שורשים ועקירה

                    שורשים  ועקירה

 

דימוי השורש הצמיח מטאפורות רבות בשדה השפה העברית: אנו מרבים לדבר על "שורשן של מילים", על "שורש הנשמה", על "שורש כל רע", על "אדם שורשי", על הסתגלות כעל "הכאת שורש", על סילוק רע כעל "עקירתו משורש" ועל העמקה כעל ירידה לשרשו של עניין". אך טבעי, אפוא, שהאמנות – מרחב אוהד מטפורות – לא תיוותר אדישה לפוטנציאל של דימוי חזותי זה ותשריש בו. בהתאם, פה ושם נתקלנו בדימויי שורשים באמנות הישראלית, בין אם ככותרת שהעניק פנחס ליטבינובסקי בשנות השבעים לסדרה של ציורים ארוטיים – אורגיות מופשטות תרתי משמע – שנקראו "שורש-החיים", ובין אם באיור שחור-לבן שאייר שאול ראסקין (האמן האמריקאי היהודי שהרבה לצייר גם בארץ) ב- 1940 לפסוק מ"פרקי אבות" (ג'): "…כול שחוכמתו מרובה ממעשיו לְמה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו על פניו…"  ברישומו, ראסקין ייצג יהודי ניצב סמוך לעץ עקור, ששורשיו מסוערים ברוח עזה. יש, שמטפוריקה של השורש, בבחינת מקורו הנעלם של דבר, הביאה לפעולה סביבתית, דוגמת חברי קבוצת "תו", שחפרו ב- 1997 (בניצוחו של האדריכל, ראובן כהן אלורו) אל מתחת לעץ זית מת בעין-הוד והזמינו את צופי הבייאנלה המקומית אל תוך מנהרה בה נחשפו השורשים.

 

אך, השורש שאליו אנו מכוונים במסע-השורשים שלנו לאורכו של מאמר זה הוא שורש אחר, השורש הלאומי. זהו השורש שעליו סח הנביא ישעיהו באומרו: "שורש ישי אשר עומד לנס עמים." ("ישעיהו", י"א, 10), שהוא שורשו של הנצר המשיחי, כמובן, אשר גם "יַעַל כיונק לפניו וכשורש מארץ ציה." (נ"ג, 2) עדיין במאה ה- 11 נדרש שלמה אבן-גבירול לשורש משיחי זה בכותבו: "שורש בנו, ישי, עד אָן תהי נקבר?/ הוצֵא לך פרח, כי הסתו עבר!"

 

האסתטיקה הציונית לא החמיצה את השורש הלאומי הנדון, וברגישותה הבוטנית-הסמלית זיהתה את דימוי השורש כסמל כפול של עתיקות והתחדשות של הצמח-העם. כך, עוד ב- 1905 עיצב אפרים משה ליליין, גדול האמנים הציוניים המוקדמים, תו-ספר לאוטו וארבורג, העסקן הציוני החשוב ו… הבוטניקאי, ובו עטף את בתולת-ציון בצמחייה רבת פיתולים יוגנדשטיליים, ששורשי קרקע ושורשי אוויר מסתרגים ממנה. כמו ייחס לוארבורג – מי שמונה באותה שנה לעמוד בראש הנהלת "בצלאל" הברלינאית – את השניות הציונית המקווה של רוח ואדמה: איש-הרוח, המדען, הוא גם איש הקרקע הארצית, בה במידה שהעם, זה שנודע ב"עסקי-האוויר" וביניקתו הדתית-רוחנית ה"מרחפת", יקום ויכה שורשיו בקרקע לאומית. שלוש שנים מאוחר יותר, חזר ליליין לדימוי השורש הציוני, עת ייצג את "יישקני מנשיקות פיו" של "שיר-השירים" (אחד מאיוריו לתנ"ך) כחיבוק ארוטי סוער המוקף בעצים רכים בתבנית שער מורי והמתרחש לרקע גזע עתיק חשוף-שורשים. כמו הכריז ליליין, שתקומתו הלאומית החדשה של עם ישראל העתיק והבלתי משריש היא גם תקומה ארוטית, אישור גופניותו של עם במו אחיזתו בקרקע, הכאת השורשים בה.

 

מפעל ההגשמה הציוני נתלה, אכן, בעץ הנשתל באדמת המולדת. "היהודי החדש", ובעקבותיו – הישראלי, שב ויוצג בדמותו של ילד רך בשנים הנוטע שתיל-עץ. כזו היא כרזה שעיצב ב- 1958 המעצב הבריטי הציוני הנודע, ג'ורג' הים, לכבוד "חג העשור" הישראלי: ילד קט, בכובע-טמבל, כורע על ברכיו סמוך לשתיל הטרי והוא כופת את הצמח למוט-תומך. לא במקרה אימצה כנסת ישראל את ט"ו בשבט כיום חגה (כשם שלא מקרית ההחלטה הציונית לחגוג את החג הזה, שאינו חלק מהמסורת היהודית). שהמפעל הלאומי כמוהו כהינטעות באדמה. עוד ועוד ציורים של ילדים שותלים עצים עוצבו באמנות ישראל, ובכולם – הטמנת השורש הרך באדמה מסמנת את התקווה להכאת השורש הלאומי. זו הסיבה מדוע עיצב זאב רבן ("חגינו", 1928) את פעולת השתילה בידי הילדים למרגלות מגדל-דוד דווקא ומדוע הלביש את אחד הילדים בתלבושת "חלוצית". וזו גם הסיבה מדוע – בציור אחר שעיצב רבן (שנות ה- 30?) בעבור "הקרן הקיימת לישראל" – חלוץ מבוגר ניצב ליד הילד עת מוטמן השתיל בבור. העציצים הניצבים על הקרקע בשני הציורים הללו אומרים מצב-ביניים של השרשה זמנית באדמה ארעית (מצב-הביניים בין היעדר האדמה של המצב הגלותי לבין אדמת הארץ). בציור (עט וצבעי-מים, שנות ה- 40) שצייר נחום גוטמן נראים דרדקים נושאים עציצים בתהלוכה,שותלים את שתילי העציצים, משקים ועודרים ולבסוף – מחוללים סביב הנטע. מול עליזותו של זה, בולט חיתוך-עץ טראגי שיצר יעקב שטיינהרדט ב- 1933 ובו מבליחה קרן אור משמים חשוכים ומאירה ילד כורע על ברכיו לפני בור, פניו עגומות, בידיו שתיל-עץ הנראה מת למדי (נטול כל עלה), השורשים חשופים, אך השתיל מוכנס אל תוך הבור. ההדפס הוזמן מטעם "הסוכנות היהודית" ואין ספק ששטיינהרדט ביקש לענות באקט השתילה ותקוות ההשרשה לאפילה העולה מאירופה בימים בהם עלה היטלר לשלטון.

 

העציץ עם השתיל הפך לדימוי שגור באמנות הארצישראלית של שנות העשרים, ובעיקר בציורי ראובן רובין. ב"עציץ בחלון" שלו מ- 1923 משקיף המיכל עם השתיל הפרחוני הרך אל עֵבר קומץ ביתנים ואוהלים שהוקמו על גבעות הדיונות של תל-אביב: התחלותיו של השתיל הן התחלותיה של העיר, והשורש המנסה להסתגל לאדמת-הביניים הארעית של העציץ מבטא שלב-מעבר של כל חלוצי האוהלים שמנגד, כמו גם תקווה גדולה לצמיחה והעמקת שורשים. ב- 1926 צייר אליהו ניומן את השתיל בעציץ כשהוא ניצב על שולחן לצד פירות וירקות ומשקיף מבעד לחלון הפתוח אל עבר בתים תל-אביביים מבוססים יותר, הניצבים על שפת-ימה של העיר. הפירות והירקות מצטרפים לתפילת העציץ ושתילו: תפילת ההפריה לעולם שם בחוץ.

 

בדיוקן-עצמי מ- 1923 צייר ראובן את עצמו מול עציץ ובו שתיל פורח ולידו קנקן זכוכית ובתוכו שושן. בידו אוחז ראובן בענף קטן. הרי לנו שלוש דרגות של נתק או של התקשרות לקרקע: בעוד השורש מבקש להשריש בעציץ הארעי, בטרם יועבר לנטיעה של ממש בקרקע, הגבעול הכרות של השושן נטול שורשים והוא נידון לארעיות הגדולה יותר של קנקן המים. פריחתו של השושן אופטימית, כמובן, אך גורלו נחרץ, לעומת הפריחה הפחות מרשימה של שתיל-העץ, אשר עתידו לפניו. למותר לציין, שהענף הזעיר שבידי ראובן מסמל לבלוב, אך דינו גסיסה מהירה. ראובן מהרהר אפוא במצבו מפרספקטיבות שונות של תקווה וייאוש.

 

עוד ועוד ציורים של ראובן משנות העשרים מפגישים אותנו עם דרגות שונות של היקלטות באדמה, לבלוב ופריחה: ב"דיוקן עצמי בגינה" מ- 1924, הלבלוב האקזוטי נמצא בשלבים שונים של היקלטות: עציצים, שתילים רכים ועצים של ממש. דיוקן אורי צבי גרינברג מ- 1923 מציג, בנוסף לדמות המשורר, עציץ פרחוני-אקזוטי מצד ימין ושלושה עצים שנטעו לא מכבר בחולות שמנגד. היוכלו השתילים למעבר הקשה מאדמת העציץ לחול-הדיונה? שאלת ההיקלטות חלה על אנשי מזרח (יהודים ומוסלמים: ראו העציץ הפרחוני בידיה של הבוכרית הארוטית בציור דיוקנה מ- 1924, או את העציץ הפורח שבידי הערבייה העגלגלה והגדולה בציור אחר מאותה שנה. זו האחרונה יושבת יחפה על החולות בסמוך למבנה-קבר מוסלמי: הקבורה באדמה בבחינת ההשרשה הגדולה של הדמות המזרחית, סמל לקשר אותנטי של אדם ואדמה, המגע היחף עם הקרקע כמגע בלתי אמצעי של היליד עם המקום, סמל מבוקש בעבור החלוץ היהודי.

 

מה שונה הוא הסימול הווגטטיבי בשטיח ה"בצלאלי" מ- 1910 בקירוב, בו נראה "אשל אברהם" בצד ימין,  יבש וספק-חי, ואילו בצד שמאל "ארז-הרצל", כאשר הר-סיני מיוצג בתווך. העץ העברי הקדום כמעט ומת, אך הארז מהמושבה מוצא (ארז-המקדש, שלא היה כי אם ברוש, בעצם) מבטיח השרשה עזה וחיונית, אף משיחית (בזיקת הארז להרצל, שנטעו, ולחומרי מקדש-שלמה) לצמח ולעם כולו.

 

כזו היא גם הרקפת שצייר שמואל חרובי בין 1927-1923, על פרחיה, עליה, פקעתה ושורשיה. אמת, הצמח כולו, על שורשיו, מרחף באוויר ללא כל אדמה, ברם משימתו של חרובי ברורה: תיעוד הפלורה הארצישראלית, תיעוד הטבע הארצישראלי בבחינת כיבושו וגאולתו. שיתוף הפעולה האמנותי של חרובי עם מחקריהם הבוטניים של ראובני וצ'יזיק נישא על כנפיים ציוניות המבקשות לנסח את הטבע המקומי כמדע (לצד הרציונליזציה של הטבע המקומי בתלמים המהונדסים היטב). בעבור חרובי, לשורש המצויר מעמד שווה לזה של הפרח, הגבעול, העלים וכו': הפיזיונומיה המלאה והפרטנית של הטבע שלנו.

 

עדיין במחצית שנות הארבעים של המאה העשרים, חוסנם ובריאותם השופעת של חברי קיבוץ בוטאו, לא אחת, בידי יוחנן סימון (אז, חבר קיבוץ גן-שמואל) בקולקטיביות צפופה בגווני אדמה ובסיטואציה של נטיעה (ועדיין, הילד הוא הנוטע את העץ, עת מעליו צומחת המשפחתיות ומתרחבת אל הקהילה הקיבוצית האנונימית יותר. חבר קיבוץ אחר, שרגא וייל (מקיבוץ העוגן), יצר ב- 1954 חיתוך-לינוליאום של נוטע. זה האחרון, את בידיו, טרוד בחפירת בור, עת, מצדו האחד, עציץ ובתוכו שתיל-העץ, ומצדו האחר, עץ וותיק (גזעו דקורטיבי ובין עפאיו עופות למיניהם), ששורשיו הסבוכים גלויים לעינינו (קיפוד נחבא לו ביניהם). השורשים מתפקדים כתשתית היצירה, כ"קרקע" של ההדפס וכסימן לבאות בהקשר לצמח-העציץ שמשמאל.

 

אכן, שורשים, שתילה, אדמה – השילוש הזה, שקודש על ידי תרבות המפעל הציוני, עדיין נוכח ב- 1977, כאשר יצחק דנציגר יזם נטיעה המונית של חורשת אלונים בקלעת-נמרוד שברמת-הגולן, לזכר חליי "סיירת שקד". צילומי הנטיעה מתמקדים, בין השאר, בידיים המכסות על שורשי שתיל-האלון הנטמן באדמת הגולן. עתה, עונה השתילה לקבורת הלוחמים באדמה, ואילו הכאת השורש כמוה כתחיית הקורבן.

 

אלא, שעצים אחרים ושורשים שונים בתכלית החלו מתגלים באמנות ארץ-ישראל של אמני העלייה החמישית מגרמניה ושל קודמיה העולים מאוסטריה: עצים זקנים, גוססים, מתים ועקורים. עץ הזית הישיש, שרשמה אנה טיכו ב- 1935 כבר חלול בחלקו, כולו יבלות ו"ארטריטיס" ווגטטיבי, מצמיח שארית עלעליו מתוך ענפים באים בימים. זהו עץ המתעקש עדיין להיאחז באדמת יהודה הצחיחה, אך עמידתו שקולה לפגעי הזמן שאכלוהו ונקבוהו. העץ של טיכו, שעלתה מווינה ב- 1912, הוא העץ היהודי ידוע-הסבל. ליאופולד קראקוור, אף הוא וינאי שעלה ב- 1924 ואף הוא סופו שהתיישב בירושלים, רשם ב- 1952 את עץ הזית העקור, השרוע למרגלות גבעה מגבעות יהודה, שורשיו גלויים לעין. זהו העץ שהוכרע בידי הזמן, הד אפשרי לשואת יהודי אירופה וביטוי קראקוורי נוסף למכאוב המקנן בנופי יהודה (וראו קוציו המפורסמים). למעלה מחמישים שנים אחריו, תבוא צלמת ירושלמית, בת להורים ממוצא גרמני, עליזה אורבך, ובמסגרת סדרת "אלגיה" שלה לדקלי הוושינגטוניה הארצישראליים, תצלם גזע דקל מוטל מת על חולות קיסריה, שורשיו נרקבים בשמש. יוצאת שואה, ירושלמית באה בימים, ולריה יוהָס, תאמץ את הצילום הזה כבסיס לרישום-עיפרון בו תתרגם את "גופת" הדקל המת לשיירה של יהודים הצועדים ב- 1944 אל מותם בכבשני אושוויץ.

 

דימוי העץ החולה, הגוסס והפגוע יעמוד במרכז ציורים וחיתוכי-עץ של יעקב שטיינהרדט, יליד פולין שהגיע ארצה מברלין ב- 1934. שטיינהרדט הדפיס ב- 1954 חיתוך-עץ של גזע שדוף, ענפיו שבורים ושורשיו גלויים לעין בחלקם. באקוורל מ- 1952, "חלום", מתפתל העץ המת בסערה גדולה, שורשיו כבר חשופים כליל, גופו ושרידי ענפיו אכולים ומראהו דרקוני בנוף האפלולי וכנגד סימני הרס (חלקם מתחבר לצורה, המעלה על הדעת צורת צלב-קרס). בחיתוך-העץ מ- 1952, "סערה", מואנש העץ המת ונראה כשכיב-מרע הקורס לעת לילה.

 

אכן, לא מעט מאותם אמנים, שנשאו לאמנות הישראלית את זכר השואה, סמלוה בדימוי של השורש העקור: ב- 1968, בשחר דרכו הריאליסטית-סימבולית, צייר שמואל ב"ק בצבעי-שמן את ציורו, "הנודד" (או: "השתלה"). על רקע נוף הררי המתמשך עד לאופקים רחוקים, עוצב יהודי חרדי ישיש, לבוש קפוטה ושטריימל, נושא בזרועותיו עץ שבור, שגזעו קרוע ובצמרתו מקננים ציפורים שחורות. העץ האלגורי נשבר, מן הסתם, ב"רוחות-הזמן" הנושאות פורענויותיהן ליהודי הנצחי, שממשיך לנדוד ומתקשה להכות שורש. באותה שנה צייר נפתלי בזם בצבעי-שמן את "עקידת-יצחק", ציור עקידה ראשון שלו בסדרה שתתרחב ב- 1976. "יצחק" של בזם שוכב פרקדן על המזבח כגופה עטופת תכריכים, מציבת-פירמידה לראשו. תכריכיו מצמיחים שיח צבר, אך בידו הוא לופת צמח פרחוני גדול עקור-שורשים. בזם אינו מפריד בין קורבנם של חיילי מלחמת ששת-הימים לבין חוויית היהודי העקור, שהיא חווייתו האישית כעולה מגרמניה. שישראליות, בעבור בזם, היא הסינתזה בין היהודי לבין הצבר, וקורבנם של חיילי צה"ל אינו נפרד ממסכת הקורבן של "היהודי הישן". בציור משנות התשעים, צייר בזם פליט הניצב לרקע אש גדולה, מלאך מרחף מעליו, עת הוא אוחז בידיו בית (אישה נגלית בחלונו) ושיח צבר גדול, ששורשיו העקורים משתרכים באוויר. זהו כבר בזם שעזב את ישראל והתיישב בבאזל שבשווייץ, עיר הקונגרסים הציוניים, נושא עמו תחושות אימה באשר לגורל החברה הישראלית וגורר עמו את זיכרונות הבית ואת חלום ההשתרשות שנגוז.

 

דוד משולם, צייר שעלה ארצה מבולגריה, אף הוא נשא עמו את תחושת העקור: בציורו מ- 1968, "שורשי האופק", פרדס מטיל צלליו בדמות בורות-קבר הנפערים באדמה (מתוך אחד מאלה מגיחה דמות על סולם). גוף צמחי גדול ומוזר מרחף מעל לפרדס ושולח שורשיו באוויר לכל עבר. האם עימת משולם את החוויה הישראלית של הפרדס עם זרותו כעקור-שורשים? ברישום שלו מ- 1970 נראות דמויות מתגודדות בתוך בור עגול, עת מעליהן שטים להם עבים כבדים, נושאים שורשים שנעקרו. ברישום נוסף מאותה עת, כבר נראה הבור ריק מאדם ומעליו הפכו העננים לסלעים כבדים ששורשים תלויים להם מתחת. יותר מחווייתו של עקור, נראה שדוד משולם ביטא בציורו הסמלי את שברו של העם היהודי בעת המודרנית, שבר השואה.

 

אמן אחר ממוצא בולגרי, אברהם אופק, נקט לא אחת, בשנות השישים והשבעים, בדימוי של העץ העקור הנשתל מחדש. באחד מתחריטיו מ- 1965, אנו פוגשים בגבר הניצב סמוך לסירה ניצבת, משמאלה עץ תלת-ענפי (הענפים נגדמו לצורך הנטיעה מחדש) וחלק מהשורשים עודם בוקע מהאדמה. אישה יושבת על הקרקע סמוך לגזע העץ. הסירה והעץ של אופק זוכרים את העקירה מהמקום האחר. עתה, הם עומדים וממתינים להיקלטות במקום החדש, מקומם של הזכר והנקבה, מקומו של האמן.

 

אמן-עולה אחר, יוסל ברגנר, צייר ב- 1958 ארבעה סלקים על שולחן, זאת ותו לא. אלא, שאלה האמונים על שולחנותיו של ברגנר, יודעים שהם יהפכו למזבחות. ועוד הם יודעים, שהמטבח הברגנרי הוא עולם שנידון לגירוש ולגלות. לפיכך, הסלק, על זנב-שורשו הארוך, אינו אלא היהודי, והתגודדותם של ארבע פקעות-הסלק, יותר משמכינות אותנו ל"בורשט", מכשירות את תודעתנו לקראת פורענות חדשה, שבגינה תיאלץ הרביעייה לצאת למסע אינסופי של נדודים, על שורשיה העקורים. וראוי היה להשוות את שורשי הסלק של ברגנר לשורשי הצנונית והבצלים שצייר בשנת 2000 מאיר פיצ'חדזה (מי שעלה ארצה מגרוזיה ב- 1973), כשהם מונחים על מזוודותיו של פליט. עקירה.

 

לאור האמור, תובן ביותר פעולה שביצע פנחס כהן גן ב- 1974, עת בא אל ערוגת גזרים ועקר את כולה. הגזרים העקורים, שורשים כתומים שנשלפו מהקרקע, מצולמים כאמירה מטפורית על תחושת הזרות הקיומית, הפליטות והעקירה שחווה בישראל האמן הצעיר, יליד מקנס שבמרוקו.

 

השימוש הביקורתי במטפורה של השורש החריף מאז שנות השמונים, כאשר אמנים החלו קושרים בשורש העקור ממד של ביקורת החוויה הציונית. ב- 1999 הציג דני קרוון בתוך אולם מוזיאון פֶּצ'י שבפראטו, איטליה (ומאוחר יותר, ב- 2002, במכון לאמנות מודרנית בוולנסיה שבספרד), שני עצי זית סמוכים זה לזה: האחד שתול בתוך ערימת אדמה בצורת חרוט, השני תלוי מהתקרה במהופך, שורשיו העקורים כלפי מעלה וצמרתו כלפי מטה. עץ הזית, סמל האחיזה בקרקע, שענפיו נוכסו לסמל מדינת ישראל ואשר מתקשר בתודעה לשמן מנורת המקדש ולסמל השלום (יונתו של נוח), הפך ברבות השנים לסמלם של ישראלים ושל פלסטינאים ולמושא קונפליקטואלי במאבק על ההתיישבות ביהודה ובשומרון. מתנחלים עקרו ועוקרים כרמי זיתים פלסטינאיים, בעוד אלה האחרונים מכריזים בעלות על שטחים באמצעות נטיעת כרמי זיתים. ביצירתו של דני קרוון, עץ הזית הנטוע שימש סמל לשלום בין עמי המזרח-התיכון, עוד מאז נטע ב- 1976 עץ זית במסגרת תצוגתו בבייאנלה בוונציה. עתה, הדואליות של הנטוע העקור מקוננת על חלום השלום שנגדע/נעקר באלימות המזרח-תיכונית הבלתי-תמה, כשם ששולחת אצבע ביקורתית כנגד היעדר מדיניות שלום אקטיבית דיה מצד ממשלת ישראל.

 

ב- 1987 שהה האמן, ציבי גבע, בניו-יורק ואת געגועיו הביתה ביטא, בין השאר, בציור של גלעין אבוקדו הנתון בכוס מים והמצמיח גבעול ושורשים. אלא, שתמונה ביתית צנועה ותמימה זו נשאה עמה ביקורת במספר רבדים: פרי האבוקדו, בבחינת פרי לא אותנטי של המזרח-התיכון ואשר יובא ארצה ממרחקים, הופך סמל לזרות, שמסומלת לא פחות בשורשים החשופים שבכוס. הגפרורים הנעוצים בגלעין מבטאים אלימות כלפי הפרי המתאזרח, כאשר הצבתו בכוס מים החזירה אותנו אחורנית לשלב טרום-עציצי של אין-קרקע. דומה, שציבי גבע מבטא בציורו תחושה של ניכור מצדו של יליד הארץ וחבר קיבוץ.

 

מעניין להשוות את שתיל האבוקדו הנ"ל של גבע לציור ריאליסטי שצייר דוד ניפו ב- 2006 ואשר מייצג ענף קקטוס הנתון בקנקן מים. שוב, השורשים החשופים מנסים לצמוח אל תוך המים, בעוד הענף השבור מסמן נתק (המעלה בתודעתנו שיח קקטוס קרוב – הצבר, סמלו של יליד הארץ). האם מסמל ניפו בציורו את משבר ילידי הארץ החשים כמי שנותקו ממקור ומאדמה ומבקשים לשוב ולהצמיח שורש?

 

שורשי הביקורת והמשבר הללו הלכו והחריפו, ככל שהעמיקה הכרה פוסט-ציונית ואופוזיציה פוליטית בהכרתם של האמנים הישראליים, כמעט כולם בצד שמאל של הקיטוב הפוליטי בישראל. בעבור חלקם, שבר לאומי התמזג בשבר אישי. בראשית שנות השמונים, צייר משה גרשוני בטכניקה מעורבת ציור נטול-שם, בראשו מגן-דוד שחור, במרכזו להבות אדמדמות, בתחתיתו סימן-שאלה לבן ומשני עבריו, סמוך למסגרת-האבל השחורה של הציורים, שני עצים שחורים כפחם, שניהם נראים ספק-ברושים וספק-להבות שפחמו. העץ הימיני עקור ושורשיו כמו מהלכים על הקרקע כרמש נורא. גרשוני של תחיל שנות השמונים נמצא בעיצומו של משבר אישי חמור המלווה ברדיקליזציה פוליטית. ברושיו של ואן-גוך, שנראו לאור כוכבים, מופיעים עתה כאמבלמות של מוות מתחת לכוכב הלאומי האפל, המחובר ביצירת גרשוני דאז לאבל על מותם של חיילים ולזיכרון השואה. השורשים העקורים של העץ השחור מחזירים אפוא את המפעל הציוני למצב של גלות ולתחושת אובדן האחיזה בקרע הלאומית. לבטח, כזה המסר עת מורחבת היריעה אל ציור נוסף של גרשוני מ- 1981, "עץ נעתי", בו (עדיין בטכניקה מעורבת) מופיע העץ הימיני כשהוא עקור ובצבע דם (שורשיו וענפיו כוורידים). מאחורי צמרת העץ מתנוסס "דגל", דגל החיילים, דגלו הפרטי של גרשוני בסאגת הגבורה, הקורבן והארוס ההומו-ארוטי. הלהבות האדמדמות  שבמרכז עשויות לתפקד גם ככתמי דם, אך העין נתפסת בעיקר למילות שירו של זאב חבצלת, "עץ נטעתי", הרשומות בידי גרשוני בצבע אדום:

"לאדמתי אמרי כך:/ אני ואת/ קשורים לעד,/ הנטע הרך/ יגדל ויצמח."

 

הרי לנו, אם כן, תשובה קטסטרופלית לתקווה הלאומית הגדולה שבסימן הילד הנוטע בימי ראשית המפעל הציוני. בין השנים 1994-1991, צייר אבישי אייל את ציורו, "גני". כאן, אינספור שורשים עקורים גודשים בצבע דם – כמוהם כעורקים וכוורידים באיבר ממאיר כלשהו – משטח דמוי לוח-ציירים. שני כלי עבודה מזכירים לנו שעסקינן ב"גינה", אך חור ה"פאלֶטה, אותו נקב המיועד לבוהן, מזוהה על ידי הצייר כאחת מאותן "אָגָנות" שלתוכן היזו הכוהנים בבית-המקדש את דם הקורבן. הגן הפורח הפך, אם כן, לגן של עקירת עצים, עקירת אבר נגוע וקורבן. "יש פה את עניין העקירה", מאשר אבישי אייל ומתכוון לתחושת זרות ורחק. ב- 1994 הוא הציג במסגרת "אירועי תל-חי" ציור בצורת תג של חטיבת "גולני", אלא שאת עץ האלון הירוק שבמרכזו הפך על ראשו, כך ששורשיו הונפו אל-על. מסביב לאמבלמה של העץ העקור-הפוך (השווה לזית של קרוון) כתב אייל באותיות דפוס: "גולני", "גלילי", "גלותי" ובזאת פירש את הסמל המרכזי כסמל של פרידה מ"היהודי החדש" ואישורו מחדש של מצב יהודי "ישן".

 

ברובד שונה, נפשי יותר ופוליטי פחות, הרבה שורשים נראו בציוריה של נורית דוד מ- 1992. לדוגמא, ציורה, "טיט", מחולק אופקית לשניים ומכפיל עצמו כבתמונת ראי את דיוקנה העצמי של הציירת (הנשקף בראי עגול), מצעי מיטה ועוד. צמד נעליים, או עקבות נעל, חוזרים כאן אף הם ומלמדים על המסע האלגורי שעורכת האמנית בכל סדרת ציוריה למפגש מחודש עם עברה, ילדותה, משפחה, אביה. אך, בעוד המחצית הימינית של הציור גדושה בעלוות עץ, מחציתו השמאלית גדושה בשורשים המסתבכים זה בזה. כאן, במקום בו גם דיוקנה העצמי של נ.דוד טושטש וכמעט נגוז, נעקרו גם השורשים, שהם שורשיה של האמנית שהיו נטועים בילדותה. ודומה, שהמסע אל הידיעה העצמית בעבר, מסע פסיכואנליטי במהותו, אינו צלח.

 

אך, המשברים הפוליטיים והנפשיים הנ"ל משנות השמונים-תשעים הם כאין וכאפס לעומת השטניות שהחלו ציירי ישראל לייחס בשנות האלפיים למטפורה של השורש. שעתה, הפך השורש ל"שורש כל רע": בשנת 2000 צייר לארי אברמסון שורה של ציורי-שמן בהם מככב שורש. עתה, שילב את צורת השורש השחור במספר דימויים שחורים נוספים, כולם אלגוריים, והעניק להרכב שמות של שֵדים ממסורות קבליות. כך, שורש שחור הזדנב לו מתחת למלבן אופקי שחור, מעין אצטבה, שעליה הוצבה כף רגל שלדית שחורה. היה זה סְנְסנוי, מאותם שדים שנולדים ללילית מחמת קֶרי-לילה. "סנסנוי" ריחף לו בריק אפרפר, שכמו הוכתם בזרע, מעין טבע דומם אבסורדי המאותת מוות (ולו בגין זיקתו לשלד). השד "סְנוי", למשל, נולד באותה שנה כזנב-שורש שחור לאותה אצטבה מלבנית שחורה, שעליה לא הציב הפעם אברמסון כל דימוי נוסף. מכירי יצירת אברמסון יודעים, שהמאמץ של העצמים בציוריו לכונן גוף אנכי הוא המאמץ להשתקמות, לאישור החיים. עתה, הריחוף בריק והיעדר כל גוף ניצב אומר הודאה בתבוסה. השורש אינו אלא זנב של זרעון שלא יָפרה לעולם. בציור, "כתם עיוור", אף הוא מ- 2000, זורח נגדנו הסהר העגול כמו היה ביצית נשית, שלתוכה חודר עתה השורש-זרע. אלא, שאצל אברמסון, הירח-לונה הוא נשיות עקרה (אור הירח מושאל מאור השמש) ופעם נוספת, השורש הוא הבטחת חיים שאכזבה.

 

השורש הדיאבולי העמיק בישראל באדמת שנות האלפיים: עתה הוא הופיע כדימוי אמביוולנטי של מנדרגולה (שורש האון הגברי) ושל גלל-צואה, אחוז בידו של "פרנקומס", גיבור ציוריו של רועי רוזן מ- 2003. פרנקומס של רוזן הוא דמות הרמאפרודיטית שהתחפשה לחסיד ואשר, לכאורה, צוירה ב- 1930 בידי ז'וסטין פרנק, אמנית סוריאליסטית יהודיה שהאמן בדה מלבו. השורש שבידי פרנקומס יספק חיים להוויה מורבידית של צללים מאיימים (עץ יבש, גיליוטינה). בציור כרזתי מקביל, הנושא אף הוא את הכותרת "פרנקומס", מרחף השורש לבדו, כמו ייצג את תמציתו של אמן המופע היהודי, האימפוטנטי והאנאלי בה בעת.

 

הנה כי כן, זה הוא השורש העברי בשנות האלפיים: רע, שקרי, דמוני. במיצב סביבתי בשם "פרישה" (גלריה "נלי אמן", 2005), שהציגה זיוה קרונזון – אמנית ישראלית החיה בניו-יורק מאז תחילת שנות השבעים – נכחו גם שלושה שורשי עץ עקורים, דמויי גופות מרוטשות, שהשתלבו ברוח הקטסטרופה של המיצב כולו. קרונזון, שאביה נהרג במלחמת העצמאות, נושאת אל כלל יצירתה תודעה חריפה של הרס בית, עקירה ואסון, הנגוע אף הוא בזיקה לשואה. ענפי העצים שלה ניצבו בשורה על הרצפה, נתונים כל אחד ואחד בתוך כף-מתכת. בצילומים נלווים בתערוכה, נראתה שטיפת השורשים באמבט, כמו הייתה שטיפתה של גופה מדם. אכן, אותם שורשים עצמם שהבטיחו בשחר הציונות חיים חדשים ואוטופיים, מסמנים בפתח המאה ה- 21 את הגרוע מכל.

 

ברם, למרות הכול, על מנת לסיים את מסענו ברוח טובה ואופטימית יותר, הבה נַפנה מבטנו אל מרכז קיבוץ עין-שמר אשר בשרון, אל חממה ניסויית גדולה, בה פועל מאז 1978 ועד היום אביטל גבע, אמן אוונגרד מרכזי בישראל של שנות השבעים, תוך שמתנסה עם תלמידיו – יהודים וערבים גם יחד בהתנסויות חקלאיות נועזות למיניהן. בין אלו, בדיקת תפקודם של שורשים בתנאי הפרדה חלקית מאדמה ו/או גידולם ב"קרקע" אלטרנטיבית. בעבור אביטל גבע, שהציג את חממתו בבייאנלה בוונציה (1993), גם ה"התעללות" היחסית בשורשים אינה נועדת כי אם להפריית-יתר של השורש ולצמיחה משופרת של גבעולו וכל השאר. כאן, בעין-שמר, מסתיים אפוא "מסע-השורשים" שלנו, כשהוא מחזירנו אל האוטופי, המפגיש את הדור הצעיר ואת השורש (בין השאר) בסימן חיים חדשים וטובים.

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: