פיטר יעקב מלץ: אלט-נוי-קונסט

                א ל ט – נ ו י – ק ו נ ס ט

                                                       

פיטר יעקב מלץ הוא "אמן מסע". עוד ועוד עבודות שלו, אישיות וקבוצתיות (בהדרכתו) מהשנים האחרונות טבועות עמוק בחותם המסעות הארציים-רוחניים: מסע לשער-הגיא, מסע במוסררה הירושלמית, מסע בוואדי ניסנס החיפאי – שלושתם ב- 2010,  מסע בשאול ("הקומדיה האלוהית שלי", 2006), "הערות מסע" מ- 2008-2007 ועוד. בין אם ביציקות של "ממצאים" מהמסעות ובין אם ברישומים במתכונת חוברות קומיקס, ואף במדיומים נוספים, פיטר יעקב מלץ יוצק את חייו למרחבים גיאוגרפיים, היסטוריים ומיתיים בבחינת חיפוש עצמי רוחני טוטאלי. נציין לעצמנו, שאת "הקומדיה האלוהית שלי" סיים האמן בתמונות "נהר האור", "כניסה לתוך האש" ו"מלאך ההיסטוריה" (כאן הושיב את עצמו מכונף על ענן בתפקיד "מלאך ההיסטוריה", כשהוא בתנוחת הרהור, נייר ועט בידו, ומעליו מרחף ענן גדול וקודר). לא היה זה מקרה אפוא, שתבליט קירוני יצוק שלו הוצג ב- 2008 בתערוכת "צייר-צליין" (מוזיאון גוטמן, נווה-צדק). כי פיטר יעקב מלץ הוא אמן חילוני-דתי, העולה לרגל ביצירותיו אל פסגות הידיעה העצמית.

 

המסע הוא, קודם כל, אישי, מסע המשקף נדודיו של מי שנולד בלונדון, גדל בישראל, שב ללונדון להתמחות אמנותית ב"רויאל קולג'" וחזר ארצה כאמן וכמורה באקדמיות לאמנות בערים שונות בישראל. האם אין שמו מסגיר פיצול זהות בין "פיטר" לבין "יעקב"?  והאם אין שני השמות מזכירים לנו את שני שליחיו של ישו (פיטר-פטרוס וג'יימס-יעקב)? כך או אחרת, זהו מסע אוטוביוגראפי, אך, לא פחות מכן, המסע הוא חברתי (קולקטיבי ולאומי), ומעל לכל – מסע קיומי ותיאולוגי. זהו מסע אמנותי שרגליו על הקרקע – בפיגורטיבי ובחומרי (ה"אינדקסי"[1] – זה המשמר את תבנית הממשות ביציקות) – אך ראשו בטרנסצנדנטלי. בתור שכזה, מסעו הנוכחי של האמן, זה הקרוי "שורש", הוא מסע להר הסמוך לירושלים, אך הוא גם מסע אל שורשי האני, העם והאדם.

 

פיטר יעקב מלץ "חוזר" על מנת להתקדם ולהגיע. ירידה צורך עלייה. הוא יודע, שרק במעשה הרגרסיה הנפשית והתרבותית יצליח (נצליח) לדעת, לראות, לשנות, לממש. הטיפול העצמי, הפרטי והתרבותי, חייב להיות "טיפול שורש". הזינוק הקירקגוריאני הדתי-קיומי אל החשכה הוא תנאי לראיית האור.

 

במסע של פרויקט "שורש" חוזר פיטר יעקב מלץ, בין השאר,  אל השורשים המיתולוגיים של הציונות ושל האמנות הארצישראלית. מפגשו המחודש עם "אלטנוילנד", הרומן האוטופי של תיאודור הרצל (1902), ועם איוריו של אפרים משה ליליין (בעיקר, איוריו לתנ"ך בתרגומו של מרטין בובר, 1912-1908) חף מאירוניה ביקורתית, מהסוג שאפיין את מעט הדיאלוג שניהלו אמנים ישראליים מאז שנות ה- 60 עם דמות חוזה המדינה ועם האמנות ה"בצלאלית". וגם אם ניחוח הפרודיה עשוי לעלות באפנו לרגעים, הרושם הבסיסי הוא שפיטר יעקב מלץ בא אל הרומן של הרצל ואל האיורים של ליליין כאל קלאסיקה, וכמי שבא אל "הקומדיה האלוהית" שלנו, ולכן גם שלו.

 

גיבורו הוא דוד, הוא פרידריך, צייר ומורה אמנות, החוזר מירושלים למישור החוף לאחר יום עבודה ב"בצלאל", ומכוניתו "נתקעת" בסיבוב שורש. דוד-פרידריך זה מהדהד את ד"ר פרידריך לוונברג מ"אלטנוילנד", הרופא, איש וינה הבורגנית והאנטישמית, היוצא מדכדוכו באמצעות מסעו לארץ ישראל. באותו רומן פגשנו גם את דוד ליטבק, קבצן יהודי בן 10, שפרידריך הכירו בבית קפה וינאי, ואשר הוא שב ופוגש בו בחיפה עבור עשרים שנה (עתה, דוד הוא כבר פעיל ב"חברה החדשה", הד לתנועה הציונית). המסע ההרצליאני בארץ ישראל האוטופית יהיה, מכאן ואילך, מסעם של פרידריך, דוד וקינגסקורט (אריסטוקרט גרמני-אמריקאי, יהודי עשיר, מתבודד ונודד, אשר על היאכטה שלו הגיע פרידריך ארצה). לקראת סוף "אלטנוילנד" ייבָחֵר דוד, הקבצן לשעבר, לנשיא "החברה החדשה", ואילו פרידריך יתכונן לקראת שובו לאירופה.

 

מסעו של פיטר יעקב מלץ, כלומר של פרדריך-דוד הצייר, שונה בתכלית. עדיין, זהו מסע רומנטי (השם "פרידריך דוד" גם מזכיר לנו, כמובן, את קספר דוד פרידריך, הצייר הגרמני הרומנטי), מסעה של דמות אחת – המאחדת את שתי דמויותיו הנ"ל של הרצל – הד לשניות של פיטר-יעקב, הלונדוני והישראלי (יעקב=ישראל, על כל הגלום בשורשים המיתיים התנ"כיים של דמות זו וגלגוליה הלאומיים). המסע הארצי-חזיוני הוא לתוך האידיאה של ציון, כשלוש שנים לאחר שהאמן הציג במוזיאון בת-ים ציור גדול בשם "ירושלים" – "מחווה לוויליאם בלייק". הכוונה הייתה, כמובן, לשירו המפורסם מ- 1804 של הסימבוליסטן החזיוני האנגלי, שלהלן חלקו בתרגום חופשי: "וכלום לא דרכו כפות-רגל אלו בימי קדם/ על הריה הירוקים של אנגליה?/ והאם לא נראה השה האלוהי/ בכריה המלבבים של אנגליה?/ […]/ לא אחדל ממאבקי הנפשי/ גם חרבי לא תירדם בידי/ עד כי נבנה את ירושלים/ על אדמתה הירוקה והמלבלבת של אנגליה." ירושלים באנגליה, פיטר יעקב מלץ בלונדון. כמוהו כוויליאם בלייק, נאבק בשטן עד לניצחון ירושלים של מעלה. בציור "ירושלים" מ- 2007, ייצג מלץ דמות בעלת ראש ציפור (נשר?), יושבת בראש הר סלעים קרח ומשקיפה אל צוק נגדי, שעליו אריה (סמלה של ירושלים?) המפנה לה גבו. ההדים מ"כה אמר זרתוסטרא" לניטשה (האריה והנשר שליוו את הנביא המתבודד בראש הר) מצטרפים למטח בוץ הניחת משמים ומאיים לגרוף את הגבורה הירושלמית החזיונית לתהומות אפוקליפטיים. במילים פשוטות: פיטר מלץ של פרויקט "שורש" שב ומגיע אל ירושלים עם "בטן מלאה", אך גם עם ערגה רוחנית נשגבה.

 

 ההידרשות לאוטופיה ההרצליאנית מקשרת את פיטר יעקב מלץ לידידו האישי הקרוב של הרצל ולגדול הציירים הציוניים מימי הקונגרסים הראשונים – אפרים משה ליליין. ליליין, הברלינאי, נדגיש, לא היה איש "בצלאל", הגם שנמנה על מייסדיו ואף נועד לספק עיצובים למחלקת השטיחים של המוסד הירושלמי. חילוקי דעות עם בוריס שץ החזירוהו לברלין, הגם שהשפעתו האמנותית ב"בצלאל" נותרה עצומה. מבחינתו של מלץ, הידרשות לרישומי ליליין היא ביטוי חזותי למסע אל השורש הציוני, ובה בעת, ביטוי לנבירה בשורש התרבות החזותית הציונית. שפת רישומיו של ליליין אוטופיסטית ואידיאליסטית, טובלת במיתוס ומגויסת כול-כולה לתחייתו של "היהודי החדש" בארץ המובטחת. זו האחרונה שבה ומעוצבת ברישומי ליליין כארץ ישועה: השמש הקורנת בה היא שמש השחר החדש, העולה במזרח – "מצד זה רוח חיים". מלאכים ובני מרום סוככים, תומכים ומדריכים את היהודים בדרכם אל ציון: בגלוית הקונגרס הציוני ה- 5, 1901, מלאך תומך ב"יהודי הישָן", הלכוד בסבך קוצי הגלות, ומצביע בידו אל עבר ה"בן" החורש בדרכו אל ציון ואל השמש העולה. באיור ל"מאי היהודי" ("שירי הגטו", 1902) צופה היהודי הישיש מתוך סבך קוציו (נחש מלפניו, עיט מאחוריו) אל עבר השמש המפציעה מעל ציון. ציון זו (ליליין טרם ביקר בה) כולה נוף פלאים, הממזג מזרח של עצי תמר עם צוקים וטירות שברוח עמק-הריין… עדיין באותו ספר נמצא את הרצל העירום והשרירי פוסע מעדנות בשמי מרום, והוא בתפקיד דוד המלך (הנבל בידו), ומלפניו מלאך הישועה תוקע בשופר כמבשרו של המשיח.

 

פיטר יעקב מלץ כמו נטמע לתוך האידיאליזם האוטופיסטי הזה, בבחינת זה הצולל אל החלום הציוני במטרה לאבחן את פשר קלקוליו ברמה הקולקטיבית והאישית גם יחד. הוא פנה אל רישומיו של ליליין ואימץ את סגנונם האורנמנטי-יוגנדשטילי, עתיר ההשתרגויות והאסתטיציזם המופלג (אך גם המשולב, לא אחת, בדימויים ריאליסטיים ואפילו פוסט-צילומיים). כפי שנראה להלן, לצד הדו-שיח הסגנוני, מלץ ניכס לא מעט מהאיורים המקוריים של ליליין ושתלם באפוס הניאו-"ציוני" שלו.

 

תיאודור הרצל, החילוני המושבע, סיים את "אלטנוילנד" במילה "אלוהים". בתשובה לשאלה, מה הביא לכינונה והצלחתה של "החברה החדשה", תשובתו המסכמת של הרב היא – "אלוהים". פיטר יעקב מלץ מתחיל את מסעו הרוחני-ציורי ב"תפילת הדרך", אף כי מקפיד להמיר את שמו המפורש של הקב"ה בשם "המקום", כמי שמרמז על מהלך "מקומי": "יהי רצון מלפניך המקום אלוהיי ואלוהי אבותיי שתוליכני לשלום…". בדומה לדפרסיה של פרידריך ההרצליאני, זו הפותחת את "אלטנוילנד", גם פתיחת "שורש" היא בסימן דכדוך של סגריר ירושלמי, המשתלב באפיון הגיבור "כפליט חסר נשימה הבורח ממר גורלו". ירושלים, ממנה נמלט דוד-פרידריך של מלץ היא עיר רוויה עד למחנק באלימות. ועוד: "כמו בפעמים קודמות גם בפעם ההיא שָבתי מירושלים מאוכזב מעצמי ומהקיום." זוהי ראשיתה של נפילה מפסגה לתהום – מפסגת השגב של עיר הקודש ופסגת ההוראה ב"בצלאל" ("אני מקצועי ורגיש ויודע לכוון כל אחד מתלמידי אל הפסגה שלו"). אכן, בדומה לפרידריך של הרצל, גיבורו של מלץ הוא איש חולם, אמן החולם על תהילה אמנותית, אך – שלא כד"ר פרידריך לוונברג – גיבורו של מלץ רליגיוזי מאד בהווייתו ("אלוהים היה קרוב אליי, הכרתי כול תו בפניו…"), גם אם במהלך חייו הבוגרים חש התרחקות מאלוהיו.

 

הנסיעה מירושלים מטה, דרך קברי הר הרצל (!), מובילה למוצא, אשר כבר בשמה אנו קולטים פתח ישועה. לכאן, וביתר דיוק, למרגלות מוצא זו, לקולוניה, כך מסופר לנו, הגיע פעם ערבי זקן, עשיר וידידותי, שבביתו הנטוש התגוררו דודו ודודתו של המספר. הערבי החביב, שהעניק פרח נרקיס לדודו של המספר, מהדהד את דמותו של ראשיד ביי של הרצל, ערבי חיפאי, אשר אף כמעט שנבחר לראשות "החברה החדשה"…

 

בדרך מ"מבשרת ציון" (לא נחמיץ את שמה המשיחי) "נתקעת" המכונית. כאן תחילת המפנה הרוחני , שראשיתו מנהרה (אם תרצו, זו שאור בקצהַ, והיא כמנהרת הלידה מחדש), המשכו בטיפוס על הר-שורש (והטיפוס על ההר כטיפוס הרומנטי אל גבהי הרוח והמימוש העצמי) ושיאו – הפגישה עם נזיר במערה. הכניסה אל אפלת המערה היא תנאי ליציאה אל האור, מעין פרפראזה למערה האפלטוניסטית. הנזיר – יעקב (לא שכחנו: יעקב הוא שמו הישראלי של פיטר מלץ. כמותו, גם הנזיר עלה ארצה מלונדון) – נושא דבריו באוזני דוד-פרידריך  ברוח סינתזה אקלקטית של הבודהיזם (האחדות הגדולה), ה"קבלה" (הנשמה היא הניצוץ האלוהי), הנצרות (יעקב הנזיר נמנה על "האיסיים החדשים" והוא נושא מסר של אהבה), ועוד. זהו ניאו-אפלטוניזם פלורליסטי-ליברלי, המאוחה ברוחה של התיאוסופיה וברוחות מסעות מיסטיים מערביים-מזרחיים שמאז שנות ה- 60. בתוקף סינתזה זו מזמין הנזיר את דוד-פרידריך לצלול/לנסוק עמו אל "המוחלט", אל "שורש הווייתנו", אל "האור". אם עלול הקורא להתרשם מעודף "ניו-אייג'יות" במסר זה של הנזיר (הכולל התייחסותו ל"עידן החדש" שבפתחו אנו ניצבים), הרי שפיטר יעקב מלץ אינו מתכחש לגמרי:

"אכן, יחסי לניו-אייג' מורכב ואמביוולנטי. בכתיבתי וודאי זיהית את התנועה בין היותי רציני לחלוטין לבין היותי נושק לפרודי. זוהי תחושה כנה. ייתכן שעלי לחדד את התלבטותו של דוד ביחס לדבריו של יעקב. אני אכן מאמין שלא ניתן להתעלם מהכוח הרוחני החדש הזה, שהחל בשנות החמישים-ששים, יש שיגידו כבר בסוף המאה ה- 19 עם התיאוסופיה. אני חש שצדדיו הלא-מוצלחים של העידן החדש הם צדדיו הנרקיסיסטיים וכן המסחור הדל והפשטני של החיפוש הרוחני העמוק. מצד שני, אני לא פוסל את הרעיון שאני שייך מבחינה היסטורית לתנועת תודעה גדולה המתרחשת בעולם המערבי. נטייתי הרוחנית-דתית היא לכיוון הבודהיסטי-יהודי ואני אכן מאמין באלוהים ככוח מאחד. מכאן, שבאופן לא רצוני אפילו, יעקב הוא דמות רצינית ופאתטית בו-זמנית…"[2] 

 

בעוד חבורת המטיילים של הרצל טיילה בעריה ונופיה של ארץ ישראל, דוד-פרידריך של פיטר יעקב מלץ פוסע בנפשו בנופי רוח כפי שנמסרים מפיו של הנזיר יעקב. מאבקו של זה האחרון לעת לילה עם המלאך, לא זו בלבד שמשחזר את המאבק המפורסם מספר "בראשית", אלא שמסמל מהלך גורלי של יעקב לקראת הפיכתו לישראל (מבחינת יעקב הנזיר, רק בעקבות מאבקו במלאך יהפוך דוד-פרידריך ל"מפיץ אור"). הטפת הנזיר לישועה פנימית שבסימן אחדות הנשמה והעולם פונה אל הפרט ואל החברה. מגמות הקורבניות, המגלומניה והנשמה הן שלושה נתיבים הפתוחים בפני אדם ואומה גם יחד, כשם שהם נתיבים האורבים בדרכו של אמן. יעקב, ובעקבותיו דוד-פרידריך (והשניים גם יחד הם, כמובן, פיטר יעקב מלץ), מאמינים בעידן האור המתדפק בשער, תשובה לעידן האלימות בו אנו חיים. דברי הנזיר מייצגים אפוא מסר רוחני-אמנותי קיומי-תיאולוגי, ידיעתו העצמית של דוד-פרידריך שבעקבות פגישתו עם הנזיר. השתקפות דמותו במאגר מים קטן היא הכרה בהשתנותו: מבטו במים הוא מבט בעצמו, אך מבט הפורש ממסלול הנרקיסיזם (המוביל לנתיב המגלומניה). צלילתו לתוך מימי המאגר היא זינוקו ההתאחדותי הקירקגוריאני אל "שורש העולם ושורש קיומי", עד להארה: "וידעתי את כוחה של האהבה".

 

מסעו הרוחני של פיטר יעקב מלץ הוא גם מסע אמנותי, בו יצא האמן מעצמו, פגש ביצירתו של א.מ.ליליין על מנת לדעת את עצמו כאמן. ליליין "ליווה" את הרצל (כצלם וכמאייר), ועתה הוא מלווה את פיטר יעקב מלץ. במהלך מעט ביקוריו של ליליין בארץ ישראל (1906, 1910 ועוד) הוא שוטט עם מצלמה וצילם טיפוסים ומקומות קדושים. עם שובו לברלין, "תרגם" את צילומיו אלה לתחריטים (כפי שהוכיחה תערוכת "לצייר באור", שהוצגה במוזיאון תל-אביב ב- 1990). בפרויקט "שורש" עושה פיטר יעקב מלץ דבר-מה דומה: רישומיו מבוססים על צילומים, ובהם הוא משרבב מוטיבים מאיורי ליליין, בתוספת יסודות אורנמנטיים כמו-לילייניים. לתפקיד יעקב הנזיר הוא גייס את דמותו של ידידו, האמן הירושלמי, פסח סלבוסקי (מי שפרסם ב- 1989 את הספר, "ההשראה חוזרת לתיקונה"[3], וכמו הכשיר עצמו בכך לתפקיד יעקב הנזיר). ברישום המפגש מיקם מלץ את יעקב במערה כשהוא בתנוחה בודהיסטית, לבוש בשמלת פסים מהסוג שהעניק ליליין ליעקב באיור המאבק במלאך (מתוך איורי ליליין לתנ"ך, 1908). בהתאם, גם הרישום של מלץ את יעקב הנזיר הנאבק במלאך מהדהד את איורו זה של ליליין. ולא הוא בלבד: מעל צילום כביש ירושלים-תל-אביב המעובד לרישום הרחיף מלץ מלאך לילייני הישר מהאיור של האמן הברלינאי לספר "דניאל" (איורי התנ"ך, 1912). דמות יושבת בתנוחת "חשיבה" בפני שער בנייני "בצלאל", שבמרכז העיר, מורכבת מדמותו היושבת של גֶץ (ליליין, 1904) שלראשו חבש מלץ מין כתר שמקורו בדמות שאייר ליליין, עדיין ב- ,1904 לספר "קדושה ואהבה" (Occultismus und Liebe). את דמויות דודיו מהבית הערבי בקולוניה, שלמרגלות מוצא, תרגם מלץ מצילום של בני זוג (קרובי משפחה שלו הגרים במוצא) היושבים בתוך אולם קשתות שבסגנון הערבי ואשר על שולחנם מקיא האריה האשורי הפצוע של ליליין, זה המאייר את "איכה" (1908) ואשר מקורו בתבליטים אשוריים בנינווה (מאה 7 לפנה"ס). סמל זה לחורבנה של ירושלים מופיע על השולחן בסמוך לרישום של שני נרקיסים[4], המאזכרים את הפרח שהעניק הערבי הזקן לדודו של המספר.

 

את יעקב הנזיר, הנודד בירושלים על חמור בסמוך לאוהל ההפגנה של משפחת שליט, תרגם מלץ לדמותו של פסח סלבוסקי הרכוב על חמור לילייני (לפי "בלעם", איורי התנ"ך, 1908). יש שמלץ הסתפק בקרני השמש המפורסמות של ליליין, כאשר מיקמן ברקע היכל-הספר במוזיאון ישראל, אליו הגיע יעקב הנזיר (ראו את ראשו של פ.סלבוסקי בתקריב). את הר-שורש עיצב כהר סיני של ליליין (1908) – ההר בזמן מתן-תורה!; את המנהרה המובילה להר-שורש עטר בעצים ושיחים הלקוחים הישר מאיורו של ליליין ל"שיר השירים" (1909); בעוד את שער הספר עיצב מלץ בדרכו המקורית באמצעות ייצוג של הסתעפות שורשים. גם את המסגרת לטקסט של הספר יצר מלץ כעיבוד אישי למסגרות הפרחוניות (או הקוצניות) של ליליין, וזאת כאשר אכלס את המסגרת באורנמנטיקה אישית של שורשים.

 

תשומת לב מיוחדת מושך רישום הפתיחה למסעו של המספר מירושלים לשפלה. כאן אנו נמצאים בכניסה לירושלים (גשר קלטרווה נראה משמאל), כאשר הצילום (שביסוד הרישום) צולם מתוך מכונית שפניה לתל-אביב. מן הסתם, מכוניתו של המספר היוצא לדרכו. דמות עירומה חוצה מולו את הכביש המהיר, נושאת על ראשה וגבה גופה או שלד של אדם ובידה מטה נדודים. עגורנים גבוהים ברקע מסמנים עיר נבנית, אך דמותו של משה המשליך את הלוחות מידיו (מאיורי ליליין לתנ"ך, 1908) עונה לבנייה זו בהרס, הרס הלוחות, משמע הרס הערכים. גם צללית העיר השחורה שמאחורי משה מהווה תשובה לקידמה הטכנולוגית הצוהלת, זו המסומנת בגשר הגרנדיוזי, סמל למגלומניה, עליה מתריע הנזיר יעקב, דהיינו האמן. הנודד העירום הנושא את הגופה מסמל, כך נראה, את ריקבונה של העיר, בה נביאים/הוזים/מטורפים/מוכי סינדרום ירושלים הפכו לנושאי מוות ולכאלה שבשורתם האחת היא רקב ולא עוד ישועה. זוהי אפוא ירושלים של "מטה" (במובן התחתון, התופתי-כמעט), שממנה נמלט המספר.

 

יעקב הנזיר הוא היפוכו של ההלך התמהוני נושא הגופה. מסעותיו של יעקב הנזיר, איש הרוח והבשורה, כמסעו של פיטר יעקב מלץ עצמו, מהדהדים את נדודיו של "היהודי הנודד", אשר את דמותו נמצא מנוכס מאיור של ליליין ("שירי אלול", מתוך "שירי הגטו", 1902). מלץ מיקם דמות זו בסמוך לציור קיר של חלוצים (בסגנון "מכסיקני") שצייר דוד שונברג ב- 1953  בקיבוץ מעלה-החמישה (עודנו על הנתיב בין ירושלים להר-שורש) ואשר פיטר יעקב מלץ היה מעורב ברסטורציה שלו. מפגש זה של "היהודי הנודד" והחלוץ, המגשים מהפך זהותי, כמו בא אל סיומו ופתרונו ברישום ההתבוננות העצמית במאגר המים, שמעליו רשם מלץ דימוי מרהיב הלקוח מאיור הקשת בענן, שרשם ליליין ב- 1908 כביטוי לברית שכרת הקב"ה עם נוח ועם האדם. עתה, מלווה קשה הברית האלוהית את גיבור "שורש" שעלה על נתיב האמת של נשמתו.

 

כזכור, לקראת סיום "אלטונילנד", מבטא פרידריך את כוונתו לשוב לאירופה. פרדיריך-דוד שלנו נמצא, מלכתחילה, בדרכו מירושלים בחזרה לכיוון תל-אביב, ולמרות ההארה ה"ירושלמית" הגדולה שחווה בהר-שורש – הוא ימשיך לשפלה. את "ירושלים" הוא יישא עמו  מעתה לכל מקום.

 

"שורש" הוא מפעל אמנותי נדיר במחוזותינו, היודע את המקום מרמות הגיאוגרפיה ועד לרמות הטרנסצנדנציה (ה"מקום" כאלוה). מפעלו זה של פיטר יעקב מלץ אינו חושש אפוא מטיפול ב"נושאים הגדולים" – התיאולוגיים, המוסריים, הקיומיים, הלאומיים – והוא אף נכון ליטול את הסיכון שבהליכה על גבול תהומות הפאתוס והקיטש, מבלי לצנוח לתוכַן. לא פחות מכן, מפעלו של פיטר יעקב מלץ בולט בתעוזתו הבלתי שגרתית להתחבר לשורשים אמנותיים ציוניים, טרום "בצלאליים", ובזאת לאשר דו-שיח של האמנות הישראלית העכשווית עם עברה. פיטר יעקב מלץ אומר לנו: ידיעה עצמית אמנותית חופפת לידיעה העצמית החברתית והקיומית.

 

      

 

 

 


[1] ראה עיונה של רוזלינד קראוס במושג ה"אינדקס": Rosalind E. Krauss, "Notes on the Index Part I", The Originality of the Avant-Garde and Other Modernist Myths, MIT Press, Cambridge, Mass., 1991, pp. 209-196.

קראוס: "שלא כסמלים, האינדקסים מכוננים את משמעותם לאורך הציר של היחסים הפיזיים כלפי הדברים המיוצגים. אינדקסים הם הסימנים או העקבות של סיבה פרטיקולארית, וסיבה זו היא הדבר שאותו הם מסמנים. בקטגוריות של האינדקס נמקם עקבות פיזיים (כגון, טביעות רגל)…" (עמ' 198)

[2] מתוך מכתב של האמן למחבר.

[3] בספרו, "ההשראה חוזרת לתיקונה", פירט סלבוסקי שיטה של הילינג באמצעות ויזואליזציה, שיטה שפיתח בעקבות היכרותו עם מיסטיקונית ירושלמית בשם קולט. הספר מתווה דרך ל"תיקון" אמנותי לקראת חזרה ל"דרך הישר", והוא נכתב על ידי אמן שהוא גם מעין מדריך רוחני. 

[4] השוו את הנרקיסים הללו לרישום שני הנרקיסים שרשמו ב- 1910 שמואל בן-דוד ויעקב שטארק (ברוחו של ליליין) כחלק מאיניציאל הפותח פרק בחוברת תעמולה שיצאה לאור ב"בצלאל" ב- 1910.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: