אמנות החימר: בין אכילה לבין קורבן

      אמנות החימר – בין אכילה לבין קורבן (1984)

 

לדעת את אמנות החימר פירושו לדעת את האדמה. פנחס שדה הקשיב לשתיקתה; וויצק של ביכנר נמלט מרעמיה; אמני החימר מבקשים להתאחד איתה. כמאמר ניטשה: "העלאדם הוא טעמה של הארץ". וכדברי הלדרלין: "הקדיש לבי עצמו לאדמה". אצלנו, הייתה זו הדוויג גרוסמן, האם הגדולה של אמנות החימר בארץ, שהפנתה את תשומת הלב אל הזיקה המיתית של הקדרות ואמנות החימר בכלל אל האדמה:

"אדם מאדמה נוצר. אדם ואדמה – זיווג ראשוני. האדמה היא חומר. האדם היוצר – הוא הקדר. הקדרות היא אם הפיסול. הכד הוא הפשטת דמות, דמות אדם, צמח או חיה."[1]

 

כאן, ברמת הברית עם האדמה, קו אחד יקשר בין אמני החימר, בבחינת קדרים, לבין אמני החימר בבחינת פסלים, ועד לפסלים העובדים בחומר האדמה (יגאל תומרקין, מיכה אולמן ואחרים). "מן האדמה באנו", כתב תומרקין בסמוך לתערוכתו, "חמש וריאציות על נושא האדמה", "הבוץ, הנוסטלגיה, הגולם, אל האדמה נשוב. 1978. האדמה תפסה אותי…"[2] שובכי החימר הקדומים שגילה במצרים העלו בו את רעיון השובך כסמל, אפשרות אחרת לפסל שלום, שחומריו –

"הבוץ, חומר שממנו נבנה וקם שחר האנושות.[…] הוץ: אדמה, שעל פי המסורת, ממנה בא האדם ואליה שב. בוץ, אדריכלות נפלאה ללא האדריכלים…"[3]

. בהקשר זה, כיצד ניתן שלא להיזכר ב"דמות הגולם בקשריה האדמתיים והמאגיים", מאמרו של גרשום שלום?[4] האם אין אמני החימר כמוהם כעוסקים בפולחן "ספר יצירה" והם בוראים מחדש את "אדם הראשון" כיצור שלוּקַח מן האדמה, שיעורו עצום, יש בו מן העדן ומן האדמה וכולו "פרסוניפיקציה מיתית של האדמה"[5]?

 

יד ואדמה. הלישה מהותית היא. היד האוחזת באדמה. לא אזמל, לא פטיש: יד ואדמה. זהו הילד המשחק בצרכיו, זהו המבוגר הלש את הבצק. הקשר לעולם המזון ראשיתו כבר כאן. בבור קרמיקאים רבים, בעבודת היד סוד מהותה של אמנות החימר. ב- 1959 אמר אהרון כהנא, מגדולי הקרמיקאים שלנו בשנות ה- 50:

"שורשי הקרמיקה נעוצים […] למעשה, בפרה-היסטוריה […]. ובכן, למה כוחם של דברי הקרמיקה הנמצאים (על ידי הארכיאולוג) כוחם גדול כל כך לקרב אלינו את דורות האנוש […]? יען כי מרגישים אנחנו על גבי שברים אלו את הידיים, כל אותן הידיים הדופקות, תופסות הדם, שהן הינן 'מתווכות הרוח, הרגש וההצרה', שהשאירו אחריהן מופת חי לנצח…"[6]

 

באותם ימים, יצא כהנא במתקפה נגד הקרמיקה התעשייתית. שולמית טל, אף היא אמנית בולטת בשנות ה- 50 (חברה ב"קבוצת ה- 10"), הסבירה את פלא תחיית הקרמיקה במערב ובישראל בכותבה ב- 1959, שעבודת היד שבקרמיקה היא ביטוי לניצחון על הטכנולוגיה המודרנית האל-אישית. כך או אחרת, נוכחותה של היד. זוהי היד המועכת אדמה, אך גם מולידה מן האדמה. ומי המנצח – היד או האדמה – אין לדעת. כיצד כתבה ציונה שמשי ב- 1965? –

"החומר תמיד אדמה – אלף ניפויים וכתישה […]. אדמה של שעות ערב ואלף שנות אור. אני מנסה לשמר אותה ולאנסה אך מעט."[7]

 

אך, לא אדמה בלבד. אם לשוב אל הכוהנת הגדולה, הדוויג גרוסמן, נאתר בדבריה את הגרעין המטאפיזי העמוק יותר של אמנות החימר:

"אדמה, מים, אוויר ואש, בהם משתמש היוצר, דורשים ממנו שליטה להצלחת יצירתו בחרס…"[8]

ארבעה היסודות באחדות אחת המולידה אמנות. הברית בין אמנות זו לבין המיתוס היא, אם כך, מהותית. לא מקרה הוא, שבארץ צומחת אמנות החימר כענף של החיפושים ה"כנעניים" אחר שורשיות ארכאית מקומית. מקומיותה של האדמה ומקומיותו של המיתוס. כאשר כתב ג'והן צ'ייני על מלאכת החימר של שתיים מתלמידותיה החשובות של גרוסמן, גדולה עוגן וחנה צונץ-חרג וגם על הקרמיקה של כהנא, הוא מציין בצדק:

"גרוסמן סיגלה לעצמה, מתחילתה, את טיפוסי החרסית המקומיים ואת הצורות האופייניות למזרח הקרוב […]. בעבודתה (של חרג) ניכר ניסיון רציני […] ליצור מחדש […] אמנות קדומה ונשכחת, שפרחה במזרחו של אגן הים התיכון לפני אלפיים וחמש מאות שנים. כהנא עוסק […] בהתייחסות לאמנויות הטרום-קולומביאניות והאפריקניות ולסגנונות מזרחיים…"[9]

 

אכן, סיפורה של אמנות החימר בישראל הוא סיפור של השתרשות בתרבות ארכאית. הן גרוסמן היא עצמה קלטה לא מעט מ"כנעניותו" העקיפה של בעלה, הפסל רודי להמן, או מתוקף עבודתה באגף הארכיאולוגי של האוניברסיטה העברית. מכאן ועד לפרימיטיביזם הארכאי העולה מדמויות החימר של דיויד מוריס – הדרך קצרה.

 

הזיקה הארכאית הזו אל האדמה היא גם הקושרת את אמנות החימר אל הצמיחה. אמני החימר מצמיחים מן האדמה. רבים מהם יוצרים "צמחים מופלאים", הפורצים מעלה מאדמה לשמים. כאלה הם פרחי החימר של לאה מג'רו מינץ, כאלה הם פרחי החימר של שלי הררי, כאלה הם הפרחים הענקיים של גדולה עוגן, כאלה הם צמחי הענק של נורה ונעמי. והאם אין גם אנשיה ומלאכיה המגודלים של ציונה שמשי, העשויים חימר, בנויים כצמח המטפס מעלה בשלבים? כבר לפני עשרים שנה הודתה:

"איני אוהבת פריחה (היא חצופה ומתגרה). והיא בי כל הימים. מימי לא בדקתי צמחים – והם שולטים בי בעבודתי. כלים חסרי שימוש אמיתי והם צורות דמויות תפרחת, ניצנים (שלא יפרחו) וכאלה שזרעי חימר קטנים בהם – ממלאים אותם עד השפה, וגבעולים עמוסי פירות – שכמותם לא ידעתי מעולם."[10]

 

פרחי החימר. אין אלה פרחים דקורטיביים. אלה הם פרחים בשרניים מאד. משהו טורף בהם, מחד גיסא, אך גם נותן פרי, מאידך גיסא. האם יבלעו אותנו, או אנו אותם? האם נעכלם בתוכנו, או שמא ניבָלע אנו בתוכם כקורבן?

 

אכן, המפתח לפולחניותה הייחודית של אמנות החימר הוא בהיותה ברובה חלולה. הכד, האגרטל, העציץ, הספל וכו' – חלולים. אך, לא סתם חלולים, כי אם חלולים לצרכי מילוי. חרסית השמן, כד הזרעים, כד היין וכו' – כולם חללים לצורך מילוי ואכסון טובין. מזון בעיקר. באמנות החרס אתה מחויב בחדירה אל פנים חלליותו של החפץ כדי למלאו בטובין, אשר אותם תבלע מאוחר יותר. הבליעה היא ממהות חוויית החרס. צורך האכילה הוא היבט יסודי של אמנות החימר.

 

אך, לא אכילה בלבד, אלא גם צורך ארוטי עמוק. אמנות החימר עומדת ביסודה על צורת המיכל, שהיא סמל רחם. האֵם הגדולה עינה פקוחה על רבות מיצירות החימר. עמד על כך אריך נוימן במחקרו הגדול על "האם הגדולה". החלל הפנימי כבולע וכמוליד, כאלת פריון שהיא גם אֵלָה התובעת קורבן. זוהי אלה אמביוולנטית של נתינה וקבלה, האופיינית לאמנות החרס. בעוד הפיסול עומד בעיקרו בסימן הארוטי של המישוש ובעוד היותו ממולא או חלול אינה מהותית למדיום הפיסול – הרי שאמנות החימר החלל המבקש מילויו במזון לבליעה הוא, כאמור,מהותי למדיום, כפי שמהותית הארוטיקה של הרחם הגדולה. החרס הוא כלי בליעה. הוא בולע והוא מאפשר בליעה. אני נזכר בעצמי, ניצב לפני שנים בקומה ב' של "גלריה ישראל" בתל-אביב (בקרן רחובות בן-יהודה ופרישמן), מתבונן בסם דובינר הנרגש, בעל הגלריה, האוחז בידיו עשרות פסלונים אמלשיים קדומים והוא הופכם מכאן לשם. הנה, הפסלון ככלי שתייה, הנה הכלי הפך לשור, הנה (דובינר מעמידו על ראשו) והוא הפך לאישה שופעת… בין הכלי, הטוטם ואלת הפריון נעו רבים מפסלוני החימר המופלאים הללו.

 

הזיקה הזו שבין אכילה וארוס ממקמת את אמנות החימר ברמה הפסיכולוגית האנאלית. מכאן, שפסלי החימר של לידיה זבצקי, העוסקים כיום בהשטחה ובאשלייה אופטית דו-ממדית, מתגרים במדיום של אמנות החימר ומבקשים לצאת מתחום האכילה-ארוס. ככל שאלה הם פסלים מרתקים, הם מסתכנים בהוקעה (עצמית) אל מחוץ המחנה.

 

אדמה, צמח, אישה, שור, ציפור קדומה (פסלי החימר של רנה קמחי), כלום אין אמנות החימר מבטלת את הגבולות שבין הקטגוריות של הטבע? האם אין אמנות החימר עושה את מעשה המיתוס, המאחד קטגוריות חלליות-זמניות? מדיום הפיסול אומר: גוף האדם; ואובייקט החימר – מה הוא אומר? ראו את הכד הרומי העתיק המזכיר לנו מלאך (ידיתו העגלגלה והגדולה ככנף). אצל אלקה קלופשטוק, הופך מיכל למלאך או לפרפר בעזרת ענפי עץ הבוקעים ממנו. ראו את הכד הערבי בדמות חמוקיה של אישה (נחום גוטמן רמז  במפורש על מתח זה בציור "מאלמת האלומות הערבייה" שלו מ- 1927). ראו את כלי החימר בדמות השור, ביצירתו של דדי בן-שאול. החי, הצומח, הדומם – התאחדו כולם, כפי שהתאחדו בכלי החימר דמות האל, המלאך, האדם, החיה וכו'. והאיחוד, נזכור, הוא באותה רמה מיתית-פולחנית של הבליעה הארוטית והגסטרונומית כאחת. אגרטליה הישנים יותר של לידיה זבצקי, דמויי השָד והפטמה, מבטאים דואליות זו היטב. ורעיה רדליך, ככל שתחצה את כדיה ותנתץ את יציקות הגוף שלה – תמיד היא תישאר סמוכה אל המיכל הזה, אל הרחם הדו-משמעית. אפשר, שבמעשה הניתוץ שלה, היא מקרבת את אמנות החימר אל פן הבליעה כהמתה (כקורבן).

 

פנימיותו של כלי החימר הוא עיקר כוחו המיתי. "עולם הכוחות" הטובים והרעים מאוכלס באותה רחם. אם הפיסול פועל בעיקרו מבפנים החוצה, כי אז אמנות החימר פועלת מבחוץ פנימה. כוח השימור של כלי החרס אינו עניין של מה בכך. תפקידו הבסיסי של כלי החרס הוא לשמר. ציונה שמשי: "אספתי לי סודות ויש לאחסנם (מגילות בנות אלפיים בכדי חרס נשמרו כל הימים)."[11] כלי החימר משמר מזון, משמר אדמה (עציץ), משמר את אפר המתים. אך, זהו שימור לצורך החייאה. המזון ייבלע ויחזק את הגוף, האדמה תצמיח צמחייה, כד האפר יחיה את המת בקֵרב המשפחה. זהו כוח הנתינה שבלי החרס. מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלום פלא, שציונה שמשי תכננה את קבורתה העצמית בכד חימר? –

"ואולי כשיינתן לי גוש אחרון […] אעשה בו כד ענק וידיות קטנות בראשו […] ואתכנס לי בכד ענק – אחרונה לשושלת קבורי הכדים."[12]

 

המיתיות והפולחניות של אמנות החימר מציבות את האמנות זו בדיאלוג עם הנצח. ככל שמהותי לכלי החימר להיות כלי שביר, כך הוא נאחז, מעצם טבעו, בנצחיות. פונקציית השימור, בה סחנו, היא הרצון להתגבר על מגבלות הזמניות. כוח ההחייאה (ארוס-מזון), שאותו הדגשנו, הוא כוח המבקש לגבור על סופיותו של הזמן, כשם שהיפוכו – ברית אמנות החימר והמוות (בכד האפר והקבורה ובפולחן הקורבן לאם הגדולה) – אומר אף הוא נצח. שוב, הייתה זו ציונה שמשי שביטאה זאת, לפחות במילים, יותר מאמני חימר אחרים בארץ:

"עבודות של חומר […] (יבואו במים ושוב אבק, ובואו באש ואם ינצחו יעמדו לעולם) […] מציבות – ישנות ולא חדשות – שנשתלו זקופות (כבתים שבעיר) והזמן שולט בהן […] ועומדות לעולם […]. הם בתים שבעיר ומציבות שבשדה […] ואבנים קטנות בחול וכותרת כפופה (יבואו במים ויתפוררו, באש – ויעמדו לעולם) […]. רציתי לחרות שמי באבנים קטנטנות ויצרתי לי כאלה – אבנים של תעלמנה."[13]

 

לא במקרה אפוא עלה נושא המוות בתערוכה של ציונה שמשי במוזיאון הרצליה ("כולם יושבים", 1983). תמונות זיכרון קבוצתיות, או מלאכים מתים אפיינו עוד בעבר את יצירות החימר שלה ואמרו – מוות. עתה, כתבה בקטלוג:

"בגילי – 44 – אני עוסקת יותר ויותר בבגידה שמכין לנו גופנו – בכישלון הרוח לגוף […]. הקליפה עדיין שלמה ויפה – ופנימה כבר מתחילה ההתמוטטות הגדולה."[14]

עתה, הפנימיות של פסל החימר היא כוח הרע, התובע קורבן. אך, עדיין במסורת אמנות החימר, התנועה היא מבחוץ פנימה, פנימה אל הנצח. במילים אחרות, נושא המוות הוא אימננטי לאמנות החימר בכלל, פן אחד מדו-פניה המיתיים של אמנות מיוחדת זו.

 

ככל שתבקש אמנות החימר את הנצח, היא שרויה חזק בהווה. העכשוויות הפרקטית שלה אחראית על מימד האומנות שילווה אמנות זו בכל גילוייה. אפילו כ"צמחים", ייראו פסלי הקרמיקה כצלחות היושבות זו על גבי זו. הפרקטיות של אמנות הקרמיקה מעניקה לה מימד של ריאליזם, שיגבור תמיד על כל הפשטה של הציור והפיסול, ולכן, אולי גם יקסום יותר להמונים. נקודה זו העלה, בשעתו, אהרון כהנא, כאשר קיווה שאמנות הקרמיקה שלו, על יסודותיה המופשטים, תצליח לקרב להמונים את האמנות המופשטת (כהנא, חבר "אופקים חדשים" בין 1956-1948, נמנה על ראשיה בציור הישראלי). יחד עם זאת, נזכור כי ההווה הריאלי של אמנות החימר הריהו כשבירותו של החימר – אך ורק ניגוד המדגיש את ההיפוך, שהוא – הביקוש אחר הנצחי.

 

בכל הרמות המפורטות עד כה טמון סוד קסמה וכוחה של אמנות החימר. בכל הרמות הללו תיוחד אמנות החימר מאמנות הפיסול, ולו גם תבקש לצאת מתוך עצמה ולהידמות לפיסול העכשווי. רגש הנחיתות מיותר. זהו גם האתגר: קודם כל, לצמוח מן האדמה הזאת. בדומה להדוויג גרוסמן, שביקשה אחר חרסית מקומית, כמוה כהנא שתר אחר חימר בירושלים ובנגב, כמוהו הקרמיקאיות של "המרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע", וכו' – כולם הלכו והולכים אל האדמה הזאת. מעבר לכך, המיתיות והפולחניות – עקיפות ורחוקות ככל שיהיו – מן הדין שיבצבצו ויתקיימו באמנות החימר. ההליכה אל הראשוני, ההיולי (אם בוויתור על הזיגוג אצל גרוסמן, אם בצורות הארכיולוגיות של גדולה עוגן וכהנא, ואם בכוחניות הטבע הפראית העולה מהצמחייה הקרמית המוזכרת קודם) היא ההליכה אל הנצח הכפול – של הבליעה המחייה ושל הבליעה הממיתה. "מציבותיה" של שמשי, או מיכליה של רנה קמחי, או ה"קברים"-האנתרופואידיים של נורה ונעמי – אלה ואחרים מתחככים בנצח. הרחם הנותנת והרחם הלוקחת. בין החיים לבין המוות.

 

לקראת סיום, אני נזכר בפסלי החימר של נחום גוטמן. אני נזכר בנוכחותם ההיולית, בצבעי האדמה שלהם נטולי כל ציפוי מאחז-עיניים; אני נזכר בנגיעות המאסיביות שבהם, בפסוודו-פונקציונאליות הכלית-מיכלית שלהם, בארכאיזם הים-תיכוני שלהם ובמקומיות של דמויותיהם. בפסלים אלה ניסח נחום גוטמן את ערכי אמנות החימר. אמני הקרמיקה הישראליים, לפניו ואחריו, סללו דרך מרתקת, שהיעדרותה מהמוזיאונים שלנו ומתודעתנו התרבותית היא מחדל תרבותי. במחלקות הקרמיקה של "בצלאל", אוניברסיטת חיפה, "המרכז לאמנות חזותית" בבאר-שבע וכו' – צומחת אמנות אותנטית הראויה לעידוד ותשומת לב. עדיין לא מאוחר.

 

 


[1] הדוויג גרוסמן, "החרס", ספריית השדה, תל-אביב, 1972, עמ' II.

[2] יגאל תומרקין, "אדמה", בתוך: Tumarkin"", מסדה, תל-אביב, 1980, ללא מספרי עמודים. 

[3] שם, הפרק "שובכים".

[4] גרשום שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 424-381.

[5] שם, עמ' 387.

[6] אהרון כהנא, "עונות השנה" (א), 1959, עמ' 65.

[7] ציונה שמשי,

[8] לעיל, הערה מס' 1.

[9] ג'והן צ'ייני, בתוך "אמנות בישראל" (עורך: ב.תמוז), מסדה, תל-אביב, 1963, עמ' 312.

[10] ציונה שמשי,

[11] ציונה שמשי,

[12] ציונה שמשי, "כדי קבורה בחרס במזרח ובמערב", "בצלאל", ירושלים, 1985, עמ'   .

[13] ציונה שמשי,  

[14] ציונה שמשי, "כולם עומדים", בתוך: "סיכום ביניים", הוצאה עצמית, 1987, ללא מספרי עמודים.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: