חדווה הרכבי: ביום היא מציירת רעש של פחדים

"בלילה היא רואה קולות/ ביום היא מציירת רעש/ של פחדים"

                                                       

 

א.     כחולים ואדומים:

 

נתחיל בשנות השבעים והשמונים, בציוריה של אמנית צעירה, משוררת ירושלמית (ילידת דגניה ב') וציירת, בוגרת המחלקה לאמנות ב"בצלאל" ב- 1967. האקוורלים של חדווה הרכבי, אותם דפים שטופי תכלת וורוד, סאנו בתנועה סוערת של סימנים סודיים, מעין שפת סתרים. לא לחינם, בין רישומיה לבין כתב-היד של שיריה נרקמו אז יחסים אינטימיים, עד כי קשה היה, לעתים, להפריד בין השניים; ועל הכול שרתה רגישות לירית גבוהה, שהייתה סמוכה למרחביה המופשטים, השקופים-פיוטיים, של לואיז שץ, ידידה קרובה שעמה חלקה תחבירי נפש.  

 

יצירתה המוקדמת של חדווה הרכבי אוכלסה באינספור משולשים זעירים, שהיו אוהלים ומחנות ובתי-עיר ודגלים בראש צריחים. משולשיה בראו את המקום שלה, רק שלה, המקום האחר, מקום שאמר "ביחד", כוח ושמחה. והיו גם חצים בשמים, והיו כדורים ונקודות שתפקדו כספֵירות שמימיות מרחפות. האמת היא, שעיקר מרחבי ציוריה של הרכבי דאז היו השמים – "שמים חולמים, צפים בזהירות…", כפי שכתבה באחד משיריה. ביתר דיוק, הציורים היו מרחב של ריחוף מוסיקלי ("מוסיקה שקופה תנגן ללא הרף…") בתוך עולם מואר ושקוף: "מה עשית לי את זה. מה עשית./ אינך שקופה די הצורך./ אינך אי-אור./ אינך מרחפת./ אינך אוקיאנוס סואן של צלילים." וב- 1985 סיימה אחד משיריה במילים – "אני רוצה כנפיים ולעוף". הציפור, נזכיר, היא דימוי יסוד בשירתה המוקדמת של חדווה, עוד מאז ימי קשריה העמוקים עם לאה גולדברג.

 

אך, יותר מכל, התכלת והוורוד, משמע הכחול והאדום. הכחול הבהיר שלה היה גוון של שלימות אוטופית: "ולצייר בעיפרון על דף נייר לבן/ מסע לתוך/ שלימות", כתבה ב- 1985 בשיר בשם "הזיכרון היה כחול, השיכחה הייתה כחולה". בספר שיריה מאותה שנה, "אני רוצה רק להגיד", מצאנו: "קיר מתפורר נהפך לערימה של תכלת/ (…)/ התודעה עטופה בזכוכית רטובה/ בלי כיוון מסוים,/…". כך נראו הציורים: שקופים כזכוכית, רוחשים בסימנים "בלי כיוון מסוים", והכול גם יחד טרנספורמציה של תחושת התפוררות לשלוות תכלת טובה וגואלת. "רגע כחול כזה שבו נמצא את הנצח", כתבה לי פעם, ב- 1986, בהקדשת אחד מספריה. אך, כבר בשיר מ- 1973 תיארה: "זרועותיהם חבקו נצח כחול; נצח כהה/ ושברירי/ היה עדין."

 

הציורים, כך נראה, הגשימו בעבור חדווה עולם שכולו תכלת, משמע – כולו על-זמן אַל-זמני המביא מזור לנפש מסוערת. "תגיעי אלי שדה שכולו תכלת", ביקשה בשיר, "אתה", שפורסם ב- 1982 בספרה, "עדי". "עכשיו אני שרויה בתוך זכוכית של תכלת", הוסיפה באותו ספר בשירה, "רחוב הבדידות השלימה", וניסחה לעצמה מקום שקוף ונטול כל רעש, מקום מקלט מושלם.

 

לתכלת ענה הוורוד, שהוא מין אדמדם, אשר יש בו מן הסכנה יותר מאשר מן המתיקות הרכה. היה זה בשיריה משנות השבעים והשמונים, שבהם הסגירה את קוד האימה של וורודיה: "אז היה בא חושך וורוד"; או: "ובלילה היא אורגת יער וורוד"; או: "וורוד עם פגיון מתקרב"; או: "רוח אדומה עם שוט". כזו, אכן, הייתה השניות השלטת בחלד הנפשי-פיוטי-ציורי של חדווה הרכבי באותם שני עשורים: שניות של כחולים ואדומים המאזנים זה את זה, כאשר דווקא הצבע הקר הוא הנחשק, ואילו הצבע החם מאיים. "אור-כחול אור-אדום נשפך מעיני", הודתה בשיר מ- 1985. שתים-עשרה שנה קודם לכן, בשיר, "כי הוא מלך", חשפה טפח ממסתרי נפשה הצבועה בצמד הגוונים: "החשיכה הייתה כחולה. היין היה כחול. (…) אפילו השיכחה./ הכול היה כחול (…)/ הים היה אדום, קשה וקר." אלימות האדום שבה וענתה בציור כבשירה לתכלת השמימית הנכספת: "…ובאמצע השמים תכלת שקופה לגמרי ובאמצע התכלת ציפור מגואלת בדם…" ("ובאמצע התכלת", 1993). עד כאן השירה.

 

 

ב.      סבך קורים, רשת תוהו:

 

"זה לא בכוונה; זה קורה. אתה פתאום בתוך ממד כזה; וזהו היקום… ועברת ליקום אחר. כמה שזה נראה קטן, זהו יקום עצום. אפשר, שאפילו במהלך שיחת טלפון זה קורה… כמו להימצא בתוך חלום. פשוט, אתה שט… אולי הרגשה של חוסר וודאות, רוח-פרצים, שהכול פרוץ לרוח… חוויה של התפזרות, של התפוררות בעולם… תחושה של תוהו-ובוהו כזה…" (בשיחה עם המחבר, 2007)

 

ב- 2006 חל שינוי בציורה של חדווה הרכבי. עתה, יצרה את עיקר עבודותיה על מצעים קטנים, זניחים-זנוחים, מקומטים, קרועים, דלי חומר, מעין תשתיות-מצַאי מקריות שניקרו על דרכה: מפיות-נייר, דפים תלושים מפנקס מזדמן, פיסת לביד שבורה שהושלכה וכו'. תשתיות ציוריה, תשתיות עולמה, כעקיבות של חלד רעוע ופגום. והעשייה האמנותית טוטאלית. דחף היצירה כדחף החיים, כקליחה אינטנסיבית של הקיום. בהתאם, העבודות תהליכיות מאוד, מוכתמות לא אחת בכתמים שבדרך (פעמים, תשליך האמנית יצירות שנקרעו ובלו במהלך יצירתן הקדחתנית), קטעי אירועים הנשלטים על-ידי כוח אחר, אך מתאווים לשלוט בו לא פחות. תנועה יצירתית בין התרחשויות ספונטאניות עד תום לבין יצירות המכריזות על עצמן מראש כעל "אמנות", במו הבחירה בפורמאט ובמצע "קורקטיים", קרי – דפי ציור מקצועיים.

 

הדגש החדש הוא על רישום. בהתאם, את זיקתה המוקדמת ללואיז שץ המירה עתה חדווה הרכבי בשפת סימנים מופשטים ומוטוריים המקיימים שיג-ושיח עקיף עם הרישום הישראלי המודרניסטי מבית-מדרשם של קופפרמן, אביבה אורי, מישל חדד, אפילו שטרייכמן וסטימצקי. אבל אחרת: כי, ברישומיה החדשים, חדווה טווה רשתות נשמה ופורשת אותם כעכבישה שחורה: רשתות המבקשות ללכוד ישות בלתי נתפסת; ברם, אלו הן גם רשתות בהן לכודה האמנית היא עצמה. טורפת-נטרפת.

 

אמרנו טוטאליות, כי "טוטאליות" היא מילת מפתח אל חדרי נפשה של האמנית. בהתאם, חדווה הרכבי הופכת את שדה הרישום לשדה של כוחות: "רישומי-הפעולה" שלה מפעילים כוח על המצע. גירי הפחם ננעצים ומנקבים את הקרטון, העץ וכו', אף נמעכים כגושים. אלה הם פרצי סערה המצטרפים ל"מזג-אוויר" תזזיתי, נטול רחמים, אולי אף נטול חסד (לא, לא עוד הריחוף האוטופי אל מרחב של שלוות-עַד). כאן, רוחות מטלטלות את נפשה של היוצרת חסרת המרגוע. וגם המוזיקה רוגשת: פיאניסימו מתנגש בפורטיסימו, סימפוניה וקקופוניה משמשות בערבוביה. בטוטאליות.

 

ראו את מפיות-השולחן, עליהן "טוותה" האמנית בעט שחור את רשתות העכבישה השחורה כמיקרו-קוסמוסים פסוודו-ביולוגיים של גופיפים (עיגולים שחורים ומשולשים – גופים זעירים המתרבים בחלד השטוח הזה בינות ל"קורים"). הרכבי בוראת/נקלעת ליקום פרגמנטרי שלאחר פיצוץ גדול ובטרם התגבשותו לכוכב. ומכיוון אחר: כמו דנה נפש הציירת את עצמה למאיץ חלקיקים עצום, בו חווה נשמתה את הפיצוץ שהוא רגע הכאוס הפוגש ברגע הבריאה.

 

וראו את גזיר הלביד הדק: שלושה סימני פחם חפוזים מכתימים (מחתימים) את פיסת העץ בשרבוטי תסכול, וכמוהם כשלוש צעקות שפרצו והחניקו את עצמן. הרישום פוסע על גבול האובדן, התהום, גבול הבלתי-מודע. הפחם שבידי הרשמת הוא אודים של שריפה פנימית, שואה (הולו-קאוסט: שריפת הכול) שהותירה חותמה, חותמיה.

 

פעם אחר פעם, אנדרלמוסיה כנגד שקט אינסופי, בבחינת שני קטבים של מועקה. רעשים חזותיים מסתלסלים, מתריסים, חותמים, מוחקים, בונים – – – אינספור אירועי-משנה קצרים, חסרי מנוח, חסרי אונים לפרקים, רוויי מתח ופורקנו – עונים לריק שאותו מנסה חדווה הרכבי לדובב, למען יסגיר לה סודו. לרגעים, מתגלות מילים בתוך הסימנים הסתורים. מילים שחוזרות על עצמן כריטואל, מילים של טראנס המבקשות להעלות באוב את הנעדר(ת). ובה בעת, מוחקת הציירת בזעם, בחוסר סבלנות, רבות מהמילים, מותירה אותן כמין תוהו-זוטא, הממיר את הקריאה/כתיבה הבהירה. הדף הוא אפוא שדה-מערכה, מאבק בין דיבוב להשתקתו. הדף בבחינת מרחב של ניסיונות כושלים. הרישום כולו כעדות לתפילה שלא נרצתה.

 

אמרו אפוא: הרישומים, על שורות סימניהם, הם שירים והם יומני וידוי. יותר משהם מגלים במילותיהם המפורשות (גם אם "פציעה" ו"כאב" הם דימויים מילוליים חוזרים), הם מגלים בקו המוחק והמצפין – הקו הקשה, התוקפני כלפי עצמו, המייסר. דומה, שהציור/רישום הנדון הוא מפלטה של היוצרת משירה המסרבת להיוולד כשיר. הם תרצו, אלה הם בתי-קברות של שירים.

 

 

ג.       מכתבים בדם שחור:

 

קופסת-עץ; לשעבר – מיכל פרלינים; עתה, מאוכלסת הקופסא ברשתית דיו שחורה, רשת עכבישה של קווי רוחב וגובה. עוד סימון של גיאוגרפיה נפשית; עוד "תווים" חוזרים של סימנים כתמיים, אנכים וקצרים, המהדהדים בסטקטו אחד את משנהו, כמו המילים החוזרות בשיריה של הרכבי, סימנים החוברים לאמירה עיקשת, בלתי מוותרת, גם אם מסתירה בשחור את שביקשה לגלות. "יש לי פה סדרה שלמה של 'מכתבים לרָאנא'", היא אומרת. מכתבים סודיים מכתבים של הברות קטועות שמשפטיהן ידועות לכותבת בלבד. עיקרון ה"מכתב" יבהיר מבנה עבודות שבהן המיחבר מורכב משורות מקבילות של שרבוט כמו-קליגראפי, המטשטש וסותם את עצמו. אלה הם רישומים/רשימות של מילות-סבך, של היגד האומר את הבלתי ניתן לאמירה, את הצורך הנורא להגיד, אף לצעוק, אך – בה בעת – המיאון לומר מפורשות, לגונן על סוד.

 

רישום: ליריות של משטח מימי תחתון תומכת מלנכולית בפרצי כתב-הסתרים, הכתב הסתור, כתב המסתור. עתה, כבר הפך הדף, לא רק לתווים של מבעי פלונטר פנימיים, כי אם גם לנוף של שיחי קוצים הסדורים טורים-טורים. נופי הקוצים של חדווה הרכבי: נופים של דם בדיו שחורה. "רָאנא, אילו ידעת" (2007): "…שלחתי לך אי-מייל של דם:/ דם של ערגה מפוזרת על פני העולם/ דם של שירים של מציאות שהתכסו במשהו/ דם של ספינת מלחמה. משוטטת בין הבניינים ההם/ דם של מתפוררים."

 

ועוד, מתוך שיר-פרוזה לרָאנא, אף הוא מ- 2007: "…ידעתי בוודאות כמה כל הדבר הזה שברירי, כלומר, חיינו, כמה הם מועדים לפורענות כל רגע ועלולים להשתבש עד היסוד – כלומר, להיהפך לטרף קל, להתהפך, לרתוח, לאבד שליטה, לקרוס, להיחרב, להתפורר, לשחק בנו כעולה על רוחם, לקרוע אותנו לקרעים, לסחוט מאיתנו כל מה שהם רוצים, לעשות בנו שַמות, או-אז ידעתי עד כמה שתֵינו, אפילו שתֵינו, בסך-הכול כדוגמת גרגירי אבקת-אבק, נוכח היקום."

 

"מכתביה" של חדווה הרכבי לא יישַלחו לשום מען, ולכן גם לא יֵיענו. וגם אם מוצגים ה"מכתבים" הללו לציבור, דהיינו – כאילו מועַנו לצופים וחילקו עמם אינטימיות כמוסה – הם נותרו כדיבוב סודי, הרסני לא במעט, של האמנית את תהומותיה. אם כך, שמא לא דיבור כי אם קשב, הטיית אוזן חזותית לצלילי התהומות ושיבושם? ושמא נתמצת את סך הרגישות האסתטית הגבוהה הזו כאסתטיקה של חורבות הדיבור הפנימי?

 

ראו את מלבן הקרטון החום, הגזור והקרוע: קווי הרוחב המקבילים של תבנית הקרטון מועשרים בסימונים אופקיים בפחם, ואלה נענים על ידי קווי פחם אנכיים. שורות "כתב" נוספות, רשתות עכבישה נוספות. המבניות רופפת ועזה, נחרצת והססנית בה בעת, מבקשת להירקם ולבנות ישות מוסדרת, כזו שנתמכת גם על ידי משולשים צפופים (מחנות האוהלים, בתי האושר של פעם?). אלא, שההתרחשות במרכז בדַל-הקרטון נותרת כמאמץ אבוד לאישושו של יש נעדר, איווי המבזה את עצמו כביכול בכתמיו נטולי ההדר, התנסות נוספת של מאבק בשֵדים.

 

ואף על פי כן, "מכתבים לרָאנא", משמע מכתבי אהבה. רוצה לומר: הרישומים כשוועה לאהבה הגואלת בכוח אחדותה, מושיעה את זו שנידונה להוויית פרגמנטים של "גרגירי אבקת-אבק".

 

 

ד.      אימת הריק:

 

השקט הטוב של ציורי העבר התחלף בחרדת הדממה. דממה לבנה או דממה שחורה-  אחת היא: ריק מאיים, אובדן הביטחון במוצק וביציב. הנה הוא דף ממחברת-ציור: רשתית הפחם הצפה במרכז פורשת ארשת יציבות, שעיקרה תקווה ומיעוטה אי-שלימות ומחיקה. נגיעות פחם חפוזות של עיגולים שחורים זעירים, סימוני נקודות המבקשות לבלום, להדגיש, לקבוע/להקביע, להנכיח, לצקת ממשות בערטילאיות החמקמקה.

 

והנה, אירוע מקביל על דף מפנקס-ספיראלה כלשהו: עוד התרחשות מסביב למרכז ריק, עין הסערה, כאשר סער הקווים בצד שמאל הופך לסבך, שסביבו ועליו מתגודדות הנקודות השחורות ההן. כלום אין השימוש בפחם בבחינת אישור לחומר הנידון לאבקה?

 

עוד דף שנתלש מפנקס-הספיראלה, הפעם מודבק בקרעי נייר (מן הסתם, נייר-רישום אחר שנפסד ונשסע בתהליך הכמיהה המובסת לאחדות) ומסומן ברשת של תזזית קווי-פחם וחריטות. קרעי הנייר המודבקים בוראים "נהר" של אור קרוע בלב הניסיון לייצב ולהסדיר את החשיכה. ה"לכלוך" של ההכתמות מכל עבר, אף פריצותיו החטופות של גיר הפחם אל נהר-האור, מאותתים תהליך בלתי מפוקח עד תום, על סף האַל-מודעות. דומה, שהנייר הלבן הוא תהום בו תטבע האמנית, אלא אם כן תפרוש בו רשת הצלה. אך, אבוי, ככל שמתרבים סימני הרשת, כן גובר השחור, התהום האחרת. אין מוצָא. מהו, לפיכך, תהליך הרישום? הישרדות בין תהומות של לבן ושחור.

 

הנה מלבן של "קרטון ביצוע" המוכתם על פני מרב שטחו בכתם שקוף ואמורפי של צבעי מים אפרוריים. סימני פחם "קצרי-רוח" מוטחים, מפוזרים-צפים על פני הכתם, שעליו גם שמץ טביעות-אצבע שחורות, ספק אומרות "הנני!" וספק טובלות ב"אגם" לאששו, לגעת בחומק ובנסתר. הסימנים ניתזים מסביב למרכז הריק בדומה לרסיסים של ישות שהתפרקה לגורמים וכמו סימני אמירה בלתי נהירה שהתפרקה להברות של צלילי כאב סתומים.

 

כשמצע הרישום רעוע, מה יעשה קו הפחם אם לא ינסה לייצבו: כאן יגדירוֹ באמצעות מסגרת פנימית; שם יסמן בטבורו מוקד אפל וחמור-סבר; פה יתיז נתזיו כ"פסיקים" בדיבור פנימי מיוסר; שם ירעם באקורד רֶקווייאֶמי אנכי, עבה וכבד, וכנגדו – אבחות מהירות של תווי רוחב קצרים. מוזיקה – ציור – שירה, שלושה עמודי נשמה של אמנית אחת.

 

וצבע המים מה יעשה? העבודות האקוורליות החדשות של חדווה הרכבי, ככל שעודן סמוכות למנעד הצבע הכפול של פעם, הכחולים והאדומים, ספוגות פעילות מיקרוסקופית מעל הנייר ובתוכו, מגלות תנופת מעוף של קווקווים ונגיעות אובססיביות (עד לקריעת הנייר, שסיעתו במכחול). בה בעת, על פני הדפים הגדולים בהרבה מדפי הרישומים, יוצרת הרכבי מרחב עכור מבעבר, מרחב צהבהב וכאוטי יותר מהאקוורלים של פעם. אינסוף מגעיה האמורפיים השקופים מבקשים להתחבר, אך נידונים להתפרקות. עידוני הצבע כמהים להרמוניה, אך מצהירים דיס-הרמוניה. כמו היו האקוורלים החדשים יומני קרבות קיומיים שאין ניצחון בסופם, אך היומן – קרי היצירה – בו הקיום מזוקק.

 

מהו אפוא סוד יופיים של דפי חדווה הרכבי? סודם הוא סוד האותנטיות, סודו של יופי הנתון כול-כולו ביד האמת הטוטאלית: "כשהאמת מתקבעת בתוך המעשה מופיע הוא (היופי). ההופעה היא היופי בחינת ישות זו של האמת במעשה ובחינת מעשה." (מרטין היידגר, "על מקורו של מעשה האמנות", 1935)

 

      ה. ועוד על אדומים וכחולים:

 

האדום והכחול של הציירת הם, לאמיתם, וורוד ותכלת השוטפים את הנייר, הלא הוא מרחב הנפש. החם והקר, הקרוב והרחוק, הנעים והצונן, האהבה והרחק, היצרי והקדוש… אלה הם שני קטבי צבע כשני קטבים מטאפיזיים שנבללו זה בזה. האינסופי בסופי, הקדושה ביצר, אימת הרחק בתוככי האהבה. הציירת שטה, הציירת מרחפת, הציירת דואה בתוך הוורוד והתכלת, שהם שקיעה והם זריחה. וכלום לא הפכה את היוצרות (משמע, יצירתה הצבעונית הקודמת), משהחלה מתענגת על האדום ומסתגרת בכחול? שעתה, הצלילה בגוונים הרכים, הדוהים אל האֶתֶר כמוה כחוויה של התפשטות האני, צלילה לאינסופי שבאני ונסיקה לאינסוף שמעבר לו. ובלב התפשטות זו של האני מעופפות ציפורי הסימנים – מספרים, מילים, חיצים וכו', קודים סודיים, צפנים אישיים קוסמיים שבכוחם לכונן עולם, או שהם שרידיו, רסיסיו של עולם מתפרק.

 

יש שנגיעות חטופות בכחול ואדום, נגיעות מכחול רופפות – תהיות, בקשות, ייחולים, חרדות, ערגות – מצטופפות בשולי הנייר, מקיפות את הריק הערפילי של לבן-בז'-לבן-וורוד-לבן, אשר ממנו תבוא התשובה לכאורה, יבוא המזור.  ויש שהכחולים מתגודדים כסימנים מופשטים – קווים, שרבוטים, כתמים – והם מצטופפים להם סביב בשולי המרחב האדמדם השקוף כמי שמהססים להיטמע בו או לכובשו. כמו צרו המסמנים הכחולים על ימת הוורוד כתודעה ספקנית המקיפה ליבּה חמה, רכה וקוסמת, או כאני סגור ומסתורי החרד על גדות אגם האהבה הקורא והמושך. שאז תחתום האמנית על ציורה בכחול. ורק משצללה ונטמעה ונתמזגה, רק משאיחדה את קטבי נפשה ואת קטבי המטאפיזיקה – רק אז תחתום באדום, תחתום בדמה, בלהט יצריה.

 

יותר מתחושת אובדן והתפוררות, התחושה הכוללת בדפים הצבעוניים הללו היא זו של התהוות היולית, אירוע וולקני, מפץ ראשון, אבק קוסמי המבקש דרכו אל בריאת עולם. לרגעים, בציור זה או אחר, גוונים ירקרקים מפתים ומושכים לחוויה מימית יותר, ואז ההתהוות ההיולית כמו מתרחשת במימי בראשית. כך או אחרת, התערבלות הכוחות, הגעש, הדינאמיקה, מאבקי האדום והכחול, הכתב והקו, הליטוף והפציעה – ההתערבלות הזו היא סער יוצר, אשר דממה רבה שוכנת בתשתיתו, והיא – כך נדמה – משאת הלב.

 

ויש שצהלה גדולה חוגגת על הדף. שעתה, מחול סוער של פרפרי נשמה, של אבקנים, עלי כותרת, עלעלים ומה לא מתעופפים ברוח האביב, והיצירה היא שיר תודה, הללויה לחיים. אלה הם הדפים בהם גובר הירוק על הכחול והאדום, דפים בהם הפכו המרחבים המופשטים לבריכה ביאליקית, עת הנסיכה לא עוד נמה בתחתיתה כי אם היא היא זו שציירה ובראה את הבריכה שלתוכה היא מבקשת לצלול. מוות וחיים לא עוד ניתנים להבחנה זה מזה. הצלילה של הציירת באין היא אובדן אני והיא הולדתו מחדש באינסוף.

 

ו. שרטוט ראשון (יסודי) של כוחות המוות (הגורל):

 

בתאריך 24.10.1979, ערב ראש-השנה, שלחה חדווה הרכבי את הדף הבא. התבוננו בו היטב, קראוהו. נסו לפענח את שיר התהילה, "והנדיר הזה" שמו, הנחבא בין הסימנים המסווים אותו; גם אל תחמיצו את שאר המילים, ובהן – "עולם הולך ונעלם"; וגם לא את הסיום בברכות לראש-שנה ולסופה, "וגם לגעגועים וגם להכוחות וגם להחולשות וגם להפחדים וגם לאלוהים". האם שלושה סימני הניקוד האילמים בסיום מבקשים לומר "אהבה"? ואם אומנם כן, כלום אין הניקוד בחטף-פתח, חטף-קמץ ושוב בחטף-פתח מאותת אהבה שהיא, לחילופין, חטיפה פתוחה וחטיפה קמוצה? כך או אחרת, טוטאליות. כך או אחרת, עולם של סתירות. כך או אחרת, הרישום ככתב-חידה וככתב-פתרון. כך או אחרת, היפסדות ובריאה אינסופית: כך או אחרת, חדווה הרכבי.

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: