פיסול כתפאורה

            פיסול כתפאורה (פרק מתוך "בבואות", ירושלים, 1983)

 

תפנית הציור החדש והגדרתו החדשה את הנייר, הרישום, הפורמט והצבע[1] מחייבת גם את הפיסול של ימינו ומקומנו. אנטי-אפלטוניות של הציור חלה גם על הפיסול, אשר ברמתו הניאו-אפלטונית הרנסאנסית ביטא את המאבק המירבי בחומר הקשה (השיש) במגמה לחשוף מתוכו את הצורה האידיאלית, האלוהית. האידיאה, או הצורה, חבויה בתוך החומר ועל הפסל לסלקו מדרכו המוליכה אל עולם האידיאות. כך מיכלאנג'לו (המבטא רעיון זה במפורש גם בשיריו) וכך בני דורו. די במבט שטחי על הפיסול הצעיר, המתהווה בשחר שנות השמונים, כדי להבין שחומרי פח, קרטון, פרוות, דיקט ואפילו עץ אורן רך דוחים את רעיון המאבק ההרואי בחומר. במקביל, די באותו מבט חפוז כדי לתפוס, שאידיאל הברבריזם של איש המערות מושך את הפסל הצעיר יותר מאידיאל הפילוסוף האפלטוני המשתחרר מן המערה. משחקיות ילדותית, דקורטיביות פרימיטיבית, פולחניות אי-רציונאלית, מגע בעל חזות תמימה וראשונית וכו' – הם אשר מאפיינים את הפיסול החדש של שחר שנות השמונים, הרבה יותר מן העיצוב האידיאי הטהור וה"אפלטוני" של מינימליסטים דוגמת סול לוויט, קארל אנדרה, דונלד ג'אד וחבריהם.

 

מעל לכל, קשה להשתחרר מהתחושה, שהפיסול החדש מתקרב לא אחת אל התפאורה התיאטרונית. בכל חזותו הוא נראה כביצוע "בימתי" של אגדה אישית-קולקטיבית כלשהי. הוא פרונטאלי כציור, אך גם כתפאורה (שהיא, על פי רוב, עיצוב החלל הבימתי במוסכמות ציוריות)[2]; ובדומה לתפאורה, הוא מתווך בין אמנויות (בין ה"סיפור" שברקע, בין הציור ובין ה"משחק"). בתור שכזה, הוא מזכיר לנו את ההיבט התפאורתי גם בפורמטים הגדולים של הציור החדש.[3] ואכן, הציור הפוסט-מודרני שואף אל הפיסול החדש (בהוציאו מתוך עצמו שלוחות תלת-ממדיות, או בגוזרו חלקים מעצמו בצורת דימוייו. הציירים האיטלקיים הצעירים, אמני ה"טראנס-אוונגרד", מצטיינים בזאת), כשם שהפיסול החדש שואף אל הציור החדש (בדו-ממדיותו, בצבעוניותו הססגונית ובפרונטאליות המצוינת קודם). כל האפיונים הללו מוגשמים היטב בפסליו של דוד גרשטיין, ואפילו צבעי המים על פסלוני העץ של גרי גולדשטיין אומרים העברת ציור-הנייר אל תחום הפיסול. וכך, ממד אנטי-אפלטוני מהותי שב ועולה בו, בפיסול החדש: מימד ההיאחזות בתדמית, באשליה ובחולף, כתשובה להיאחזות של הפיסול הקלאסי אידיליסטית בעולם אידיאות אפלטוניסטיות קבועות ונצחיות. הפיסול החדש כביטוי אפשרי למטאפיזיקה חדשה של התרבות המערבית בת-ימינו.

 

הפיסול הסביבתי החדש, כתפאורה, הוא ייצוגי[4]: תגזיריו הסביבתיים (במתכת ובטון) של דורון יהלום מייצגים ספינות, דקלים וכו'; תגזיריה הסביבתיים (בעץ לבוד צבוע, קרטון ומתכת) של סמדר בסן מייצגים חיות אגדיות; פיסולו הסביבתי החדש של פנחס עשת מפגישנו עם כלבים ואימהות גדולות; בעוד פסליו של סאשה שוורץ מייצגים "טבע דומם".

 

ביצירותיה של ביאנקה אשל מתרחשות התרחשויות פנימיות בין הדימויים המאכלסים את החלל ה"קופסאתי" (בימתי) שלה: הקורבן עונה ליונה, השחוט עונה למלאך וכו'. במקביל, הפיסול הסביבתי החדש, כתפאורה, מזמין תאורה פנימית: הסביבות הפולחניות של דמויות המתכת של עמי לוי מוארות באחד מפסליו היותר חשובים (זה שייצג את ישראל בביאנלה של הצעירים בפאריז, 1982) באור חשמלי פנימי, כשם שציפור צעצוע אגדית של פיליפ רנצר (שהוצגה בפרויקט "אולם", 1981, בית האמנים, ירושלים) נוחתת על משטח מואר בנורות עצמאיות.

 

הפיסול הסביבתי החדש, כתפאורה, נוטה לא אחת לחומרים האשלייתיים של התפאורה. תחבושות הגבס שבפסלי פנחס עשת (מתערוכתו ב"רדיוס", תל-אביב, 1983), עיסת הנייר (פפייה-מאשה) בפסלי שרה חינסקי וסאשה שוורץ, הפרחים המלאכותיים בפסלי ביאנקה אשל, ועוד – כולם מאשרים חומרי תפאורה "זמניים". להזכירנו: בפיסול הסביבתי של שנות השישים והשבעים המגמה החומרית הייתה בכיוון החוויה הישירה את החומרים הממשיים, או בכיוון העלמת החומרים הממשיים באמצעות צביעתם העבה ונטרולם. חומרי הפיסול החדש אינם קוראים לנו לחוותם כחומר. רובם חומרים הנראים קיקיוניים – נוצות ופרוות שיתבלו, קרטונים שיתקמטו וכו' (פסלוני העץ של גרי גולדשטיין "שבירים" במתכוון). ערך החלופיות המשחקית של ההווה ממיר את ערך החומרים ה"עניים" של פסלי שנות השבעים.

 

הפיסול הסביבתי החדש, כתפאורה, "ממיס" את חומריותו. אם התפאורה, בניגוד לפיסול הסביבתי המקובל, מצביעה בכל הווייתה אל מעבר לעצמיותה החומרית (לחוותה במלואה פירושו "להמיס" כל פרט חזותי-חומרי שבה לאידיאה המאוירת על ידה) – הרי שהפיסול החדש סמוך מאד לעמדה זו, אף כי אינו מזדהה עמה עד תום: ייצוגיותו וחומריותו הקיקיוניים כאילו ממיסים אותו, אך, עדיין כפסל, הוא נוכח ומוצק ועצמאי. אלו הן נוכחות ומוצקות תיאטרליות, אך עדיין פיסוליות. בין לבין. הפיסול החדש, כתפאורה, גם "ממיס" אותנו, את הצופים, בהופכו אותנו למעין שחקנים. התפאורה המקיפה צופים בתיאטרון הופכת אותם ל"שחקנים", וכמוה הפיסול הסביבתי הכופה משחקיות על אלה המעורבים בחללו. רוח ילדותית לא במעט נחה, בהתאם, על הפיסול החדש, המזמיננו לשחק ב"צעצועים", גם אם אינו מקיף אותנו בהכרח. זוהי "המסה" כביכול. שהרי, בהיות הפסלים דו-ממדיים ופרונטאליים[5], איננו מוזמנים לשחק עמם, כי אם להתבונן בהם כבתמונה. רוח השובבות הילדותית היא בתודעתנו, יותר מאשר בגופנו בפועל. פיליפ רנצר, אולי יותר מכל פַסל "חדש" אחר בישראל, מגשים בפועל את המשחקיות הנדונה: הצופים מוזמנים להפעיל הפעלות מכאניות שונות את מנועי פסליו.

 

הפיסול החדש, כתפאורה,הריהו מאגי. זוהי שלוחת התיאטרליות שלו. התפאורה מאגית בזכות היותה מוסתרת מאחורי מסך, מוגדרת באחרות וסוגרת על סוד קסום. פסל יהפוך לתפאורה באמצעו את האפיונים הללו. ואולם, המאגיה של הפיסול החדש נובעת, לא אחת, ממקור אחר: הפיסול החדש הוא דמוי מאגיה בייצגו נופים, אביזרים וסיפורים אקזוטיים, אגדיים, רוויי סוד. הוא דמוי מאגיה גם בהשתלבותו הדימויית כ"טוטם" בפולחן קדום כלשהו. פסליה של ליאת הלפרין מכניסים את הצופים לזירה מיתולוגית של "כוחות" הלובשים את מראה ה"טוטמים" הפרימיטיביים שלה. היא וחבריה לאותה מגמה יצטטו מיתוסים (הפיסול החדש מרבה בנוצות טקסיות, צביעה פולחנית, אביזרי פולחן שבטיים וכו'), מבלי להתיימר לשדר את התוכן החווייתי של המיתוס בחברה הנון-מיתולוגית של עולם האמנות התל-אביבי. זיקתם ל"נומינוזי" (הקדוש) אינה רומנטית. בשעה שחבריהם מעולם הציור החדש מציירים בעיר חיות, שאותן גזרו מתוך כתבי עת וספרי לימוד, הרי שהם, הפסלים החדשים, מצטטים מיתולוגיות מתוך שדות אנתרופולוגיים שונים. ביאנקה אשל, לדוגמא, אוספת את מלאכיה מבין קישוטים וצעצועי ילדים, בה במידה שדימוייה המיתולוגיים הרבים מלוקטים מהבנאליה של המיתוס הנוצרי הפופולארי. הן הציירים והן הפסלים החדשים נידונו לתרבות, לציוויליזציה. אלה גם אלה מעצבים "אואזיס" במדבר החברתי והופכים אותו למשחקם.


[1] על תפנית זו ועל מרכיביה פירטתי בספרון, "בבואות", אמנות ישראל, ירושלים, 1983.

[2] במידה רבה, חייב "הפיסול החדש" לפיסול הישן, אשר הוצג ב- 1979 ב"גוגנהיים" הניו-יורקי תחת הכותרת "המימד המישורי (אירופה 1932-1912)". כאן הוצגו פסלים, רבים מהם פיגורטיביים ביסודם, הבנויים מקונסטרוקציות מישוריות (דו-מימדיות), כגון אלה של ארכיפנקו, נחום גאבו, פיקאסו, אנרי לורון, ז'אק ליפשיץ, ג'אקומו באלה ואחרים. מסורת הפיסול המישורי הישן קשורה לפירוקים הקוביסטיים-אנליטיים. "הפיסול החדש" אינו מעוניין בקוביזם, אלא יותר בזיקה לשורשי המודרניזם. זאת, בתוקף שפת הציטוטים של פוסט-מודרניזם (בציור, יצטטו אמנים את התחביר האקספרסיוניסטי, הפוביסטי, האימפרסיוניסטי, הקונסטרוקטיביסטי ועוד). דוד גרשטיין מצטט את אגרטלי הפרחים של ג'אקומו בלה, נחום טבת את הקונסטרוקטיביזם.

[3] ראה הפרק "הפורמט הנשגב", בספרוני, "בבואות", אמנות ישראל, ירושלים, 1983, עמ' 22-17.

[4] בעיוני להלן אני מסתמך על הבחנות עקרוניות בין פיסול סביבתי לבין תפאורה, שאותן פירטתי בפרק "בין פיסול סביבתי לבין תפאורה", בספרי "המדיום האמנותי", סתווית, תל-אביב, 1986, עמ' 134-121. יסוד הפרק בהרצאה שנקראה בסימפוזיון על התפאורה, אוניברסיטת חיפה, מאי 1983.

[5] האם תגזירי הפלדה של מנשה קדישמן מסתגלים לפיסול החדש?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: