שטרייכמן: ספינות הלאום

                שטרייכמן: ספינת הלאום

 

בשנת 1958, במלאת עשור למדינת ישראל, צייר יחזקאל שטרייכמן מתוות למספר ציורי קיר. הידוע שבהם הוא זה שהוצג ב"תערוכת העשור" בבנייני-האומה, ירושלים: לפי דיווחה של גילה בלס ב- 1980 ("אופקים חדשים"), שטרייכמן צייר על חזית האכסדרה של אולם הכניסה ציור בן שלושה חלקים, האמור להמחיש את הפסוק – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת": א. נוף הארץ ב. כוח המגן  ג. כוח העשייה. ציור-הקיר, שממנו לא נותר כל זכר ושום צילום שלו לא נראה עד כה, שימש לא פעם הוכחה נוספת למורכבות של קבוצת ההפשטה הישראלית, "אופקים חדשים", שהניפה את דגל לשון הצורה האוניברסאלית, אך התקשתה להשתחרר מתביעות הממלכתיות של המדינה הצעירה.

 

עתה, משיצאו לציבור ציורים רבים מעיזבונו של האמן, אפשר שמתחוור ציור הקיר הנ"ל ואפשר שמתגלה אף יותר. כי, באותה שנה עצמה, צייר שטרייכמן בצבעי מים לפחות שתי מתוות מופשטות למחצה  לקראת ציור קיר בנושא נוף אילת – מיחבר עליז, זריצקיי למדי, של סירות מפרש, גלים, הרי אדום, נוף תת-ימי (עם צורות אמבואידיות), עיגולי שמש אדומה ועוד. איני יודע אם המתוות הפכו לציור קיר של ממש. מה שברור הוא, שהם צוירו במקביל למספר מתוות נוספים, אף הם מ- 1958, בהם שילב שטרייכמן ערכים מופשטים עם סמליות לאומית רבת עזוז. כוונתי לסדרת שלושה מתוות בצבעי מים, המעצבים ציור בן שישה לוחות והמייצגים, מצד ימין, דמות מונומנטאלית של גבר הניצב וקודח באדמה; מצד שמאל, דמותה של אישה יושבת ונוטעת שתיל; ואילו במרכז מעוצב הר מצדה כספינה קדומה.

 

את דמותו המושטחת-מופשטת של הגבר ההרואי עיצב שטרייכמן כמרקם משולשים וצורות זוויתיות המאוזנות מימינו על ידי צורה גלית אנכית. זהו טיטאן המניף זרועותיו ואוחז במקדח, חציו בגוון אוקר (או בז') וחציו אפור (או ירקרק), כאשר ידית המקדח אף נראית באחד המתוות כמין טלסקופ של מודדי שטח. הגבעה, שעליה ניצב הגבר המיתי הזה, מתומצתת כמשולש שחור או כשילובם של שחור ואוקר (או אפור). לאישה, משמאל, נוכחות ניאו-קלאסית, חרף ההפשטה הרבה: זוהי דמות "תנ"כית", החצויה לאורכה בין סגלגל לצהבהב. גבעול השתיל שבידיה עולה כאנך דק עם מספר עלים ירוקים בקדקודו.

 

אך, בין "הבונה" לבין "הנוטעת", המייצגים את מפעל העשייה הציונית כמיזוג של קדמוניות ומודרנה, בולט הנוף המופשט על פני ארבעה הלוחות המרכזיים: שפתו המופשטת של שטרייכמן נראית כאן חייבת לזו של מרסל ינקו, כאשר "ספינת הלאום" המדברית מורכבת מתצורות המזכירות מפרשים או אהלים ו/או מבנה משונן דמוי חומה, ועוד. כך או אחרת, ה"ספינה" משיטה את הר המצדה מתחת לעננים כמו מכריזה: "שנית מצדה לא תיפול!". לספינה מראה עתיק, ובאחד המתוות היא נראית כדימוי ארכיאולוגי של ספינות תרשיש. בנקודה זו, בולטת הסמיכות לציורי קיר של ספינות מזרח-תיכוניות קדומות שצייר אהרון כהנא במחצית שנות החמישים. נזכיר: זריצקי, ינקו וכהנא היו כולם חברים ב"אופקים חדשים", לפחות עד שנת 1956. עוד נציין: הדימוי של "ספינת המדבר", דהיינו – עיצוב נוף המדבר בצורת ספינה, מוכר מציורים מעט מאוחרים יותר של חברי "אופקים חדשים", דוגמת יוחנן סימון ומרסל ינקו.

 

באחד המתווים הנדונים, האותיות שי"ן וטי"ת ("שטרייכמן"?) מופיעות כמשא של הספינה העתיקה, שמשמאלה מעין סירת מפרש. האם יצגו המתוות הללו את ספינות שלמה וחירם המפליגות מנמל אילת? האם הנוף האילתי של המתוות לקיר האחד נענה במתוות ה"לאומיים" יותר של קיר שני? בירור במשפחת האמן מעלה, שעסקינן בציורי הכנה לציור הקיר ב"תערוכת העשור", מה שפותר חידה בת כחמישים שנה. בה בשעה, נותרת השאלה, כיצד שולבו המתוות ה"אילתיים" עם המתוות של "ספינת מצדה".

 

תהא התשובה אשר תהא, שטרייכמן מתגלה בציורים הללו כצייר, שבחלק מציוריו, סרב להפריד הפרדה דיכוטומית בין ערכים ציוריים "טהורים" (מופשטים) לבין ערכים קולקטיביים שבשירות האומה. בפרק בשם "צייר ישראלי, צייר ציוני", נגע יונה פישר בנקודה זו , אך לא התייחס למתוות הנ"ל, אשר רק לאחרונה הגיחו מעיזבונו של האמן.

 

חמישה מתוות נוספים, שראו זה עתה אור במצב רעוע למדי מלמדים, ששטרייכמן בחן מספר אופציות לקראת ציורי הקיר של "תערוכת העשור". כך, ב"סקיצה של התוכנית לחג העשור בירושלים, בנייני האומה, 1958" – כפי שרשם האמן בשולי מתווה נוסף, אנו פוגשים שפה סמלית שונה מזו שפגשנו לעיל. כאן, לאורך מתווה צר וארוך בצבעי מים, שילב הצייר דימויים פיגורטיביים סמליים, בעלי נוכחות אמבלמאטית ואף הראלדית, ביחד עם קומפוזיציה מופשטת, דינאמית וססגונית, חלקה שטוחה וחלקה תצורות פרספקטיביות. גור-ארי יהודה רשום מצד ימין של המתווה במתכונת "חותם מגידו" (700 לספירה). צורות מכאניות מקשרות אל דמות מופשטת של פועל הנושא משא על גבו. אוהלים (מעברות?) נראים במרכז המתווה ולשמאלם נחש גדול, שמתחת לו מאזני משפט ומשמאלם גבעולי חיטה. שמאלה מאלה נאתר עצי תמר ולמרגלותיהם ערימת פירות; ואילו בקצה השמאלי של המתווה נמצא צבי או איילה מדלג(ת) ושני סוסים הסוגרים את ה"קיר". הדעת נותנת, שלא פחות מייצוג התרבות והטבע בישראל בת העשר, שטרייכמן סימל במתווה לקיר את כוחות העשייה בארץ ואפילו משרדי הממשלה: הביטחון (אריה), התעשייה (הפועל), הקליטה (אוהלים), הבריאות (נחש), המשפטים (מאזניים), החקלאות (עצי תמר), הדואר (הצבי) והתחבורה (הסוסים?).

 

במתווה נוסף (אף הוא בצבעי מים) מאותה סדרה של 1958 התנסה שטרייכמן בכיוון שונה. במיחבר המשלב השטחה קוביסטית-סינתטית עם ארכיטקטורה תלת-ממדית, עיצב הצייר, מימין, נוף ימי של גלים מתחת לשמש קוצנית גדולה; וכנגדו משמאל, מראה עיר מזרחית וכד גדול. את מרכז המיחבר, מתחת לדימוי של כתר מרחף ("ממלכתיות"), חילק שטרייכמן לשניים: מלמעלה, גור-ארי יהודה רובץ וחושף שיניו בשאגה, בעוד מתחתיו זוחלת דמות מעונה ונושאת משאה: האם מייצגת הדמות את זיכרון הפליט היהודי ואת סבל הגלות (הן קשה להאמין שהצייר יהיו לייצג את הפליט הערבי במרכז ציור הנועד לחגיגה לאומית ישראלית)?

 

מעולם לא נקרע אמן ישראלי בין "אמנות למען אמנות" לבין "אמנות למען החברה" כפי שנקרע שטרייכמן במתוות הנדונות לקראת "תערוכת העשור". ואם אין די באלה, שני מתוות נוספים בנושא "מרבד הקסמים" (הכותרת מצוינת בכתב ידו של האמן בשולי עבודותיו) מחריפים את הדילמה. באחד מהמתוות – המתייחסות, מן הסתם, לעלייה התימנית הידועה מ- 1950-1949 – יריעת בד מרחפת בגליות בין ציור פסיפסי של עיר מזרחית לבין מבנה של גשר ברזל מודרני. במתווה האחר, יושב איש על מרבד מעופף מצד ימין של הדף, כשהוא מעופף לרקע נוף בלתי מזוהה. במרכז, קומפוזיציה מופשטת של סימני חומות העשויות לסמל את ירושלים; ואילו משמאל, סימנים של מבנה גשר הברזל המודרני ואותיות שי"ן המרחפות מעליו. מדינת ישראל מסומלת, אם כן, בידי שטרייכמן כאחדות ניגודים של מזרחיות עתיקה ושל קידמה טכנולוגית, ולישראל זו מגיע מרבד הקסמים מגלות תימן.

 

לעומת האמור, מתווה נוסף של שטרייכמן מאותה עת, ככל הנראה ציור-הכנה בצבעי מים בעבור אחת מאניות צי"ם ("תיאודור הרצל"? "ירושלים"?), מייצג מיחבר קוביסטי מופשט האופייני לציורי שטרייכמן ממחצית שנות החמישים. הציור המלבני האופקי משלב בדחיסות דקורטיבית נוף (סימני שמש וירח מעל) וענפים (העלים בצבעים שונים) ואולי גם דמות מופשטת של אישה מצד ימין. דומה, שבמתווה זה שמר שטרייכמן אמונים לערכי שפתו האמנותית, מבלי לנסות להתפשר עם תכנים לאומיים ומבלי להיכנע ל"דין התנועה". מכאן ואילך, יימנע שטרייכמן מהפח היקוש של הזמנה לתערוכות ממלכתיות ויתרכז ביצירה בסטודיו בין עצמו לבין סורגי החלון המפורסמים שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: