מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?

    מתי גילתה האמנות הישראלית את השואה?

 

הידיעות הראשונות על אודות חיסולם השיטתי של יהודי אירופה פורסמו בישראל במהלך שנת 1942:

"ב- 30 ביוני 1942 הודיע העיתון 'דבר' כי מספר היהודים שנרצחו באירופה הגיע למיליון. העיתון מיקם את הידיעה בעמודו הראשון, אך לא ייחד לה את הכותרת הראשית; לא היה בה חידוש מרעיש: ידיעות דומות פורסמו בעיתון גם לפני כן. (…) במחצית השנייה של נובמבר 1942 פרסמה הנהלת הסוכנות הודעה רשמית ולפיה רצח היהודים באירופה נעשה בהתאם לתוכנית כוללת להשמדתם וכי לצורך ביצועה הוקם מנגנון ממלכתי מיוחד."[1]

 

רק טבעי, שהראשונים להגיב על האסון המתרחש היו בעיקר אמנים עולי גרמניה, רבים מהם ילידי פולין, "היטלר-ציונים", שהגיעו ארצה ברובם לקראת מחצית שנות השלושים. אחד מאלה, מרדכי ארדון (מקס ברונשטין, יליד פולין, 1896, בוגר ה"באוהאוס", שהיגר לפלסתינה ב- 1933) צייר עוד ב- 1938 ציור בשם "מסיכות" ובו הגיב ל"אנשלוס" – הסיפוח הנאצי את אוסטריה: מסיכות גרוטסקיות, בקבוק יין שבור (עם התווית "וינה 1938") ואוזן כרותה צפים כולם על רקע אדום-דם. אי-רציונאליות, טירוף (קורבן-האוזן של ואן-גוך הורחב פה אל אירופה כולה), אימה ומוות סומלו בציורו של ארדון, שנה קודם פרוץ מלחמת העולם השנייה, שנתיים טרם "ועידת ונזה".

 

היה זה באותה שנה בה צייר מארק שאגאל את "צליבה לבנה" (צלוב יהודי, טלית למותניו, מוקף ביהודים נמלטים ובבתי עיירה עולים באש). עדיין ב- 1938 בקירוב (כמצוין בספרה האנגלי של זיוה עמישי-מייזלס, "ייצוג ופרשנות – השפעת השואה על האמנויות החזותיות"[2]) פיסל זאב בן-צבי מקשת נחושת בשם "הזעקה", המייצגת איש מניף זרועו וזועק השמימה. בספרה, העמידה ז.עמישי-מייזלס את הפסל בהקשר למתחולל באירופה דאז. ואכן, זיקת הפסל ל"יד לילדי הגולה", אנדרטת אבן שהוקמה במשמר-העמק בסוף שנות הארבעים, עשויה ללמד שה"זעקה" היא, אכן, מחאה וקינה על קורבנות השואה. אלא, שהתיארוך הנכון יותר למקשת הנחושת הוא כעשר שנים מאוחר מהמצוין בספר הנדון. שהרי מקשות-הנחושת של בן-צבי נוצרו רק עם שובו ב- 1947 מהוראה במחנה עקורים בקפריסין.

 

ב- 1938, לא ארדון ולא חבריו לציור הארצישראלי לא יכלו להעלות על דעתם את הצפוי. רק ב- 1945 יספר לארדון אחיו, יחזקאל, הניצול היחיד ממשפחתו, כי המשפחה כולה הושמדה במחנה ריכוז. באותה שנה צייר ארדון את "מכתב לסבתא": זר פרחים קמלים באדום על רקע אפל ובפינה תחתונה מכתב געגועים ביידיש מהנכד לסבתו שבפולין. שנתיים נוספות יחלפו עד שארדון יצייר ב- 1947 את "שרה", גרסתו לעקידת יצחק, בה מקוננת האם מעל גופת בנה וכנגד שמים שחורים. עתה כבר הגיב לשואה. את חשבונו הגדול עם גרמניה הנאצית יסגור (אף כי לא סופית) ב- 1960-1958 בטריפטיקון הנודע, "מיסה דורה", המיסה השחורה.

 

הנושא הנאצי  – רדיפות היהודים בפוגרומים, התעללויות "ליל-הבדולח", ההשפלות שבעקבות חוקי הגזע וכו' – הנושא עלה אפוא ביצירתם של אמנים ישראלים עוד קודם לשואה ולידיעות אודותיה. בהתאם, כבר ב- 1939 פרסם אנטול גורביץ' (2005-1919) בתל אביב, בהוצאת "פידאה – הוצאת ספרים הומניסטית", חוברת בשם "הצילו!", שכללה שיר ו- 15 חיתוכי לינולאום בנושא רדיפת היהודים בגרמניה. החיתוכים עוצבו בשחור-לבן בסגנון אקספרסיוניסטי-גרמני מובהק המשלב פאתוס בפרימיטיביזם. גורביץ', יליד רוסיה שעלה לישראל ב- 1934 ועסק בציור ובעיצוב תפאורות ותלבושות לתיאטרון, הגיב, מן הסתם, למסכת ההתעללויות ביהודים שמאז פרסום חוקי נירנברג ב- 1935, "ליל הבדולח" של 1938, הפוגרומים ומחנות הריכוז הראשונים. מפתיע לגלות עד כמה מבטאים חיתוכי הלינלואום של גורביץ' את האסון העתיד להתחולל תוך שנתיים-שלוש: דמותו של היהודי הכחוש והרזה היושב מכונס ונואש תחת שמי הלילה היא דמותו של מוזלמן לכל דבר. השורה האינסופית של גופות היהודים לאורך כותל שאין לו סוף – כמו מספרת את רצח העם של "הפתרון הסופי".

 

בשנים 1942-1941 יצר מרסל ינקו ברומניה רישומי דיו גרוטסקיים רבים בנושא התעללות הנאצים ביהודים, תגובתו לפוגרום שנערך בבוקרשט (רשימה של ינקו בנושא זה חתומה "ינואר 1941, בוקרשט"[3]). מרבית הרישומים אינם מתוארכים, אך מיעוטם מציין 1941 או 1942. משמע, רישומים שנוצרו ממש ערב עלייתו של ינקו לתל-אביב. "רישומי השואה", נקראה הסדרה, משהוצגה ב- 1990 בעין-הוד, במוזיאון ינקו-דאדא. אך, לא לשואה הגיבו, כאמור, עשרות הרישומים האקספרסיוניסטיים, הגדושים בקאריקטוריות  מפלצתית של הקלגסים הנאציים ובפאתוס ייסוריהם של היהודים המעונים והמושפלים. כי, חרף הטבח, העינויים, הגירוש וכו', שבוצעו ביהודי בוקרשט (בין הנאסרים שהומתו – גיסו של ינקו), ינקו של ינואר 1941 לא יכול היה לדעת על תוכנית "הפתרון הסופי". ציורו ה"גרניקאי" מ- 1945, "השמדת עם", ובו דימויי העייט, האישה המקוננת, הקורבן השרוע וכו', הוא כבר תגובה ברורה לשואה.

 

לכן, גם ציורי ורישומי "פליטים" שצייר מירון סימה בירושלים החל מ- 1940 (ועד 1946), טראגיים ככל שהנם, אינם ציורים המגיבים לשואה, לבטח לא המוקדמים שבהם (לחילופין, יוזכרו רישומיו הרבים ממשפט אייכמן, 1961, או ציוריו המאוחרים יותר בנושא זה, ואפילו תפאורת הגטו ההרוס שעיצב להצגת "עת הזמיר" בתיאטרון "הבימה", 1951). היו, כמובן, ציירים לא מעטים שציירו ורשמו במחנות המוות, אך אלה נספו ברובם, בעוד חלק מהשורדים עלה לישראל שנים לאחר שהאמנות הישראלית כבר הגיבה לנושא. נזכיר, בהקשר זה, את פליקס נוסבאום, הצייר היהודי-גרמני, שצייר ב- 1941 את הציור, "האסון הגדול" (צבעי-שמן על בד, אוסף מוזיאון יד ושם, ירושלים) ונספה באושוויץ ב- 1944. ציורים נוספים שלו בנושא השואה כוללים את "הנידונים" מ- 1944-1943, את "ניצחון המוות" מ- 1944, ועוד. צייר אחר, פ.בלוך, רשם ב- 1942 בגטו טרזיינשטאט רישומי פחם המתארים את החיים בגטו, נשלח לאושוויץ ב- 1944 ומשם לא חזר. אוסיאש הופשטטר, יליד 1905, רשם ב- 1940 רישומי עט ודיו של מחנות סאן-ספריאן וגירס, הצליח לברוח לשווייץ ועלה לארץ רק ב- 1957. אסתר לוריא, ילידת 1913, רשמה בין 1943-1941 את הווי החיים בגטו קובנה וחזרה לארץ ב- 1945 (היא עלתה לראשונה ב- 1934, אך נסעה לאירופה ב- 1939 לסיור השתלמות שם השיגה אותה המלחמה). שמעון בליצקי, יליד 1912, רשם בסתר במחנות ריכוז שונים בין 1945-1941 ועלה ארצה לא לפני 1957.

 

יבדל"א שמואל ב"ק, יליד 1933, שצייר כילד בגטו וילנה, 1945, ועלה ארצה ב- 1948. ציוריו המאוחרים יותר, בעיקר אלה שמאז סוף שנות השישים, לא ירפו, בדרכם הסמלית, מעבודת-האבל על השואה והחשבון עם אירופה. יהודה בקון, יליד 1929, שנשלח ב- 1942 לגטו טרזיינשטאט, שם החל לציין במעון לילדים. שנה לאחר מכן הועבר לשווייץ. רישומי פחם שלו מ- 1945 עוסקים ישירות באסון השואה, כגון דיוקן ראש איש הבוקע כעשן מארובת המשרפות, "לזכר הטרנספורט הצ'כי לתאי הגזים"; או הרישום, "מחנה ריכוז מאוטהאוזן", 1945; או "אל המחנה", מאותה שנה; ויוזכר גם הרישום "מוזלמן", מ- 1947; ועוד. בקון עלה ארצה אחרי המלחמה העולמית, סיים את "בצלאל החדש" בירושלים והפך בו למורה מרכזי.

 

זוהי, כמובן, רשימה חלקית בלבד.[4] אך, היא מותירה את שאלת הכותרת שלנו ללא תשובה: מתי לראשונה גילתה האמנות הישראלית את השואה? רוצה לומר: מתי בדיוק החלו ציירים המציירים בארץ ישראל לייצג בציוריהם את זוועות מחנות המוות?

 

ב- 1943 יצר יוחנן סימון (יליד 1905, שעלה מגרמניה ב- 1936) חיתוך-לינולאום שחור-לבן בשם "אבלוּת": קבוצת גברים ונשים מצטופפת בחזית ההדפס וכולה אבל ושכול. עיניים עגומות, מבט חמור-סבר, ראש אישה נשען על כתף גבר, אגרופו קמוץ, אישה אחרת מוחה דמעה. ההדפס, עתיר השחורים, ששפתו אקספרסיוניסטית ורוחו טראגית, הודפס בשער הקובץ", "בעט ובחרט", "קובץ לדברי שירה ומעשה חרט מוקדשים לעבודה, כיבוש והגנה" (מבוא: מאיר יערי, הוצאת הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר). האמת היא, שאין ביצירותיו כל רמז לשואה ואפשרי בהחלט שהאבל הנדון הוא על מות או נפילת חבר-קיבוץ. בה בעת, דברי המבוא של מאיר יערי מרחיבים את ה"אבלות" לקינה נוכח הקטסטרופה הנאצית, אף כי הדברים חלים על "ליל-הבדולח", 1938, יותר מאשר על השואה: "בוודאי בכל העולם היהודי, שם פועם לב ער, הזדעזעו לשמע הריסת בתי הכנסת בגרמניה. (…) כדי לרצוח את ההיסטוריה היהודית (…). היוכלו לשבור את רוחנו מגפי הזדים ומזימות הרשע…"

 

האומנם ב- 1943 עדיין לא הגיב יוחנן סימון למחנות המוות? באותה שנה יצר הדפס-לינולאום נוסף: איכר עברי חורש במחרשתו בקדמת הציור, עת באופק חולפת שיירת טנקים, וממעל בשמים, בלב חשרת עננים כבדים (אולי ענני עשן), מתגודדים פני יהודים מתים. דומה, שבהדפס אקספרסיוניסטי זה ביטא יוחנן סימון את החרדה הגדולה שתקפה את היישוב נוכח סכנת כיבוש הארץ בידי הנאצים.[5]  פני הקורבנות הניבטים ברקיע מסגירות שסימון ידע על רצח יהודים באירופה, אך ספק אם הבין לאשורו את היקף ההתרחשות ומשמעותה.

 

עדיין ב- 1943 הזמינה הקרן הקיימת לישראל מיעקב שטיינהרדט הירושלמי (יליד פולין, 1887, שעלה ארצה מגרמניה ב- 1935) חיתוך-עץ בשם "מחנה ריכוז": יהודים מצטופפים בלילה סמוך לגדר-מחנה, מעליהם מיתמר עשן שחור, כולם מבטאים בשפת גופם ערגה אל יישוב "חומה-ומגדל" המואר במרחקים. שדה מציבות מבדיל בין אסירי המחנה לבין היישוב הרחוק. ניתנת האמת להיאמר: ההדפס, "מחנה ריכוז" יוצא דופן בנושאו בין יצירותיו של שטיינהרדט באותה תקופה (רק ב- 1945 ידפיס שטיינהרדט הדפס שהזמינה ממנו הקרן הקיימת לישראל לצורך הדפסת בול ונושאו מורדי גטו וורשה). חרף רמזי העשן השחור, אנשי המחנה נראים יותר כאסירים זמניים מאשר כנידונים למוות. לפיתתם את גדר המחנה מסגירה עד כמה לא ידע שטיינהרדט ב- 1943 מה באמת מתרחש במחנות-המוות (שגדרותיהם חשמלו למוות כל נוגע ואשר שום תקוות גאולה ציונית לא הייתה מן האפשר בעבור שוכניהם).

 

ואף על פי כן, היה זה ב- 1943 שאמנות ישראל הגיבה בעוצמה לידיעות המרות. כי באותה שנה רשמה לאה גרונדיג, אז אמנית ירושלמית, את רישומיה עזי המבע לאלבום שיראה אור תוך שנה ושמו "בגיא ההריגה" (האלבום הודפס בדפוס "הארץ" והופץ על-ידי "הקיבוץ המאוחד"). בשער האלבום הופיע שירו של ש.שלום, "בתוגת ליל הר ציון", הפותח וסוגר בשוּרה: "בפולין עתה למוות מגירים שארית אחי." השיר אינו מותיר מקום לספק: רכבות מוות, קברי אחים, מרד גטו וורשה, "רבבות אלפי אין בית מורדפים בשוט שואה". מבט מרוכז ב- 17 רישומי הדיו האקספרסיוניסטיים של לאה גרונדיג מבהיר עד כמה ידעה והבינה האמנית  את עומק הקטסטרופה.

 

לאה גרונדיג (לנגר, במקור), בת להורים פולניים, נולדה ב- 1906 בדרזדן שבגרמניה. היא למדה אצל אוטו דיקס באקדמיה לאמנות בדרזדן, נישאה לצייר, האנס גרונדיג, והשניים – קומוניסטים פעילים במפלגה בדרזדן – התיידדו עם מירון סימה, שעה שלמד אף הוא באקדמיה שבאותה עיר במחצית שנות העשרים (האנס, צַבּע שלטים, אף צירף את סימה לעסק). שלא כבעלה, שנעצר, לאה גרונדיג ניצלה ועלתה ארצה ב- 1940 על אניית המעפילים, "פאטריה". לאחר עשרה חודשי מעצר בעתלית, התיישבה בחיפה וכאן הציגה ב- 1941 סדרת רישומים בשם "עתלית" (שגם הופיעו כספר). תערוכות נוספות הציגה בתל-אביב ובירושלים. היו אלה ימי מלחמת העולם, וגרונדיג התמסרה לרישומים בנושאי אימי הזמן, כגון "אלפון אנטי-פאשיסטי", או תערוכת "בימינו". בהקשרים אלה נוצרו גם רישומי "בעמק ההריגה" מ- 1943. לאחר עיסוק רב בנושאי האסון היהודי, פנתה גרונדיג לציורים בצבעי-מים בנושאי נוף ירושלמי, גנים, שדות וילדים, ועוד. את אלה הציגה בירושלים בגלריה "נורה". לצד איורים לספרי ילדים, ראו אור בשנות הארבעים ספרייה, "בעמק ההריגה" ו"עצים מדברים".

 

כל אותה עת שמרה לאה גרונדיג נאמנות לרעיון הקומוניסטי, וב- 1947 שבה לגרמניה המזרחית, לחיות בדרזדן עם בעלה, ששרד את המחנות. יצוין ציורו של האנס גרונדיג מהשנים 1949-1946, "קורבנות הפאשיזם". עם הגיעה לדרזדן, פרסמה שם את "בגיא ההריגה" בגרסה מוקטנת, מלווה בטקסט מאת קורט ליבמן. כאן, בגרמניה המזרחית, הפכה לציירת נחשבת ביותר, בעוד בישראל הלכה ונשכחה. עם זאת, בינואר 1949, כשפרסם ד"ר פאול לנדאו בתל-אביב את ספרונו (באנגלית), "אמנות ואמניות בישראל", הוא פתח ברישום טראגי מרשים של גרונדיג, "אֵם", רישום ברוחה של קטה קולביץ, המייצג אֵם הנושאת בזרועותיה את בנה המת. ב- 10 לאוקטובר 1977 נפטרה לאה גרונדיג בדרזדן ונקברה בסמוך לבעלה. כאמנית ישראלית היא כבר "מתה" מזמן.

 

בשנת 1983 הגיש סטודנט גרמני בשם הרטמוט ברליניצקה עבודת מאסטר לאוניברסיטת אוסנברוק בנושא סדרת תחריטי נחושת שיצרה לאה גרונדיג בין השנים 1938-1933 ואשר נשאה את הכותרת "היהודי אשם". התחריטים מייצגים את האימה והסבל שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה בשנות השלושים – חייהם ברחוב היהודים, פוגרומים, "גסטפו בבית" (תחריט מפברואר 1935) וכו'. רשימה חלקית: "הבריחה מתחילה" (1934), "הניצוד" (1936), "בבונקר" (1935), "פוגרום" (1935), "חקירה" (1936). תחריט מ- 1937 בשם "הצעקה" מזכיר בנושאו ובצורתו (תקריב של ראש-איש הפוער פיו בצעקה כנגד החושך) את חיתוכי העץ של מירון סימה, "זעקה" שמם, שנוצרו בדרזדן ב- 1924. תחריט הנושא את השם, "מסיכת שטירמר", שנוצר ב- 1937, מייצג מסיכת יהודי מכוער בעל אף עקום הנישאת בידי משפחה יהודית מפוחדת. שניים מתחריטי סדרה זו של גרונדיג הוצגו ב- 2004 במוזיאון בוכוּם שבגרמניה בתערוכה המקפת, "זכות התמונות – פרספקטיבות יהודיות באמנות המודרנית".

 

רישומי "בגיא ההריגה" אינם חוסכים בפאתוס ובדרמה והם טובלים כולם בכאב, ייאוש ומחאה. איש מתרומם מעל ערימת מתים, לרקע גדרות ועשן, ומניף זרועותיו מול שמים אפלים. שלוש השורות המלוות קוראות: "ארור עוצם עיניו מראות! ארור אוטם אוזניו משמוע! ארור טומן ידיו מלהושיע!" רישום אחר – "כי יהודים הם" – מייצג המוני יהודים נחנקים למוות בתא-גז. רישום נוסף – "בקרונות המוות" – קורע פתח לתוך קרון רכבת ("ברלין-לובלין") ובו שרועים מתים המוני יהודים בצפיפות ללא נשוא (כאן מצוין התאריך 1943 בסמוך לחתימה). "טרבלינקה", נקרא רישום נוסף של תא-גז. וכך הלאה עד לרישום הנועל את האלבום – "לדיראון עולם!", שמו – המייצג את היטלר צלוב בראש עמוד, גופו עטוף בדגל צלב-הקרס ולמרגלותיו גל גדול של יהודים מתים. השנה היא, נשוב ונזכיר, 1943: המשרפות פועלות בקצב מואץ, סופה של המלחמה אינו נראה באופק.

 

הנה היא אפוא, ככל הידוע למחבר, התגובה הישירה, הראשונה והבלתי-לאקונית, של האמנות הישראלית לשואה. האם נרתמו מעתה אמני ישראל לעגלת המוות הזו? לא בדיוק. כי יחלפו שנים נוספות עד שיעכלו האמנים בישראל את שאירע "שמה" ורק מיעוטם ייצרו יצירותיהם, מי יותר מי פחות, בנושא השואה. ככלל, קשה לומר שהשואה הטביעה חותמה על האמנות הישראלית, גם אם היו וישנם אמנים חשובים שהתמסרו לנושא ביצירתם (נפתלי בזם,שמואל ב"ק, יוסל ברגנר, שמואל אנגלסברג בשנות השישים, ועוד[6]), ואגב, אמנים שלא נתקבלו ברובם על-ידי הממסד האמנותי.  גם מרבית הגילויים המוקדמים של הטיפול האמנותי בשואה לא נראו בארץ לפני 1945: באותה שנה יצר יעקב פינס (יליד 1917, שעלה ארצה ב- 1936 ולמד בבית ספרו של יעקב שטיינהרדט) את סדרת חיתוכי-העץ, "מחול המוות", וב- 1946 את רביעיית חיתוכי-העץ, "אפוקליפסה". אימי השואה הורחבו בהדפסים אקספרסיוניסטיים אלה לכלל אירוע תיאולוגי-נוצרי בעל משמעות קוסמית. ב"בצלאל החדש", בו הורו, בין השאר, ארדון, שטיינהרדט ופינס, המוזכרים במאמר זה, יצרו בשלהי שנות הארבעים פנחס בורשטיין (המכונה "מריאן") ואביגדור אריכא חיתוכי-עץ אקספרסיוניסטיים וטראגיים ביותר, המזמינים הבנתם במונחי השואה. אריכא, נזכיר, הגיע ארצה ב- 1944, והוא בן 15, הישר ממחנות עבודה ברומניה ("ניצל ממחנה ריכוז נאצי הודות לרישומיו", צוין בקטלוג תערוכת אריכא במוזיאון תל-אביב, 1973; והכוונה לרישומים של אריכא מ- 1943, נוסח "עוד סצינת עבודה", רישום שבמרכזו עובד אסיר מזה-רעב, עור ועצמות, מוצלף במקל) ולמד ב"בצלאל החדש" בשלהי שנות הארבעים. מריאן, שיצירתו וחייו יהיו טבועים בסימן השואה, היה בן 20 עת הגיע ב- 1948 לארץ-ישראל, קטוע רגל, לאחר שבילה את נעוריו באושוויץ ותחנות מעבר, ואף הוא למד ב"בצלאל החדש" (כשנה וחצי, לא יותר). יצוין ציור בצבעי-שמן שצייר ב- 1949 ושמו "הקרמטוריום באושוויץ". נפתלי בזם , אף הוא בוגר "בצלאל החדש" (1946) ומי שהגיע ב- 1939 כנער פליט מגרמניה (עם "ילדי טהרן"), לא הניח לנושא השואה לפרוץ ביצירתו (ולהתנחל בה) לפני שנת 1953. ב- 1947 שימש בזם, ביחד עם רעייתו, מדריך במחנה עקורים בקפריסין (בהם גם הצייר, משה ברנשטיין) – אותו מחנה בו הורה, כזכור, זאב בן-צבי – ויזם הפקת אלבום ענק של תחריטי-לינולאום (או קרטון) מעשי-ידי פליטי המחנות העצורים. יודגש, שנושא השואה אינו בולט ביצירות הללו.

 

מחוץ לישראל דווקא הגיבו מספר ציירים, יהודים ולא יהודים, לשואה כבר בין 1942-1941. למשל, אברהם ראטנר הניו-יורקי צייר באותם חודשים את "וחושך על פני הארץ" – ציור בצבעי שמן עם דמות צלוב במרכזו ושורת ראשי קורבנות מתחת. או ז'אן פוטרייה, צייר ההפשטה, שצייר כבר ב- 1942 בפאריז הכבושה את "שרה – בת ערובה". והיו נוספים, אף כי מעטים.

 

לאור האמור, בולטת חלוציותה של לאה גרונדיג בכל הקשור לנושא המאמר. אלא, שהייתה זו חלוציות "פרטיזנית" למדי, שלא הלמה את עניינה העיקרי דאז של האמנות הארצישראלית במודרנה (בואך ההפשטה הגוברת). אל זו המודרנה גם היו נשואות עיני המוזיאונים והביקורת, שלא הותירו, לפיכך, סיכוי של ממש ל"יקים" הירושלמיים. רק "הקיבוץ הארצי" דאג לשגר שליחים מאירופה, עם תום המלחמה, במאמץ לאתר שרידים של אמנות יהודית בקהילות היהודיות החרבות ולהביאם למשכן לאמנות יהודית בעין-חרוד.[7] אלא, שפרשת התכחשותה של האמנות הישראלית לשואה (ולאמנות הדיאספורית בכלל) היא נושא מורכב ובעייתי בפני עצמו.[8]


[1] תום שגב, "המיליון השביעי", כתר, ירושלים, 1991, עמ' 65-64.

[2] Ziva Amiahai-Maisels, Depiction & Interpretation – The Influence of the Holocaust on the Visual Arts", Pergamon Press, Oxford, New-York, 1993.

[3] הרשימה – קטעי טקסט מעיזבון האמן – פורסמה ב"קו הקץ רישומי השואה", קטלוג תערוכה במוזיאון ינקו-דאדא בעין-הוד, יד ושם בירושלים ןבית לוחמי הגטאות בקיבוץ לוחמי הגטאות.

[4] רשימה מלאה תכלול, בין השאר, בין השאר, את רישומי הפרטיזנים שרשמו אלכסנדר בוגן וחיים ברגל ב- 1943. תיעוד מקיף-יחסית של נושא השואה באמנות הישראלית והיהודית בקטלוג תערוכת "עדות – ציורים מן השואה" יד ושם, ירושלים, 1986, אוצרת: עירית שלמון-לבנה. תיעוד מקיף הרבה יותר ימצא הקורא בספרה המונומנטאלי המוזכר קודם של זיוה עמישי-מייזלס, לעיל הערה מס' 2. כמו כן, יצוין הספר המוקדם יותר: Janet Blatter & Sybil Milton, The Art of the Holocaust, Orbis Publishing, London, 1981.

[5] ראה לעיל, הערה 1, עמ' 61-60.

[6] ראו הפרק  ""The Holocaust  בספרו של אברהם קמפף, "The Jewish Experience in the Art of the Twentieth Century", Mass., 1984, pp. 143-113.  וכמו כן, ספרה הנ"ל מ- 1993 של זיוה עמישי-מייזלס.

[7] ראו הרצאתה של גליה בר-אור – "Jewishness, Diaspora and The Museum of Art at Ein-Harod", מתוך אתר-האינטרנט של מוזיאון עין-חרוד.

[8] ראו מאמרה של שרה חינסקי, "עיניים עצומות לרווחה", "תיאוריה וביקורת", מס' 20,  אביב 2002, עמ' 86-57.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: