ישראל הדני: בחיפוש אחר הקדוש

                    בחיפוש אחר הקדוש

                                                         

ישראל הדני הוא פסל נודד, צליין חילוני התר בתרבויות העולם אחר תלת-הממד הקדוש על מנת לנסות ולזקק ממנו חללים אסתטיים-טרנסצנדנטליים אישיים וארכיטיפיים (ולפיכך, אוניברסאליים) גם יחד. "אני הולך אחורה", אומר הדני, "כל עבודה מתייחסת אל אזכורם של תרבויות וזיכרונות קולקטיביים מהעבר. לדוגמא, הספינקס שקיים גם במזרח אסיה וגם באשור, או פרטי האדריכלות והפרופורציות בארמון בקנוסוס, שקיימים גם בארמון בסייל ויוקיטן שבמכסיקו, לא בדיוק באותה צורה, אבל העוצמה הפנימית והאנרגיה שבתוך הדבר הקפוא הזה אינם המצאה מקומית אלא פרי של תודעה קולקטיבית אנושית."[1] מבחינה זו, המבנים הפיסוליים של הדני – תרכובת של פיסול, עיצוב וארכיטקטורה – הם מסע סטרוקטורליסטי (אינטואיטיבי) מתמשך ברוחו של קלוד לוי שטראוס, הביקוש אחר נוסחה צורנית סמויה המשותפת לחללי קודש במקומות ובזמנים שונים, אותה נוסחה שכוחה יהא תקף גם בחללים המעוצבים על ידו.

 

חלליו של ישראל הדני חומריים, אך משימתם נשגבה, יצירת אמנות רוחנית "זו המעבירה אותנו מממדי הזמן הליניארי של הקיום ומחברת אותנו אל האחדות האינסופית שמעבר לו. החוויה שהיא מחוללת היא חוויה של התרחבות."[2] במילים אחרות, הדני יוצר חללים נומינוזיים. בספרו, "האידיאה של הקדושה" (1917), הגדיר רודולף אוטו את ה"נומינוזי" – ה"קדוּשה" –  בבחינת קטגוריה המעבירה את האדם לספירה אחרת. זוהי קטגוריה הנבדלת מהרציונאלי ואינה ניתנת להסבר מושגי או לשוני. היא סמוכה לחוויות היפה והמוסר, טוען אוטו, אך מדגיש את שונותה מהן. ה"נומינוזי" הוא חוויית ההיבלעות באפסותך לעומת זה שגדול מכל יצור, היטמעות כוליותך בעוצמה אדירה, עמידתך מול ישות חיצונית לאני ונוכחת. ה"נומינוזי" הוא תחום ההרגשה, מסתורין עצמותי, או בלשונו של אוטו – "מיסטריום טרמנדום" (Mysterium Tremendum).[3] זהו רגש העשוי לפרוץ בפראות ולהתבטא באורח דמוני, בה במידה שעשוי להתגלות כיפה, טהור, מופלא, זך ושקט. דומה, שזהו הרגש הנומינוזי שמשרים עלינו מבני הפיסול של ישראל הדני.

 

בגילויו זה של ה"קדוש", מלמד ר.אוטו, חוויית ה"נורא-הוד" (Tremenda Majestas) מלווה בתחושה מיסטית של ביטול האני וההיכבשות במלאותו של האינסופי הטרנסצנדנטלי. ה"קדוש" נחווה עתה בבחינת "האחר לגמרי" (Ganze Andere) והוא עומד בסימנה של פליאה אינסופית נוכח אחרות מוחלטת. זוהי חוויה של מסתורין, עמידה מול אינות, מול משהו שגיא הנוגד את כל שישנו, שנתפס ושנחשב. זוהי חוויה של הישָבות בקסם, התמסרות מוחלטת לקסם זה כאל טוב כשלעצמו ואשר דרגתו העילאית היא חיים בתוך הרוח – השלב המיסטי העליון.

 

מה הם אמצעי הביטוי של ה"נומינוזי" או ה"קדוש"? לפי רודולף אוטו, שלושה אמצעים בעיקר: החשיכה היחסית, הדממה והריק. עוצמתה של החשיכה ה"קדושה" תלויה בניגודו של אור זוהר ובוהק על סף כיבויו. במפגש ניגודים זה נולד ה"נשגב" ו"לפיכך האפקט המיסטי ראשיתו בחשוך-למחצה."[4] הדממה – זו בה מתגלה האל בפני אליהו ("ואחר האש קול דממה דקה" – "מלכים א'", י"ט, 12) וזו שעליה נאמר – "וה' בהיכל קודשו הס מפניו כל הארץ" ("חבקוק", ב', 20) – היא הודאה בתבוסת הלשון בפני הנומינוזי. החלל הריק ומרחבי נוף עתירי אין (דוגמת מדבריות אינסוף) מבטיחים אף הם את ה"נשגב". ויצוין, שרודולף אוטו מייחס את עקרון הריק בעיקר לאמנות המזרח, כגון קברי קיסרים בסין או ציורי נוף סיניים. נראה, שלשלושה האטריבוטים הנ"ל של הנומינוזי שומה עלינו להוסיף רביעי, אשר בלשונו של הפילוסוף האנגלי בן המאה ה- 18, ג'וזף אדיסון, נכנהו –  "הגדול".[5] אדיסון התייחס לגודלם של מושאי טבע – מדבריות, רכסי הרים, צוקים ואוקיאנוסים, אך ניתן להחיל את מחשבת ה"גדול" שלו (אשר בקשה לאבחן את ה"נשגב")  גם על מוצרי תרבות. כך, נדגיש בהקשר זה את המונומנטאליות של פסלי י.הדני, גם כשהם שומרים על פורמט אינטימי. שכל אחד ואחד מהמבנים הפיסוליים שלו צומח בדמיוננו לכלל ישות עצומת-ממדים, מין קולוסוס או היכל השולטים במרחבי מדבר והרים.

 

שורש הנומינוזי בהפרדתו מהחולין, בגידורו של מרחב רליגיוזי בחלל ו/או בזמן, בו משוגבת טוטאליות בין קטבים של טומאה ושל קודש.[6] זהו גידורו של מרחב "משחק" חגיגי ורציני, בעל מסכת חוקים קפדנית המבטיחה את המערכת כאוטונומיה נפרדת ואת "יראת כבוד של קדושה במשחק".[7] ובמילותיו של וויליאם ג'יימס: "כל עמדה שאנו מכנים אותה דתית, מן ההכרח שיהיה בה משהו חגיגי, רציני ועדין."[8] פרישות, טהרה ושלווה פנימית מלווים את מהלך הגידור הנדון, הבונה את מרחב האחרוּת. רק בהיבדלות המסתגרת מפני הפרוזאי יתקיימו ארבעה רכיבי הרגשת הקדושה, לפי ג'יימס: א. ההיטמעות בהוויה גדולה מזו של האגו והעולם, לצד ההכרה במציאותו של כוח אידיאלי. ב. ההודאה ב"ידידות" שבין הכוח האידיאלי לבינינו והכניעה לו מרצון. ג. התרוממות-רוח וחירות שבהשתחררות מהאני ומהעולם. ד. התרחקות מה"לא" והתקרבות אל ה"הן" של רגשות אהבה והרמוניה.[9]

 

זוהי האוטופיה המופנמת אל מהותו של החלל הקדוש, תיחומו כמקום שכולו טוב, אמת ויופי. בפרק בשם "מקדש, בזיליקה, קתדראלה", בספרו הנודע, "הקדוש והטמא" (1957), הרחיב מירצ'ה אליאדה אודות כוחו של המקדש כקידושו של העולם במלואו: "ירושלים של מעלה נבראה בידי אלוהים ביחד עם בריאת גן-עדן […]. העיר ירושלים לא הייתה אלא שחזור של הדגם הטרנסצנדנטלי. […] מצד אחד, הכנסייה נתפסת כחיקוי לירושלים של מעלה, עוד מאז ימי אבות הכנסייה. מצד שני, הכנסייה גם משעתקת את גן-עדן או את העולם השמימי.[…] המזבח הוא גן-עדן, ששכן במזרח."[10]

 

כלום אין כל פסליו של ישראל הדני בבחינת חללים אוטופיים הנוטעים קודש בלב ההוויה של החולין ובמזגם יחד את האסתטי, המוסרי והטרנסצנדנטלי? הנה כי כן, לאור האמור לעיל, כל מבני הפיסול הללו גם יחד בוראים מרחב אוטונומי, מובדל וסגור בתוך עצמו, בו הרמוניה אסתטית מירבית היא גם הרמוניה רוחנית עם המעל-ומעבר. פרישות, טהרה ושלווה הופכים כאן לערכים אסתטיים המבטיחים את רוממות הרוח ואת ה"מיסטריום טרמנדום" של הנומינוזי. נקיון העבודות הללו, הגימוריות המושלמת שלהן, הוא טהרה; המונומנטאליות של העבודות המיתמרות ונפתחות למרומים כפרח וכתפילה – היא טרנסצנדנציה; האקזוטיות שלהן נוטלת אותנו למקום וזמן אחרים, Ganze Andere. ומעל לכל, שלושה מרכיבי הנומינוזיות שלפי ר.אוטו (בתוספת הרכיב הרביעי שלפי ג'.אדיסון) מגדירים היטב את פסלי הדני: השלווה האופפת אותם, הריק שהם עוטפים, האור האפלולי שהם אוצרים בתוכם והשגב שבגודלם הענק-קטן. ושוב, בל נטעה: אין אלה מודלים לבנייה ארכיטקטונית, כי אם פסלים שלמים שפילסו דרכם בין המונומנטאלי לבין המיניאטורי, ולפיכך אין הם מסמנים מקור אחר, כי אם מהווים הזמנה ל"התבוננות", המשלבת מבט וקונטמפלציה, שלא לומר מדיטציה.

 

ישראל הדני הוא מין "בנאי חופשי", המתקין מקדשים. אין הוא פַסל החוצב באבן על מנת להפקיע מתוכה את היופי הגנוז בה. לא, בנקטו בשכבות העץ, הוא בונה, מרכיב, מצמיח את פסליו וכך מבטיח את איכותם האורגאנית (זיקתם המתמדת לגוף החי והצומח). עתה, ארוטיות הוגבהה והורחנה: ה"אהבה" היא ברמת רוח והפשטה אפלטוניסטיות, אנרגיה של התמזגות ואחדות עם אידיאה מטאפיזית. כאלכימאי, הופך ישראל הדני את הלביד (דיקט) ה"נחות" לגבוה מכל, מהפך את החומר ה"עני" לחומר "עשיר", כאילו היה אבני גזית וזהב. עתה, פסליו נוסקים כקתדראלה, נפתחים כארון קודש, כחצר וכפרח, הם זורמים כקימורי עור, הם נישאים למרום והם נפתחים אלינו ואל השמים. אלה הם מבנים הקוראים אלינו לבוא, אך מבטיחים אותנו מפני העולם. סימני פרקטיקה של שובכי יונים (קולומבריום), או חלונות, מדרגות וכו', ולחילופין – אותות פרטיקולאריים, גופניים או מיתולוגיים – כולם מותכים בפסלים הללו, בהם מסמני הארוס עוּדנו מאד, כאמור, ותנועת העין גולשת מעדנות על פני השכבות ההוריזונטליות, כמו הייתה רוח המנשבת על דיונות המדבר. שכבות הבנייה של הפסל היו עתה לשכבות של זיכרון, המסמנות רבדים על רבדים, מן הקדום ועד לעכשיו.

 

ישראל הדני נודד. אסוציאציות של נוף ממזגות בפסליו בין רכותן של גבעות חול לבין קווים אופקיים של טראסות הרריות ולבין שכבות גיאולוגיות. כך או אחרת, אלה הם "נופים" צחיחים, נופי בראשית אל-זמניים, מדבריות בהן האל מופיע, "נופים" שהוטמעו בגופים של פיגורות מיתולוגיות למיניהן – אלים, מלאכים. אדם ונוף אוחדו. גיאוגרפיה ופולחני דת מצאו את נתיבם המשותף.

 

הדני עשוי להידרש למקדש במכסיקו, או לקתדראלה גותית, אך עיקר נדודיו מיוון מזרחה – למצרים, לתורכיה, להודו, לאגן הים התיכון. עם הפנים ל"מזרח", הוא מפסל גם "אוהל מועד" וגם "מקדש יפני". בהיבט זה, ממשיך הדני בחיפושם של אמנים ישראליים חשובים אחר דיאלוג עם תרבויות המזרח הקרוב והרחוק, ניסיון לניסוח שפת ביטוי אותנטית אזורית. שמו של יצחק דנציגר מתבקש בהקשר זה, ותצוין הזיקה האסוציאטיבית, הלשונית והאחרת, בין "נמרוט" של הדני לבין "נימרוד" של דנציגר (1939), כמו גם הזיקה בין הארוס המעודן המשותף ל"נימרוד" ולמספר פסלים של הדני. כמובן, שה"איל" (2010-2009) המוצג בתערוכה הנוכחית, אינו יכול שלא להעלות בזיכרוננו את המתוות שיצר דנציגר מאז 1938 לחגיגות הגז במעיין-חרוד: אוהל טוטמי ענק (עשרות מטרים גובהו), שיכיל את החוגגים ואשר בראשו מותקנים קרני איל אדירות. כך, גם ה"איל" של הדני הוא ראשה של חית קורבן ומרחב התכנסות של חוגגי טקס פולחן. עם זאת, יודגש: פסליו של הדני אינם פרק נוסף בעבריות "כנענית". כי אלה הם פסלים החייבים, לא פחות, לקלאסיקה היוונית ולמסורת אירופאית ארוכה של חתכי-זהב ופרופורציות אידיאליות, שלא לדבר על זיקה למינימליזם ואף לארכיטקטורה פונקציונליסטית מודרנית.

 

אלא, כפי שראינו, הדיאלוג התרבותי של הדני עשיר בהרבה: כשהוא יוצר ב- 2001 את "קוטאב מינאר", הוא עונה בדרכו למינארט הלבנים האדומות מדלהי (72.5 מ' גובהו), שנבנה במאות ה- 14-12. את האורנמנטיקה הקליגראפית המוסלמית העוטפת את המגדל ההודי ממיר הדני בתצורות לשוניות מופשטות, המחוררות את "מגדלו" (2.30 מ' גובהו) והעשויות להזכיר גם כתב-יתדות מזרח-תיכוני קדום. במקביל, את מבנה החרוט של המגדל מדלהי הוא ממיר במבנה גליל, ואת המגדל הסגור הוא ממיר בשקיפות הנקבים שבעץ. בעצם, הוא מעבד את הארכיטקטורה ההינדו-מוסלמית העתיקה לצורה מינימליסטית מודרנית, שקטה ואצילית ביותר.

 

את פסלו, "מחווה לנֶמרוט" יצר ישראל הדני ב- 2003 כתגובה לראש האבן המונומנטאלי, ראש אפולו, אותו ראה בנמרוט דאגי שבתורכיה. גם כאן, המקור הכבד והאטום הומר בראש עץ סגור-פתוח, שחרכי רוחב משולבים בו עם פתח קדקודי, המגלה את פנים הראש כמערה מסתורית ואפלולית. הקוניות של מצנפת הראש מנמרוט עובדה בידי הדני למין מבנה תלת-רובדי דמוי סטוּפּה בודהיסטית-הודית, בעוד רוח פרעונית נמסכה על הפסל היווני הקדום.

 

כך, גם הפסל "אֶפֵזוס" (1999) נוטלנו לאפזוס – העיר היוונית העתיקה שעל חוף אנטליה. פסל העץ של הדני אפשר שמהווה גרסתו הפרטית לפסל הנעדר של האלה ארטמיס (דיאנה), שמקדשה נמצא באותה עיר (ואשר נחשב לאחד משבעה פלאי תבל). עתה, בורא הדני מדמיונו את טורסו העץ שלו, כמין פרגמנט של פסל-אלה, אחדות אגן-ירכיים עם שיפולי בטן-גב, אך מציע לנו, בה בעת, ספק-מיכל ספק-היכל רב-חלונות. הדני משלב אפוא בפסלו האחד רמות תרבותיות שונות לצד עידוני היצר, אתר הפולחן ומרחב הפונקציות החברתיות-שימושיות. פה הוסרו הגבולות בין אמנות לבין אומנות, בין יצירה לשמה לבין עבודת מלאכה. כי ישראל הדני הוא השילוב המופתי של השתיים.

 

מבני הפיסול של הדני מזמנים לנו חוויה עדינה של פירוק אלימות לטובת רוגע עליון. מה שראשיתו עין מלטפת המחליקה על קימורי גוף, נוף ובינוי אורגאניים, שיאו התנשאות הכרתנו אל יופי מטאפיזי הפוגש בשגב דתי. פסליו של הדני מפקיעים אותנו משאון חיינו, על משבריהם וכאבם, וממועקות האגו, על תשוקותיו ומאווייו, על מנת לזַכּות אותנו בחוויה אסתטית כחוויה של אושר עליון. כדבריו של ארתור שופנאואר (מי שמיזג בהגותו את אפלטון, קאנט ובודהיזם) בנושא החוויה האסתטית:

"סיבה חיצונית כלשהי או מצב פנימי כלשהו מפקיעים אותנו לפתע-פתאום מתוך הזרימה האינסופית של הרצון, משחררים את הידע מעבדותו לרצון, ואז תשומת הלב לא עוד מכוונת למניעי הרצון, כי אם מבינה את הדברים כחופשיים מתלותם ברצון, ובהתאם – משוחררים מאינטרס פרטי, ללא סובייקטיביות, אובייקטיביים עד תום. ההכרה מתמסרת כולה לדברים ברמת האידיאה, ולא עוד ברמת המוטיבציות. ואז, באחת, אנו חשים בשלווה אשר לה ייחלנו מאז ומתמיד, זו אשר חמקה מאיתנו תמיד על נתיב תשוקותינו, והנה היא באה אלינו מרצונה ומתאחדת עמנו. […] זהו המצב ההכרחי להכרת האידיאה בבחינת הסתכלות (קונטמפלציה) טהורה, כהכרה הצוללת כולה בתפיסה, מאבדת עצמה באובייקט, שוכחת כל אינדיבידואליות. […] זהו המצב שבאמצעותו הדבר הפרטיקולארי הנתפס מרומָם לאידיאה של כלליות, והאינדיבידואל התופס והמכיר מרומם לדרגת סובייקטיביות טהורה שבהכרה נטולת רצון. השניים גם יחד – הדבר והאדם – מופקעים מזרם הזמן ומכל שאר הבחנות יחסיות."[11]

 

 


[1] "ישראל הדני: זיכרונות ויזואליים", המוזיאון הפתוח, תפן, 2003, עמ' 39.

[2] מתוך: ישראל הדני, "דיאלוג עם עצמי" (1991), ארכיון האמן, ירושלים.

[3] Rudolf Otto, The Idea of the Holy, Penguin Books, London, 1959, pp. 26-55.

[4] שם, עמ' 83.

[5] Joseph Addison, "On the Pleasures of the Imagination", "Art in Theory 1815-1645", Blackwell, Malden, Mass., 2000, p. 384.

[6] יוסף דן, "על הקדושה", מגנס, ירושלים, 1995, עמ' 14.

[7] יוהאן הויזנגה, "האדם המשחק", מוסד ביאליק, ירושלים, 1966, עמ' 53-52.

[8] וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1959, עמ' 29.

[9] שם, עמ' 197-178.

[10] Mircea Eliade, "The Sacred and the Profane"" Harcourt, Brace & World, New-York, 1959, pp. 58-61.

[11] Arthur Schopenhauer, "The world as Will and Idea", "Philosophies of Art and Beauty", eds. A.Hofstadter & R.Kuhns, The Modern Library, New-York, 1964, p. 457.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: