מוד פרידלנד

                      א – ל ה – מ ו ד

                                                       

הפן אליו אני מרותק יותר מכל ביצירת מוד פרידלנד הוא עבודתה הקדרית, שהיא גם עיקר פועלה לאורך ארבעים שנות יצירה ענפה, מאז מחצית שנות החמישים ועד מחצית שנות התשעים. כי, גם אם, לכאורה, מוזמן הצופה ביצירתה להפריד בין "קדרות" לבין "פיסול", תחום בו התמחתה ב"בוזאר" שבפאריס (1956-1952) ובו עסקה בעיקר בשנותיה האחרונות (וכביכול, מתבקשת ההבחנה בין השימושי לבין האמנותי), אין ספק שרגישות אמנותית טהורה וגבוהה הנחתה את מוד פרידלנד במעשה כדיה, אגרטליה וקערותיה.

 

לפני כל דבר אחר, אני מבחין במיכלי החרס הללו בין תודעת גוף לתודעת עור: את נפחיה  – מבנה קבוע למדי, פשוט ומסורתי למדי של ספק-כד ספק-אגרטל, החוזר באינספור וריאציות עדינות – אני תופס כגוף נשי נפוח וגוצי, ראשו זעיר וכולו מצהיר מעין סתירה בין "הריוניות" לבין אי-חדירות: חריר קטן, גוף כדורי  – הרי לכם המבנה החללי החוזר. ונשים לב: אין בכדים-אגרטלים הללו הקפדה על סימטריה מושלמת של עיצוב הגוף: האינדיווידואלי יסודו ב"סטייה" מהמתמטי המושלם, ב"קלקול" התֶקן, ב"חולשה" האנושית. כאן סוד הרוך הנפחי של כלי-החרס הללו, שכולם אינם אלא יצורי אנוש הומאניים ופגיעים. כולם מוד פרידלנד.

 

אני מתרשם מצניעותה של האמנית הזו, מאישיות שאינה מופעלת על-ידי עודף אגו המתאמץ להוכיח ספקטקל קיומי. כי משהו בסיסי בכליה אומר קבלת דין ומורשת, הגם שברור לי שאני צופה באמירה אישית עד תום. ואז אני עובר מתחום הנפח לתחום פני השטח. וגם אם אמשיך לגלות כאן הרבה צניעות, אמצא עמידה איתנה ואמיצה מול הקיום, כזו שהוטמעה בתנופה גדולה של יצירתיות. כי, בכל הנוגע לגלאזורות, כאן חוללה מוד פרידלנד את קסמיה, כאן הפעילה כשפים אלכימיים-כמעט. הגיוון והיופי של זיגוגי הצבעים הללו אינם ממוצים לעולם, שבים ומפתיעים אותך, שבים וכובשים מדי כלי נוסף.

 

אינני מומחה להנדסה קראמית ואני בא אפוא אל יצירת מוד פרידלנד מאפיק האמנות. מהיבט זה של היצירה החזותית המודרנית, אין לי כל ספק, שהאמנית ביטאה את זמנה, והזמן הוא זמן ההפשטה. אומר במפורש: יצירתה היא ניצחון ההפשטה האנפורמלית בקראמיקה הישראלית ואפילו באמנות הישראלית בכלל. שכן, דרגת ההפשטה, חירות ההפשטה ואיכות ההפשטה של מיכלי החרס המזוגגים הללו משתוות למיטב ציורי ההפשטה האנפורמלית בישראל של שנות השישים ואילך.  

 

אין לי עניין במוקדם ובמאוחר בהתפתחותה של מוד פרידלנד. אני רואה במרחביה הגלאזוריים אמירה כוללת, שאני מנסה לעמוד על סודה. קודם כל, אני נתפס לשפת השבר והקרע, ל"עור" הרגיש כל כך של הכלים הפגיעים הללו: ההפשטות הגלאזוריות של מוד פרידלנד ליריות תמיד (בתור שכאלו, הן מתחברות לליריות של ההפשטה הישראלית, על זיקותיה להפשטה הפאריזאית של שנות הארבעים-חמישים). אך, בעומקן, מבטאות ההפשטות הגלאזוריות הללו כאב ואולי אפילו אימת אובדן. אני מתייחס לתחביר ה"פיצוץ" הדק של הגלאזורה, ההופכת למארג "פסיפסי" צפוף של שברים. כך עוד מאז כדיה/אגרטליה המוקדמים ביותר של מ.פ (הללו הבז'יים-מונוכרומיים, שבטרם הצבעים הזוהרים), תצורה שתתפתח עד למארג של "קורים" דקים בכליה המאוחרים יותר ועד לגידים ועורקים הנשלחים בכלי כרישום פיזיונומי אורגאני ו/או כמורפולוגיה גיאולוגית של פני הקרקע.  

 

ואולם, חרף קוויות-מה, "הפשטותיה" הגלאזוריות של מוד פרידלנד כתמיות יותר מאשר קוויות. הן נמנעות דרך-קבע מתיחומים קונטוריים והן מפגישות את ניגודי הגוון והאור בספיגה רכה, בשקיפויות ובהיטמעות הדדית של "קבלת האחר". כאילו לא האמינה מוד פרידלנד בהפרדות דיכוטומיות, ולבטח – ערגה להארמוניות. מבחינה זו, חרף כל הנוסחאות הכימיות הרבות, לא בשכלתנות עסקינן, כי אם באמנית המאשרת את ה – Durée,  ה"משך" הברגסוניאני, זרימת הקיום הגוברת על כל תבנית שכלית. ובה בעת, לא בראווּרָה של "הינף חיים" (Élan vital), אלא "משך" עדין, פתוח, מקבל, נשי.

 

חרף כל שליטתה המדעית המדהימה בכימיה הגלאזורית (בעיזבונה מאות דפים גדושים בנוסחאות צפופות הכתובות בכתב-ידה, הוכחה לידע הרב שאיפשר לה לרקוח מתכונים מקוריים לגלאזורות) – חרף כל השליטה הזו, הניחה מוד פרידלנד למקריות לעצב לא מעט מהפשטותיה. כמו התחברה בפני השטח של מעשה הקדרות להפשטות זן-בודהיסטיות של הציור המערבי: נזילות ההופכות לכתמים אמורפיים, ציפה של משטחים "קרועים", זרימה קווית הבוראת קליגרפיה מופשטת לגמרי או למחצה (ואז נדמים הקווים להירוגליפים של דמות, חייה וכו', בעיקר בתקופת השהייה באפריקה, מחצית שנות השישים). דו-קוטביות של פיקוח שכלתני עד תום ושל התמסרות חופשית לבלתי צפוי, פרדוקס נפשי, או איזון נפש – לא לי הפתרונים.

 

מוד פרידלנד לא חדלה לזרום, גם אם הֵגירה את נוזלי הגלאזורות בין גדות ה"אָנְגְסְט": שפכי ההפשטות שלה נדמים לא אחת למין מחלת-עור: משהו דמוי בהרת, או כוויה (כשתחלה במחלתה הסופנית, תיצור גלאזורות תבליטיות של "יבלות" זעירות, ספק זולגות ספק דוקרות). אני מייחס עומק רגשי רב להפשטה ה"חולה" הזו של מוד פרידלנד, גרסה מקורית להפשטותיה של הלן פרנקנטהאלר, הציירת האמריקאית, או לגלאזורות של אמני קראמיקה יהודיים דגולים, נוסח לוסי רי (האוסטרית), האנס קופר (הגרמני/אנגלי), גרטרוד ואוטו נאצלר (האוסטרים/אמריקאיים) ואף לא יהודיים, דוגמת לורנס ארטיגאס (הספרדי). מוד פרידלנד בראה יופי רב מתוך ה"טעות", ה"חולשה", ה"מחלה", ה"מום". יש ש"לכלוך" שחור דבק בגלאזורות, כתם פיח או "מלאנומות" שחורות (בשמץ ממיכלי החרס המזוגגים, מככב הפיח השחור ככתם של מוות הפורץ כנחשול ונוגס בפראות בבז'ים המאירים והחמים). יש ש"צלקות", "קילופי עור", וכו' בוראים צורות המשלימות ועונות למשטחים נקיי-גוון.

 

אני כותב על אנושיות שבהודאה, באישור ואף באימוץ הפגם. אני כותב על אנושיות שבמידת העמידה הצנועה מול הזמן – תהליך היצירה כתהליך חיים. אני כותב על תודעת אוזלת הגוף. מוד פרידלנד הייתה אמנית של תהליכים, של הפשטה תהליכית, ותהליכיה אמרו הלל לבריאה שמתוך הכיליון. וכלום אין הבריאה מתוך הכיליון תמצית העשייה הקראמית, זו היוצרת מתוך שואַת הכבשן?

 

אש ומים. כי ל"מימיות" נוכחות מכרעת בהתפשטות הכתמים והקווים בגלאזורות של מוד פרידלנד, מעין טביעה בבריכה רעילה, ארסנית, שתולדתה יופי זך, הנעטף לרגעים בצדף, משמע גוון אֵם-הפנינה, המגיח כ"פרס" למתבונן בכלי החרס המזוגגים. לא זכיתי להכיר אישית את מוד פרידלנד, אך ברי לי שמשהו בעומק נפשה ביקש ירידה צורך עלייה, גאולה דרך ביבים. והאמת היא, אכן, שנוכח כדיה-אגרטליה-קערותיה אני חווה יופי המשיק בשגב והמהול בכוחות היוליים, אם לא רליגיוזיים. ומשוכנע אני שגם הצופה יידע חוויה זו אם רק ישכיל להתבונן התבוננות מדיטאטיבית בכלים הללו.

 

מה שמביא אותנו אל לוח-הצבעים של מוד פרידלנד. על פניו, המצלול הצבעוני הקלאסי של המרחב הקראמי – בין גווני אדמה לבין הירוק-כחול של הזיגוג המזרחי הקדום. אך, לא זאת בלבד: כי כליה של האמנית מזַווגים את הגוון האדמדם/צהבהב החם עם הגוון הירקרק/כחלחל הקר. כמעט כל מיכל מהמיכלים הוא שדה קרב של ניגודי צבע ואור (בהיר מול כהה), שסופו הרמוניה ושלום של… המובסים – אלה הקרועים, שבורים, לוקים, נגועים. ושוב, כאילו לה, לאמנית היא עצמה, אין יד בתוצאות הקרב הזה.

כאילו התהליך הוא טבעי, משמע קוסמי-אלוהי, בעוד היא, היוצרת, אינה אלא "כלי" להמחשת התהליך. יוצרת הכלי היא הכלי. פעם נוספת, הוויתור על האגו, תוך התמסרות עד תום למוחלט.

 

ויודגש: מוד פרידלנד, כך נדמה, לא באה לייצר יופי. היא באה ליצור, כמי שמבקשת לדעת את הווייתה ואת ההוויה, ויצירתה היא ביטוי של הדרך. זו הדרך הממזגת את היפה ואת המכוער, וסופה שהיא מתגלה כמרהיבה. ויותר מכל בכחולים, באותם אגרטלי ה"כחול-איב-קליין", הספוגים בחלקם בכספיוּת צדפית. באלה, כבר טובל המסתורין בתהומות לא ישוערו.

 

מה יֵיעשה בכלי החרס של מוד פרידלנד? הנה כי כן, משהו בהם סותר את השימושיות המוצהרת במלאכת הקדרות. כי הנֶפח הנפוח של המיכל כמו מזמין מילויו במים רבים, בעוד שהפתח הצר מניח החדרת פרח אחד, אולי קומץ דל של פרחים… ואם בנוזלים אחרים עסקינן, אין ספק שגוציות המיכלים הללו לא הכשירה אותם לשמש מיכלי שימור. לכן, יובהר: לא יֵיעשה בכלי החרס של מוד פרידלנד. כי אלה הם כדי מדיטאציה על חיים ועל מוות ברמות אנוש וקוסמוס גם יחד. על הרוחני בקראמיקה.

 

לא מעט מתכתיות הוטבעה בגלאזורות של מוד פרידלנד. שלא כלי אחד ולא שניים בוהקים אלינו בבוהק נחושתי – ספק ירוק ספק אדום, ספק מוזהב ספק מוכסף. ומנגד – כי תמיד דוברת מוד פרידלנד בשפת ניגודים – כאילו מאיימת חלודה לאכול ולהצמית את קדושת הכחול. עתה, כבר עברה הפואטיקה של ה"קלקול" מתחום החזותי-קיומי לתחום התיאולוגי, ופני השטח של כלי החרס מאשרים מתח מאנכיני-כמעט של מלחמת טוב ורע, בני אור ובני חושך. ואז מתחוור לך, הצופה, שלא עניין של ציפוי אסתטי-קישוטי הוא מעשה הגלאזורה של האמנית, אלא מעשה אלכימי (שמעבר לאלכימיה הקלאסית של בריאת זהב באמצעות כספית, אש ושאר חומרים) – האלכימיה של הפיכת התלת-ממד לדו-ממד, המרת הנֶפח בשטח. הפשטה נטו. כי בתהליך הגלאזורי המפואר הזה איבד ה"הריון" המיכלי את ראשוניותו, זו שלמכתחילה הייתה, בעצם, משנית. הן מצאנו: אף הפונקציה המיכלית – אצירת הנוזלים – איננה פונקציונלית כאן. וכך, כל שתובע ממשות פה הוא ה"עור", העור הפגיע-פגוע, העור הנושא עליו את חותמות פגעי הישרדותו, העור האומר "הן" למכות הקיום. קשה לי שלא להרהר בציורי "זה שפשטו את עורו" של ז'אן פוטרייא, אמן ההפשטה הפאריזאי משנות הארבעים (אין לי ספק שמוד פרידלנד הכירה את עבודתו מזמן שהותה בפאריז בראשית שנות החמישים. ותצוין גם ההשפעה הבלתי מבוטלת שהייתה לפוטרייא על חוגי "אופקים חדשים", ועל יחזקאל שטרייכמן בפרט).

 

אני כותב על הגלאזורות של מוד פרידלנד כעל ביטוי של מצב קיומי: הנהו האגרטל, הנהי הקערה, הנהו אדם: יוצא אל העולם לבדו, כמי שבא אל הבלתי ידוע, אל תהליכי פֶגע, והוא ניצב, מישיר אליהם מבט ואומר להם "הן". למען חייו, למען אוֹשרו. וראו אותו לפנינו, את האדם הזה שכולו העלה חרס עטוי זוהר: חבול לכאורה, פצוע לכאורה, מנוקב נקבים או מנומר זיזים, נגוע לכאורה, אך הוא גאה, הוא יפה, כי הוא ניצח. ובזוכרנו שבכל "מנצח" שוכן "נצח", אנו אומרים: מוד פרידלנד אישרה את הנצח מתוך ארעיותו של המעשה הקדרי.

 

למהלָך ההיסטורי הגדול של הקראמיקה הישראלית, זו שראשיתה בשנות השלושים, יצקה, אם כן, מוד פרידלנד את מצבו של האדם. ל"אנחנו" התרבותי המקומי של אדמה, מזרח תיכון קדום וחידוש ימינו כקדם ענתה האמנית באני פרטי ואוניברסאלי בעת ובעונה אחת. בזאת התחברה למפנה התרבותי הישראלי של שנות החמישים והשישים.

 

היכן אמקם, לפיכך, את פועלה האמנותי של מוד פרידלנד בתולדות הקרמיקה הישראלית? במקום טוב למעלה: בין המקדמות החלוצות והמורות החשובות של המדיום (על כך יעידו, לפחות, תלמידיה ב"בצלאל" בין השנים 1962-1958), ויותר מזה, אמקמה בראש מובילי אמנות הגלאזורה בישראל. כי, בעוד הדוויג גרוסמן, האם הגדולה של הקרמיקה העברית, שללה את הזיגוג; ובעוד אווה סמואל, עוד אם מקומית, הגבילה עצמה לפיגורטיביות פולקלורית בפני השטח של הקדרות, מוד פרידלנד ובנות דורה הישראליות – חנה צונץ, מירה ליבס, יהודית מאייר וכו' – אמרו "הן" לזיגוג מודרניסטי שהוא אל-מקומי ומופשט. הן חשו משוחררות מזיקות ארכאיות, תנ"כיות ו/או מזרח-תיכוניות קדומות, שבמסורת אהרון כהנא, גדולה עוגן, בצלאל ש"ץ וכדו'. הן אף לא חשו מחויבות לדקורטיביות ים-תיכונית, מהסוג שקסם לקרמיקאים שבין אמני ההפשטה הישראלית ("אופקים חדשים") ו/או עין-הוד. כי המודרניזם של מוד פרידלנד וחברותיה היה בינלאומי ואל-לאומי, כאשר כאמור, האישי ביותר הוא שאיפשר את האוניברסאלי ביותר. עם מוד פרידלנד ובנות דורה – תקופה חדשה נפתחת בתולדות הקדרות הישראלית: תקופה הקדרות הא-ציונית. ואם הודגש בדברינו עד כה מימד ה"עור" הפגיע ביצירת מוד פרידלנד, דומה שהומאניזם רב עדנה עלה ביצירתה כתשובה נוקבת למונומנטאליות ועזוז לאומיים של ראשית הקדרות הארצישראלית.  

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: