קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

האבסטרקט זה כבר לא מה שהיה

               האבסטרקט זה כבר לא מה שהיה

 

לתערוכת הקולאז'ים המופשטים של שרון אתגר בגלריה "רוטשילד", תל-אביב, הגעתי בלב כבד: מה כבר מסוגלים קולאז'ים מופשטים לומר לי בשלהי 2010, חשבתי לעצמי, ובפרט לאחר כל השובע הגדול ממסורת הקולאז' המערבית – מקורט שוויטרס ועד אריה ארוך ורפי לביא?! הן ראינו במוזיאון תל-אביב ב- 2009 את התערוכה המקפת – "זהירות, מודבק!" – וכבר בה פסענו בין אינספור הקולאז'ים כאותם סועדים הבאים אל מסעדת יוקרה כשבטנם כבר מלאה.

 

ולכן, דווקא לאור החששות והפקפוקים, מה רבה הייתה ההפתעה לגלות ב"רוטשילד" ציירת רגישה, מחודדת בחושיה החומריים ובכושרה האסתטי, צנועה ואינטימית, ישרת דרך ואמיצה בנקיטתה בהפשטות שבמסורת המודרניזם המוקדם (ממונדריאן ההולנדי ובן ניקולסון האנגלי ועד ארוך הישראלי); וכל זאת עוד לאחר קריירה קצרה אך בלתי מבוטלת כציירת פיגורטיבית מוכשרת שבמסלול ישראל הרשברג! לא שחוויתי משהו חדש ומפתיע, לא, אך חוויתי משהו תרבותי, אנין ונוגע.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור

אין כנר על הגג

              א י ן   כ נ ר    ע ל    ה ג ג

                                                         

 

אנו יוצאים למסע מפותל בין גגותיה של אמנות ישראל, מסע שראשיתו בירושלים של שחר המאה ה- 20 וסופו בתל-אביב, בהרצלייה וב"שטחים הכבושים" של תחילת האלף השלישי. זהו מסע שראשיתו ב"נשגב" וסופו באסון. עוד מסע ישראלי בין החלום של האבות לבין ההתפכחות המרה של רבים מהבנים.

 

נעלה על גגות, נשקיף מהם ונשאל: מה רואה אמן מגג? לא פחות מכן, נתבונן בגגות ונתהה: האם למכסה הבית תפקיד מטפורי? הן לא שכחנו: לא אחת ולא שתיים, העלתה אותנו הספרות המודרנית למעלה – לפסגות הר ("הר הקסמים", "כה אמר זרתוסטרא"), לעליות גג ("אווז הבר"), אפילו לקומה עליונה ("בית הבובות") או לראש מגדל ("רב-הבנאים סולנס"), וכל זאת כדי לסמן אקט של מימוש עצמי והכרת אמת "עליונה". וכלום לא קראנו את דברי אלוהים למשה: "עלה אלי ההרה והיה שם" ("שמות", כ"ד,12) ומצאנו בהם קריאה לעלייה פנימית ולהגשמת אותנטיות?[1] אנו עולים על הגג כמי שמצפים למשוואה: עלייה-התעלות, אולי גם מעלות (על סך משמעויותיהן).  

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית

אדם ברוך: הקונסול הניו-יורקי

     הקונסוליה המערבית והקונסול הניו-יורקי

                                                           

בין אדם ברוך ז"ל לביני נרקמו לאורך השנים יחסים תרבותיים טעונים. גישושי חברות קלים בשלהי שנות השישים וראשית השבעים לא צלחו (מבחינתי – מחמת עודף סמכותיות שהקרין אדם גם ברמה לא ציבורית) ואלה פינו מקומם, לאחר "רומן קצר" בו פרסמתי מספר מאמרים ב"מושג", לביקורת עיתונאית חריפה כלפי, שגבלה לא אחת במה שזיהיתי כתוקפנות. ככל שנקפו השנים, כן הלכה והתחוורה התהום התרבותית, המנטאלית והלשונית בינינו: אני לחמתי למען התחברותה של האמנות הישראלית למקום, מתוך אמונה בהתהוותה של תרבות ישראלית, בעוד אדם שב וכתב על היעדר "ישראליות" ותמך ב"מנהטיזציה" של התרבות והאמנות בארץ. בגישתו ה"עיתונאית" לאמנות ראיתי אסון תרבותי. סברתי, ועודני סבור, ששיפוט אמנות מנקודת מבט של מוקדי כוח, ידוענים, תדמית ציבורית וכו' מחטיא את ההצעה האמנותית האישית והעמוקה. זאת ועוד: סירובו של אדם ברוך לטרנסצנדנטלי באמנות סתר את ביקושי אחר הרליגיוזי והמטאפיזי באמנות. אפילו תרומתו המכרעת של ברוך לקידום המקומונים בישראל נראתה לי כמפגע תרבותי, שגרם לכליאת כל עיר ומחוז בבועה מדושנת-עונג-עצמית של פסוודו-"אקשן" ופסוודו-גיבורים. בטיפוח הלשון ה"קצרה" וה"כוחנית" של כתבי הניו-ג'ורנליזם ראיתי חלק מהאלימות שהשתלטה על התרבות המקומית. מבחינתו הוא, ביקר אדם את לשוני כרגשנית ומתפייטת. אני מתאר את כל המתחים הללו כדי להגיע לעיקר: מעבר ל"מלחמת התרבות", ראיתי באדם ברוך, לכל אורך הדרך, אישיות  כריזמטית וערכית, אדם המצויד בכושר לשוני עשיר ומשוכלל ובעל תבונה חריפה. הוא היה לי ליריב שכיבדתי כאדם, ופטירתו הכתה בי.

 

                                 *

קטגוריות
בצלאל האידיאה של האמנות הישראלית תרבות עברית

בוריס ש"ץ: מקדש האמנות העברית

         בוריס ש"ץ: מִקדש האמנות העברית

 

במאמר מוקדם (מגיל 22), "מלאכת מחשבת" ("הצפירה", 1888, גיליונות 216, 217) שמו,  ייחס בוריס ש"ץ את מקור היופי לכוחות הטבע, בין ברמת הארוס של התוכי המפתה בנוצותיו את התוכית ובין ברמת הפרח המושך אליו בצבעיו את הדבורה. דרוויניזם מדעי זה[1] אומץ בידי ש"ץ לתחום האמנות (כאמנות יפה!), ובה בעת, הוטען בטרנדסצנדנטליות: האמנים והציירים, טען, נגועים בכוחות יצירה טבעיים-ראשוניים, המעניקים להם מעמד עליון: "המה הציירים אשר מעולם אנשי השם, המה אשר שמם נקדש ונערץ סלה."[2] בצדק יאתר הקורא במילים הללו הדים למושג הרומנטי של הגאון; ודי אם נצטט את פראגמנט מספר 146 של הרומנטיקון הגרמני, פרידריך שלגל, בנושא האמנים הגאונים: "הם בני ברהמה, מעמד גבוה יותר, בעלי תואר-אצילות, אף שלא מלידה אלא בדרך חופשית של התקדשות עצמית."

 

קטגוריות
אמנות וספרות האידיאה של האמנות הישראלית מודרניזם ישראלי

ביאליק והאמנות הארצישראלית

              ביאליק והאמנות הארצישראלית

 

ביום 26.3.1924 עצרה רכבת בתל-אביב ברחוב יהודה הלוי בואך קרן רחוב אלנבי. היה זה יום חורף נעים, והמונים המתינו על הרציף להגעתה של הרכבת מלוד, כשהיא נושאת את המשורר הלאומי בן ה- 51, שהגיע רצוץ לאחר מסע ימי מפרך מנמל טרייסטה לאלכסנדריה ומשם ברכבת ללוד ולתל-אביב. אך, כמות האהבה והערצה בה נתקבל עתה בעיר העברית הראשונה לבטח רוממה את מצב-רוחו של חיים נחמן ביאליק, שידע כי הנה הגיע סוף-כל-סוף לתחנתו הגיאוגרפית האחרונה, ולא רק ברמת מסעו הנוכחי. כי, מעתה ועד פטירתו ב- 1934, תל-אביב (ורמת-גן) יהיו ביתו. יהיה זה עשור, שאולי לא יכריע בשירתו של ביאליק, אך לבטח יכריע בכל הקשור לתרבות הארצישראלית ולמרכזיותו של ביאליק בה. מטרת הדפים הבאים לנסח את תפיסת האמנות של ביאליק, לפרט על אודות תרומתו החשובה של המשורר לאמנות הארצישראלית, אודות השפעתו על התפתחות נתיבם של הציור והפיסול המקומיים ואודות קידום והעשרת עולם-האמנות התל-אביבי.