Archive for ינואר 10th, 2011

ינואר 10, 2011

הקלסתר היהודי החדש (2010)

                ה ק ל ס ת ר   ה י ה ו ד י   ה ח ד ש   (רדי-מייד אוצרותי)

 

                 (מוזיאון חיפה לאמנות, 2010)

 

ברוכים הבאים למשרדו של חוקר הגזע. כאן, בין הכתלים לשולחן, נערך מחקר השוואתי בין פרצופים יהודיים ממאה השנים האחרונות: פרצופי יהודים חדשים ופרצופי יהודים ישנים. במסורת חקר מבנה הגולגולת ותורות הפרצוף של המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20, ריכז החוקר כמאה וחמישים ייצוגי פרצוף יהודיים וישראליים מתוך אוסף המוזיאון לאמנות של חיפה.

 

לכאורה, ממשיך החוקר בקו המחקרים הפסוודו-מדעיים שליוו את התפתחות הריאליזם בציור ואת ראשית הצילום, כפי שתועדו, למשל, בתערוכת "נפש בגוף", שאצר ז'אן קלר בביאנלה בוונציה, 1993: מחקרי אנטומיה, מדידות גולגולת, השוואה הדדית של פרצופי אדם (פושעים, משוגעים, יהודים…) והשוואתם לראשי חיות, שרטוט ופיסול של מבעים אנושיים נוסחאתיים וכו'. בהקשר זה, יוזכרו תורות פוסט-דרוויניסטיות, דוגמת ה"אֶאוגניקה" – תורת השבחת האבולוציה האנושית (ויצוין: עיקור אאוגני היה נהוג בארה"ב ובשוודיה בשחר המאה ה- 20, ועדיין מבוצע בסינגפור) וה"פרֶנולוגיה" – פסוודו-מדע ויקטוריאני הבוחן את הקשר בין מבנה גולגולת ואישיות.

 

אך, לא פחות מכן, ממשיך החוקר – שבחדרו אנו מבקרים – במסלול חקר הגזע שהיה מקובל גם על התנועה הציונית בראשיתה, קודם לזוועות הגזענות הנאצית, כמובן. שהציונות המוקדמת אימצה את מושג ה"פולְק" – ברית האומה, האדמה והדם ואף הדגישה היבטים אֶאוגניים של המפעל הציוני, כולל הטיפוח ההיגייני של הגזע (וראו ספרו של רפאל פלק, "ציונות והביולוגיה של היהודים"). מכאן קביעתו הקדם-ציונית של משה הס (ב"רומא וירושלים", 1862) ש"יהודים הם בראש וראשונה גזע"; או טענתו של תיאודור הרצל ב- 1882 שליהודים "פיזיוגנומיה גופנית ונפשית" שונה וייחודית; או עיוניו ההשוואתיים של מקס נורדאו בקלסתרים "מנוונים" (שבעקבות מחקרי צ'זארה לומברוזו, 1864), כפי שבוטאו בספרו מ- 1892, "ניוון"; או מחקריו הסוציו-דרוויניסטיים של ארתור רופין מ- 1904, "הסוציולוגיה של היהודים"; או אף דברים שכתב נחום סוקולוב ב- 1935 במאמר בשם "אמנות ולאומיות": "האמנות, ואפילו הפילוסופיה, כמו כל מה שנובע מעומק הנפש האנושית, כל מה שנולד מזיווג ההרגשה והשכל, הוא מוכרח להצטיין בסימנים גזעיים, הוא מוכרח שיהיו לו פנים לאומיים…".

 

דומה, שהחוקר האלמוני מה"משרד" הנוכחי נמצא בעיצומו של מחקר השוואתי במסלול סוגיה מסוימת ביותר: השוואת קלסתרים יהודיים וישראליים ברישום, ציור, פיסול, צילום והדפס, במטרה לנסות לאבחן את נתוניו האולטימטיביים של הקלסתר הישראלי-יהודי, ובו בזמן, לנסות להבחין הבחנה ציונית זכורה בין קלסתרו של "היהודי הישן" לזה של "היהודי החדש".

 

החוקר צלל אפוא לעומק אוספי האמנות של מוזיאון חיפה לאמנות, ומתוך כ- 7000 עבודות דלה אותן יצירות, אשר כולן בסימן הדיוקן. לכל אלה גם שרבב צילומי דיוקנאות של עובדי המוזיאון. החוקר לא הבדיל בין סגנונות אמנותיים, מדיומים ותקופות: שדה ה"מחקר" שלו הוא כמאה שנים ויותר של ציונות ואמנות יהודית-ארצישראלית-ישראלית. המוני הדיוקנאות – ריאליסטיים, אקספרסיוניסטיים, מופשטים, מושגיים – מגובבים על הקירות ללא שום סדר כרונולוגי או כל סדר אחר: שהרי – ופה עיקר המסר – הביטוי האמנותי החופשי שולל כל הסְדָרָה קטלוגית, ארכיונית ואחרת. מה שראשיתו מפעל ארכיבי סופו כאוס: האפקט הגנזכי הראשון של ליקוט וריכוז העבודות בדו-ובתלת-ממד מפנה מקומו, תוך זמן קצר, לריבוי, שונוּת ודה-קונסטרוקציה של כל אפשרות לניסוח "מהות" קלסתרית: "היהודי החדש" כמוהו כ"יהודי הישן"; האשכנזי והספרדי, המערבי והמזרחי – כולם אחרים זה לזה; ומלאכת הסיווג קורסת בפני עושר התגובות הבלתי אמצעיות של רגש, אינטואיציות וחושים (של האמנים והצופים גם יחד). כאן, ב"משרד", גוברת רוחו החופשית של האדם על מגמות של סכמאטיזציה אנושית.

 

תערוכת "הקלסתר היהודי החדש" היא אישור נוסף לרעיון "האוצר היוצר", שעליו חתום האוצר הנוכחי עוד מאז שחר שנות ה- 70' של המאה הקודמת. האקט התיאטרלי, פוסט-מודרני ככל שהינו בהתחזותו, אופייני לטמפרמנט של האוצר ולתפיסתו, לפי כל תערוכה היא גם חוויה תיאטרונית, ארכיטקטונית ומוזיקלית (ברמת תזמור הסביבה). יותר מכל, עונה התצוגה למושג ה"רֶדי-מֵייד האוצרותי", שפותח בידי האוצר מאז ראשית שנות ה- 90', כשמיזג אוספי רפואה ואמנות יהודית (בתערוכת "ציורים, חוקנים וכוסות-רוח", 1994), או כששיחזר בביאנלה בוונציה (1995) את "מרתפי הספרייה הלאומית", ועוד. התאווה הארכיונית של האוצר, בבחינת תשוקה אל המקור הקבור ותשוקה לאסתטיקה של "בית-קברות", היא גם זו שהדריכה אותו אל "מרתפי" מוזיאון חיפה לאמנות. אך, כמי שנגוע ב"מחלת-הארכיון" (ז'אק דרידה, 1995), יודע האוצר, שכל נרטיב שייכַפה על הארכיון יעורער עד היסוד, במוקדם או במאוחר, ו"יירד לטמיון".

 

 

ינואר 10, 2011

המסע אל "גלות" של הירשנברג

                ה מ ס ע   א ל  " ג ל ו ת "

                                                          

א.

היטב זכורה לי האפלולית הכבדה ההיא, שם, בחדר-האורחים הקטן של דודה צילה. ילד בן שבע שנלקח לבקר את דודתו השנייה של אביו. דירה ישנה, אפורה ומתקלפת,  בקרן רחובות אלנבי וגאולה, תל-אביב, קומץ מדרגות מעל הקרקע, ספונה בתוך עצמה, גַבּה אל הים הבוהק במורד הכביש. הזָרוּת שלא תרפה מהילד לעולם. עולם-צללים: צפיפות החפצים, הרהיטים הכבדים שהביאה עמה דודה צילה מפולניה, שערה הלבן כשלג, שמלותיה השחורות הארוכות, הוילונות הכבדים החוסמים את האור, מפת התחרה, קוביות-הסוכר לתה, כפית-הכסף המעוטרת, תחתית-הכוס המהודרת, השפה האחרת שמדברים הדודה ואבא ביניהם. צללי-קריפטה, צלמוות-קבר העוטפת אישה זקנה, לבדה בחשרת חייה. היא והחפצים. דודה צילה מהגולה באה וביתה הוא גולה בתל-אביב אשר על הנהר ירקון.

read more »