Archive for ינואר 5th, 2011

ינואר 5, 2011

חדווה הרכבי: ביום היא מציירת רעש של פחדים

"בלילה היא רואה קולות/ ביום היא מציירת רעש/ של פחדים"

                                                       

 

א.     כחולים ואדומים:

 

נתחיל בשנות השבעים והשמונים, בציוריה של אמנית צעירה, משוררת ירושלמית (ילידת דגניה ב') וציירת, בוגרת המחלקה לאמנות ב"בצלאל" ב- 1967. האקוורלים של חדווה הרכבי, אותם דפים שטופי תכלת וורוד, סאנו בתנועה סוערת של סימנים סודיים, מעין שפת סתרים. לא לחינם, בין רישומיה לבין כתב-היד של שיריה נרקמו אז יחסים אינטימיים, עד כי קשה היה, לעתים, להפריד בין השניים; ועל הכול שרתה רגישות לירית גבוהה, שהייתה סמוכה למרחביה המופשטים, השקופים-פיוטיים, של לואיז שץ, ידידה קרובה שעמה חלקה תחבירי נפש.  

 

יצירתה המוקדמת של חדווה הרכבי אוכלסה באינספור משולשים זעירים, שהיו אוהלים ומחנות ובתי-עיר ודגלים בראש צריחים. משולשיה בראו את המקום שלה, רק שלה, המקום האחר, מקום שאמר "ביחד", כוח ושמחה. והיו גם חצים בשמים, והיו כדורים ונקודות שתפקדו כספֵירות שמימיות מרחפות. האמת היא, שעיקר מרחבי ציוריה של הרכבי דאז היו השמים – "שמים חולמים, צפים בזהירות…", כפי שכתבה באחד משיריה. ביתר דיוק, הציורים היו מרחב של ריחוף מוסיקלי ("מוסיקה שקופה תנגן ללא הרף…") בתוך עולם מואר ושקוף: "מה עשית לי את זה. מה עשית./ אינך שקופה די הצורך./ אינך אי-אור./ אינך מרחפת./ אינך אוקיאנוס סואן של צלילים." וב- 1985 סיימה אחד משיריה במילים – "אני רוצה כנפיים ולעוף". הציפור, נזכיר, היא דימוי יסוד בשירתה המוקדמת של חדווה, עוד מאז ימי קשריה העמוקים עם לאה גולדברג.

 

read more »

ינואר 5, 2011

משה רוזנטליס: על החושני באמנות

           משה רוזנטליס: על החושני באמנות

 

                                                                

 

איכשהו, הצלחתי לחצות את אמנות ישראל מבלי לעצור אצל רוזנטליס. קרה לא אחת, אמנם, שיצירתו של רוזנטליס התדפקה על דלתי, אך – משום מה – לא נפתחה הדלת. אני תוהה מדוע: ההיה זה אותו "כאן/לא כאן" של האמן העולה מליטא, שרמז עליו אדם ברוך ב- 1990? כלום היה זה אותו שפע יצירתי פוסט-פיקאסואי וירטואוזי וזריז-מכחול, שכבר הותשתי ממנו בסטודיו הירושלמי של ליטבינובסקי בשנות השמונים? האם הייתה זו חדוות החיים האמנותית, אשר מאז ומעולם ביכרתי עליה את הטרגי ואת המורבידי? כך או אחרת, אף כי לא מעט מציוריו נקרו על דרכי, מעולם לא פגשתי ברוזנטליס, מעולם לא ביקרתי בסטודיו שלו ביפו או בצפת. אך, כל אותה עת ידעתי: יבוא יום וניפגש.

 

read more »

ינואר 5, 2011

הערה על השמש של ליליין

                  ב י ן   ה ש מ ש ו ת

 

בשנת 1900, במסגרת איוריו לשירי בוריס פון-מינכהאוזן, "יודה" (או "יהודה"), ניסח אפרים משה ליליין לראשונה את הדימוי של ציון כשמש קורנת. כאן, באיור לשיר, "פסח", ייצג ליליין יהודי ישיש אפוף קוצים, המהלך בגלימת פסים בין פירמידות מצריות, עת באופק מפציעה שמש עתירת קרניים ובמרכזה המילה "ציון". נהרת האור הרַבה אוחדה עם פיתולי נהר היאור ("יאור" = אור), והארץ המובטחת שפעה כוח חיים וזיו עליון. תוך שנה, כבר חזרה השמש הציונית כשהיא זוהרת במזרח, הפעם בהזמנה לקונגרס הציוני החמישי: היהודי הזקן ישב שחוח וכפות בקוציו בפינה שמאלית, עת מלאך ניצב לידו והצביע אל עבר יהודי חורש (בנו?) הנע אל עבר השמש הזורחת. ב- 1902, באיורי ליליין ל"שירת הגטו" של מוריס רוזנפלד, שבנו ופגשנו ביהודי היושב לכוד בסבך הקוצים והוא נושא כפותיו אל עבר השמש הקורנת במרחקים בריבוא קרניה מעל ירושלים של פנטזיה.

 

read more »