תערוכת "כיבוש השממה"

    הכיבוש ולקחו: תערוכת "כיבוש השממה"

 

התוכניות הרקיעו שחקים: "40 ממשלות ו- 400 חברות ישתתפו בתערוכת 'כיבוש השממה'", הכריזה כותרת מאמר ב"חרות", עיתון מפלגת הימין (29.1.52). נכון לאותו שלב מוקדם, האופוזיציה נכונה הייתה להעניק גיבוי לאומי לממשלה. משרד החוץ, פטרונה הגדול של התערוכה המיועדת, ערך מסיבת עיתונאים ב"מועדון המסחרי" בתל-אביב ואדווין סמואל – המנהל האירופאי של התערוכה (בנו של הנציב הבריטי) – דיווח על מסעותיו בתריסר מדינות בקירוב ועל ההתעניינות הערה שגילו רבות מהן בתערוכה הירושלמית, העתידה להתקיים בין אפריל-מאי 1953 ("דבר", 29.1.52). מנהל החברה המארגנת את התערוכה, אלכסנדר עזר (מי שארגן ב- 1923 את תערוכת "תוצרת הארץ" בתל-אביב והיה דמות מרכזית בתערוכות "יריד המזרח" לאורך שנות השלושים), דיבר גבוהה על המפגן הצפוי של יכולתנו בשטח הפרחת השממה; ואילו מר ג'ונס – נציג השגרירות האמריקאית – הבטיח סיוע אמריקאי נדיב לתערוכה הבינלאומית הראשונה שמציגה ישראל העצמאית. מיסטר ג'ונס לא העלה בדעתו שממשלת ארה"ב תחרים את התערוכה, כיון שמוצגת בעיר שאינה מוכרת כבירתה של מדינת ישראל. וחבל, שהלא אמריקה דווקא הייתה אמורה לתפוס מקום מרכזי בתערוכה הטכנולוגית הגדולה: 45 אחוזים מהציוד שייבאה אז ישראל מקורם היה ביבשות אמריקה הצפונית והדרומית.

 

ההבטחות הלהיבו את כל שומעיהן: "שלישייה גאונית" – הכנר, יאשה חפץ; הצ'לן, א. פיאטיגורסקי; והפסנתרן, ארתור רובינשטיין – תתאחד במיוחד ותופיע במסגרת התערוכה ("המשמר" ו"הארץ", 29.1.52). השלישייה תהווה אך פרט אחד מפסטיבל ענק – "חגיגות דוד", שמו – שיתקיים במהלך התערוכה ונושאו דוד המלך ותקופתו. מישהו החליט, משום-מה, ששנת 1953 היא שנת השלושת-אלפים לדוד המלך. נגלה כבר עכשיו: לא פסטיבל דוד ולא השלישייה הגאונית – השניים לא יתקיימו.

 

ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, עיריית ירושלים, פיק"א והקרן הקיימת לישראל עשו יד אחת לקראת המפגן הבינלאומי המאתגר. התקוות היו, שהצלחת התערוכה, ובעיקר הודות ליישום לקחים ממפעלי השקיה אמריקאיים שיוצגו, תביא להפרחת הנגב. הנה, עוד מעט קט, ויוגשם חזונו של ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון. עובדה: אפילו הנספח המסחרי בשגרירות ארה"ב שב לא מכבר (כך נמסר במסיבת העיתונאים הנ"ל) מסיור בנגב. יצוין: גם רוסיה ומדינות מסך הברזל הוזמנו ליטול חלק בתערוכה הרב-לאומית ("מעריב", 22.2.52). אמת, בעיה מסוימת הציב בפני המארגנים "חרם הליגה הערבית", אך לכל היה ברור שנצח ישראל לא ישקר.

 

בשחר שנת 1952 טרם היה ברור אם תושלם בניית הבניין הראשי של "בנייני האומה" עד יום ושעת הפתיחה – 16 באפריל, 16.00 (תוך פרק זמן קצר יתברר, שהבניין לא יסתיים לפני שנת 1954); אך, ברור היה שביתנים קטנים ישלימו מסביב את החסר. 30,000 מ"ר הוקצבו לשטח התערוכה על הגבעה שבכניסה לירושלים. שטח עצום בגודלו שיהיה כולו חופשי ממסים. כאן גם יוקם, כך הובטח, אמפיתיאטרון בן 3500 מושבים ובו יתקיימו קונגרסים בינלאומיים ומופעים עוצרי נשימה.

 

אזרחי ישראל רכשו מניות למימון התערוכה (לבעלי המניות עדיפות ברכישת כרטיסים למופעים המועלים באמפיתיאטרון-התערוכה). מאות אלפי לירות גויסו על-ידי הסוכנות היהודית ברחבי העולם היהודי – מקהילות אמריקה ועד קהילות דרום-אפריקה. אלפי עולים התגוררו אז באוהלי מעברות, מדיניות הצנע הייתה בעיצומה, והמדינה שמה יהבה על התערוכה בתקווה שתהווה מקור הכנסה נאה של מטבע זר. הציפייה הייתה לעשרות אלפי תיירים מחו"ל, שיכניסו לאוצר המדינה בין מיליון למיליון וחצי דולרים. לקראת גל התיירים העצום בעיר מעוטת מלונות כירושלים, יצאה הקריאה לציבור הירושלמי להשכיר חדרים בבתים פרטיים. ההחלטה להציג את התערוכה בירושלים ולא בתל-אביב (בגני התערוכה של "יריד המזרח") הייתה, כמובן, החלטה פוליטית שנועדה לחזק את מעמד הבירה. הבחירה להתמקד ב"כיבוש השממה" ביקשה להצהיר הצהרה ציונית גאה של התיישבות וכיבוש הטבע השומם, מה שגם היווה נישה ייחודית בנופי התעשייה והייצור הבינלאומיים, ובמילים אחרות – סיכוי לאטרקטיביות.

 

מה לא תוכנן לקראת התערוכה: מזכיר האו"ם, טריגווה לי, הוזמן לפתוח את האירוע ("הצופה", 15.7.52). לא, הוא לא יגיע. תוכנן סימפוזיון בינלאומי על בעיות כיבוש השממה בהשתתפות מאות גדולי המדענים מרחבים העולם (בראשם, פרופ' ואלטר לאודרמילק, הוגה התעלה המפורסם). תוכנן קיום הקונגרס הבינלאומי השלישי לתולדות המדע בשטח התערוכה. שני הקונגרסים הללו לא יתקיימו והם יומרו בכנסים מקומיים וצנועים בהרבה. אנגליה אמורה הייתה להפגין מפעלי ייעור בקפריסין. צרפת הייתה אמורה להציג את הישגי ההשקיה בסודן. ברית-המועצות, הובטח, תציג מבצעים למניעת סחף בסיביר. הולנד תציג את כיבוש הים והפקת שטחי קרקע חדשים. ועוד ועוד. שום דבר מכל הדברים הללו לא קרם עור.

 

אך, תוכניות לחוד וביורוקרטיה לחוד: הוחלט לייסד חברה מיוחדת – "החברה לכיבוש השממה", שתפקידה להפיק את התערוכה. שני מדורים מרכזיים יקבלו את פני הבאים למתחם "בנייני האומה", מלבד הבניין המרכזי שבו תצגנה האומות: א. הביתן הישראלי (ארכיטקט: אריה אל-חנני, שנעזר בארכיטקט ז. גולן), שגודלו יהיה 2500 מ"ר ואשר יתמקד בפיתוח ישראל. ב. ביתנים שונים שיציגו מוצרי חברות מסחריות בינלאומיות המייצרות כלים למאבק בשממה. דהיינו, לא יהיו ביתנים נפרדים למדינות העולם. בשלב זה, עדיין תחילת 1952, עיצב אברהם גיימס, המעצב הגראפי הבריטי והציוני הנודע, את סמל התערוכה: יד נושאת שושנה או חבצלת, שגבעולה הוא עמוד-מודדים. כמו כן, נבחרה סיסמת התערוכה, פסוק מ"ישעיהו": "תגל ערבה ותפרח כחבצלת."

 

ב- 4.4.52 דיווח עיתון "הבוקר", שיוון אישרה השתתפותה (לא, יוון לא תשתתף). ב- 17.4.52 דווח ב"דבר" שהאו"ם אישר השתתפותו (הארכיטקט הישראלי, מר בייר, היושב בפאריז, יתכנן את דוכני מוסדות האו"ם. סופו של דבר, רק ביתן אונסק"ו ניבנה בתערוכה, הגם שסמל גדול של האו"ם התנוסס על חזית "בנייני-האומה"). פסטיבל סרטים דוקומנטאריים בינלאומיים יתקיים לאורך ימי התצוגה, כולל סרטי אונסק"ו (כן, הסרטים הללו יוקרנו). התחושה הייתה שהחלומות עתידים להתגשם במלואם. בעיתונות הופיעו מאמרים וידיעות על "מאות מכתבים מגיעים למשרדי התערוכה" ("חרות", 29.4.52) ובהם עוד ועוד הזמנות לשטח תצוגה. שגרירי ישראל הגישו הזמנות רשמיות ברחבי העולם. נציגי התערוכה באירופה באו במגע עם 86 פירמות צרפתיות מובילות, לא פחות. מר אסטורי מאייר, קונסול הכבוד של ישראל במילאנו, הודיע שהוא מבקש להציג "תריסר מן הכבשים המצוינים שלו." ("חרות", שם): לא, גם הכבשים לא יגיעו מחמת מגיפת הפה והטלפיים שנתקפו בה.

 

ב- 25.6.52 כבר דיווח אדווין סמואל שלפחות עשרים מדינות מבין הארבעים וחמש שהוזמנו יציגו ב"כיבוש השממה". ביולי פורסם על השתתפות איטליה ("דבר", 24.7.52). מדינות הגוש המזרחי שמרו על שתיקה. ב- 25.8.52 נודע על תשובה שלילית רשמית של רוסיה. סופו של דבר, רוסיה תשלח סרט דוקומנטארי.

 

עתה, ראשית ספטמבר 1952, הוחלט על מבנה משולש של תצוגת הביתן הישראלי:

א.     העבר: משלמה המלך ועד ימינו: תולדות היישוב במשך שלושת אלפים שנה.

ב.     ההווה: סוגיות כיבוש השממה בישראל – אתגרים ומפעלים.

ג.       העתיד: תוכניות הפרחת השממה בישראל.

"אמנים רבים יוזמנו להשתתף בהכנתו" (של הביתן הישראלי), הבטיחו "הבוקר" ו"דבר" מ- 8.9.52. אדריכלי התערוכה הם אריה אל-חנני ונחום זלקינד, ואילו אדריכל "בנייני האומה" היה ונותר יעקב רכטר.

 

תוך מספר שבועות, כבר נודע על דחיית התערוכה ל- 16 ביולי 1953 ("הבוקר", 20.10.52). הובעה תקווה, שחגיגות הכתרתה של אליזבת השנייה למלכת בריטניה יפתו תיירים פוטנציאליים להמשיך מלונדון לירושלים. האופטימיות לא עומעמה במאומה: הרצאות בערים הראשיות בישראל הכינו את הציבור לקראת התערוכה. משרד החינוך הכריז על תחרות חיבורים בין תלמידי בתי הספר בישראל על הנושא "כיבוש השממה". מעט העיבו תלונות על התנהגות ישראלים באירופה, תופעה שגרמה לאי אלו חברות לבטל השתתפותן, כעדותו של אדווין סמואל בהרצאתו "ישראל בעיני הגויים" ("חרות" ו"הצופה", 21.12.52). הסתמנה, אכן, נסיגה גוברת בנכונותן של מדינות זרות ליטול חלק באירוע, מה שהביא להתעצמות המגמה להציג את התוצרת המקומית. לפיכך, הוחלט על הקמת ביתן מיוחד – 6000 מ"ר שטחו (מעצב: אריה אל-חנני) – שישמש את התאחדות בעלי התעשייה. עדיין דובר על השתתפותן של 310 חברות מסחריות ("הארץ", 21.1.53), אך מתוך אלו, 250 היו חברות ישראליות.

 

בפברואר 1953 דיווח שר החוץ, משה שרת, לממשלה על שמונים דונמים שטח התערוכה, מהם שניים ורבע דונמים שיתפוס הביתן הישראלי ושני דונמים ביתן התאחדות בעלי התעשייה. בראש הוועדה המיוחדת לענייני התערוכה הוצב ואלטר איתן (בקרוב, שגרירנו בצרפת), ובמקביל, מונתה וועדה מייעצת מיוחדת שתבחר את הסרטים הדוקומנטאריים שיוקרנו בתערוכה.

 

בסוף מרץ החליטה הממשלה לדחות את פתיחת התערוכה לספטמבר 53. היו עיכובים. מדי מספר שבועות דיווחו העיתונים על עוד מדינה ועוד מדינה שאישרו השתתפותן. בחודש מאי נודע על כינוס עולמי של אגרונומים יהודיים שיתקיים במסגרת התערוכה במחצית אוקטובר. הייתה זו נסיגה מרעיון הסימפוזיון הבינלאומי, אך גם הכינוס המוכרז לא יתממש. האמת היא, שככל שנקפו הימים, הפכה התערוכה לאירוע יהודי-ישראלי יותר מאשר לאירוע בינלאומי הראוי לשמו. צה"ל החליט להשיג את הישגי הנח"ל והגדנ"ע בביתן מיוחד בן אלף מטרים מרובעים. ביתן ישראל כבר היה בשלבי הקמה מתקדמים בסוף מאי ואז הוחלט לצפותו בקני גומא מאגם החולה. בעצם, מחצלאות. בעלי האניות "ארצה" ו"נגבה" (של חברת "שהם") הודיעו על הנחות בכרטיסי השייט ארצה למבקרים הרבים הצפויים להגיע ארצה.

 

ביולי 1953 הושלמה התוכנית האמנותית לאירועי התערוכה. הסתבר, שהבטחות להגיעם של האופרה "מטרופוליטן" מניו-יורק, האופרה של סן-קרלו ותיאטרון ה"אולד-ויק" הלונדוני – היו הבטחות ריקות מתוכן. תוכניתו של המנצח (שנפטר בינתיים), סרגיי קוסביצקי, להביא ארצה לתערוכה את גדולי המנגנים והתזמורות – נפחה אף היא נשמתה. במקום כל אלה, יופיעו תזמורת "קול ישראל" ומקהלת "קול ציון לגולה". בטקס הפתיחה תשיר מקהלה בביצוע בכורה את "אדון עולם" של קארל סלומון ותנוגן האורטוריה "שיר-השירים" מאת מארק לאברי. הוועדה שהחליטה על בחירות היצירות הללו מנתה שלושה אנשים, בהם… קארל סלומון ומארק לאברי. מלבד שורת קונצרטים, תופענה להקות ריקוד ונגינה של עדות המזרח, ובהן, כמובן, להקת "ענבל". הרעיון להציג במסגרת התערוכה הצגות של תיאטרוני "הבימה", "אהל" ו"הקאמרי" נגנז מחמת היעדר מסך לבמה הפתוחה ("מעריב"" 10.7.53).

 

ב- 17.7.53 הופיעו פרסומים אודות המוצגים הראשונים המגיעים לתערוכת "כיבוש השממה": משאבה צנטריפוגלית, מערבל בטון, קומפרסורים ועוד, כולם תוצרת חברת "אטלס דיזל" השוודית. עתה, כבר צומצם שטח התערוכה ל- 17,000 מ"ר ("ידיעות אחרונות", 19.7.53). צריף עץ באורך 65 מטרים – ביתן ישראל – כבר נראה לעיני הבאים לירושלים, כשהוא ניצב בשכנות לשלד הבטון של "בנייני-האומה" – "הבניין הגדול ביותר במזרח הקרוב" (שם). השלד האפור והמדכא יצופה ביריעות בד, קרטון ועוד, כפי שנעשה בימי הקונגרס הציוני הכ"ג, שנערך ב- 1951 במבנה.

 

במחצית יולי נמסר על 21 מדינות שיציגו בתערוכה. קיומה המקביל של "המכביה" הבטיח תנועת תיירים ערה במיוחד וחברת "אל-על" הודיעה על הנחות למגיעים. רכבת ישראל וחברות האוטובוסים לא פגרו מאחור ואף הן הודיעו על הנחות לנוסעים. איש לא העלה על דעתו את הפיאסקו הצפוי.

 

"הכול יהיה מוכן לאותו לילה", נקבעה הסיסמה לפועלי התערוכה: מאות עובדים עמלו במרץ יומם ולילה על הקמת חמישה-עשר הביתנים והגינון: אלפי שתילים נשתלו באלפיים טונות אדמה שנשפכה בשטח. עוד פורסם, שמפת הארץ מימי המלך שלמה, מפה "בקנה-מידה ענקי", תותקן בפתח הכניסה לביתן ישראל. בביתן יוצג צינור מים בקוטר שמונים אינצ'ים – תוצרת "מגדל-אשקלון", שדרכו יעברו המבקרים, נוסח המים המפכים ב"המוביל הארצי". יוצג פסל-אבן ענק של החלוץ האלמוני, מעשה ידי דב פייגין, מעין הד ותשובה לפסל-אבן ענק של "החלוץ" שיצר משה ציפר לביתן הארצישראלי בתערוכה העולמי בניו-יורק, 1939. ביתנים נוספים הצטרפו: ביתן "עיר ירושלים", ביתן התאחדות האיכרים וביתן ההסתדרות (על שטח ענק של 2000 מ"ר). סמל האו"ם יתנוסס בצד סמלה של ישראל ולא פחות משלוש-מאות סרטים דוקומנטאריים יוקרנו. רק "הארץ" של 20.7.53 ההין לדווח את האמת המדכאת, לפיה "מלבד ישראל, ישתתפו בתערוכת 'כיבוש השממה' כנציגות רשמיות רק עוד שתי מדינות: בלגיה ופינלנד." מעט מאוחר יותר, הוסיף אלכסנדר עזר גם את לוכסמבורג. "מדינה אחרת, שווייץ, תשתתף בתערוכה רשמית למחצה", נכתב ב"הארץ" (שם).

 

רוצה לומר: חברות מסחריות שונות, שנתנו הסכמתן, לא תייצגנה את מדינותיהן. עשרים מדינות ניאותו להיות מיוצגות באמצעות סרטים דוקומנטאריים, לא יותר. "המעצמות הגדולות אינן מייחסות חשיבות מיוחדת לשוק הישראלי", הודיע אדווין סלומון, שהוסיף: "לארצות הקטנות אין האמצעים להשתתף…" ("הארץ", שם)

 

לפיכך, עיקר תשומת הלב והתקוות הופנו אל הביתן הישראלי, שאמור להיות גדוש בצילומים, מפות, ציורים ודיאגרמות בנושאי מפעלי ההתיישבות למיניהם. מנהל התערוכה, א.עזר, הודה שההנהלה תהייה מאושרת אם ההכנסות יכסו את ההוצאות (הוא דיבר על 700,000 לירות, אך האמת היא שתערוכה תעלה שני מיליון לירות ישראליות). אלף וחמש מאות איש יעבדו בשטח התערוכה כסדרנים, שומרים, מוכרי כרטיסים וכו'.

אירוע בהיקף שכזה טרם התקיים בארץ.

 

בסוף אוגוסט הגיעו מוצגים נוספים: ציוד רפואי חדיש (וסודי!); דחפור ענק מארה"ב, שיעבוד במשך התערוכה להנאת הקהל; חברת "קייזר פרייזר" הישראלית הודיעה כי תדגים בביתנה הרכבת מכוניות נוסעים. נודע גם, שחנות ספרים ממונעת תכיל אלפי ספרים מארה"ב. ועוד פורסם, שגן-החיות התנ"כי בירושלים יפתח פינה מיוחדת ובה חיות נדירות הקשורות לקרקע הארץ.

 

באולם התערוכה הראשי של "בנייני האומה" הלכה והושלמה תמונת קיר מאת ז'אן דוד, "אלפיים שנות תיירות" נושאה, שאמורה להשתלב בבד לבד אדום וירוק שיצפה את קיר הבטון שמאחוריה ("מעריב" 4.9.53). כזכור, יריעות בד נוספות וקרטונים, אך גם לא מעט לוחות אסבסט (טרם נודע אז על הסכנה הטמונה בחומר), יכסו את שאר הקירות החשופים. עתה, נקבע, שבניגוד לתוכנית קודמת, בפתיחת התערוכה תושמע היצירה, "עבודת הקודש" מאת דריוס מיו (שהוזמנה במיוחד). הקונצרט החגיגי תחת כיפת השמיים יכלול גם הופעת רקדנים פרסיים, בוכארים, קוזאקים ותימנים. "באוהלי המזרח", שם המופע. הקץ ל"חגיגות דוד".

 

שבוע טרם הפתיחה, הגיעו עוד ועוד מכונות חשמל, טרנספורמטורים, מנועי דיזל, קונסטרוקציות ברזל ושאר ציודי בניין של החברות המציגות. הכביש, שיחבר את "בנייני-האומה" עם בית-הכרם עמד בפני השלמתו. בדים לבנים, כחולים, אדומים וירוקים עטפו את הבניין הראשי והכול התפללו למזג-אוויר נוח שלא יהפוך את כל הבניין למפרשים. שערים חגיגיים, שלטים וסיסמאות הוצבו בכניסה לירושלים מטעם העירייה. בתי שעשועים בעיר נתבקשו להישאר פתוחים עד לאחר חצות הלילה. מעל לבתי העיר יתנופפו דגלים, החליטה העירייה ואף הגבירה את התאורה ברחובות. תוכננה הרחקת פושטי-יד מהרחובות ותושבי העיר נקראו להסביר פנים להמוני האורחים. "מאז חנוכת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בשנת 1925 לא ידעה ירושלים מאורע בעל ערך רב כזה…", נכתב ב"הבוקר" (16.9.53).

 

בול מיוחד הונפק לכבוד התערוכה. ההתרגשות הייתה רבה, וערב הפתיחה אמר המנהל, א.עזר, שהוא צופה הגעתם של לא פחות מאלף תיירים מחו"ל. רק העיתון "חרות" האופוזיציוני קָבל על הבזבוז המפא"יניקי העצום של תערוכת הפרופגנדה הבן-גוריונית, שנועדה לכסות על ערוות הכישלונות והעוני ("חרות", 16.9.53). שר האוצר, לוי אשכול, ערך ביקור בתערוכה ערב פתיחתה וסירב להצטלם ליד פסל החלוץ של פייגין: "לא יידעו אחר כך מי משנינו הוא הגולם…", הסביר.

 

ארבעים ביתנים היו קרובים לסיום, בהם ביתני "הפועל המזרחי", "המזרחי" ו"הכפר הישראלי" (כלומר, "הקיבוץ הארצי", שעוצב מבחינה אמנותית על-ידי נפתלי וחנה בזם ודני קרוון). 250 חברות (לא ה- 350 המקוות), ומהן 175 ישראליות, הביאו לכאן מוצריהן. לקראת הפתיחה, פורסמו האטרקציות המרכזיות: מים חיים יזרמו בשערי סכר נוריס (ממפעל עמק-טנסי) ובעוברם את תחנת הכוח ידליקו אורות חשמל… מפלי מים צבעוניים ידגימו את מפעלי המים הישראליים. מכונת דפוס תפלוט גיליונות של תנ"ך המודפס בירושלים. מטוס תוצרת חברת "הווארד" יוצג במלואו בשטח התערוכה. דגם רכבת הררית מטפסת יוצג בביתן השוויצרי. מנוע "רולס-רויס" יוצג לעיני הציבור בביתן החברה. עץ ענק, שהובא במיוחד מפינלנד, "יספר" על תולדות תעשיית העץ. יובא גמל לבן מהנגב… בביתן ישראל, ב"פינת הלול", תוצג ביצה אדירה עם צילומי קיר גדולים. בובת דייג תעמוד ב"פינת הדייג" ליד מפת הדייג העברי, בריכה וצילום-קיר גדול. ב"פינת המחצבים" יונחו מחצבי ישראל לסוגיהם. עשרים ושניים מדורים סך הכול ובהם פינות תחבורה, ייבוש ביצות, פרי-הדר, ייעור, שיכון, דואר, שידור ועוד ועוד. לעניין הייעור הובאו גזעי עצים שסודרו "בצורה אמנותית", ואפילו ציפורי יער. בפינת הכשרת ההר נבנו טראסות אבנים ונשתלו צמחים.

 

שלוש-מאות מברקי ברכה הגיעו מרחבי העולם לקראת הפתיחה. ב- 22 בספטמבר יצא ה"ג'רוזלם פוסט" במוסף גדול ומיוחד לכבוד האירוע ובו, בין השאר, פרופילים ביוגראפיים של מארגני התערוכה ומנהליה. העיתונים גאו בדברי מליצות נרגשים על גודל היום וחשיבות האירוע. היו שהזכירו, שמקום התערוכה שימש בעבר את עמדות הלגיון הרומאי ה- 11… אם בתערוכת "תוצרת הארץ" מ- 1923 ביקרו 22,000 איש, הרי שעתה ציפו לחצי מיליון מבקרים. ביום הפתיחה דווח על אלף תיירים המתאכסנים במלונות ירושלים (איש לא בדק מהיכן באו, מתל-אביב או מחו"ל) ואפילו על תייר אחד מדרום-קוריאה! בה בעת, לא כל הביתנים היו מוכנים לפתיחה וחלקם נותר סגור. מספר ביתנים, שהיו מסומנים על מפת התערוכה, כלל לא הוקמו, כיון שלא מדינה אחת לא שתיים חזרו בהן גם ברגע האחרון מטעמי החרמת הבירה הישראלית. כמו כן, בוטלה הקמת ביתן צה"ל. מן הסתם, מטעמי תקציב וזמן. המולת העבודה על הביתנים נמשכה לתוך השבוע הראשון של התערוכה.

 

ביום ג', 22.9 בשעה 17.30, לקול הלמות פטישים שרעמו אפילו לרקע נגינת "התקווה", נפתחה התערוכה על-ידי נשיא המדינה, יצחק בן-צבי ועל-ידי משה שרת, שר—החוץ. בטקס הפתיחה נכחו שלושת אלפי מוזמנים (כל אלה ישבו ב"בנייני-האומה" תחת כיפת השמים, באולם המרכזי נטול התקרה, שקירותיו צופו בבדי תכלת). בין המוזמנים שרים, חברי כנסת, מפקדי הצבא, זקני המושבות, ראשוני העליות ועוד. בין הקרואים, בלט השייח הבדואי, סולימן הוזייל, שהופיע בבגדי המדבר חגור פגיון גדול וסביבו בנים ושומרי-ראש מזוינים באקדחים. חרף העובדה המרה של שלוש-ארבע מדינות בלבד המשתתפות רשמית, עשרים ושניים דגלי אומות נתלו בשורה ארוכה על חזית "בנייני-האומה". שער גדול ומעליו כיפה מעוגלת בצורת גבעות חול השממה והמכיל שמונה קופות קיבל את פני הבאים. סמל התערוכה – היד עם השושנה או החבצלת – הוצב בגובה שישה-עשר מטרים בפתח מתחם התערוכה. רוח עזה שנשבה בפתיחה קרעה את הבד החום שמאחורי סמל התערוכה וחשפה את שלד הבטון הערום של הבניין.

 

לקול "תרועה לישראל", שחיבר פאול בן-חיים במיוחד לכבוד האירוע, הונפו דגלי ישראל והתערוכה, ואף הוקראה איגרת מיוחדת מאת דוד בן-גוריון, ראש-הממשלה, שבואו נבצר. שגרירות ארה"ב נעדרה במופגן מהטקס, ביטוי למורת רוחה של המעצמה על העברת משרד-החוץ לירושלים ("הארץ" ו"הבוקר", 29.9.53).דוכנים לממכר סיגריות מוזלות פוזרו ברחבי השטח הענק. בביתן "כרמל מזרחי" הועמדו שולחנות וספסלים לצד חביות יין והציבור הוזמן ללגום. סטודנטים וסטודנטיות חבושי מגבעות עם סמל בית-חרושת למיונז הסתובבו ומכרו לאורחים כריכים ומיצים. סמל התערוכה, העשוי מחול-הנגב, נמכר תמורת לירה אחת.

 

כיצד נראו בפועל הביתנים? להלן נתעכב על מספר ביתנים נבחרים:

ביתן ישראל: עשרים ושניים מדורים הרכיבו, כאמור, את הביתן הארוך. מבחוץ, מחצלות קני-גומא מימת-החולה ציפו את הקירות, והותקנה מפת-הקיר הגדולה של הארץ בימי שלמה. פרוזדור חשוך, שסימל את תקופות החורבן, הוביל את הצופה בין כתובות אדומות על חלונות זכוכית שחורה ודרך אש-תמיד עד לסדרת מפות וצילומים שייצגו את הנזקים שנגרמו לאדמה אחרי שנות החורבן. בהמשך, מפות וצילומים נוספים הראו את דרכי הבראת הקרקע מחדש. מפת הארץ הוכיחה לצופים, ששישה מיליון דונמים, מתוך עשרה מיליון הדונמים של הנגב, לא יוכלו לעולם להיות ראויים לעיבוד קרקע. מפעלי ייבוש הביצות הוצגו מסביב לסבך קני-סוף. אינספור דיאגרמות וצילומים הדגימו את מפעלי ההתיישבות והחקלאות (חרק-ארבה חי הוצג ליד מפת תנועת נחילי הארבה).

ביתן ההסתדרות: סמוך למבנה העץ המוברג כולו (שטחו צומצם לבסוף לאלף מ"ר), הוקם דגם הצריף הראשון בדגניה. הביתן עצמו עוצב בדמות מתבן ענק, שאוכלס בפסיפס של ציורי קיר בנושאי עבודה ובמרכזם ציור טריפטיקוני ריאליסטי-קוביסטי שצייר יוחנן סימון בנושא תולדות העבודה בארץ ישראל (א. עבודה בזמן התנ"ך, הציור בסגנון מצרי קדום. ב. עבודת החלוצים בכלים ידניים. ג. עבודה מודרנית בקומפרסורים, מנופים וכו'). לא רחוק ממנו, ניצב פסל-האבן, "החלוץ האלמוני", של דב פייגין. ציור קיר נוסף בביתן היהציור סקראפיטו – "הזורע" – של פרלי פלציג. נחום גוטמן צייר את הגדת ההסתדרות. בפינת "השומר" ו"ההגנה" שבביתן הוצגו כלי הנשק בהם השתמשו יוסף טרומפלדור, אליהו גולומב ודב הוז.

ביתן מושב עובדים: הקיר המרכזי היה עשוי זכוכית ועליו ציור הווי הכפר מעשה ידי ריזה קרייט, חברת המושב "יוגב", וכמו כן, ציורים של פרלי פלציג המתארים את יסודות המושב.

ביתן חברת החשמל: המבנה אוכלס בתצלומים ודיאגרמות המתארים את התפתחות ייצור הכוח בארץ. מבחוץ, עמוד חשמל גבוה בישר באותיות ובמספרי ניאון את העלייה בייצור הכוח בשלושים השנים האחרונות.

ביתן ירושלים: המעצב, נחום מרון, בנה מבנה של צינורות ברזל דקים שכוסו בבד-ברזנט, מעין אוהל שנגדש בתצלומים, פסוקי תנ"ך ומפות היסטוריות שייצגו את התפתחות העיר בתקופותיה השונות. המפות לוו בכלי חרס וקרמיקה וכן בבובות עם תלבושות היסטוריות. במרכז הביתן, קיר-אבן ובתוכו צילומי המגילות הגנוזות וספרים שראו-אור בירושלים.

ביתני "המזרחי" ו"הפועל המזרחי": שוב, היה זה נחום מרון שעיצב בשיפוע גבעה מבנה כפול של מדור עליון עגול ומדור תחתון. בתווך, בין שני המבנים, הוקם גלעד לזכר גיבורי גוש-עציון, כולל כובעי-פלדה של הנופלים. על הקיר החיצוני העגול של המדור העליון, פרסקו גדול (שם הצייר אינו ידוע) שייצג – א.עבודה חקלאית, ב. בית-מדרש, ג.עבודה כללית. בתוך הביתן, שבעה לבידים חרוטים (שם הצייר אינו ידוע), מאיירים את זכותנו על הארץ. במרכז הביתן גלובוס ענק ועליו כל סניפי התנועה ברחבי העולם.[1]

ביתן הסתדרות העובדים הלאומית ("חירות"): מחמת תקציב מוגבל, כאן הוצגו תעודות היסטוריות, מאמרים וקטעי עיתונות, ללא דיאגרמות וללא תאורות חשמליות מתוחכמות. ערב הפתיחה, הוחלט לסגור את הביתן מפני ש- א. הוצגו בו סיסמאות פוליטיות מדברי ז'בוטינסקי (לדברי מנהל התערוכה, א.עזר, הציטוטים לא היו כי אם תעמולה). ב. הביתן עני, פרובינציאלי ובלתי מודרני, כדברי מזכיר התערוכה, מר אהרוני. זעמו של העיתון "חירות" לא ידע גבול (28.9.53) ובעקבות לחץ ציבורי, נותר הביתן פתוח לציבור.

 

שילובם של אמנים ישראליים בביתנים השונים חרג בהרבה מהמצוין עד כה. נוסיף אפוא את יחזקאל שטרייכמן, פנחס אברמוביץ ומרדכי אריאלי, אנשי "אופקים חדשים", שציירו את אפוס המחצבים בישראל ואת מפעלי התרבות והחינוך בארץ. נזכיר את שמואל ב"ק, שקישט את ביתן חברת הביטוח, "הסנה", וביתן נוסף בציורי ילדים וצמיחת היישוב העירוני.

 

לא חלפו שבוע מאז טקס הפתיחה של תערוכת "כיבוש השממה" וכבר החל גל הביקורת הקשה, שלווה בסדרת התנצלויות. אדווין סמואל פרסם ב"הבוקר" (23.9.53) מאמר ארוך ובו, בין השאר, הטענה, שהסכם השילומים (ורכישת חומרים וציוד) עם גרמניה גרם לחברות מסחריות שונות לפרוש מהתערוכה כיון שהמדינה צמצמה מאד רכישת חומרים מאותן חברות. גם האיחורים והדחיות של פתיחת התערוכה שמשו את א.סמואל כנימוק נוסף. עתה, החלו נשמעים ביטויי גנאי נוסח "גיבוש השממה" ("ידיעות אחרונות", 23.9.53). לא נדרשו ימים רבים מדי כדי להבין שתיירים מארצות חוץ אינם מגיעים. "אם באו אך תריסר תיירים לתערוכה איני יודע", כתב משה קרן ב"הארץ" (25.9.53). אכן, גם עם ישראל היושב בתפוצות הכזיב משלא הגיע לירושלים. עוד ועוד מאמרים חסרי-רחמים הזכירו שאף כי הוזמנו 45 מדינות, רק שלוש-ארבע נענו. ולשם מה ההוצאה האדירה של שני מיליון לירות? יותר ויותר, הופנתה האצבע המאשימה נגד איש הפנטזיות, אלכסנדר עזר, שדחף למימוש התערוכה ("הארץ", שם). "בלוף", תמצת אורי קיסרי ב"מעריב" (30.9.53), תוך שהתעלל מילולית בא.עזר. שלושה ימים קודם לכן, דווחו עיתונים על גניבת ארבעה מקדחים חשמליים מתוך אחד הביתנים.

 

אלא, שכל הביקורות הנ"ל לא עצרו את הנהירה העצומה של ישראלים מכל רחבי הארץ. כ- 25,000 איש ביקרו בתערוכה בערב חג הסוכות ומוצאיו. רכבות (לעתים, נאלצו נוסעים לשבת על גג הקרונות) ואוטובוסים גדושים, אפילו עגלות רתומות לסוסים, פרקו אלפי נוסעים מדי יום. במאמר בנושא הצפיפות ההמונית בתערוכה, כתב עזריאל קרליבך ("מעריב", 13.10.53): "על יבלותי שלי בלבד דרכו לפחות שני מיליון."מכל שדרות העם נהרו ההמונים. אפילו קבוצת "נטורי קרתא" נצפתה מבקרת בתערוכה של ה"ציוניסטים". 60,000 מבקרים ישראליים נמנו כבר בארבעת הימים הראשונים. יש שמנו 80,000. ב- 28.9 מנה העיתון "דבר" 90,000. למחרת, כתב העיתון על מאה אלף מבקרים, בעוד "הארץ" מדווח באותו יום על מאה ועשרים אלף. "זמנים" של 30.9 ידע על מאה וחמישים אלף וב- 5 באוקטובר הוענק שי למבקר המאתיים-וחמישים-אלף: מ.שידלוף, סוחר טקסטיל תל-אביבי. עד סגירת התערוכה יבקרו בה למעלה מחצי מיליון ישראליים.

 

עצרות וקונגרסים (אומנם, לא אלה שהובטחו בתחילת הדרך) נערכו באמפיתיאטרון של התערוכה מדי מספר ימים: סימפוזיון בן 16 הרצאות בנושאי תחבורה ותכנון בנגב; כינוס ארבעת אלפים בני נוער מטעם הקק"ל; קונצרט של תזמורות "קול ישראל" והמשטרה לכבוד האו"ם; מופעי מחול פולקלוריים ומוזיקה (כולל קונצרט הפילהרמונית בניצוח לאונרד ברנשטיין); אירוח ספורטאי ה"מכביה", ועוד. המופע הגדול, "הכפר העברי בזמר ובמחול" בוטל מחמת גיוסם של אנשי המופע לתמרון הצבא.

 

בישיבת ממשלה הוחלט להשאיר את "ביתן ישראל" על כנו כתצוגת קבע ("הבוקר", 8.10.53). אך, במקביל, קולות האכזבה גברו: האבק הרב שבשבילים, אובדן העצות של הצופה ההולך לאיבוד בין הביתנים והתשוש מרוב מוצגים טכנולוגיים ודיאגרמות. "מועטים המוצגים המעוררים עניין מיוחד", כתבה מ.יעלית ב"קול-העם" האופוזיציוני (11.10.53). המבקרת החריפה הזכירה לקוראיה, שאין רואים בתערוכה את בדוני המעברות ואת התורים הארוכים בלשכות-העבודה… במיוחד, זעמה על האוהל העלוב שבקצה ביתן ההסתדרות, בו הושב ערבי זקן ליד שני גמלים – "שעשוע ל'טוריסטים'…" "מרוב עצים אין רואים את היער", קָבל מאיר מרחב ב"הארץ" (12.10.53), בהצביעו על הפערים בין הנתונים החלומיים שבתערוכה לבין נתוני המציאות. "שנוררות ובלוף", סיכם עיתון "חירות" (12.10.53). המוני תלונות נשמעו ונכתבו בנושא הצפיפות ברכבות והאיחורים ביציאות כלי-רכב ציבוריים, מה שגרר קטטות מרובות, שלא לומר – ריבוי כייסים. ומעל לכל, ריחפה עננת הגרעון הגדול. ערב נעילת התערוכה, דיווח אלכסנדר עזר על גרעון של 350,000 לירות. למחרת, דובר כבר על 400,000, גרעון שאינו כולל את הפסדי הגורמים האחרים שהשתתפו בהפקה. יש שכתבו על גרעון של מיליון וחצי לירות (שלום רוזנפלד, "מעריב", 16.10.53). היה זה כבר יומיים לאחר תום התערוכה, והסופר, יהושע בר-יוסף, פירט לקוראיו מה ניתן היה לעשות בשני מיליון הלירות של תקציב התערוכה. המילה "כישלון" כיכבה לא אחת בכותרות מאמרי העיתונים, שסיכמו את לקחי התערוכה. רק מעטים העזו לכתוב דברי שבח.

 

ב- 14.10 ננעלה תערוכת "כיבוש השממה" במופע, "מדן ועד אילת", בכיכובה של שושנה דמארי, המלווה בפסנתר בידי משה וילנסקי. באותו יום, שהוכרז כ"יום תוצרת הארץ", הגיע המבקר החצי מיליון (אסתר קאופמן, בתו של האדריכל וו.קאופמן, שמסרה את הפרס לעולה חדש בשם דוד מזרחי).[2] בחצות הלילה כבו האורות על גבעת "בנייני-האומה" וצמד שוטרים הוריד ללא טקס את הדגלים הלאומיים. "קלסתר האבן של הפסל חסר המבע בביתן-ההסתדרות הביט זועף דואב ועייף מאבק ואדם.", תיאר סופר "מעריב" (15.10.53). בבקר, החלו פועלים מלקטים את עשרות אלפי עטיפות ה"ארטיק" שהשליכו המוני המבקרים. קבלן חיפאי החל מפרק ואוסף את העצים, הבדים והגרוטאות.

 

 


[1] עוד פרטים על מבנה הביתן ותוכנו ניתן לקרוא במאמר ב"הצופה", 11.10.1953.

[2] בדיקה שתיערך לאחר תום התערוכה, תגלה שלא נמכרו יותר מ- 330,000 כרטיסי כניסה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: