אברהם אופק: השיעור האחרון

              ה ש י ע ו ר   ה א ח ר ו ן

 

תוך מודעות למשמעות המילה "שיעור" גם בבחינת לֶקָח, אני מרבה להתבונן בקטע המסיים את ציור הקיר של אברהם אופק בשער אוניברסיטת חיפה, "ישראל: החלום ושברו" (1988-1986). לא אחת, הרציתי ושוחחתי על תמונת "השיעור באמנות" המצוירת בסמוך לסוף ציור-הקיר הנדון: שולחן ארוך בחדר-סמינר, אופק יושב בקצהו והוא בצדודית, סביבו "תלמידים" (בני משפחה וחברים הניתנים לזיהוי), וכולם גם יחד קשובים להרצאתו של המרצה, פרופ' אברהם קמפף (אז, ראש החוג באוניברסיטת חיפה, מי שהביא את אופק לחיפה ומי שיזם את ציור-הקיר). על השולחן, בפני אופק, מונח מתווה לציורו מ- 1984, "סימן-בית", על הקיר תלויה רפרודוקציה של "יהודי מתפלל" (או "רב בוויטבסק") של מארק שאגאל (1914), ואילו על השולחן ניצב הפסל, "נימרוד", של יצחק דנציגר (1939). אמנות יהודית ואמנות "כנענית", שני קטבים שמוריש לנו אברהם אופק בצוואתו הציורית ושאותם ביקש לאחד, בין השאר, בציור "סימן-בית". כאמור, רבות עסקתי ב"שיעור" הזה, ואף הושפעתי ממנו באופנים שונים. די אם אזכיר ספרון אזוטרי בשם "נימרוד בתפילין" שהדפסתיו ב- 1996 ב- 137 עותקים בלבד.

 

אך, משום מה, מעולם לא נתתי דעתי לעומקה לשיעור השני – היום אני יודע שזהו "שיעור בטבע" – השיעור המסיים באמת ובתמים את המסע הדו-קירוני לאורך "ישראל: החלום ושברו". פה נראית אישה ניצבת מול חבורת ילדים היושבים למרגלותיה על הארץ. מן הסתם, גננת בגן-ילדים. בידה השמאלית היא אוחזת רישום ובידה הימינית היא מורה אל עבר תמונה ירקרקה כפולה – של נגנית כינור ושל שלד-דג. אם לדייק, ידה של הגננת מכוונת בעיקר אל עבר הדג. עד כאן תיאור תמונת השיעור האחרון.

 

מה רצה אופק לומר לנו בשיעור זה ומדוע בחר לסיים דווקא עמו, ועוד מיד לאחר ה"צוואה" התרבותית של השיעור הקודם?

 

תחילה, ננסה לבחון מהו בדיוק הרישום שביד הגננת. ובכן, זהו מתווה המייצג סוגי תפרחות קוצניות למדי, המסגירות (בחלקן העליון) צורת מנורת המקדש, הסמל הישראלי הלאומי. מסתבר, שאת הדוגמא לרישום הזה מצא אופק בחוברת בנושא "צמחי ארצנו", שאותה למדה ראייתו, תלמה, בעת הכשרתה כמורה (לילדים) בסמינר "אורנים" שבטבעון. היה זה ב- 1956, זמן קצר טרם נישואי בני-הזוג. אברהם אופק, נציין, העניק לתלמה את מעמד היוקרה של סיום ציור הקיר ("תלמה אופק מלמדת דרדקים טבע", רשם אופק במתווה עפרון מוקדם, המייצג מורה, בידיה צרור פרחים, המצביעה אל עבר לוח של תפרחות התלוי בסמוך ללוח של שלד-דג). הוא, שחשב תחילה לפתוח את ציור הקיר בדמותה של תלמה בתפקיד "אמא אדמה", היושבת על הארץ, גופה מכוסה פרחים והיא מקדמת את המשפחה המגיעה ארצה, נאלץ להחליפה בדמות בתו, אפרת, ששמה קץ לחייה ב-1986. עתה, הוא "מפצה" את תלמה ב"פינאלה" של המסע הקירוני, תלמה מימי לבלוב האהבה בעין-המפרץ, ימי החיזור.

 

אברהם אופק לא שכח את החוברת ההיא של פרחי הארץ, וקרוב לשלושים שנה מאוחר יותר הוא שב אליה (החוברת הייתה שמורה בבית), כשהחל עמל על המתוות לציור הקיר הגדול בחיפה. בארכיונו שמור דף מחברת, שעליו העתיק בעט את הפרחים שיופיעו ברישום שביד הגננת, ומתחת לכל פרח ציין את שמו הלטיני: Capolino, Corimbo, Spiga, Grappolo o recemo, Cima, Scorpioide.  בחינת הפרחים הללו בלכסיקונים בוטאניים מגלה, שאופק בחר בעיצוב קוצני במיוחד של הפרחים. אין ספק, פרחים-קוצים אלה, כפי שנרשמו בידי אופק, אינם ידידותיים, וברור שהאמן, הנוטה למות, מסיים את "ישראל: החלום ושברו" בדאגה בכל הקשור לעתידם של הילדים המאזינים (ברובם) לדברי הגננת. הזיקה למנורת המקדש מדברת בעד עצמה. ועוד בטרם ניגשנו לתמונה הכפולה שברקע, ברי לנו שבחירתו של אופק לסיים את ציור הקיר בתמונת שיעור לילדי גן היא בחירה בפנייה לדור העתיד.

 

לילדי המחר מצפים אפוא ספק פרחים ספק חוחים. תמונת הדג, אליה מצביעה הגננת, מוכרת היטב מרישומיו של אופק, מי שהתמחה בדייג בשנות מגוריו בחיפה (בין 1988-1975), למעט השנתיים בהן שימש כנספח תרבות ברומא, 1982-1981. בציור-רישום (בגווני מפה) מ- 1985 רשם אופק מתחת לייצוג זואולוגי של הדג: "מכתב אל המסתכל ברישום הזה. אף על פי שהייתי מעדיף כי הציור ידבר בעד עצמו. הזמן מבקש לצרף לציור את המילים המבהירות חלק ממנו ואולי חותמות חלק אחר שלו לתמיד. השבוע 40 שנה אחרי גמר מלחמת העולם השנייה וכל מה שקרה. בדרך מוזרה שמעתי מדייגים, אנשים נהדרים, מדברים על 'פלטה כסופה' הלא הוא 'מגש הכסף'. הקסם המופלא שלו. 'מגש הכסף' זה בוודאי מזכיר דבר מה 'נוסף', מה דעתך? בספר טבע מצאתי רישום השלד של 'הפלטה הכסופה', 'מגש הכסף' חוט השדרה שלו הוא בדמות מפת הארץ, ירוק לאורך החופים וצהוב בפנים, ונקודות במקום הערים. עשרת הצלעות הגדולות הן רמז לשבטי ישראל. וצבען צבע הים. מה לעשות? אין אלא מה שמונח לפנינו. הכתובת דומה לכתובת אחרת שהייתה בשערי הגהינום." בתחתית רישום הדג רשם אופק בגרמנית את הכותרת – "שלד דג מגש-הכסף" – באותו סגנון בו נכתבו המילים בשער מחנות המוות: "עבודה משחררת".

 

אם כן, אברהם אופק מחזירנו בסיום "ישראל: החלום ושברו" אל שירו המפורסם של נתן אלתרמן, שבשירתו הירבה לעיין בשנותיו האחרונות (את פרשנותו המיוחדת לשיר, "מגש-הכסף", אף שלח כמכתב למערכת "ידיעות אחרונות". המכתב לא פורסם). "הנערה ונער" של אלתרמן, מגש הכסף שעליו הוגש קורבנם של צעירי הארץ, נותר עתה כדימוי של אֶבל (שהורחב אל זיכרון השואה) המאיים על ומאתגר את הילדים היושבים ומאזינים ל"שיעור". נזכיר עוד, שדג מת שימש כסמל שגור לשואה בתרבות הישראלית (וראו ציור הדג המת והירח של מרדכי ארדון מ- 1946, או דימוי הדגים המתים ב"ילדי הצל", מחזהו של בן-ציון תומר מ- 1961).

 

ידה האחת של המורה-הגננת אוחזת בפרחים-קוצים, האחרת מורה על שלד-דג של מוות וקורבן. חזות של אסון שורה אפוא על סיום ציור הקיר הנדון של אופק. באותו מתווה עפרון, המוזכר לעיל ובו ציון שמה המפורש של תלמה אופק בתפקיד המורה-הגננת, הוסיף אופק: "תחילת הציור תמיד כאילו שקט ומתפתח לצרות".

 

והכנרית? גם את זו אנו מכירים מרישומים וציורים של אופק (כולל גרסה בצבעי שמן על בד מ- 1985). "5 החושים" הוא קרא לסדרה זו, שבמבט קרוב מגלה לנו נגנית שעיניה עצומות, אוזניה נעדרות ואשר גם מיתרי כינורה חסרים. שני החושים האמנותיים – חושי המבט והשמע – אינם מתפקדים בציור. בבחינת "עיניים להם ולא ייראו". וכאילו מרמזת הכנרית על כישלונה של האמנות בעיצובה של חברת המחר. ובמילים אחרות, הכנרית כמו מעלה סימן-שאלה גדול על אפשרות מימוש המסר של השיעור הקודם והסמוך. האומנם טעה אברהם קמפף כשכתב בקטלוג הצנוע שראה אור לרגל חנוכת "ישראל: החלום ושברו": "הכנרית היא האמונה בתפישה החושית, במיומנות הנרכשת על ידי התמדה והכשרה נכונה, ובכוחה המחנך של האמנות."? אני סבור שלא הוא ולא הכתוב לעיל טועים. שכן, אופק הותיר בצופיו טעם אמביוולנטי לגבי הצפוי. מחד גיסא, נכון, הנגינה בכינור, האמנות (המוזיקה, שאופק עושה לה מחווה של כבוד לאחר פרק "השיעור באמנות") היא אפיק חינוכי-תרבותי נעלה, אומר אופק. ברם, מה כוחו של האפיק האמנותי אם אין החושים ערים?!

 

אופק של מחצית שנות השמונים הרבה לתהות על כוח החושים ועל יחסיהם ההדדיים. באחד מהמתוות לרישום הכנרית הוא רשם: "בעניין החושים […] חוש השמיעה מכוסה (איננו). עבַר פנימה מתפזר ביתר החושים. מכריח את חוש המישוש להריע להישגים גבוהים ולבוא לעזרה מקסימלית. למעשה שיטוף (כך במקור/ג.ע) פעולה מוחלט והסכמה מלאה לספק לחוש השמיעה את הדרישות המקסימליות…". במתווה אחר רשם אופק בעפרון גבר על ברכיו, תפילין לראשו ולזרועו, כשהוא מסמן בהדגשה את חושי השמע, העין, הריח, הפה והיד (מישוש). בהערותיו המלוות תהה אודות הסדר הראוי בתפקודם של החושים הללו: "האם יש אפשרות שכולם יחד? או תמיד אחד ראשון ואחר אחרון." במתווה עפרון מקביל, עם דמות דומה וסימונים דומים, ציין: "חמשת החושים מסומנים היטב. העין. האוזן. האף. היד. אבל מה כולם לעומת הפה? והכל? זה רק… פתחון פה. לפתוח עיניים, לשלוט בידיים ולדבר." ניתן לסכם ולומר: דימוי הכנרית החרשת-אילמת-עיוורת ניתן להבנה במונחי כישלונה של האמנות, אך לא פחות מכן, כקריאה להתגייסות חושית אחרת וחדשה של המערך החושי.

 

עתה אני מעיין במתווה מוקדם (1985) של אופק לציור הקיר החיפאי, ולא מעט מהכתוב עד כה זוכה לגיבוי: אני שם לב לעובדה, שלפי מתווה זה (שפורסם בקטלוג "אברהם אופק – מקיר לקיר", המוזיאון הפתוח, תפן, 2001, עמ' 83), דימוי שלד הדג המת אמור להיות מלווה בשמו הגרמני (Skelet der Silberplatt), ואופק מדגיש בכתב ידו: "גרמנית". כתמיכה נוספת בכיוון ה"גרמני", אני מבחין בכך שהכנרית והדג אמורים היו להרכיב חלק עליון של משולש, שקדקודו התחתון נוגע בגננת ובילדים והוא בצבע צהוב (באסוציאציה ברורה לטלאי הצהוב). בגרסה הסופית, נדגיש, ויתר אופק, הן על המשולש הצהוב והן על הכיתוב בגרמנית. בה בעת, בין תמונת הדג לתמונת הכנרית, אמור היה להופיע לוח-ביניים וכולו תפרחות, ככל הנראה תפרחות ארצישראליות (ואין לדעת אם התכוון האמן לאותן תפרחות קוצניות שנתן לבסוף ברישום שבידי הגננת). גם על זה ויתר אופק. פרט מרתק נוסף: באותו מתווה, אוחזת הגננת בידה השמאלית בצרור פרחים קטן ובלתי מוגדר (מקל הוראה בידה האחרת), כשלמרגלותיה שברי עתיקות ארצישראליות: תבליטי המנורה, עמוד בסגנון דורי ועוד. בשולי העתיקות הללו רשם אופק: "עתיקות רמת רחל, ברעם, כפר נחום, קיסריה", והוסיף: "יוון רומא (כנען)". ההיסטוריה של ארץ ישראל בחורבנה.

 

מה אני למד מהפרט האחרון? שאופק ראה את ה"שיעור" לדורות הבאים כשיעור המתנהל על חורבות, שהן זיכרון תרבותי, אך הן גם התראת שבר לעתיד. לשבר ההיסטורי התחתון (הכולל את חורבן הבית ואת הגלות ביחד עם חורבן הכפר הערבי וגלותו – ברעם) עונה אפוא השבר היהודי העליון של השואה ביחד עם קורבנם של הנופלים במלחמות ישראל. תמונת שיחי הצבר ההופכים לפלוגת חיילים עודנה טרייה בזיכרוננו, כשאנו רואים את "מגש הכסף", ואנו חרדים לגורלם של הדרדקים בגן-הילדים. אופק פתח את ציור הקיר שלו באסון יהודי/ציוני של טביעת סירת מעפילים בולגרית ("צאר-קרום"), המשיכו בנבואת עקידתה של משפחה וסיים בחזות היסטורית של שואה ושברים. איננו עיוורים לשפת הצבעים שלו: את ילדי הגן צבע בגוון אדמדם, ואילו את סמלי השואה וחדלון-החושים צבע בירקרק. שני צבעים מנוגדים אך משלימים (!).

 

אלו הן, אם כן, מילות הפרידה של אברהם אופק: מילות אזהרה, נבואת זעם (הסיבות לה מפורטות בפרקיו הקודמים של הציור, ובפרט, בתמונת "הר המחלות"), או מוטב, נבואת יגון על חלום אישי וקולקטיבי ועל אובדנו.        

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: