Archive for ינואר 1st, 2011

ינואר 1, 2011

"תערוכת העשור"

                     תערוכת העשור

 

ישראל של שנת 1958 ידעה אירועים חגיגיים לעייפה. שהרי, הייתה זו שנת חג, "חג העשור", וברדיו לא חדל להתנגן "שיר לחג עשור", שחיברה נעמי שמר: "כל הבקר הכינרת/ לא חדלה לסעור/ בכחול היא מזמרת/ שיר לחג עשור/ שירו שירו שירו שירו/ שיר לחג עשור/ שירו שירו שירו שירו/חג עשור." שורה ארוכות של תערוכות אמנות חגיגיות הוצגו בישראל: במוזיאון תל-אביב הציגו 123 אמנים את תערוכת "עשר שנות ציור" ובאולם נוסף הוצגה תערוכת "עשר שנות ארכיטקטורה בישראל". בבית-הנכות הלאומי "בצלאל" שבירושלים הוצגה תערוכת "עשר שנות עבודות על נייר". במוזיאון לאמנות חדישה בחיפה הציגו תערוכה מקיפה של צילום אמנותי, אריגה וקרמיקה מישראל. כאן גם הוצגה תערוכת 37 אמנים צעירים – "אמני המחר". במשכן לאמנות בעין-חרוד הוצגה תערוכת פיסול גדולה, שעמדה בסימן המודרניזם הפורץ של ההפשטה בברזל מרותך, ואילו ב"בית המלין" בתל-אביב הציגו אמני ישראל תערוכה כללית חגיגית במיוחד.

 

read more »

ינואר 1, 2011

תערוכת "כיבוש השממה"

    הכיבוש ולקחו: תערוכת "כיבוש השממה"

 

התוכניות הרקיעו שחקים: "40 ממשלות ו- 400 חברות ישתתפו בתערוכת 'כיבוש השממה'", הכריזה כותרת מאמר ב"חרות", עיתון מפלגת הימין (29.1.52). נכון לאותו שלב מוקדם, האופוזיציה נכונה הייתה להעניק גיבוי לאומי לממשלה. משרד החוץ, פטרונה הגדול של התערוכה המיועדת, ערך מסיבת עיתונאים ב"מועדון המסחרי" בתל-אביב ואדווין סמואל – המנהל האירופאי של התערוכה (בנו של הנציב הבריטי) – דיווח על מסעותיו בתריסר מדינות בקירוב ועל ההתעניינות הערה שגילו רבות מהן בתערוכה הירושלמית, העתידה להתקיים בין אפריל-מאי 1953 ("דבר", 29.1.52). מנהל החברה המארגנת את התערוכה, אלכסנדר עזר (מי שארגן ב- 1923 את תערוכת "תוצרת הארץ" בתל-אביב והיה דמות מרכזית בתערוכות "יריד המזרח" לאורך שנות השלושים), דיבר גבוהה על המפגן הצפוי של יכולתנו בשטח הפרחת השממה; ואילו מר ג'ונס – נציג השגרירות האמריקאית – הבטיח סיוע אמריקאי נדיב לתערוכה הבינלאומית הראשונה שמציגה ישראל העצמאית. מיסטר ג'ונס לא העלה בדעתו שממשלת ארה"ב תחרים את התערוכה, כיון שמוצגת בעיר שאינה מוכרת כבירתה של מדינת ישראל. וחבל, שהלא אמריקה דווקא הייתה אמורה לתפוס מקום מרכזי בתערוכה הטכנולוגית הגדולה: 45 אחוזים מהציוד שייבאה אז ישראל מקורם היה ביבשות אמריקה הצפונית והדרומית.

 

read more »

ינואר 1, 2011

יצחק פרנקל: "חיבור ללא עצמים"

  

   חיבור ללא עצמים בין חיבורים עם עצמים

 

לציור קרא "חיבור ללא עצמים", קומפוזיציה ללא אובייקטים, משמע – ציור מופשט עד תום, מסוג שכמותו לא נראה עד אז בארץ ישראל, אף לא בתערוכה הראשונה של "אמנים מודרניים", שהוצגה בחודש מאי 1926 בתיאטרון "אוהל". היה זה 22 שנים קודם לפרוץ מהפכת ההפשטה בישראל עם קבוצת "אופקים חדשים" ופרנקל הציג את ציורו המפתיע, שלא לומר המהפכני במובנים מקומיים, במחיצת ציור נוסף באותו סגנון (שגורלו אינו ידוע). שני הציורים הנדונים הוצגו (לאחר התנגדותה הראשונית של הוועדה המסדרת) גם בתערוכה השישית של "אגודת אמנים עברית" – בבית הספר העירוני לבנים, ירושלים, 1927. בשולי הציור האחד, שנתגלה ב- 2005 בקירוב (ונרכש על ידי האספן, יגאל פרסלר), חתם הצייר: A.Frenkel. שמו יצחק, אך עתה הוא חתם באות A כמי שקורא לעצמו אלכסנדר[1], מזדהה עם הציירת הנערצת, אלכסנדרה אקסטר, ומבטל את שמו מפני שמה. הציירת האוקראינית (1949-1882), מגדולי הקובו-פוטוריסטים (או הקונסטרוקטיביסטים) הרוסיים, הייתה דמות נערצת בקייב של ראשית המאה ה- 20 (קודם להגירתה לפאריז ב- 1924). פרנקל, שהתמחה תחילה בפיסול ולאחר מכן בציור, למד אמנות באודסה מ- 1917 בעיקר, אצל הציירים גוסטָנדי, סֶרוף ורֶגין, אך אפשר שלמד גם אצל א.אקסטר באודסה שנה בטרם זו הקימה את סדנתה בקייב ב- 1918. לבטח, טעם מיצירתה בתערוכה קבוצתית של אמני הפשטה קונסטרוקטיביסטיים שהציגו באודסה ב- 1917, אך, כבר ב- 1919 עלה פרנקל ארצה על ה"רוסלאן", הספינה הראשונה של "העלייה השלישית". ציור של אלכסנדרה אקסטר, שצויר בצבעי שמן ב- 1910 ונמצא באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית במוסקבה, מורכב מקומץ צורות גיאומטריות שטוחות הצבועות שחור, לבן וכחול על פני רקע החצוי באלכסון ומחולק למשטחים דו-ממדיים גדולים בחום ובאפור. גיאומטריה, מינימאליות והשטחה חָברו כאן יחדיו ועשויים לשמש לכאורה מבוא לציורו המופשט של פרנקל. ציור אחר של אקסטר מהשנים 1919-1916 (אוסף "מרכז פומפידו", פאריז) כבר דינאמי הרבה יותר,  בהיותו מורכב כולו מהתנגשויות של צורות זוויתיות – משולשות ומרובעות – עם הצללות קוביסטיות בשחור ובאדום.

 

read more »

ינואר 1, 2011

אברהם אופק: השיעור האחרון

              ה ש י ע ו ר   ה א ח ר ו ן

 

תוך מודעות למשמעות המילה "שיעור" גם בבחינת לֶקָח, אני מרבה להתבונן בקטע המסיים את ציור הקיר של אברהם אופק בשער אוניברסיטת חיפה, "ישראל: החלום ושברו" (1988-1986). לא אחת, הרציתי ושוחחתי על תמונת "השיעור באמנות" המצוירת בסמוך לסוף ציור-הקיר הנדון: שולחן ארוך בחדר-סמינר, אופק יושב בקצהו והוא בצדודית, סביבו "תלמידים" (בני משפחה וחברים הניתנים לזיהוי), וכולם גם יחד קשובים להרצאתו של המרצה, פרופ' אברהם קמפף (אז, ראש החוג באוניברסיטת חיפה, מי שהביא את אופק לחיפה ומי שיזם את ציור-הקיר). על השולחן, בפני אופק, מונח מתווה לציורו מ- 1984, "סימן-בית", על הקיר תלויה רפרודוקציה של "יהודי מתפלל" (או "רב בוויטבסק") של מארק שאגאל (1914), ואילו על השולחן ניצב הפסל, "נימרוד", של יצחק דנציגר (1939). אמנות יהודית ואמנות "כנענית", שני קטבים שמוריש לנו אברהם אופק בצוואתו הציורית ושאותם ביקש לאחד, בין השאר, בציור "סימן-בית". כאמור, רבות עסקתי ב"שיעור" הזה, ואף הושפעתי ממנו באופנים שונים. די אם אזכיר ספרון אזוטרי בשם "נימרוד בתפילין" שהדפסתיו ב- 1996 ב- 137 עותקים בלבד.

 

read more »

ינואר 1, 2011

היפה והטוב לפי הראי"ה (קוק)

   

    הפילוסופיה של האמנות והיפה לפי הראי"ה קוק

                                                                 

 

"לשחרר את האדם על-ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כישרונותיו הפנימיים, זו היא מגמתנו", כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בספרו, "אורות הקודש" (ח"א, צ"ז). צודק זה שיזהה את המילים הללו עם מושג ה"Bildung" הרומנטי-גרמני (אותו אידיאל של תהליך מימוש עצמי תרבותי-רוחני ברמות הפרט והכלל), כפי שנוסח בידי הוגים כגון פון-הומבּולט, גיתה והיגל. וכיוון שהוזכר היגל, נאמר: ספק אם קם להגות היהודית היגליאני גדול מהרב קוק; ואם נדייק יותר, ננקוט בשם מאמרו של אלחנן שילה, "הרב קוק – בין היגל לקבלת האר"י". גיאורג ויליהם פרידריך היגל ור' יצחק לוריא – הרי לפנינו ה"בועז" וה"יכין" של תורת האמנות והיופי של הרב קוק.

 

read more »