האתר הסגולי

               ל ס ו ג י י ת   ה א ת ר   ה ס ג ו ל י

                                                          

 

"אתר סגולי" – Site Specific – להלן: א"ס. למען הדיוק, ס"א, קרי – סגוליות האתר. שהרי, לא ב- specific site  (אתר ספציפי) עסקינן, כי אם ב- site specific – סגוליותו של אתר. הדגש הוא על עקרון הספציפיות, הסגוליות.

 

אפתח בנובמבר 2003, באירוע "הערה" מס' 4, מגדל דוד, ירושלים. אל תוך מתחם צדדי, חפירה ארכיאולוגית נמוכה שחשפה מחסן של אבני קֶלע עגולות, הוקרנה עבודת וידיאו של בתי, עדן עפרת: ראשי דמויות, ספק מתות ספק חיות, פניהן בתחינה לצופים. הראשים, שהוקרנו כל אחד על אבן קלע אחרת, נידונו לעיוות גרוטסקי-טרגי, "מבלי יכולת להושיע, כבני אנוש שנידונו לייסורי נצח בגיא-בן-הנום." (עוזי צור, "הארץ", 7 בנובמבר, 2003)  בעוד האירוע כולו, ברוח אירועי "סלה-מנקה", התקיים באתר סגולי, מיצב הווידיאו של ע"ע הגדיר עצמו כיצירת ס"א מפורשת.

 

הגדרת המושג, ס"א, חלה על יצירות אמנות המעוצבות במיוחד למקום פרטיקולארי, כך שהפרדת היצירה מהמקום תפגע חמורות במשמעותה. בעוד הס"א חייב במקורו ל"עבודות האדמה" (סמיתסון, לונג, הייזר, אופנהיים וכיו"ב), תהילת הס"א חייבת לא פחות למדיום המיצב. אני מתרגם מ"וויקיפדיה": "אמנות ס"א היא יצירה שנועדה להתקיים במקום מסוים, באופן טיפוסי, האמן לוקח בחשבון את המיקום כאשר הוא מתכנן ויוצר את העבודה. המונח הממשי קוּדַם ושוכלל על ידי האמן הקליפורניי, רוברט ארווין, אך שימש לראשונה במחצית שנות ה- 70 פַסלים צעירים, דוגמת לויד הארמול (Harmol) ואתנה טאצ'ה (Tacha), שהחלו בביצוע הזמנות ציבוריות לאתרים עירוניים נרחבים (ראה: פיטר פרנק, "פיסול מקום", "ארט-ניוז", אוקטובר, 1975). האמנות הסביבתית-ס"א תוארה לראשונה על ידי מבקרת הארכיטקטורה, קתרין הוואט (Howett) ("כיוונים חדשים באמנות סביבתית", "אדריכלות נוף", ינואר 1977) ועל ידי מבקרת האמנות, לוסי ליפרד (Lippard) ("אמנות חוץ, המרחב הציבורי – בחוץ ובפנים", "סטודיו אינטרנשיונל", מרץ-אפריל, 1977)."

 

שאלה: מהו האתר של יצירות האמנות? לכאורה, כשהן תולות במוזיאונים ובגלריות הן חפות ממקום. לא זו בלבד שחללי תצוגה אלה פורשים מהמציאות ומאשרים חלל אוטונומי, אלא שציורים, למשל, מבָדלים עצמם מהעולם באמצעות מסגרת (מפורשת או נרמזת על ידי גבולות הפורמט). גם פסלים רבים, כולל אלה המשוחררים מתלות ארכיטקטונית, בוראים סביב עצמם חלל מדומה שמבָדל עצמם מהעולם. בשנות ה- 70-60, באקט יציאתה של האמנות האוונגרדית אל מחוץ לחללים האמנותיים (ב"הפנינג", ב"אמנות הסביבתית, בעבודות מושגיות ועוד), ביקשה האמנות למרוד באתר-נטול-אתר, ב"אל-מקום" של נסיבות ההזמנה האמנותית, ואימצה לעצמה את המקום הכללי, הבלתי מוגדר, מקום ה"חיים" או ה"ממשות", אף כי עדיין לא ייחדה לעצמה האמנות מקום פרטיקולארי.

 

רק בעבודות הס"א קנתה לעצמה האמנות מקום סגולי, לזמן קצר או ארוך [ראו את העבודה שיצר מיכה אולמן ב- 1984 בגיא-בן-הנום, כאשר מתח כבל אנכי מכבל אופקי של קרונית (זו שגישרה בתש"ח בין הר-ציון ללוחמים בהר המערבי שמנגד) ושיקע תחתיה באדמה מיכל פלדה. עתה, מקום הפולחן הקדום של הקרבת קורבנות-אדם, שהוא גם אתר החיבור בין מערב למזרח, הפך ל"מקום הספציפי" של העבודה המוצגת כמונומנט קבע]. הנה כי כן, האתר הסגולי הוא יותר מסתם מקום: זהו מרחב תלוי-הֶקשר; חלל המאוכלס בזיכרון ו/או בידע. שלא כעבודת האמנות בדרך כלל, שהקשרי הידע והזיכרון החיצוניים לה נפוצים בתפזורת בין "ארכיונים" אקראיים (נפשיים ומוסדיים), עבודת האמנות שבסגנון הס"א כובלות עצמן מרצון להקשר זיכרון וידע שברובד הפיזי הסביבתי, רובד האתר בו מוצגת העבודה.

 

נבהיר את הנקודה באמצעות דוגמא: דיוקן עצמי של מרדכי ארדון מתחילת שנות ה- 40 יובן כייצוגו של אסיר מחנות ריכוז בתנאי שהצופה יזהה את לבושו של המצויר עם בגדי אסירי מחנות. את ההקשר האידיאי הזה יטעינו הצופים (או שלא יטעינו) על הציור בהתאם להשכלתם וניסיון-חייהם. אם תוצג יצירתו של ארדון ב"יד ושם", למשל, או בתערוכה כלשהי בנושא השואה – ניתן לומר שאָתר התצוגה הטעין את העבודה במשמעות. עם זאת, ברור, שלא לאתר כזה או אחר כוונה היצירה שיצר האמן. שכן, ממהותה של זו לנדוד בין אתרים שונים, ואידיאלית – היא מבקשת לתלות בחלל אמנותי אל-מקומי (מוזיאון או גלריה, כאמור).

 

לא כן עבודת הס"א: היא נועדה להתקיים באתר המסוים ובו בלבד, ואין לה קיום מבלעדי אתר זה; או, בניסוח זהיר יותר, קיומה ייפגם קשות ברמת משמעותה עת תנותק ממקומה. נאמר כך: מחוץ למקומו בגיא-בן-הנום, פסלו הנ"ל של אולמן ייוותר רק כמארג פורמליסטי של צורות וחומרים, או – לכל היותר – כביטוי בנאלי למדי של "נפילה" ו"קבורה" (מיכל הפלדה השקוע בחציו באדמה). ובמקביל, עבודת הווידיאו הנ"ל של עדן עפרת, משתוקרן על מסך כלשהו מחוץ למחפורת אבני הקלע, תאבד מעוקץ הפרספקטיבה ההיסטורית הטרגית של מלחמות בכלל ומלחמות ירושלים בפרט.

 

יותר מהיצמדות פיזית למרחב משמעותי מוגדר, עבודת הס"א נצמדת למקום: ישנן עבודות הנצמדות לזמן סגולי (Time Specific) – עבודות קצרות-מועד דוגמת כאלה החוגגות חג ומועד, אירועים אוטוביוגרפיים וכו'. שלא כיצירות המתייחסות לזמן פרטיקולארי (פרנציסקו גוייא, ציור ההוצאה להורג ב- 3 במאי 1808; מרדכי ארדון, אירוע ה"אנשלוס" הגרמני-אוסטרי בציור "מסיכות" מ- 1938) – עבודות הזמן הסגולי קושרות עצמן למועד ובו בלבד הן מתקיימות וחולפות. נדירות הן היצירות הפלסטיות מהסוג הנדון, אך אין הן בלתי אפשריות. כנגד זאת, ההיצמדות למקום הסגולי רווחת יותר והיא קשורה, שלא במקרה, ב"עבודות אדמה" או במיצבים. שכן, במהותן, אלו הן עבודות צמודות-קרקע, קרי: צמודות-מקום.

 

כך, גם מיצב-הוודייאו הנ"ל של ע"ע (בדומה לכל מיצב-ווידיאו) מגדיר עצמו מראש כצמוד-טריטוריה. אם פסלים, ממהותם, צומחים מרצפה, ואם לפסלים רבים יש "בסיס", הרי שהאתר הסגולי מעצים את הבסיס ואת רצפת הפסל המיצבי/סביבתי. הבסיס הורחב והועמק ברמת גוף ורוח. אלא, שלא כנייטרליות היחסית של בסיסי פסלים (כמובן, שהפיסול שבמסורת בראנקוזי העניק לבסיסים תוקף חזק מבעבר), ל"בסיס" המקומי הספציפי של עבודת הס"א תפקיד מכריע במסר של העבודה.

 

בהתחייבותה ל"מקום" קונקרטי עבודת הס"א גם מצהירה דבר-מה אונטולוגי, דהיינו אומרת משהו אודות הסטאטוס הישותי שלה. אנסה להבהיר: דיונים באסתטיקה המודרנית בנושא המעמד האונטולוגי של יצירות האמנות הבחינו בין יצירות שהן אובייקטים חומריים לבין יצירות שהן אובייקטים "אינטנציונליים" (התכוונותיים), משמע – יצירות הנתפסות בחושינו רק כשהן נחוות כיצירה. הבחנה זו מקבילה להבדלה שהבדילו אסתטיקונים אנליטיים בין יצירות שהן במהותן "טיפוסים" (types) – דוגמת יצירות מוזיקליות או סיפורים ושירים – לבין יצירות שבמהותן הן "פרטים" (tokens) – כגון, ציורים ופסלים. את הסימפוניה, למשל, אנו יכולים לחוות רק כשהיא מתגלה כ"פרט" – בביצוע זה או אחר (בקונצרט, בדיסק וכו'), כשם שאת השיר בכוחנו לחוות רק כשהוא מתגלה כ"פרט" – בספר שירה X, בקובץ שירה Y, בערב שירה Z. בעוד שה"טיפוסים" הם כוללים (Universals) ומופשטים ביסודם, ה"פרטים" פרטיקולאריים וקונקרטיים. רק בהפיכתן מ"טיפוסים" ל"פרטים" הופכות יצירות האמנות מהסוג המוזיקלי או השירי לאובייקט חומרי אחד ויחיד.

 

ב- 1976 ערער האסתטיקן הירושלמי, עדי צמח, על הדיכוטומיה הזו, בהצביעו על כך שגם ציורים ופסלים ניתנים להעתקה, לשכפול ולהפצה, ובתור שכאלה, גם הם "טיפוסים" (עדי צמח, "מבוא לאסתטיקה", המכון הישראלי לפואטיקה ולסמיוטיקה, תל-אביב, 1976, עמ' 175-167). ניתן לטעון אפוא, שכל יצירת אמנות, באשר היא, נידונה לממד כלשהו של כלליות מופשטת בבחינת type, ובהתאם, ניחנה באי-קונקרטיות יחסית. כך, גם מה שנראה לנו כאובייקט חומרי לעילא – פסל "דוד" של מיכלאנג'לו – ישותיותו החומרית הגמורה-לכאורה מתערערת משמגלים אנו בפירנצה שני עותקים של הפסל (האחד, בסמוך ל"פלציו וֶוקיו", והשני – המקור – ב"מוזיאון האקדמיה"). דומה, אם כך, שהצמדת יצירת אמנות לאתר סגולי בכוחה לחזק את המעמד הישותי של העבודה. אפשרות זו מתחזקת גם בהקשר של עבודות וידיאו, שממהותן הן types המתממשים כ- tokens רק בהקרנה זו או אחרת. עתה, משחובר מיצב להקרנה, ומשהוצמד המיצב למקום פרטיקולארי – "נאזקה" היצירה בישותיות חומרית וערטילאיותה קרמה גוף.

 

בין אם כ"טיפוס" ובין אם כ"פרט", כל יצירת אמנות הראויה לשמה נותרת פתוחה לפרשנות. כלומר, בין אם כאמנות מבצעת ובין אם לאו, כל יצירת אמנות קוראת ל"ביצועה" במו פרשנותו של הפרשן. על כך כבר עמדו אסתטיקונים בעבר. אמני הס"א מצמצמים את מרחב הביצוע הפרשני, כאשר הם "מבצעים", הם עצמם, חלק ניכר מיצירתם, ו"סוגרים" את משמעות העבודה במו הצבתה במקום המסוים והטענתה במשמעות המסוימת של המקום. אל לב-לבה של ממלכת הרב-משמעות הם מחדירים את ה"ספציפי".

 

האם יש יתרון כלשהו בהעצמת הסטאטוס הישותי-קונקרטי-פרטיקולארי של יצירת האמנות, או שמא חסרון בדבר? אפשר, שהיתרון הוא בהחרפת ההתנסות החושית-רגשית שלנו עם היצירה. אני מהרהר, למשל, בחוויית שמיעת השיר "מגש הכסף" מאת אלתרמן ביום הזיכרון, ערב יום-העצמאות, בסמוך לאנדרטת חטיבת "הראל" שבקריית-ענבים, לעומת קריאת השיר במהלך שיעור ספרות בבית ספר בעמק הירדן. השוני באפקט ברור. האתר הסגולי הוא אפוא מדיום נוסף, לצד אמצעי המבע המוכרים, ובגיוסו מוטמעים האפקטים הדרמטיים של המדיום. אך אלה, נבהיר, עשויים לחזק את היצירה, בה במידה שעלולים להכות בה ברמת הגודש.

 

דומה, שעבודות הס"א קָצו במעמד ה"צועני" של האמנות, הלא הוא מעמד הנדודים נעדרי הטריטוריה של היצירות בין קירות תצוגה למיניהם. שעבודות הס"א אומרות: אנו מכות שורש באתר X, אנו מכריזות בזאת על זהות Y. אלו הן, אם כן, עבודות מורדות, עבודות השוללות מרצונן החופשי את החירות הגמורה המוטמעת ביצירת האמנות ובחווייתה. הן כובלות את עצמן למקום בבחינת כאלה המצהירות: "דע את מקומך!".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: