"תערוכת העשור"

                     תערוכת העשור

 

ישראל של שנת 1958 ידעה אירועים חגיגיים לעייפה. שהרי, הייתה זו שנת חג, "חג העשור", וברדיו לא חדל להתנגן "שיר לחג עשור", שחיברה נעמי שמר: "כל הבקר הכינרת/ לא חדלה לסעור/ בכחול היא מזמרת/ שיר לחג עשור/ שירו שירו שירו שירו/ שיר לחג עשור/ שירו שירו שירו שירו/חג עשור." שורה ארוכות של תערוכות אמנות חגיגיות הוצגו בישראל: במוזיאון תל-אביב הציגו 123 אמנים את תערוכת "עשר שנות ציור" ובאולם נוסף הוצגה תערוכת "עשר שנות ארכיטקטורה בישראל". בבית-הנכות הלאומי "בצלאל" שבירושלים הוצגה תערוכת "עשר שנות עבודות על נייר". במוזיאון לאמנות חדישה בחיפה הציגו תערוכה מקיפה של צילום אמנותי, אריגה וקרמיקה מישראל. כאן גם הוצגה תערוכת 37 אמנים צעירים – "אמני המחר". במשכן לאמנות בעין-חרוד הוצגה תערוכת פיסול גדולה, שעמדה בסימן המודרניזם הפורץ של ההפשטה בברזל מרותך, ואילו ב"בית המלין" בתל-אביב הציגו אמני ישראל תערוכה כללית חגיגית במיוחד.

 

החגיגות לא צומצמו לגבולות הארץ: בחודש מאי, אותה שנה, נפתח הביתן הישראלי בתערוכה העולמית בבריסל. פסיפס עתיק קיבל בכניסה את פני הבאים, קטע מהמגילות הגנוזות כיכב בתוך הביתן על רקע מוזהב, לצד מוצגים ארכיאולוגיים נוספים. מודלים של פרדסים עוצבו בחלל (תפוזים תלויים מהתקרה), פסל-אבן של אשת-לוט (מעשה ידי משה ציפר) ניצב לצד תצלומים גדולים של מפעלי חקלאות, תעשייה וקיבוץ-גלויות; צינור ענק הוצב לצד תצלומי ייבוש החולה; ועוד ועוד.

 

אכן, מדינת ישראל בת העשר הציגה ברבים ובגאווה את הישגיה. ב"יריד המסחר הבינלאומי" בניו-יורק הציג הביתן הישראלי מוצרים של חברות ישראליות רבות. בפירנצה הציגו אומני מתכת וקרמיקה ישראליים מוצגיהם ביריד הבינלאומי לאומנויות. אך, גולת הכותרת הייתה "תערוכת העשור" במתחם "בנייני האומה" שבירושלים, אותו מקום עצמו ששימש, חמש שנים קודם לכן, לתערוכת "כיבוש השממה".

 

"הכוונה היא להקים היכל רב-מידות (…) שיהווה שלמות אחת, כפרקים של סיפור פלאים אחד. שהרי זכאי איש מישראל להפנות שעה קלה לברך על פועל-ידיו. (…) יתמלא נא לבו של איש ישראל שמחה וחדווה ויהא גאה על עמו, ארצו ומדינתו.", כתב האדריכל, אריה אל-חנני בעיתון "דבר", ב- 22 בנובמבר 1957.

 

תשעה חודשים קודם לכן, בפברואר 1957 החליטה ממשלת ישראל על עריכת "תערוכת עשור", שתימשך 78 יום. בין שאר מטרות התערוכה, עליה להוות "מוקד המרצה כלכלי ומוראלי ירושלים כעיר וכבירה."[1] בחודש אפריל אותה שנה מונה מאיר וייסגל ליו"ר ועדת העשור, האחראי על חגיגות העשור כולן. באותם ימים כבר השלימה וועדת המתווה ל"תערוכת העשור" את הצעת המבנה הבסיסי של התערוכה.[2] בוועדה היו חברים שלושה: ד"ר פ.י.יעקובי, אלכסנדר עזר (הזכור לנו כמנהל תערוכת "כיבוש השממה" ב- 1953) ויצחק רול. הללו נסחו מבנה המורכב משלושה אגפים מרכזיים: א. אגף מבוא: "אומה עתיקה" ובו שלושה מדורים: העם על אדמתו; העם בגולה; ושבי-ציון. ב. אגף מרכזי: "מדינה בת עשר", ולו שלושה מדורים: היסוד והמסגרת; לקראת עצמאות כלכלית; ולקראת עצמאות רוחנית. ג. אגף הסיום: "על משמר המולדת", ולו שני מדורים: התפוצות לימין המדינה; וצה"ל – צבא העם.

 

ביום ה- 13.1.1958  התכנסה באולם הישיבות של מועצת עיריית ירושלים הישיבה הראשונה של המועצה הציבורית לתערוכת-העשור. 41 משתתפים נכבדים היו אמורים ליטול חלק בישיבה, נציגי כל הגופים הציבוריים המרכזיים ונדבכי החברה בישראל (כולל נציגי העליות השונות). אך, לישיבה הגיעו עשרה בלבד, בהם היו"ר – גרשון אגרון, ראש עיריית ירושלים; ח"כ בבה אידלסון ובצלאל שץ, שייצג את אגודת האמנים. בדיון השתתפו גם כמה שאינם חברים במועצה הציבורית, כגון יצחק רול – מי שינהל את התערוכה, והאדריכלים זאב רכטר, משה מזרחי וז.גולן. אדריכלי התערוכה הראשיים יהיו אריה אל-חנני וזאב רכטר, ואילו אילן זרחי וגולן עוזרים על ידם. בשלב זה, שמונה המדורים המקוריים כבר הורחבו לעשרה מדורים, כל אחד יתוכנן על-ידי צוות של אדריכל ואומן. המדורים נשאו כותרות חגיגיות נוסח "כך גיבשת עם", "הדאגה לעם בריא בגופו", "איתני הטבע ברמת היצירה" ועוד.[3]

 

יצחק רול, שפירט באוזני הנוכחים את המבנה המיועד של התערוכה וכמו הובילם לאורכה[4], הבהיר בראשית דבריו ששומה על התערוכה להיות עממית, ואמצעי הביטוי בה "צריכים להיות מכוונים לאותו המבקר העממי, שאין לסבכו יתר על המידה בחומר סטטיסטי ובדיאגרמות." "רחמנות על המבקר", הוסיף רול, כמי שזוכר את לקחי הסטטיסטיקות והדיאגרמות האינסופיות של תערוכת "כיבוש השממה".

 

הציפייה הייתה לשמונה מאות אלף מבקרים, בהם שמונים וחמישה אלף תיירי חוץ. אלה אמורים לפגוש – כך י.רול – מדינה בת עשר, אך עם עתיק. לפיכך, המדור הראשון ייקרא "אומה עתיקה", ואילו המדור האחרון ייקרא "פנינו לעתיד". בין לבין, יציגו שאר המדורים את שלל הישגיה של המדינה. כל זאת באגף הלאומי, שיתפרש ברובו על אולמות "בנייני-האומה" (חלקו יוצג ב"ביתן ישראל", שנותר מתערוכת "כיבוש השממה"), שאליו יתלווה אגף מסחרי משקי, מבנה חדש שיוקם בסמוך, שעניינו להציג הישגים בתחומי התעשייה, החקלאות והמלאכה.

 

עיריית ירושלים, כך נמסר, אמורה להקים אנדרטה לחג העשור וזו תוצב לפני הכיכר המרכזית של בנייני האומה (האנדרטה לא הוקמה מעולם). בכניסה לבניין הראשי של "בנייני-האומה", יצויר פרסקו גדול, "שיסמן את הברית של אברהם אבינו עם הארץ הזאת", לצד מבנה דקורטיבי שישלב בין סמלי עשרת השבטים לבין נסי המדינה ודגליה. יצחק רול לא ציין את שם האמנים המיועדים. סופו של דבר, הפרסקו הגדול של אברהם מומש בציור משקוף-האכסדרה הארוך שהורכב משלושה חלקים שצייר יחזקאל שטרייכמן בסגנון מופשט למדי (לפי הפסוק "לזרעך נתתי את הארץ הזאת"): חלק אחד של הציור המחיש את נופה של הארץ, חלק שני סימל את כוח המגן והחלק השלישי ייצג את כוח העשייה.

 

יצחק רול החל בתיאור וירטואלי של מראה התערוכה: הנכנס לאולם הראשון, בקומת הקרקע, יראה לוח ענק ועליו הטקסט של מגילת-העצמאות, בו יובלטו בעיקר תשעה הסעיפים הראשונים, בבחינת ראשי-פרקים לפרקי התערוכה. בהמשך, יוצגו מספר מוצגים מתקופת הבית הראשון והשני, ובהם המגילות הגנוזות (למעשה, קטע ממגילת "ישעיהו"), ולצדם עשרה ספרי תנ"ך עתיקים, על פירושים ותרגומים בולטים. הקטע הבא באותה קומת קרקע יעמוד בסימן הכמיהה ההיסטורית של העם היהודי לארצו עד לעידן הציוני, שייוצג באמצעות המוצג המרכזי בביתן והוא – מגילת העצמאות המקורית. ליד זו יוצב משמר-כבוד קבוע, שיתחלף מדי יום ביומו "ובו נראה את החתך העדתי והסוציאלי של המדינה הזאת" (סופו של דבר, רק העתק המגילה המקורית הוצג באולם וגם זאת ללא כל משמר כבוד). ממול, תומחש מלחמת העצמאות באמצעות הקרנת סרט, נר-תמיד ונסי שבע החטיבות שלחמו בתש"ח.

 

מבנה, שטרם היה ברור מהו, ידגים את מבנה השלטון והדמוקרטיה בישראל (את המבנה הדיאגרמי הפיסולי בנה לבסוף בצלאל שץ מברזל ונחושת), וממנו יחלוף הצופה אל מדור הקרוי "עשר שנים ללא שלום". המדור הדמוגראפי יוקדש לבעיות קליטת העלייה, כאשר על מפת-עולם ענקית יובלטו הארצות מהן הגיעו העולים. מאחורי מפה זו יוקם "מבנה" שיציג את הטיפול בעלייה. מחוץ לבניין, תושלם התמונה הדמוגראפית באמצעות מפת-תבליט עצומה שתיבנה על הקרקע וזו תדגים את תהליכי פיזור האוכלוסין בישראל. ועוד בהקשר זה: מסביב לכיכר התערוכה ייבנו ביתנים שקופים ובהם יופגנו בפועל תהליכי הקניית מקצעות לעולים. "מעין 'משכית'", הסביר י.רול והתכוון להדגמות של מעשי אריגה, למשל.

 

אך, נחזור אל קומת הקרקע של "בנייני-האומה": המדור "למען בריאות העם" ימחיש את הישגי מוסדות הבריאות למיניהם בישראל, כולל הדגמות חיות של טיפולים. תסגור את המדור פינת "עם בריא", בה יוצג צילום ענק של שני תינוקות "אופייניים לדור הצעיר הבריא במדינה". מכאן ימשיך הצופה אל מדור החינוך, שיתפרש עד לפואייה העליון של "בנייני-האומה". על המדרגות העולות מעלה יותקנו "דמויות של ילדים, שיעלו על המדרגות ועל גבם תרמיל בית ספר". בשלב זה, הודה רול שהתערוכה עלולה "לגרום לעייפות יתר של המבקרים".

 

הפואייה העליון – קומה ג', שלא הייתה בנויה עד תום גם בזמן התערוכה – יוקדש לתרבות, ספרות ואמנות בישראל. קיר ארוך, כ- 13X4 מ', יעוצב בסימן "כוחה של לשון" ויציג באורח גראפי את הלשון העברית על גלגוליה ואופני הנחלתה. וכיצד תיוצג האמנות בישראל? רול טרם היה בטוח בתשובה. "יש מי שמציע שנראה דווקא תמונות שזכו בפרסים בתקופת העשור. יש מי שמציע שנזמין ארצה בחזרה מספר תמונות שהוזמנו על ידי מוזיאונים מפורסמים בעולם", אמר. רול ידע שהוא ניצב על קרקע רגישה. סופו של דבר, הוחלט להעביר לכאן חלק מתערוכת "עשר שנות ציור ישראלי", שהוצגה קודם לכן במוזיאון תל-אביב. לימים, אופן התצוגה יוגדר כשערורייה על-ידי ג.ו.רוזנבאום, כתב עיתון "דבר": "בפינה נידחת של קומה ג', בשני פרוזדורים ארוכים וצרים השרויים באפלולית (…) התמונות תלויות ברישול ובצפיפות יתירה ללא תיאום האנסמבל." (11.7.58) עוד נחזור אל מאמרו.

 

המדור החמישי והאחרון בבניין הגדול, באותה קומת פואייה, ייקרא "חיי חברה חדשה". כאן יומחש ייחודה של החברה הישראלית. עיקרו יוצג על צדו האחר של קיר הלשון ועליו ייראו אלפי דמויות מטושטשות, שמתוכן יובלטו במודגש מספר דמויות המייצגות את חיי העבודה, העם והארץ. רול לא הזכיר את ציורו המונומנטאלי המופשט של צבי מאירוביץ בנושא "הביטוח הלאומי", שהוצג כאן אף הוא. ציור השמן על עץ, 20 מט' אורכו, אשר הציג קומפוזיציה מופשטת ביותר, ששובצו בה פרצופי אדם והברות המילים "ביטוח לאומי".[5]

 

ארבעים דקות, אמר רול, נדרשו עד כה למסעו של הצופה. הטיול בתערוכה כולה יימשך שעה ורבע לפחות, העריך. למעלה משני קילומטרים של תצוגות. ערב פתיחת התערוכה כבר ידובר על חמישה וחצי קילומטרים של מסלול ועל ארבע שעות לפחות. אך, כרגע, בהמשך הסיור הווירטואלי של רול, הצופה היורד במדרגות נקלע למדור-ביניים, פרק אתנחתא בין הישגי הרוח לבין הישגי המעשה, והוא מדור התצוגה של צה"ל. שנתיים חלפו מאז "מבצע סיני" והלב עדיין התרונן למראה נתוני הניצחון על הצבא המצרי.

 

כיון שהצופה יצא מהבניין הראשי ומדוריו, הוא ימצא את עצמו בביתן סמוך – הלא הוא "ביתן ישראל" מ"כיבוש השממה" – ובו שני מדורים: מדור המחקר המדעי (בכניסה, דגם פעיל של כור אטומי, שלמעשה, עיקרו מונה-גייגר) ומדור ניצול אוצרות הטבע. "משם אנו עוברים למדור מעין מיסטי: ניכנס למעין מכרה, שבו יורגש במידת האפשר גם הריח וגם האווירה של מכרה. זה בוודאי יהיה מכרה נחושת." על מסילת כורים בתוך המנהרה החשוכה יעמדו קרונות טעוני עפרה וכלי חציבה. המדור הבא בביתן יציג את הישגי הכלכלה הישראלית על תעשיותיה השונות. יצחק רול לא ציין, שבפתח המדור יתלה ציורו הענק והמופשט של זריצקי (5X6 מ'), "עוצמה", שצויר בצבעי-שמן על לוחות לביד. סופו של האגף הלאומי במדור "פנינו לעתיד", שיסיים את הביתן הארוך: "נבנה אותו, כפי הנראה, מסביב לתשע הנקודות של ראש-הממשלה, שפורסמו בספטמבר, ותפקידיה של המדינה הזאת בעשור הקרוב." (הנקודות הללו יודפסו ב"ספר התערוכה", משמע הקטלוג). גם כאן לא ציין רול את ציורו הגדול והמופשט של משה קסטל, ציור על זכוכית שהואר מאחור ויצר אפקטים צבעוניים מרשימים. קסטל צייר על שלושים לוחות שקופים, כשהרקע בתכלת-קובלט נשאה עליה צורות גראפיות בירוק, צהוב וארגמן. הצופה שהגיע עד הנה עוד יוכל לחזות בכתובת מוארת של סיסמת התערוכה, פסוק מ"עמוס": "ולא ינטשו עוד מעל אדמתם".  

 

סמל התערוכה, שעוצב בידי המעצב הבריטי הציוני הנודע, אברהם גיימס, שילב צורת יד ("ידו של כל אזרח במדינה הנושא במאמץ עבודה והגנה…."[6]), מנורת שבעת הקנים, עלים של שתיל רך ("כי המדינה כמוה כשתיל הנטוע באדמתו, והוא עולה ופורח מזה…") ובראשו האות יו"ד, ביטוי לעשר השנים. הסמל, יצוק בברזל, 350 ק"ג משקלו, יסתובב ללא הפסק על צירו בראש מגדל שגובהו 20 מ' המותקן בכיכר הגדולה שבפתח "בנייני-האומה". ברגע האחרון אף הוחלט להוסיף תערוכה חקלאית בשטח נרחב הסמוך ל"בנייני-האומה".

 

התערוכה תיפתח ב- 5 ביוני ותימשך אחד-עשר שבועות רצופים. היא תשתרע על פני 113 דונמים ובאולם המופעים הגדול בן שלושת אלפים המושבים הלך והושלם מעשה התקנת התקרה האקוסטית. ציפוי האבן של הבניין הושלם אף הוא על ידי כאלף מתכננים ופועלים. מחוץ לבניין הראשי ניבנו מרפסות ענק שעליהם הלך והוקם האגף המשקי. על חזיתו הארוכה של מבנה האגף, באורך מאה מטרים ובגובה 7 מ', צייר יעקב ווכסלר על פאנלים  (בעזרת נעמי איינס ומשה רוזנטליס) ציור דקורטיבי מופשט, המורכב מצורות גיאומטריות צבעוניות ועליזות, שניתן לאתר בהן את דימוי מנורת-שבעת-הקנים, גלגלי-שיניים, פיגומים ועוד. סמוך לאגף ניטעו עשרות עצים והושלמה הקמת כ- 380 מבני ברזל משושים (כל אחד בן 40 מ"ר), שיצופו בבד צבעוני ובתוכם יציגו המציגים השונים את תצוגותיהם. מסעדה גדולה תוכל לקלוט כשמונה מאות איש בעת ובעונה אחת. ב- 7.1.58 כתב משיח אבידן ב"חרות": "מארגני התערוכה מבטיחים להקים עיר תערוכה, עיר עליזה וססגונית… עיר שיהיו בה גינוי נוי ופינות חמד, ספסלים 'עירוניים' וכרי דשא, מרכזים סואנים ופינות שקטות, דוכנים וחנויות, בתי קפה ומסעדות ובארים מפוארים. תאורה זו בלילה תדמה לזיקוקין דינור, שלל צבעים ואורות."

 

כאמור, לכל מדור מונה צוות אדריכלים ואומנים (כך, לדוגמא, על המדור, "הישגי המשק", הופקדו אמנון אלכסנדרוני, אברהם יסקי ושמואל גרונדמן – שני אדריכלים ומעצב גראפי. את המדור לעלייה, קליטה, שיכון ותעסוקה תכננו הצייר, יצחק פוגץ', והאדריכל, דוד רזניק, וביצעו הציירים פוגץ' ושלמה ויתקין). העיצוב הגראפי של הפמפלטים, החוברות והקטלוגים נעשה, על פי רוב, בידי בצלאל שץ, שעשה זאת בסגנונו המודרניסטי המופשט למחצה (את שער הפמפלט משלהי 1957  בנושא יעדי התערוכה עיצב במבנה מובייל צבעוני, מהסוג ששכללה אחותו, האמנית זהרה שץ). עם זאת, את "ספר התערוכה" עיצב אלכס ברליין, את השער עיצב אברהם גיימס ורישומיה של פרידל שטרן ליוו את הטקסטים.[7] עיון בסקיצות של המדורים, כפי שתוכננו על-ידי המעצבים למיניהם[8], מלמד שרוח העיצוב הסביבתי שפעה מודרניזם של גופים גיאומטריים סביבתיים. אכן, "תערוכת העשור" ביקשה להפגין את רוח הקידמה. כאן תפתיע זהרה שץ, למשל, במבנה פיסולי בתנועה (דהיינו, "מובייל") שנושאו – עלייה.

 

במסיבת העיתונאים האחרונה, ערב פתיחת התערוכה, השתתפו גם יוסף זריצקי ואברהם נתון, אנשי "אופקים חדשים", קבוצת ההפשטה שבידי אמניה הופקד חלק ניכר מהציורים המונומנטאליים בתערוכה (בין החריגים, נציין את ציור הקיר של ז'אן דויד, "עלייה לרגל", שהוצג באגף הלאומי[9]). זריצקי ונתון, שהציגו ציוריהם המונומנטאליים בתערוכה, אמרו: "מצאנו את השפה המשותפת בין הציור והפיסול לבין הארכיטקטורה", והוסיפו: "זוהי אמנות בת-זמננו המתקשרת עם אדריכלות מודרנית." ("הארץ", 4.6.58)

 

ואכן, רוח ההפשטה של "אופקים חדשים", שהייתה אז בשיא כוחה ובתנופת הפשטה הנפרדת כליל מהפיגורטיביות, נכחה היטב ב"תערוכת העשור". מלבד הציורים המוזכרים, נוסיף את פסל הברזל הגדול (6 מ' גובהו) של יחיאל שמי, שהוצב בחזית "בנייני-האומה" (לאחר שיועד תחילה לביתן "סולל בונה") ואשר עשוי היה להזכיר מין דמות מיתית מכונפת; פסל הברזל המופשט של יצחק דנציגר – "פסל העשור" הוצב בביתן הגדול של "סולל בונה" ואף הוא, כפסלו של י.שמי, הורכב מקונסטרוקציות של ברזל מרותך ומולחם, הניצב על תלת-רגל וגם הוא עשוי להזכיר מין חיה; תצוין גם ההזמנה שהזמין האדריכל זאב רכטר את יוסף זריצקי ואת יצחק דנציגר לעצב במשותף קיר מונומנטאלי שקוף, צר וארוך מאד, מעין חלון צבעוני אופקי שיותקן בחלק העליון של חזית "בנייני-האומה". הקיר אמור היה להיות מעין ויטראז' מופשט ביותר של לוחות פיברגלאס מצוירות (בשילוב של גיאומטריות וליריקה) היוצאות מהקיר בדרגות שונות של הבלטה פיסולית והמוארות מתוך הבניין החוצה ופנימה. "ביצועו של פרויקט זה נעצר בתום בניית המודל."[10]

 

אך, היצירה שעוררה בעיות יותר מכל יצירה אחרת בתערוכה הייתה יצירתו של זריצקי, "עוצמה", שתוכננה כזכור לאגף הכלכלה. שעה קלה לפני פתיחת התערוכה, ערך בה י.רול סיור מיוחד לדוד בן-גוריון ולפמלייתו. משהגיעו המסיירים לאגף הכלכלי ונעמדו מול ציורו של זריצקי, המורכב כולו ממשטחים גיאומטריים נרחבים ושמץ סימנים "הירוגליפיים" של דמויות וחיות (גרסה נוספת של זריצקי לנופים המופשטים של קיבוץ יחיעם), הפטיר בן-גוריון: "נו, האמנות המודרנית" והוסיף: "אפשר עם אמנות מודרנית ואפשר בלי." ("הארץ", 6.5.58) ההבחנה הפילוסופית הזו הספיקה בעבור מנכ"ל משרד ראש-הממשלה, טדי קולק, שעמד בסמוך למנהלו ונתן הוראה מיידית להסיר את הציור הענק ולהעבירו לקצה העליון והנידח של האגף הלאומי, למדור "חיי חברה חדשים" שבפואייה הסמוך לתערוכת אמני העשור.

 

העלבון היה גדול. ועד "אופקים חדשים" התכנס ב- 9 ביוני "וקיבל החלטה להיפגש עם מזכירי כל אגודות הציירים כדי לקבוע במשותף עמדה עקרונית נגד התערבותם של פקידי ממשלה בענייני אמנות."[11] ב"ידיעות אחרונות" (20.6.58) פירש א.נהור את האקט כ"אות אזהרה המחייב נקיטת אמצעים בעוד מועד נגד התערבות אדמיניסטרטיבית בתחומי היצירה." ב"הבוקר" (13.6.58) תקף ד.פורטר את "'בחורי בן-גוריון' – ה'סובייט' של מדינת ישראל?" וראה באקט הסרת הציור "סטאליניזם" ו"אנטי-דמוקרטיות", אף כי לא העז לבקר ישירות את בן-גוריון ("אין אני בטוח שכוונת מר בן-גוריון הייתה כה קיצונית"). ד"ר הרצל רוזנבלום, דובר ידוע של שמרנות, דווקא העניק גיבוי נלהב למעשה, כשהוא תוקף ללא רחמים את המודרניזם בכלל ואת זה המוצג ב"תערוכת העשור" בפרט. ב"ידיעות אחרונות" (4.7.58) הוא תיאר את האמנות המודרנית של "בנייני האומה" במונחים: "…סדיזם והתעללות פרועה בקהל (…) לא אמנות ולא אמנות ישראל, כי אם רמאות פשוטה, גסה, מחוצפת…" התקדים הסובייטי-סטאלניסטי דווקא נראה לרוזנבלום כמופת שיש ללמוד ממנו. "יישר כוחך מר קולק!", קרא רוזנבלום וסיכם: "…וכשהוא רואה על הקיר מפלצת – אומר הוא שזו מפלצת (…) ומעבירה למקום פחות בולט."[12]

 

כצפוי, ציבור המבקרים בתערוכה לא רווה נחת מהאמנות המודרנית המקיפה אותו, גם כשזו סגלה לעצמה חזות דקורטיבית. "הציירים המודרניים הצליחו לכבוש מקום רחב בשטח תערוכת העשור, אבל לא הצליחו לכבוש שום מקום בלב הציבור", סיכם יוסף מנובלא  את מאמרו, "הציור המודרני בתערוכת העשור" ("חרות", 1.8.58), והוסיף: "המשגה החמור שנעשה מטעם הנהלת תערוכת העשור. המשגה הוא בהעדפת הציור המודרני על פני כל הזרמים האחרים…". ב"הארץ" (6.5.58) דווח על ביקורות שהשמיעו מבקרים בתערוכה נגד האמנות המופשטת הבלתי מובנת, אף כי ברכו על "הסרת החרם מהאמנות בת זמננו בתערוכות." ככל הנראה, לא שמעו על פרשת סילוק "עוצמה" ממקומה המקורי.

 

שעות לא רבות קודם הפתיחה, כונסה מסיבת עיתונאים ובה הודיע יגאל אפרתי, מרכז האגף הלאומי ב"תערוכת העשור", על האטרקציות המרכזיות הצפויות בתערוכה, ובהן מגדל קידוח נפט בגובה חמישה מטרים, שינוע ויואר. רובוט ענק יעמוד באגף המשקי ויבטא בפעולותיו את שרותי הדואר: "הרובוט יצפצף, בעיניו יופיעו מספרים, לבו יהיה אלקטרוני." ("הארץ", 5.5.58) המדור "עליה" יקבל את פני מבקריו בסירת ברזל באורך שבעה מטרים (זו, כזכור, תהייה מעוצבת בחוטי תייל) ובה דמויות עולים בגובה שלושה וחצי מטרים (כאמור, אלו נגזרו במזוניט). יצחק רול, המנהל הראשי של התערוכה, בישר לעיתונאים שבאודיטוריום הענק יתקיימו מופעי ריקודי-עם, יושמעו אורטוריות, יוצגו הצגות-תיאטרון, תיאטרון-בובות, סרטים, "זמרי עם תימניים יזמרו ליד כוכבי המטרופוליטן-אופרה בניצוחו של דימטרי מטרופולוס…" (שם). זה עתה ראתה אור חוברת גדולה, בעיצובו של בצלאל שץ, גדושה בהמוני אירועים. לא פחות משהייתה "תערוכת העשור" הפקת ענק של "מיצבי" תעמולה ופרסום, היא הייתה הפקת ענק של אירועים בימתיים שנועדו לפתות את הציבור להגיע למתחם "בנייני-האומה". "התערוכה תכסה את עצמה", הבטיח י.רול לעיתונאים הסקרנים וסירב לגלות את תקציבה. מחיר כניסה לתערוכה יהיה לירה אחת.

 

באותן שעות ספורות שבטרם פתיחה, עדיין עמלו המוני פועלים ואומנים טרוטי-עיניים על ההכנות האחרונות. באגף המשקי הושלמו רק כמחצית מהתצוגות ("מעריב", 4.6.58). אלה יושלמו רק כעבור שבוע. בעצם, לא מעט מדורים טרם הסתיימה בנייתם. פיגומים ו"חורים" בחלל התצוגות נראו מכל עבר. אפילו מדור צה"ל לא היה מוכן.  

 

חרף כל זאת, למחרת היום, ב- 5.6, שעה 19.30, מול ששת-אלפים מוזמנים שניצבו על רגליהם בכיכר הגדולה, נפתחה סוף-סוף התערוכה על-ידי נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שהכריז "ויהי אור!" ומשך במנוף תאורה. הגם, שעיתונאים ידווחו למחרת על שלל אורות ססגוניים שהציף אז את המתחם הענק, האמת היא שאותן למעלה מחמישה-עשרה אלף נורות של המתחם בוששו ונדלקו זו אחר זו בעצלתיים. מישהו בקהל העיר: "כנראה, קשה להתחרות ב'ויהי אור!' ההוא…" ("מעריב", 6.5.58). רק עתה פצחו תזמורת ומקהלה בשירת "השמים מספרים כבוד אל", ואז נשא דוד בן-גוריון את דברו על התנופה היוצרת ורוח העשייה של העם, שאינם נראים לעיני תושבי הארץ היושבים איש-איש בפינתו. למחרת היום, יפרשו עיתונים שונים באופנים שונים את דברי ראש-הממשלה.יש שמצאו בהם אירוניה המרמזת על נתונים בדיוניים המוצגים בתערוכה.

 

45 דיילות ודיילים (שנבחרו מתוך אלף מועמדים!), לבושים כולם בחליפות כחולות, הדריכו את הציבור, שחלקו הגיע בקו אוטובוסים מיוחד שפתח אג"ד לכבוד התערוכה. שעון גדול הסתובב על צירו וסיפר על עולה חדש המגיע מדי חמש דקות (לאורך העשור). "חיה אלקטרונית", מעשה ידי סטודנטים ב"טכניון", התרוצצה אנה ואנה באגף הלאומי ונעצרה כל עת שהתקרבה לעצם כלשהו. מספר המשושים באגף המשקי עלה ל- 630 והציגו בהם 400 חברות ומוסדות ישראליים ויהודיים. "סולל בונה" זכה בשטח תצוגה גדול במיוחד. בין השאר, חברת צי"ם הציגה דגם ענק של האוניה "חיפה", ואילו רכבת ישראל הריצה קרונות קטנים לאורך פסי ברזל זעירים. על אחד הקירות המרכזיים של האגף הלאומי הותקן תצלום-ענק בשחור-לבן של הכותל המערבי, לא רחוק מגודלו המקורי (צלם: יוסף שווייג).

 

הביקורות לא איחרו להגיע, הגם שלא שררה תחושת כישלון וגם צפי המבקרים הוכיח את עצמו באורח יחסי (מספר המבקרים היה כשש-מאות אלף איש. המספר, הנמוך במאתיים אלף מהמקווה, נומק בכך שהתערוכה הייתה נעולה בשבתות ובחגים. ההצלחה הגדולה מכל הייתה של אגף המופעים: כמאה אלף איש ביקרו ב- 84 המופעים[13]). בעיתונות ציינו לשבח את האגף המשקי, על 353 החברות והגופים המציגים בו, שתצוגותיו עלו על אלה של האגף הלאומי (כאן הושקעו 90 ל"י למטר מרובע, לעומת 350 ל"י למ"ר באגף המסחרי). כמו כן, "כספים רבים מדי הושקעו בכיסוי שטחי קירות ומסדרונות ארוכים כאורך הגלות, שעה שכספים אלה אפשר היה להשקיע בשיפור רמת התצוגות של התערוכה עצמה." ("מעריב", 6.5.58) ואף על פי כן, "יש לקוות שהעשור הבא יהיה יפה כמו הפרסקו, "פנינו עתיד", של הצייר קסטל, המסיים את האגף הלאומי בתערוכה.", סיכם העיתונאי (שם). בהקשר לציורי הקיר בתערוכה, יתבטא יצחק רול ערב פירוק התערוכה: "התערוכה הולידה את הרעיון בקרב קבלנים וחברות בנייה לקשט חזיתות של בניינים ציבוריים בציורי ענק או פיתוחים אמנותיים." ("חרות", 22.8.58) למותר לציין, שהייתה זו אופטימיות מוגזמת ביותר.

 

במאמר בשם "אמנות ישראל בתערוכת העשור בירושלים" ("דבר", 11.7.58), קבל ג.ו.רוזנבאום, המוזכר קודם, על היעדר מדשאות וגינות נוי בתערוכה. פסל הברזל של יחיאל שמי לא נראה לו כאחת מעבודותיו המוצלחות של הפסל, בעוד שלוש רגלי הפסל נדמו לו "ככרעי תרנגולת", וגם המשמעות הסמלית של הפסל נותרה עלומה בעבורו. "ובדרך כלל", כתב,"ספק הוא אם הברזל הוא חומר אופייני לארצנו…". ציורו הענק של שטרייכמן בכניסה ל"בנייני-האומה" נכשל, לדעת רוזנבאום, ברמת המונומנטאליות הדקורטיבית כיון שפוצל "למחרוזת רופפת של תמונות קטנות בעלות צורות זעירות וצבעים מתקתקים." גם שילוב ההפשטה והפיגורטיביות (של דימויי בתים, עצים ומגדלי מים) נראה לכותב "ערבוביה", בפרט מששולבו בו מושאים תלת-ממדיים. "חדגוניות משעממת", סיכם רוזנבאום הזועם את ציורו של משה קסטל. באשר לציורו של מאירוביץ,  "קשה להבין מה לקומפוזיציה זו ולרעיון המוסד המכובד." (הביטוח הלאומי). לעומת האמנים, שיבח רוזנבאום את הגרפיקאים בתערוכה, ועל תערוכת אמני העשור בקומה ג' של "בנייני-האומה" כתב: "אחת מהתערוכות העלובות ביותר שנערכו אי פעם בארץ." "היכן מדור הפיסול הישראלי?", תהה, ולא השלים עם היעדרותם של ציירים חשובים רבים (דוגמת שטיינהרדט), שהוצגו בתערוכה המקורית במוזיאון תל-אביב.

 

                                    *

עם פירוק התערוכה בחודש אוגוסט, דיווח העיתון "חרות" (22.8.58) על תקציב שניים וחצי מיליון ל"י שעלתה התערוכה. לפי יצחק רול, למעלה משני מיליון ל"י הכניסה התערוכה לקופות אנשי ירושלים, בעוד הכנסות התערוכה כיסו את הוצאותיה. אלא, שהאמת הייתה שונה לחלוטין: במכתב לסוכנות היהודית מתאריך 29.7.64 – שש שנים לאחר "תערוכת העשור"! – דיווח ד"ר פ.י.יעקובי, מי ששימש כסגן יו"ר של מועצת התערוכה ועתה כבר הפך ליו"ר, על החובות הכבדים שנותרו מהתערוכה. "אגב, לאחר פטירתם המצערת של רוב מנהלי החברה, נפל עול העבודה על הח"מ", ציין יעקובי, שהרחיב בנושא הקשיים בהם נתקל בנושא סילוק החובות. בין השאר, "חברת בנייני האומה חייבת לחברתנו חוב של קרוב לחצי מיליון ל"י."[14]

 

התערוכה פורקה כבר מזמן, כמובן. ציורי הקיר נחרבו ונמחקו ואפילו זריצקי השמיד במו ידיו את "עוצמה", כמי שמבקש למחוק את זיכרון העלבון. ב- 16 בנובמבר 1959 נפתחה מחדש תצוגת "ישראל היום" בביתן התערוכה המתמדת שליד "בנייני-האומה". היה זה השריד מתערוכת "כיבוש השממה", שהועשר עתה באי-אלה מוצגים מ"תערוכת העשור".

 

 

 

   

 

 

  


[1] גנזך המדינה, "עשור לעצמאות ישראל", חטיבה ארכיונית מס' 62.

[2] ראה פירוט ההצעה בארכיון הציוני, ירושלים, תיק S1/ 2074 .

[3] לעיל, הערה מס' 1.

[4] ראה בארכיון הציוני, ירושלים, תיק מס' KKL5/ 24144.

[5] צילום שחור-לבן של הציור הודפס בעיתון "דבר", 1.7.58.

[6] מתוך פמפלט היעדים, שהודפס מטעם חברת תערוכת העשור ב- 15 בדצמבר, 1957.

[7] "ספר התערוכה" נפתח בדברי ברכתו של הנשיא, יצחק בן-צבי, ובמאמר של ראש-הממשלה, דוד בן-גוריון, שהיה גדוש בנתונים סטטיסטיים מתישים.

[8] מספר סקיצות שכאלו פורסמו בפמפלטים שהונפקו לקראת התערוכה.

[9] מלבד אלה המוזכרים עד כה, להלן שמות יתר האמנים שעיצבו יצירותיהם באגף הלאומי: נוח אופיר – ציור גראפי, כתב חדש, במדור הלשון העברית; נפתלי בזם – רישום במדור החינוך והתרבות; מנחם ברמן – פיסול ברזל במדור העלייה והקליטה; דן גלברט – רישומים מחיי הקיבוץ במדור "חיי חברה חדשים"; קריאל גרדוש (דוש) – רישומים קריקטוריים בנושאי עשר שנות כלכלה במדור הישגי הכלכלה; שלמה ויתקין – ציורים גראפיים אמנותיים במדור העלייה והקליטה; משפחת טראוב- עבודת פיסול במדור צה"ל; ש.לוי – ציור בשילוב מתכת במדור הבריאות; מירון סימה – פיסול ציורי של באר-שבע העתיקה, מדור העלייה והקליטה; יצחק פוגץ' – רישום אמנותי בחוטי תיל של "סירת העלייה" ודמויות מזוניט, מדור העלייה והקליטה; דוד פלומבו – פסל ברזל במדור העלייה והקליטה; מ.רוטברד – עבודות פיסול, דגמים. (כל הנתונים הללו מקורם ב"ספר התערוכה", בית-הספרים הלאומי, ירושלים).

[10] מרדכי עומר, "יוסף זריצקי", מסדה, תל-אביב, 1987, עמ' 184.

[11] גילה בלס, "אופקים חדשים", פפירוס ורשפים, תל-אביב, 1980, עמ' 78.

[12] הקטעים ממאמרו של ה.רוזנבלום הובאו בידי ג.בלס, שם, שם. ראה כאן גם קטע ממאמרו של יונה פישר ב"למרחב" ("משא") מתאריך 19.9.58.

[13] הנתונים מתוך גנזך המדינה, לעיל הערה מס' 1.

[14] לעיל, הערה 2.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: