משה גרשוני: שם-מים

                   משה גרשוני: שם-מים (2006)

 

בדרכו לימת הכינרת הפליג גרשוני בימים רבים. מזה כעשור שהוא חותר ללא לאות ב"ים השחור", שהוא "ים המוות", שהוא "הים האחרון", הנמצא אי שם בין מים למים בואך רֵישָא-דלא-ידע. בשנים האחרונות, אין הוא חדל ליצור בדים גדולים חרושים בגלים שחורים, לבנים, אדמדמים, גלים אופקיים וגלים אנכיים, סמיכים, צמיגיים, טובעניים, נעדרי חוף ואופק וחורשי רע. איזה סיכוי נותר אפוא לים-טבריה כאשר ה"ימאי" שב ונקלע למצולות קיומיות ותיאולוגיות, בבחינת מי שעונה ב"הן" לשאלת ספר "איוב": "הבָאתָ עד נבכי ים ובחקר תהום התהלכת. הניגלו לך שערי מוות ושערי צלמוות תראה." (ל"ח, 17-16)

 

 אכן, הוא בא בימים וביָמות: בשחר שנות התשעים הירבה לצייר סירות. שוב ושוב, סירת מפרש בודדת, "מפרשיה שתיים", גרסתו הקיומית של גרשוני לסירת-חארון, נושאת המת או מבשר המוות. כך או אחרת, סירת אבדון ואימה בלב ים אינסופי, שטה אל המר והידוע בקצב השיר "דוגית שטה…כל מלחיה נרדמו מזמן. אם לא ייעורו כל מלחיה, איכה תגיע הסירה לחוף?". לא, הם לא יתעוררו המלחים, ושום חוף אינו ממתין לסירה. שהלא סירתו של גרשוני הייתה גם מין ציפור מפלצתית, אשר דגל בחרטומה הפך למקור פעור ואילו צמד מפרשיה היו לכנפיים. יש שהסירה-ציפור המיתולוגית הזו נקלעה למערבולת, ויש ששטה בעמידת אין-קץ, כאותם הולכים שאינם הולכים לשום מקום בכתביו של סמואל בקט.

 

כאשר הדפיס משה גרשוני ב- 1996 תחריטים בסדנת ההדפס ירושלים, כבר נקרעו שני חורי עיניים ריקות בלב ים אפל. ואף שהעיניים המתות-סומות הללו היו של אדם ואלוה גם יחד, ליווה האמן את ההדפסים במילות "תהילים" ק"ד: "…ברכי נפשי את ה'… המקָרֶה במים עליותיו השָם עבים רכובו… תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים… מה רבו מעשיך ה'… זה הים גדול ורחב ידיים שָם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות: שָם אניות יהלכון לוויתן זה יצרת לשחק בו… ברכי נפשי את ה' הללו-יה." צמד ה"עיניים" החלולות השקיפו, ספק משמים מוכתמי-עננים וספק מתהומות שואה, צלמוות ודוּמָה. משהוגדל מעגל-עין, הוא התגלה כזֵר-אבלים או כזֵר-מנצחים המרחף בעליונים ובתחתונים. ורק המילה "פיתיתני" חזרה כמנטרה של מחאה דתית בלב ים-התלאובות, מאזכרת את דברי הנביא ירמיהו: "פיתיתני ה' ואֶפּת חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל היום כלה לועג לי." ("ירמיהו",  כ', 7) ברישומי "עין-חרוד" (עין-החרדה) מ- 1997 התגלגל מעגל העין לשמש השוקעת באופקו של ים קודר, מטילה קרני חושך ועמה טובע המשפט הפותח את "תהילים" – "אשרי האיש" (ולרגעים, "אשכי האיש"; שארוס הומו-ארוטי אינו נפרד מקסם המוות המהלך על ציורי גרשוני שמאז 1979). כי הים האפל של גרשוני הוא מקום קבורתו של אושר.

 

נוזליות בציורי גרשוני, נזכיר, הייתה קשורה מאז ומתמיד באסון: דם, מוגלה, מיצי גוף. נוזליות אמרה התפרקות גופם של בן (בן-אדם ובן-אלוה), חיילים, קורבנות השואה וטבוחי שואה קיומית באשר הם. כך לאורך שנות השמונים. ואז, לקראת מחצית שנות התשעים, צייר גרשוני את מה שהוא מכנה "הסדרה הכחולה", ואם תרצו – "כינרת" של התערוכה הנוכחית: קרוב לעשרים ציורים בצבעי מים ואקריליק, כולם בגודל גיליון. והנה, לא עוד שטפי דם וצהבהבי שתן, כי אם תכלת בהירה וצחה של מימיות שמימית, זכה וטהורה מזמנת אותנו לטבילה באינסוף של מעלות קדושים וטהורים. כאן, במרחבי השלווה הטרנסצנדנטלית, מרחף לו גוף סגלגל (אובאלי) מעין ביצה קוסמית, שהיא גלגול של הזֵר הקוסמי המוכר לנו מציורי גרשוני שמאז 1990.

 

את תהילת התכלת כבר פגשנו רבות בעברנו התרבותי: "… המשורר, אלבטרוס 'שר התכלת' … הוא הוא מדובבו עלי אדמות של ה- azur, כוהנה הנאמן של התכלת המפורסמת, מולדת המשוררים ומחוז-החפץ שאליו נוהה נפשם מתוך עמק-הבכא של גלותם בכאן ובעכשיו." (נתן זך על שארל בודלר, "מסע בכחול", "איגרא", מס' 2, 1985/6, עמ' 310)  אלא, שבכחוליו הנשגבים-ליריים של גרשוני שב וחזר הגוף דמוי-הביצה, לעתים בלבן, לעתים זהוב, לעתים כסוף, על פי רוב, אטום ועבה, לעתים "נמס", לעתים מארח שלהבת אדומה בתוכו ולעתים את חתימתו השחורה של האמן, "מ.ג". ביצת ההולדה הזו נשאה עמה את זיכרונות ה"זֵרים" – את אות הניצחון ואת טקס האבל; ובהתאם, הגוף האורביטי סימֵן אוטופיה ושואה, גם כשגווניו "אלוהיים" בזוהרם. ועם כל זאת, דומה שסדרת "כינרת" של גרשוני היא "שירת ההיכלות" שלו, מסעו הרוחני אל מימי הישועה, מים תחתונים ומים עליונים, שהם שם-מים, גם אם דימוי התפוח החוזר בו עשוי להופיע שחור ומפוחם. תפוח? הנה כי כן, המילים "חקל תפוחין קדישין" שבות וחוזרות בכמה וכמה מציורי הסדרה והן מקשרות אותנו באחת ל"זוהר" ולנופי המופלא:

 

"…הסימבוליקה המיסטית זיהתה את הכלה עם השבת ועם השכינה. … בזוהר נקראה השכינה לעתים קרובות בכינוי 'חקל תפוחין קדישין'  (שדה תפוחים קדושים); השדה מסמל את עקרון הנקביות הקוסמית, ואילו עצי התפוחים הפורחים בו הם שאר הספירות, הנטיעות הקדושות, השופעות אל השכינה ופועלות על-ידה. בליל שבת מתחבר המלך עם שבת-הכלה ומפרה את השדה הקדוש, ומן הזיווג המיסטי הזה נולדות נשמות הצדיקים." (גרשם שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1977, עמ' 134)

 

"חקל תפוחין קדישין" הוא אפוא אתר של אהבה וזיווג קדושים. עתה אנו גם מבחינים במילה "הכניסיני" שרשם גרשוני בשולי הגוף האובאלי הלבן שבאחד מציורי הסדרה: אזכור ביאליקי לאהבה לזו שהיא "אם ואחות" ואשר כנפה עוטפת את האוהב ואולי גם דוגרת על ביצת ההולדה. כך או אחרת, אהבה. ואכן, כחוליו הטרנסצנדנטליים של גרשוני נושאים אותנו אל ספירות גבוהות של אהבה מרקיעת שחקים, אהבה קדושה ומקדשת, בה ארוס האוהבים (ואצל גרשוני, הזיווג הוא זכרי לא פחות משהוא בין-מיני) מאחד אור וחושך, יום ולילה, שמים ומים באחדות עליונה. קראנו:

"שבחינת קדושת לילה אינו שווה לקדושת יום, כי הלילה הוא בחינת אור המתייחס אליו כלה … והיום הוא בחינת אור עליון המתייחס אליו בחינת חתן המשפיע באור הלילה, כידוע ליודעי חן… ולזה אמר בזוהר (ח"ב, פח) כי סעודת לילה היא סעודת חקל תפוחין קדישין, וסעודת יום היא סעודת עתיקא קדושא אב הרחמים, ולזה יקרא קידוש היום בלשון חז"ל…" ("אור החיים", על ויקרא י"ט, ז)

 

חתן וכלה מתאחדין ביום הקדוש – שבת – מאחדים לילה ויום (אפילה ואור) בשדה התפוחים הקדושים. זהו המטע המופלא המקיף את הבאר, לפי "זוהר" (דף קנא, חלק ב'):

"וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה. באר: היא המדרגה שנקראת אדון כל הארץ דהיינו הנוקבא… ונקראת בשם זכר, אדון. בשדה: חקל תפוחין קדיש …שלושה עדרי צאן פירושו ג' מדרגות עליונות קדושות, המתתקנים על אותה הבאר, והם נצח, הוד ויסוד העולם. אלו, מושכים מים (דהינו שפע) מלמעלה וממלאים את הבאר." ("זוהר", דף קנ"א, ע"ב: "פירוש הסולם", ירושלים, תשנ"ה, כרך ה', עמ' מח) אנו שמים לב: הכלה נקראת בשם זכר והבאר שבמטע התפוחים היא היא הנוקבא (הנקבה הזכרית).

 

האם הגוף האובאלי המרחף במימי התכלת של גרשוני הוא באר, שמא בארה של מרים שנקברה – כך האגדה – בלב הכינרת? וכלום זוהי באר הנוקבא, שבהקשר הגרשוניי לבטח עברה מהפך מנקבה לזכר? מה שבטוח הוא, שהתפוח הגרשוניי הוא הוא גרסתו היהודית-מיסטית לתפוחי האהבה של סזאן. זהו תפוח שמאחד שני עכוזים, אך הוא גוף ונפש. שהרי, עולם התכלת הוא ים והוא שמים שהתחברו בשם-מים שגיאים. ככתוב:

"ומה שכתוב חקל תפוחין קדישין, היות במלכות עיקר השפע בא מלמעלה מעלה, סוד הב' פנים עליונים דארך אפיים, הנקרא תפוחין קדישין. … בחינת מלכות הנקראת חקל תפוחין קדישין, כי במלכות נכנסות כל הבחינות העליונות ומשם מאירים אל עולמות בריאה, יצירה, עשייה. לכן נקראת חקל תרגום של שדה, המקבל מיסוד שד"י. וההבדל בין שד"י לשדה הוא ממש ההבדל בין איש לאישה…" ("ספר מבוא לחוכמת הקבלה", חלק א', שער ד', פרק א')

 

למותר לציין: גרשוני ביטל ניגודי שד"י ושדה, איש ואישה, במו ניסוח "חמוקי" התפוח כעכוזיים. נסיקתו אל תכלת מלכות היא נסיקה של אהבה גופנית-רוחנית שאינה יודעת גדרות ומגדרים. וגם אם היא נושאת עמה את עקבות האבל של הזֵרים הקוסמיים, דומה שגרשוני חווה בציורים אלה פסגות של קדושה כפי שלא חווה בציוריו האחרים. עוד רגע קט, ויועבו השמים, יואפל הים, וסירת המוות תפליג לדרכה. אך, נכון לעכשיו, "כינרת" היא זוהר המים וזוהר הרקיע.

 

ועל כל אלה משקיף בתערוכתנו משה גרשוני בן ה- 5. ראו את צילומו החוזר בשתי העבודות (תחריטים עם צבע זכוכית) מ- 2006: הנה הוא עם "זר" רצועת הזהב סביב קדקודו, ועל דש בגדו תולה "סרט" ועליו… סירת מפרש. אנחנו ב- 1941, ביום-סרט לחברת "החבל הימי לישראל" (לימים, צי"ם), שמזכירתו דאז היא דודה אהובה של משה גרשוני הקטן. לימים, את ציורי הסירות שלו משנות התשעים יצייר האמן מתוך זיקה לזיכרון אותו סרט, אותו צילום, אותו יום התרמה. וכשיצור סדרת תחריטים בנושא "זֵרים" בראשית אותו עשור, יכלול בהם את צילומו העצמי הנדון מגיל 5. עכשיו, בעבודות מהשנה האחרונה, הוסיף בכתב-ידו: "אחמד נחמד", אולי כדי להרחיב אל ילדים אחרים. ובה בעת, בראותנו את הילד עם תג הסירה צופה בתכלת ה"כינרת" סביבו, האם איננו שומעים ברקע את הנעימה: "על שפת ים כינרת/ ארמון רב תפארת (הוא ההיכל האלוהי מ"ספרות ההיכלות")/ גן-אל שם נטוע/ בו עץ לא ינוע./ מי גר שם רק נער/ כעוף בדמי יער (והיער הוא מטע של תפוחים קדושים) / לומד שם תורה הוא/ מפי הנביא אליהו./ הס גל לא קולח/ כל עוף הפורח/ עומד ושומע -/ תורת אל בולע." הנער ואליהו: אחדות הילד והמשיח על שפת הכינרת.

 

משה גרשוני בן ה- 5 מתבונן אל השם-מים של ה"כינרת". גרשוני בן ה- 70 מתבונן יחד אתו. הוא יודע שאחרי הכחולים באו השחורים. הוא יודע שכל כינרת נשפכת אל ים המוות. אפשר שהוא גם זוכר את מילות שירו של היינריך היינה, "הכאב בן אלף השנים": "והדמעות פונות כולן/ אל הדרום בזרמיהן./ זורמות הן בדממה ושם/ הן נשפכות אל הירדן." (תרגום: שלמה טנאי)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: