייר הריאליסטן המחונן, שנודע ברבים בכושרו האקדמי הנדיר לייצג נופים ודיוקנאות, ומי שנודע לא פחות בזכות עניבת-הפרפר והחיוך החביב, שלא מש מפניו אלא עם פטירתו ב- 1974. 

 

read more »

ינואר 16, 2011

הפרוגרמה של האקדמיה "בצלאל": 1970 ואילך

          הפרוגרמה של אקדמיה "בצלאל"

 

את התפנית הגדולה של "בצלאל" מאז 1965 ועד לשנות האלפיים יש להבין, קודם כל, לאור התמורות שחלו בחברה הישראלית באותן עתות. מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-הכיפורים פתחו את התקופה בתחושות קוטביות של עוצמה ושבר, שגררו אחריהן לחילופין מצבי-רוח לאומיים מנוגדים של ביטחון-עצמי אאופורי ושל ספקנות ביקורתית. ירושלים טולטלה בעשור שלאחר 1967 בין התרחבות ופיתוח אורבניים (בניצוחו של טדי קולק, ראש העיר), שבסימן קוסמופוליטיות שלא הייתה כדוגמתה בעיר, לבין סערות פוליטיות והתפלגות רדיקלית בין תומכי "שלום עכשיו" מכאן לבין תומכי "גוש אמונים" משם. כך, ירושלים חוגגת, שחומותיה הופלו והמונים נוהרים אליה, מתל-אביב ועד סן-פרנציסקו, נתגלגלה, תוך פרק זמן קצר, לירושלים מעונה שהפגנות וזעם מבתרים אותה.

 

read more »

ינואר 16, 2011

הרציונאל של "בצלאל החדש" 1965-1935

           הרציונל של בצלאל החדש

 

ב – 1933, בעקבות ההגירה היהודית הרבה לארץ ישראל מגרמניה וממרכז אירופה,  גבר הצורך בהקמת מערכת חינוך אמנותי מקצועי מתאימה. התרכזותם של רבים מעולי גרמניה בירושלים, לצד העדר משווע של מקומות עבודה, עודדו ואף חייבו הקמתו של מוסד חינוכי שיענה על הצרכים החברתיים – כלכליים, ואשר יבטא את המטען התרבותי העשיר של העלייה הנדונה.

 

 מאז 1929 – שנת סגירתו של "בצלאל" של ש"ץ, חפצים  הנושאים את השם "בצלאל", הותקנו ללא כל ביקורת ציבורית או אמנותית: ניתן אף לומר, שחלק ניכר מהעבודה הירושלמית הזולה בתחום המזכרות ותשמישי הקדושה  נשא את השם "בצלאל". קואופרטיב שרא"ר (אוסונוביץ', בעיקר) המשיך מתוך בתי "בצלאל" את היצור ההמוני של מזכרות, ואילו זאב רבן ומאיר גור-אריה פעלו אף הם מתוך בתי "בצלאל", אם בדפוס "גרפיקה" ואם בעבודת מיקשה בנחושת.

גם אמני כסף תימניים יצרו יצירותיהם בבניינים אלה, ולצידם הצייר, פנחס ליטבינובסקי,  שאימץ לו כסטודיו את אחד האולמות.

 

read more »

ינואר 16, 2011

החזון של "בצלאל" 1929-1906

               החזון של "בצלאל"

 

לאורך חמש השנים שלמחרת הקונגרס הציוני הראשון – באזל, 1897 – ראו אור בפרסומים עבריים שונים מאות התבטאויות פולמוסיות בשאלת מהותה של התרבות העברית החדשה. האם תהא זו תרבות יהודית? תרבות אירופאית? תרבות היונקת מהמזרח? הוגים יהודיים, רובם ממזרח-אירופה, נדרשו לסוגיית הזהות התרבותית מול תביעות הדת, או הציונות, או ההגירה לכיוון מרכז-אירופה. כך, לעומת הסופר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שקרא ל"שינוי ערכין" בעל אוריינטציה אירופית-אוניברסלית, המאתרת יצרים פאגאניים בעומק היהדות, ניצב הוגה הדעות, אחד העם (אשר גינצבורג), שניסח גישה יהודית-לאומית בעלת תוקף הומניסטי. אכן, המילה "קולטורה" הילכה קסמים ומבוכה על משתתפי הקונגרסים הציוניים הראשונים. ובעוד הרב מרדכי מרקוס אהרנפרייז (רב הקהילות היהודיות בבולגריה) גרס שהתרבות הלאומית החדשה מחויבת למסורת היהדות, סבר היסטוריון הספרות, יוסף קלאוזנר, שהתרבות הציונית מחויבת לתנועת ההשכלה ולערכיה החילוניים. העורך וההוגה, נחום סוקולוב, ניסה לפשר בין שני הקטבים, תוך נקיטה במושג "הרוח העברי" ומיקומו האידיאלי בארץ-ישראל.[1]

 

read more »