זאב בן-צבי: תשובת המזרח לדרום

         זאב בן-צבי: תשובת המזרח לדרום

 

בשלהי שנות הארבעים (ככל הנראה), כאשר זאב בן-צבי, פַסל ירושלמי ב"בצלאל החדש", חיבר את הגיגיו על המזרח והדרום, נקודת-מבטו הייתה אירופה: דרום-אירופה, וביתר דיוק – יוון (שבמסורת "ארצות-הדרום" הים-תיכוניות בכתבי פרידריך ניטשה, למשל), ומזרח – קרי, מזרחית לאירופה, וביתר דיוק, ארץ-ישראל. בה בעת, שאלת היסוד המנחה את בן-צבי היא שאלת זהותו התרבותית של העם היהודי בעקבות ההיסטוריה האירופאית המודרנית: מחד-גיסא, האמנציפציה, שחיסלה את הגטאות והולידה את הלאומיות הציונית. ומאידך גיסא, השואה, שחיסלה את מרבית העם היהודי. אם כן, כיצד ייעצב היהודי המודרני את זהותו התרבותית מול אירופה זו כפולת הפנים? "הדוגמא הייתה: פאריז, ברלין. זה היה אז. אולם עכשיו, עליו לשאול את עצמו – דרכים אלו של יופי, של חן ושל עדנה, מה הן לו בזמן שנפשו מתמוטטת?"[1]

 

על-מנת לענות על שאלה זו, ערך ז.בן-צבי מסע תרבותי בזמן ובמרחב והבחין בין אמנות ארכאית סימבולית לבין אמנות ריאליסטית. יצוין, שמושג התרבות הסימבולית הוא היגליאני במקורו. אלא, שבן-צבי לא נקט בערכי הרוח-חומר של היגל, כי אם בגישה פסיכו-אנתרופולוגית: האמנות הסימבולית היא אמנות של אלילים, סמלים ופולחן, שתכליתה להרגיע את נפש האדם מול חרדות התוהו וכוחות הטבע. כנגדה, האמנות הריאליסטית צומחת בעידני שלווה ונחת ועניינה שיר התהילה ליש. לדואליות היסטורית זו גם ביטוי גיאוגרפי, לפי בן-צבי, באשר האמנות הסימבולית קשורה בעיקרה למזרח (ליהודה), בעוד האמנות הריאליסטית קשורה לדרום (ליוון). כמובן, שבן-צבי מאמץ בדבריו אלה את ההבחנה המוכרת בין הרוחניות המונותאיסטית היהודית לבין הגופניות ההלניסטית-נוצרית (ומבחינה זאת, בכל זאת, מתגנבת היגליאניות לתפיסתו). מבלי שיתייחס לתרבויות אפריקאיות-אוסטרליות-אסיאתיות רחוקות-אוקיאניות וכו', ניכס בן-צבי את הסימבולי בעיקר למזרח, ליהודה, בזכות מרחבי הישימון, בהם ניצב הפרט מול אינסוף סוער המקיפו ומאיים לכלותו. ראייה פנימית, עין פנימית, סמלית, היא תשובתו של הפרט לתנאים הללו. הדרום (יוון), לעומת זאת (וכאילו בין הגיאוגרפיה של יוון לבין זו של א"י שורר פער ניגודי קיצון), פיתח תרבות הניזונה מהניצחון על הברברים המזרחיים (פרסיים), במאה ה- 6 לפנה"ס, ויונקת מהכרה עצמית של היוונים כעם נשגב. עתה, בזכות הראייה השקטה וההרמוניה עם עולמם, פיתחו היוונים תרבות של לוגיקה, סדר ויופי, המושתתת על ראיה חיצונית, עין חיצונית.

 

את הדיאלקטיקה (ההיגליאנית…) של תזה (סמלית) ואנטיתזה (ריאליסטית) השלים בן-צבי בסינתזה של גורם שלישי, הוא רומא, המייצגת את התרבות המערבית כתפיסה המעלה על נס את כוח מעשי האדם, יכולתו לכבוש את הטבע ולאלפו. אלא, שזהו אדם "שרוחב אופקו היה רחב כרוחב מעשי ידיו"[2], ולמעשה, עסקינן באדם המערבי כאיש של פרקטיקה ארצית הנעדרת תרבות עצמאית, ומכאן – אדם המאמץ לו את שרידי תרבות הדרום או המזרח ברמות השעשוע בלבד. "היד והגרזן נעשו גורם מכריע בחשבון האדם ועולמו."[3] ערכי כוח והצלחה המירו את ערכי התוכן. בהכרח, נקלע האדם המערבי ונקלעה תרבותו למשבר. היעדר מרכז פנימי והזדקקות לשעשוע הולידו את השעמום הבלתי-נמנע, זה הזכור משקיעתה של רומא הדקדנטית. עתה, עלתה הנצרות על חורבות יוון ויהודה, מאמצת מהמזרח את הדתי-סמלי ומיוון את הפונקציה האסתטית המענגת. ברמה האסתטית, שבה רומא (הנוצרית) לשלוט בעולם. וברמה הדתית? "…איש המערב, באמונתו בכוח האדם ובפעולותיו קיבל את הנצרות ורוקן אותה מכל המזרחיות, מכל העל-אנושי שבה. האל נעשה  אנושי."[4] וגם אם נשמעו הדי יהודה בדמויותיו של מיכלאנג'לו, הרי שנשבו בשרירי, בגופני, בחיצוני.

 

יותר ויותר התפרקה התרבות המערבית ממשמעות אוניברסלית. יותר ויותר הפך העולם המערבי לעולמם של יחידים: "יחיד יחיד ועלייתו, יחיד יחיד ומלחמתו."[5] זהו זמן תרבותם של היחידים, תרבות היאה לביתו של האדם וסביבתו האינטימית: "כל התרבות, כל האמנות עמדו לשרותו של האדם ביחידותו – התמונה, השיר, הריקוד, התיאטרון, האופרה, המוזיאון  הכל בּנו בשביל יחידים."[6] אלא, שמגמת ההפרטה נשאה את עונש הבדידות הקיומית. נצחונו של המערב על המזרח הותירה את האדם נטול משענת ושורש, נידון ל"בדידות איומה", מבלי שימצא מזור בתרבותו.

 

בחוברת "במות" ב', שלוש שנים לאחר פטירתו של זאב בן-צבי, הובא פתרונו למצוקתו של איש-המערב, ובסוף אותו מאמר – פתרונו של היהודי בארץ-ישראל. פתרון זה הושתת על פרספקטיבה עיונית אחרת שאימץ בן-צבי, עת ראה את תרבות המערב כצומחת מערכי רציונליזם ודמוקרטיה. זוהי מסורת תרבות המשוחררת מצווי המקום, משוחררת ממחויבות אידיאית, ומסורה כולה לביטוי עצמי ולשעשוע של חופשיות וחילוניות. במילים אחרות, בן-צבי התבונן עתה  בתרבות המערב, וביתר דיוק, באמנותה דרך עדשת האוטונומיות הקאנטית. זוהי התרבות שהמירה עשייה פרקטית-תכליתית של ייצור מכשירים (יסודה באדם הפרימיטיבי המעבד את גוש האבן למכשיר) בעשייה ללא תכלית של אמנות לשמה ושל צורה שהשתחררה משעבודה לתוכן. זוהי גם ההמרה של תרבות צנטרליסטית דתית (המולידה אמנות בעלת יעוד דתי-חברתי) דמוקרטית ורציונליסטית-חילונית (המולידה את האמנות החופשית). האימפרסיוניזם של המאה ה- 19 מסמן את ניצחונה של זו האחרונה.

 

ברם, בן-צבי אינו ממגיני האמנות המודרניסטית-אוטונומית (גם אם פסלי דיוקנאותיו חייבים רבות לקוביזם). ברי לו, שאמנות זו מציבה את האדם מול "קיר אטום".[7] שכן, הנהייה אחרי הרציונליזם ביטלה את הזיקה לקדושה ורוקנה את האמנות מערך עליון, אף "מכל ערך ועניין".[8] חמור מזה, זו האמנות וזו התרבות שהשליטה את המכונה על העין, היד והאדם. אכן, בן-צבי מאמץ לדיונו מחשבות מהסוג של "אסכולת פרנקפורט" (אשר ספק רב אם הכירה), כאשר משקיף על התרבות המודרנית כתרבות טכנולוגית של מכונות, מכשירים וייצור המוני ("מכאן יוצא, שהאמנים בעתיד הקרוב יהיו דוגמת המשָחקים בפילם: אמנם, מספר 'מייסטרים' ינהלו את התצרוכת האסתטית, את כל התצרוכת – לרהיט ולבד, לתמונה או לפסל וכדומה. באמצעים טכניים משוכללים יפיצו את התוצרת בממדים רחבים. למשל, מיצירות פיקאסו או ארכיפנקו יעשו עשרות אלפי רפרודוקציות טובות…"[9]). בית-החרושת מחליף ויחליף את האדם, מנבא בן-צבי.

 

אם כן, האמנות המערבית (מבחינת בן-צבי, אמנות אירופאית. עדיין לא ניתנה הדעת לתרבות אמריקאית) מצויה במשבר חמור. האמן המערבי מגיב לה בדרכי מילוט שונות – מהזיקה לארכאיזם (פיסול ארכאיסטי), דרך התמסרות לתת-ההכרה (אמנות סוריאליסטית), או דרך הסגידה לפרימיטיביזם (שבמסורת האפריקניזם של פיקאסו, בראק וכיו"ב) ועד לחלום הסוציאליזם (של הריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי וגרורותיו בארצות אחרות). לבן-צבי אין ספק במגבלות של כל הדרכים הללו: "אין הרגשת שלילה זאת מספקת כדי לשמש כוח דוחף לחיפושי מטרות וכיוונים של ממש, ואין בה כדי לפתור אופקים לאמנות בעתיד."[10]

 

בנקודה זו בדיוק שוכן הסיכוי של האמנות הישראלית בבחינת תשובה כפולה – הן לשאלת זהותה התרבותית של החברה הישראלית והן לבעיית מצוקתה של תרבות המערב. אמנם, אין בן-צבי מנסח זאת במפורש, ולבטח אין בדבריו משום יומרת ה"אור לגויים", אך בהחלט ניתן להבין, שהיקלעותה של האמנות האירופאית למשבר הרציונליזם, הדמוקרטיה והטכנולוגיה מציבה את התרבות והאמנות הארצישראליות-יהודיות החדשות בעמדת יתרון: "במובן זה שרויים אנו, היהודים בישראל, באווירה אחרת. מצבנו טוב יותר, מאחר שאנו עומדים לפני התחלת חיים תרבותיים חדשים. (…) עם תחייתנו (….) עלינו ללמוד לקבוע את עמדתנו לכל דבר מתוך נקודת-המוצא של התחדשותנו הלאומית."[11]

 

מהי עמדה חדשה זו של התרבות והאמנות בישראל? לפי בן-צבי, באורח מפתיע, קודם כל, נדרש ניסוח הדרך הרעיונית, ורק לאחר מכן תבוא יצירת האמנות[12]: "יותר משיש ליצור אמנות, יש לחפש ולברר ולתהות על המטרה."[13] בכל מקרה, הדרך מובילה, ראשית כל, מזרחה: "צור מחצבתנו, כעם וכתרבות, הוא המזרח. מובן מאליו כי דבר זה צריך להשתקף ביסודות האמנות שלנו." בה בעת, וכפועל-יוצא מכל האמור לעיל, התחברות מחדש עם השורש המזרחי אומרת אמירת "הן" לעקרון הסמל: "להגדיר דבר בהיקפו – משמע: לדעתו ברור; לדעת דבר ברור – משמע: ליצור שקט מולו; לחיות עם דבר שהוא סמל בגיבוש מוחשי – משמע: שותפות במלחמה עם הכוח שסמל זה מייצג."[14] אם כן, בן-צבי מאמץ תפיסה מטאפיזית, הנושאת הדים מזרחיים רחוקים, הדוגלת בידיעת דבר לעומק מהותו באמצעות התקשרות נפשית עם יסודו הסמלי של הדבר. זוהי התחברות הבוראת שקט, שקט שהוא התשובה ל"עולם דינאמי עד לשיגעון", המאפיין את חי המערב, חיים גשמיים של "מציאות השמה לאַל כל מחשבה וכל חזון." בהתאם, בן-צבי מתריע מפני התבטלותה של האמנות הישראלית בפני המערב: "אסור לנו למלא כאן במזרח תפקיד של סרסורי תרבות המערב בימי מבוכתה הגדולה של תרבות זו, שחדלה ליתן כל תשובה ופתרון לחיי האדם…"[15]

 

המשימה היא, קודם כל, הבטחת שלווה רוחנית בעולם דינאמי, מטורף, מסוער: "אין שום מקום סגור, שבו ימצא האדם מנוחת רגע בריצת-אמוק זו. יש להפסיק את הקשר בין הפנים והחוץ, לשם מתן שלווה לנפש האדם." האמנות הארצישראלית החדשה תהייה אמנות של שקט, של רוחניות סמלית, של עין פנימית, של מאגיה ושל קדוּשה שהוחזרה ליושנה.

 

דומה, שבן-צבי היה סגור בעולמו הפנימי והתעלם במופגן ממהלכי האמנות הישראלית בתחילת שנות החמישים (בן-צבי הלך לעולמו ב- 1952, שלוש שנים טרם פרסום הגיגיו), מהלכים שהוכיחו פנייה למערב ויצירת אמנות מופשטת שברובה חפה מטרנסצנדנטליות. וסיכם חיים גמזו את רעיונותיו של הפסל הירושלמי: "את הקדושה שנשללה מן האמנות רצה בן-צבי להחזיר. כי לא לתענוגו של יחיד צריכה האמנות להיות מכוונת, אלא להשראתו של כלל, לחינוכו של ציבור, לגיבוש נפשו של דור. באמנות כזאת עשוי הכאב להיות מחשל אופיו של האדם. (…) יש להביא לכלל ביטוי את הדווי שנצבר בפנים הנפש. יש לגלמו בצורה של ממש … שיעמוד מחוץ לאדם."[16] דומה, שהכאב, שבן-צבי מתכוון לו, יותר משהוא כאב קיומי, עניינו משקעים שבעקבות מלחמות-העולם והשואה.

 

פעם נוספת, נתיב הסמל הוא התשובה. ובלשונו המפורשת של בן-צבי: "ייקבעו סימנים וסמלים אמנותיים בכל מקום ומקום, פרטי וציבורי, שיבטאו את הרגשת הכאב הזה בנפשנו. ויהיו אלה לעינינו ויעמדו הרגשותינו אלה ברורות ומוצקות לפנינו, כדי שלא יתערבבו ולא יתבלבלו בתוך החיים הסוערים סביבנו."[17] מבחינה מעשית, תרגם בן-צבי את רעיונותיו אלה לחלום על אודות "מִקְדָשֵי-אידיאה", מבנים ציבוריים המכוונים לגילומה של אידיאה סמלית בחומריות פלסטית. כאן יוכל היהודי להתייחד עם האידיאה, רחוק משאון החיים, מטוהר מהיומיום, חווה את ההכרה השלווה, את הדיאלוג האילם שבין נפש הצופה לבין הסמל המזקק כאב קולקטיבי. דומה, שאת חלומו זה ניסה בן-צבי להגשים לקראת 1950 בקיבוץ משמר-העמק ב"יד לילדי הגולה".

 

זאב בן-צבי קיבל על עצמו את עול המשטר הצורני המודרניסטי, אך מאן לוותר על התוכן. יתר על כן, בקבלו את עקרון הביטוי האישי החופשי של האמן, הוא דחה את התפיסה הקאנטית המשחררת את האמן מעול האידיאה החברתית. שכן, הן ברמת הכאב הקולקטיבי והן ברמת הסמל האידיאי המייצג כאב זה, מהלכו האישי-חופשי של האמן מאחדו עם מהות אובייקטיבית וקולקטיבית בה בעת, שאותה משרת האמן.


[1] זאב בן-צבי, "הרהורים על אמנות", "במות", א', אוגוסט 1955, עמ' 97.

[2] שם, עמ' 100.

[3] שם, עמ' 101.

[4] שם, עמ' 102.

[5] שם, עמ' 104.

[6] שם, שם.

[7] זאב בן-צבי, "האמנות בתוך התרבות הרציונליסטית", "במות", ב', 1955, עמ' 216.

[8] שם, עמ' 217.

[9] שם, שם.

[10] שם, עמ' 218.

[11] שם, שם.

[12] חיים גמזו הסתייג מגישה זו של זאב בן-צבי, והזהיר מפני הקדמת אידיאולוגיה למעשה אמנות. ראו דבריו במבוא לספרו, "הפסל בן-צבי", הוצאת הצבי, תל-אביב, 1955, ללא מספור עמודים.

[13] שם.

[14] "מדברי זאב בן-צבי", בתוך ח.גמזו, "הפסל בן-צבי", שם.

[15] שם.

[16] חיים גמזו, שם.

[17] שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: