מיצג 79

"מיצג 79" (קטע מתוך קטלוג "מיצג 79",  1979, בית-האמנים, תל-אביב)

"שלוש שנים חלפו מאז שבוע המיצגים "מיצג 76" בבית האמנים, תל-אביב. שלוש שנים לאחר פרזול הסוס של מוטי מזרחי, הרדמת-עצמו של גדעון גכטמן, הרצאת גרילה עירונית של שרון קרן, או מופע נורות אימתני ומנוכר של גבי קלזמר – שב וחוזר "מיצג" לבית-האמנים התל-אביבי ועמו ההכרה, שהן אירועי הזמן האובייקטיביים והן כמו ואיכות היצירות הסובייקטיביות מזמינים סיבוב נוסף.

הרבה התרחש מאז "מיצג 76". אמנות מושגית, שעוד הרעידה ספים ב- 76, גססה (גם אם הולידה יצור מדובלל ומגושם המתעקש להיקרא "פוסט-מושגי"). נוכל אף להסתכן ולהצהיר, שהאוונגרד – אותו מושג מסעיר, שנולד בתחילת המאה ה- 19 – מחרחר. כך עוסקת אמנות ישראל בקידושם של מהפכני האתמול: מוזיאון תל-אביב הפך למקדש הנצחה של גיבורי מוזיאון ישראל ורבים מבוגרי בתי הספר לאמנות מתמסרים ליצירה יסודית ומעמיקה בתחומי ציור ופיסול, כשהם נבנים על לקחי והישגי השלשום. רלאטיביזם, פלורליזם ואיכות יצירה אינדיבידואלית נטלו את הכתר מהחדשנות המהממת, אשר החלה כבר לשעמם. בין פגרי חיל-החלוץ (ה"אוונ-גרד") מתמקם עתה חיל הכיבוש, מעמיק יתדותיו ועל דגלו חרות – "מהר שלל חש בז": הוא בוזז מכל הבא ליד – כל סגנון כשר, כל תנועה אמנותית היא לגיטימית באותה מידה לתכלית היצירה. האיזם הפך ממטרה לאמצעי וכל האמצעים כשרים. מדיומים אמנותיים, אשר אך אתמול צצו כפטריות אחר גשם – "אמנות הגוף", "אמנות דואר", "אמנות ספר", "אמנות אוכל" וכיו"ב – נעלמו כלעומת שבאו. אמנות המיצג, שנפגעה אף היא לא מעט מהפגזת ה"אז מה?" ו"כבר ראינו" ו"נמאס", נדרשה אולי להסבות כלשהן, ברם היא מסרבת למות. גם לאחר שהתיאטרון שב וחזר אל המילה (לאחר שמרד בה והחל מפתח בשוליו תיאטרון חזותי הקרוב למיצג), המיצג המשיך לפרוח. שלוש השנים האחרונות היו עשירות באירועים מיצגיים בינלאומיים, אשר מהם נציין את הבאים:

(1) גלריה "די אפפל" שבאמסטרדם הפכה מרכז בינלאומי למיצגים.

(2) כתב העת "סטודיו אינטרנשיונל" הקדיש חוברת שלמה לאמנות המיצג (יולי-אוגוסט, 1976). בשנים 1977-1976 גם פרסם האמן הבריטי, מארק חיימוביץ, טור קבוע על מיצגים באותה חוברת.

(3) תערוכות האוונגרד החשובות ביותר (דוגמת, הביאנלה של וונציה, או "דוקומנטה 6" שבקאסל, גרמניה, 1977) הקדישו מדור מפעילויות מיוחד למיצגים.

(4) הגלריות הלונדוניות, "נייג'ל גרינווד" ו"רוברט סלף", התמסרו לא מעט לפעילויות מיצגיות. ה"סרפנטיין" הציג פסטיבל מיצגים ב- 1977. מאז 1976 מארגן ג'והן שארקי, מדי שנה, פסטיבל מיצגים בשם "לונדון קוראת".

(5) בחודש אפריל 1979 התקיים בליון שבצרפת שבוע סימפוזיון בינלאומי בנושא אמנות המיצג.

(6) באפריל 1979 נערכו בהאמבורג שבגרמניה יומיים של אירועי מיצג. בדצמבר 1978 התקיים באאכן שבגרמניה שבוע מיצגים, ואילו בספטמבר אותה שנה התקיים שבוע דומה בברמן.

(7) באוקטובר 1978 התקיים בבריסל, בלגיה, פסטיבל מיצגים בינלאומי ונטלו בו חלק גדולי אמני המיצג שבעולם. כתב וויליאם פרלונג, הבריטי, בקטלוג הפסטיבל:

"המוני היומרות האידיאולוגיות והאסתטיות המתגלות לאחרונה באמנות הזמן המיצגית מכשילות מראש כל ניסיון לסכם את מהות המדיום הזה. נציין נקודה אחת: אמן היוצר באורח 'חי' ובזמן ממשי מעצב יחס מסוים בין מרכיבי היצירה, הכוללת את האמן או האמנית, לבין הקהל, הרשמים המתקבלים על ידי הקהל, ומשתנים אחרים הכוללים אפיוני חלל, אפשרויות השתנות וכו'. כתוצאה משילוב היסודות, נוצר מתח בין האמן לבין הקהל, מתח ההופך למרכיב אסטרטגי ביצירה […]. זהו, לדעתי, הגורם היחיד והמשמעותי ביותר המושך אמנים אל אמנות הזמן המיצגית, מה גם שהוא נושא בחובו את עיקרון ההתערבות בקהל. אמנות הזמן המיצגית היא 'לעשות עם אחרים', כפי שציין סטיוארט בריזלי (לונדון 1976)…"

המיצג של אתמול אינו זה של היום. אמני "מיצג 79" יפעלו בקבוצות או יפעילו קהל הרבה יותר משעשו זאת אמני "מיצג 76". יתר על כן, אמני המיצג מהעולם המערבי כמעט ונטשו לחלוטין את חללי הגלריות. הם פנו אל התיאטרון (המיצגים שהוצגו בהאמבורג 1979 נערכו במסגרת "תיאטרון האומות"), אל בימות המוזיקה (ראה בהמשך הקטלוג סקירתו של פיטר פראנק על מיצגי ניו-יורק), אל מסכי הטלוויזיה ועוד. המיצג מתרחב אל תחומי אמנויות המופע הקלאסיות, הוא מסיק מסקנות מתוך עצמו: צייר, המבקש כיום להופיע, נוטל על עצמו את מלוא ההתחייבות המקצועית של המופע והוא הופך ל"שחקן", "זמר רוק'" וכדו'. כך, כאשר נסקרת אמנות המיצג של קנדה, זו מהשנים האחרונות, מתקבלת התמונה הבאה:

א. המיצג בבחינת אירוע או התרחשות של ארגון חלל (במסגרת זו, הוקמה מקברה אמנות ההפנינג).

ב. המיצג כמחול.

ג. המיצג כשידור טלוויזיוני.

ד. המיצג כמופע מוזיקלי – תזמורות ולהקות רוק', בעיקר.

ה. המיצג כספרות – בעיקר, כקריאתם של שירים וקטעים לשוניים אחרים.

ו. המיצג כהרצאה אישית בנושאים שונים.

ז. המיצג כסרט וידיאו או קולנוע.

תמונה זו (העולה ממאמרו של קלייב רוברטסון, שהופיע בקטלוג לפסטיבל המיצגים בבריסל, 1978) ניתנת ליישום, ברובה הגדול, גם על "מיצג 79". נזכיר, לדוגמא, שלא אחד מאמני "מיצג 79" חולם זה כמה שנים על הקמת להקת "פאנק-רוק'" של ממש. אין המדובר ביבוא ואף לא בהעברת לפיד במרוץ של אמני ישראל מפרובינציאליות החוצה אל העולם הגדול. לא, מעקב אחר אמני המיצג הישראליים מהשנים האחרונות מוכיח הבשלה עצמאית והסקת מסקנות אמיתיות מתוך היצירה גופא [- – – ]. אמנות המיצג בישראל חיה. פרט משמעותי: אמנות המיצג לא זכתה לעידוד של ממש מהמוזיאונים הישראליים. להוציא נגיעות של גלריות כ"ג'ולי מ." (עם מיצג של רות דנציג) או גלריה "הקיבוץ" (עם "מיצג" של אביטל גבע המתיז רפש על רפרודוקציה של שאגאל שהעתיק על קיר הגלריה; או אירוח של שלושה מיצגים בחודש יוני השנה) – פועם לב המיצג העברי בעיקרו בבתי ספר לאמנות, בנופי ים-המלח (במיצגי המושאים המיסטיים של מיכאל גרובמן, אברהם אופק ואמני קבוצת "לווייתן") ו… בארצות חו"ל. [- – – ]

מכאן מספרם הרב יחסית של בוגר בתי ספר לאמנות ב"מיצג 79". נזכיר, בהקשר זה, שאמנות המיצג הפכה למדיום התמחות במדרשה לציור שברמת-השרון (בהדרכת נורית טולנאי), שאירועים פוליטיים פנימיים במחלקה לאמנות ב"בצלאל" בשנה שעברה הזמינו פעילות מיצגית מחאתית וכי אופייני הוא שדווקא מוסד כמו "החאן" הירושלמי קיים פסטיבל זוטא של מיצגים בשנת 1978 ובו הופיעו תלמידי ובוגרי "בצלאל".

קם דור חדש למיצגני ישראל. רבים ממשתתפי "מיצג 79" לא הופיעו ב"מיצג 76". התרחשויות אמנותיות ופוליטיות של השנים האחרונות, בארץ ובעולם, גורמות לנו להניח, ש"מיצג 79" יהיה נאיבי פחות מקודמו, אולי גם אידיאליסטי פחות  בכל הקשור לתקוות שינוי העולם. ודאי שיהיה מושגי פחות ועוסק יותר בביטוי מצבים אינדיבידואליים. ככל הנראה, יענה "מיצג 79" לדגם הכפול של מיצגים שהוצע על ידי גיאורג שווארצבאוור (בסוקרו את אמנות המיצג של אוסטריה ושווייץ):

א. המיצג האינטימי –

1. המיצג כהצגה של ניתוח עצמי.

2. המיצג כהגשה אישית של סיפור דו-משמעי ורב-שכבתי.

ב.המיצג כחיים עצמם –

3. תרגומן של תמונות יומיומיות.

4. דיאלוג של אמנים וקהל ועיבודם של הרשמים המשותפים.

תהיינה צורות "מיצג 79" אשר תהיינה, נוכל להסתכן בנבואה ולומר כי – בגיל שלוש, "מיצג 79" ואמניו יהיו מפוכחים יותר, אגוצנטריים יותר, בודדים ונואשים יותר. צבעוניותם הגדולה יחסית היא דקדנטית כלשהי במוצהר, אומרת "הן" עייף לאבסורד. מתוך חורבות הפלורליזם והרלאטיביזם, מעלים רבים מאמני "מיצג 79" את דגל הניהיליזם. הם הצבועים המוחקים בין פגרי האתמול, הם התנים המיללים ובוכים בין החורבות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: