פרחי גאולה ואבל

 

                     פרחי גאולה ואבל

 

א. פרחי גאולה:

הולדתה של האמנות היהודית כאמנות ציונית בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 לוותה בזר של פרחים לאומיים. ב- 1904, על שער חוברת מס' 10 של "אוסט אונד ווסט", ירחון התרבות הציוני הרואה בברלין, עיצב אפרים משה ליליין עלמת-חן, חצאיתה מקושטת במגיני-דוד, תכשיט מגן-דוד לראשה וסבך קוצים כובל את רגליה. העלמה – בת-ציון, בתולת ישראל, או "האומה" – יושבת ואוחזת בידה השמאלית שושנת-יריחו יבשה, אך זו מוקפת בשני מעגלים של ענף פרחוני. המסר ברור: בקרוב, תשתחרר בת-ציון מאזיקי קוציה, ובדומה לשושנת-יריחו הרדומה וספק-מתה – תקום לתחייה. תאודור הרצל זה אך נפטר (ב- 3 ביולי) והאיור מבקש להקנות תקווה ועזוז לקוראים הציוניים. נוסיף עוד, שדימוי התחייה הלאומית, הנמשלת לשושנת-יריחו, חזרה בכתבים של סופרי ומשוררי ה"השכלה" מאז לודוויג פרנקל ("ירושלימה!", 1856), דרך משה הס ("רומא וירושלים", 1862) ועד לפואמה של זיגמונד קראוס מ- 1867 ואחרים.[1]

 

פרחי גאולה ציוניים הנצו בציוריו של ראובן רובין זמן קצר טרם התיישבותו בארץ-ישראל ב- 1923. כך, "המדונה של חסרי הבית" מ- 1922 אחזה בשתי ידיה שני פרחים אדומים. באותה שנה אימץ רובין את פרח הבשורה הנוצרית, השושן הצחור, כפרח גאולה ציונית: בציורו, "סעודת עניים", מסבים חלכאים ונדכאים סביב שולחן ארוך, שעליו – בין מאכלי העוני – קנקן ובתוכו שושן צחור. השושן מבשר לסועדים את ישועתם הקרובה. זמן קצר אחר הגעתו ארצה, צייר רובין דיוקן עצמי בבגד לבן לרקע דיונות עם קומץ אוהלים ובתים ראשונים של תל-אביב (בת ה- 14 באותה עת!), בידו הימינית ארבעה מכחולים ובשמאלית כוס ובתוכה שושן צחור. זהו האמן-הכוהן הנושא את בשורת הלידה לעצמו (בבחינת לידתו מחדש בארץ ישראל) ולעמו. בציור נוסף מאותה שנה, נראית חלוצה בעלת צמד צמות שחורות לרקע אוהלים ובתים של תל-אביב, כשהיא אוחזת עציץ ובו שתול שושן צחור.

 

ראובן רובין הרבה לנקוט באותה עת בפרח כסמל התחדשות אישית ולאומית, גם אם לא תמיד היה זה שושן צחור דווקא (ראו את דיוקנו העצמי מ- 1923 בין הוורד באגרטל לבין הצבעוני האדום שבעציץ). ההידרשות הרבה לפרחים ברומנטיקה ("הפרח הכחול" לנובאליס) ובסימבוליזם ("פרחי הרע" לבודליר) די היה בה בכדי להנביט פרחים באמנות הציונית המוקדמת. דיוקן עצמי שצייר משה מוקדי ב- 1924-1923 מציגו קרח בגלימה נזירית, כשהוא מוקף שלושה פרחי צבעוני לבן-צהבהב. מוקדי, שלמד בווינה ב- 1923, הפנים אז את השפעת הסימבוליזם של ה"יוגנדשטיל" הווינאי (גוסטב קלימט הרבה בזיווגי בני-אדם ופרחים, כשם שעיצוב הדמות בידי מוקדי מעלה זיקה לציורי אגון שילֶה). נהוג לראות בסמליותו של הצבעוני הלבן כאומרת מחילה ואילו בזו של הצהוב כאומרת שמחה. האם הופעתו הנזירית של מוקדי ותנוחת חיבוקו העצמי קשורים לסמליות זו ו/או האחרת? קשה לומר, אך ברור שהציור כולו מבטא הגשמה עצמית אידיאלית. יוזכר, בהקשר זה, הציור התיאוסופי של פיט מונדריאן, "אבולוציה", מהשנים 1911-1910, בו הגשמתה הרוחנית של דמות אדם מלווה בפרחים המתפתחים למגיני-דוד ולעיגול ומשולש לבנים. בציורו הסימבוליסטי של פול רונסון מ- 1892-1890, "ישו ובודהה", פרחי לוטוס מצרי משלימים את האופציה הרוחנית הבודהיסטית. וכמובן, ציורים דוגמת החמניות של ון-גוך, או ציורי הכריזנטמות של מונדריאן מאשרים נקיטה אמנותית מודרנית בפרח כאלגוריה לחיי אדם ולמצבו הנפשי.

 

בעוד ציורו של מוקדי נקט בפרח כסמל לגאולה נפשית אישית, ציירים ארצישראליים כזאב רבן בחרו בפרח כסמל לגאולה אישית-לאומית. כזה הוא, למשל, איורו של רבן מ- 1923 ל"אני חבצלת השרון", מתוך איוריו ל"שיר-השירים": השולמית, גיבורת המגילה, מייצגת, כידוע, גם את כנסת-ישראל, ועיצובה כאן כנסיכה יפיפייה בין שתי אמותיה ("כן רעייתי בן הבנות") מציב אותה בין פרחי חבצלות לבין שיח קוצים ("כשושנה בין החוחים"). הזיכרון הלילייני של דואליות הקוצים-פרח תומך במשמעות הציור במונחי גאולה לאומית.

 

 

ב. פרחי ברכה:  

ההגשמה הציונית התבטאה, בין השאר, בחקר ותיעוד פרחי הארץ. מה ששימש עד לעליות הראשונות בעיקר כמזכרת של פרחי הארץ המיובשים, הפך עתה למושא קטלוגי-מדעי במחקריהם של אפרים וחנה הראובני וברוך צ'יזיק, שנעזרו בציורים ה"בוטאניים" של אהרון הלוי ושמואל חרובי.

 

אך, תקופת העליות השלישית והרביעית נשאה עמה גם זרי פרחים אחרים לאמנות הארצישראלית. שלא מעט פרחים בציורי שנות העשרים זוהו, למשל, עם ערבים. יותר מפרח סמלי, תפקד עתה הפרח כסימן הרמוניה וידידות וזאת בעשור בו עדיין ראה החלוץ היהודי בפלאח הערבי מודל מבוקש להגשמת אותנטיות ובו עדיין שררה האמונה בדו-קיום הרמוני. זר פרחים גדול המונח על כיסא בציור של רובין מ- 1929 סימל את אירושיו לאסתר (הזר יחזור בידיה של אסתר-הכלה בציור נוסף מאותה שנה ובו מיוצגים האמן ורעייתו על מרפסתם התל-אביבית). לעומת זאת, זר פרחים גדול שאוחז בידיו ערבי הרוכב על חמור עם בנו  ביפו, ציור מ- 1926-1925, הוא כבר זר של ידידות שאולי מופנה אל הצופה היהודי. השתילים הרכים מתחת לרגלי החמור (וגם אלה המודפסים על גלימת הבן) מחברים את הערבי הטוב (המזין את חמורו בענף) לעשייה החלוצית בארץ ישראל.

 

וכך, הערבייה האוחזת עציץ עם תפרחת אדומה בבית-קברות מוסלמי – ציור מ- 1924-1923 – אפשר שתשתול את הצמח ליד הקבר הסמוך; אך, ישיבתה היחפה על האדמה הופכת אותה מופת לקשר ילידי בלתי אמצעי בין אדם לאדמה. אין להפרידה אפוא מהגנן התימני הנושא ב- 1924 עציצים עם פרחים אדומים אל עבר תל-אביב של אוהלים ובתים ראשונים: שגם הוא, במו מזרחיותו, נושא את בשורת ההינטעות והלבלוב הפרחוני ליישוב היהודי החדש. ומכאן גם המכנה המשותף בין "סופי הבוכרית" (1926-1924) לבין "דיוקן עצמי עם עז" (1925): בציור האחד, הריבה המזרחית הארוטית עוטה שמלה מטקסטיל-שתילים ואוחזת בידה עציץ עם צבעוני אדום (פרח האהבה). בציור האחר, רובין הרועה מאכיל את עזו בענף פרחוני. הארוס של סופי הוא גם כוח הפריון של אדמה וצמחים, ואילו האמן הרועה הוא זה האומר "הן" לחלוציות העברית. פריחת הפרחים היא היענותה של ארץ למפריחיה.

 

פרחי הברכה והלבלוב זוהו בידי רובין עם אמנים ושאר עירוניים לא פחות ואף יותר משזוהו עם חלוצי הגליל והעמק. חוגו התל-אביבי של האמן היה חוג של סופרים, אמנים ובורגנים, ורובין לא היסס לייצגם עם פרחים המקבילים לאלה שהעניק לערבים. אורי צבי גרינברג (1925), אחד העם (1926), פרץ הירשביין (1927), יהודה גור (1927), נחמה גור (1926), גב' יסקי (1927-1926) – כולם יוצגו עם פרח. בין שאלה הם פרחים מקומיים – דוגמת הפלומריה הלבנה של בני הזוג גור וגברת יסקי, ובין שאלֶה הם פרחים אקזוטיים – דוגמת פרחי הקקטוס של אחד העם ואצ"ג, פרחי רובין איחדו את פריונם הרוחני של היוצרים עם הפריית הארץ.

 

הכוח הכמו-מאגי, כוח הברכה והשפע, שהודבק לפרחים בציורי ראובן רובין, הפך ביצירתו למסר חוזר של העתרת טוב מאדן חלונות וממרפסות אל עבר החוץ. מוטיב ה"פרחים על חלוני" לא ירפה מיצירת רובין לאורכה[2], כאשר עוד ועוד זרים ופרחים בודדים באגרטלים, פרחים של ממש ופרחי נייר, ישקיפו אל חוף הים, אל שדרות רוטשילד, אל יפו, אל רחוב יונה הנביא, אל אב-כביר ועוד.

 

אמני ארץ ישראל משנות העשרים אישרו בדרכיהם את המגמות הללו של פרחי הברכה: כשנחום גוטמן צייר ב- 1927 זר פרחים באגרטל, המשקיף מחלון אל עבר פרדס יפואי, הוא נשא ברכה, בה במידה שביטא ארוס שאותו גם ייחס לפרדס הערבי הצעיר. וגם כשצייר את הפלומריות הלבנות עדיין הרהר, מן הסתם, באותם פרחים, הנעוצים מאחורי אוזנו של ערבי המקיש בשער פרדס, כמסופר באחד מסיפוריו ב"עיר קטנה ואנשים בה מעט" (1968). לחילופין, "ערבי עם פרח", שצייר פנחס ליטבינובסקי ב- 1925, הוא ציור של הבעת ידידות כלפי הערבי ומטעם הערבי הנאה והחייכן, אשר אף מפנה מקום על כיסאו, וכמו מזמין את הצייר ואותנו לשבת עמו.

 

 

 

ג. פרחי תפנים היגון:

זרי פרחים רבים צוירו בציור הארצישראלי של שנות השלושים-ארבעים, מרביתם מוצללים בתוך תפנים חדר, מבלי שיקיימו דו-שיח עם העולם בחוץ. ה"מאורעות" בארץ, התגברות הפאשיזם באירופה – כל אלה אחראיים לתוגה ולהסתגרות שירדו על האמנות המקומית. כבר ב- 1929 צייר חיים גליקסברג טבע דומם של אגרטלים עם פרחים, המוצבים על שולחן לרקע וילון המסתיר במרכז הציור את הנוף החיצון. הציור המקומי דאז אופיין, אכן, בהתכנסות מלנכולית למרחב הפנימי של האמן, לאינטימיות של חללו הביתי ולרגשותיו. זרי הפרחים תפקדו עתה כאנרגיות רגשיות דרמטיות, הבוקעות מתוך אפלה, הפרחים בבחינת הלך-נפש של האני והצדקה לפרץ של צבעוניות אקספרסיוניסטית עזה במסורת האסכולה היהודית של פאריז.

 

מי לא צייר פרחים על שולחן בשנות השלושים-ארבעים: יצחק פרנקל, חיים גליקסברג, צבי שור, אריה ארוך, יוסף זריצקי ועוד ועוד. אפילו ראובן רובין צייר עתה את זרי הפרחים כשהם אוטמים את חלון חדרו.[3] ב- 1935 צייר את "איריסים שחורים" – זר גדול של פרחים שחורים המגיחים מתוך קנקן זכוכית ומכסים את מרבית שטח הבד ללא כל נוף. ב- 1938 צייר אריה ארוך את ציורו, "אגרטל פרחים", אשר –

"מציג שלל פרחים שונים בגבהים שונים, דחוסים באגרטל חום כהה הניצב על שולחן בגון אוקר […]. הקיר שברקע משלב משיחות מכחול חופשיות כחולות, בז'יות, לבנות ואפורות. הזר והאגרטל תופסים את מרבית שטח הבד, אך לא חוויה אביבית לפנינו, כי אם חוויה של דחיסות רגשית, מעין התפרצות בלומה, שהססגוניות הפרחונית בה נכבשת בכהויות ובקווי מיתאר העוטפים פה כל צורה. האגרטל הוסט במעט לימין השולחן, וכך הותיר למשיחות המכחול הלא-שקטות והמלנכוליות על הקיר ועל השולחן להעכיר מעט את האווירה."[4]

 

במקביל לאמור, בולטת מגמת הפרחים החוסמים בציורי התפנים של יוסף זריצקי משנות ה-40-30:

"ברוב ציורי החלון המאוחרים משתלטת כהותו של התפנים על האור החיצון. בחלק מהם זריצקי כמו חוסם את המראה מן החלון, ובאחרים מכסה אגרטל פרחים את מרבית הנוף הנשקף מן החלון. […] זריצקי כאילו קָץ במראה החיצון ומגדיל את הפרחים, כך שיאטמו את החוץ ויהוו לו תחליף. התפנים מתגלה מחדש, כשערכו החזותי אינו נופל מערכי הנוף שמעבר לחלון. הפרחים המוגדלים מקשים על ראיית העיר, כמעט מונעים אותה כליל. הנה כי כן, מהפתוח ביותר עובר זריצקי אל הסגור ביותר."[5]

 

המגמה הפרחונית שבסימן ההסתגרות המלנכולית הגיעה לשיאה בתגובות האמנותיות לשואה. הבולט שבציורים אלה היה ציורו של מרדכי ארדון מ- 1945, "מכתב לסבתא", בו טקסט המכתב ביידיש מוקם בשולי זר חרציות אדומות הקמלות לרקע שמיים אפלים. החרציות פורחות בסתיו, הזכיר לנו ארתורו שוורץ[6], בראותו בהן סמל מלנכולי, עוד קודם לנבילתן האלגורית שבמסורת ציורי ה"ממנטו מורי". ב- 1950, בציור "פרחים נובלים", יחזור ארדון על מבע אבל זה. ב- 1947 היה זה צייר ירושלמי אחר, ליאופולד קראקוור, שהתמסר לרישומי פחם אקספרסיוניסטיים של פרחי קוצים. נושא זה, שישלוט ביצירת קראקוור עד מחצית שנות החמישים, קושר בדרך כלל למצבו הקיומי של האדם, אך נראה שאין להפרידו ממשקעים טראגיים של הזמן.[7]

 

עשרות שנים מאוחר יותר, ב- 1995, תצא ציירת ירושלמית נוספת, טובה ברלינסקי, בתערוכת ציורי פרחים (מוזיאון הרצליה) – צבעונים ואיריסים, שאותם גדלה בגינתה. בקטלוג תערוכתה קראנו את דבריה:

"הפרח הוא הסביבה שלי, והזיכרון: הורי נספו בשואה. שום קבר לא נותר להם באושוויץ. […] אני אומרת: לו לפחות היה הקבר, כי אז הייתי מביאה להם מאותם פרחים שסובבו אותם תמיד. כן, הפרח הזה שאני מגדלת ושאותו אני מציירת הוא פרח שהייתי נושאת לקברם."[8]

 

ד. פרחי תש"ח האדומים:

הפרחים הנפשיים, המבטאים את רגשות הסובייקט המצייר, שבו והפכו לפרחים קולקטיביים לרגל החוויות הציבוריות שבעקבות מלחמת תש"ח. לקראת יום העצמאות של שנת 1954 הנפיק השרות הבולאי בול המייצג את חורבות מבצר יחיעם, ולשמאלו, פרח דם-המכבים.  המעצב, אוטה ואליש, חיבר את זיכרון נופלי השיירה ליחיעם בימי קרבות מלחמת השחרור עם דימוי הפרח, שנתקבל כסמלו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. בהתאם, תמונת פרח דם-המכבים מלווה את דפי ה"יזכור" שמדפיס משרד הביטחון, כשם שסמל הפרח נענד על דש.

 

אך, מלחמת השחרור הצמיחה פרחים נוספים: בקובץ שיריו מ- 1949, "פרחי אש", כלל חיים גורי את שירו המיתולוגי, "הנה מוטלות גופותינו", ובו השורה: "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים." בשירו, "בדרך", לקראת סוף אסופת השירים, כתב גורי:

"פצעינו הקדושים/ יזובו דם בראש חוצות הומים./ פרחי האש ילדי הקרב,/ ינצו ריבואות זרים/ אלי המון!".

פרחי הדם התחלפו אפוא בפרחי אש, אש הקרבות. כך או כך, אדום. איוריו הליתוגרפיים של משה טמיר לספרו זה של גורי עמדו כולם בסימן הצבע האדום ואת הקובץ פתח הדפס רישומי של ספק-פרח ספק-קוץ ספק-שמש דוקרנית, אשר שלוש "רגליה" – גבעוליה – הפכוה למין "קרובת משפחה" של העופות המיתולוגיים מהדפסים אחרים בספר. הפרח היה לישות מיתית, מייצג החיילים המתים-החיים.

 

אלא, שלא רק פרחים אדומים צמחו בתש"ח. בשיר הנודע, "באב אל וואד", שנכתב בעקבות קרבות שער-הגיא, כלל חיים גורי את השורות הממזגות אדום בסגול של זיכרון המתים ושל התחדשות האביב:

"יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה,/ אודם כלנית בהר ובמורד./ זה אשר ילך בדרך שהלכנו/ אל ישכח אותנו, אותנו באב אל ואד."

 

"זר פרחים", ציור שצייר ראובן רובין ב- 1948, מייצג אגרטל באמצע אדן חלון ובתוכו זר גדול של פרחי אביב (לוע-הארי בוקע מעל האיביסקוס הבהיר, בעוד הכלניות נלחצות מתחת). התריסים פתוחים, אך הנוף נעדר, מאחר שהומר בזר הפרחים החוסם. הזר כמו מוגש למדינה והוא כולל פרחי תקווה ותהילה לצד פרחי אבל: הכלניות האדומות – הד לפרחי דם ושכול, וכנגדן – לוע-הארי העשוי לסמל את גבורת הלוחמים ("כאריות גָבֵרו"). בתווך: פרחי אביב בהירים המאירים כשמשות ונוסכים חום ואופטימיות. "בימי מלחמת העצמאות ציירתי כמה מתמונות הפרחים העליזות ביותר שלי", יכתוב ראובן באוטוביוגרפיה שלו מ- 1969. אך, עיון בפרחי תש"ח שלו מעלה, לדוגמא, את "זר אביבי" מ- 1949 ובו מערבב הצייר מול נוף ירושלים חרציות וכריזנטמות בהירות עם פרחים כהים מתחתן. פרח שמוט למרגלות הקנקן תורם למלנכוליה שבמסורת ציורי ה"ממנטו מורי" ההולנדיים מהמאה ה- 17.

 

ה. פריחה בשולי המודרנה:

גל ההפשטה שהציף את האמנות הישראלית בשנות החמישים לא הותיר סיכוי של ממש לפרחים, גם אם אמן ההפשטה החיפאי, צבי מאירוביץ, התעקש לזווג אישה וזר פרחים בציורים רבים שלו. את המוטיב הזה, המטעין את הפרח והאישה באהבה, ארוס ויופי אנו מכירים היטב מהעולם הרחב (פיקאסו: "אישה-פרח") וגם מדיוקן רעייתו שצייר יוסף זריצקי ב- 1929. אך, האמת היא, שפרחים כמעט ונעלמו מנופי האמנות הישראלית המודרנית, אשר יותר ויותר זיהתה את ציורי הפרח עם רומנטיקה וקיטש. בתערוכות "אופקים חדשים" הוצגו מעט מאד ציורי פרחים (של פנחס אברמוביץ, למשל). אמן, כיוחנן סימון, צייר פרחים אקזוטיים-פנטסטיים רק לאחר שפרש מ"אופקים חדשים" והתמסר לציור שנתפס על ידי האוונגרד כנגוע בדקורטיביות בורגנית.

 

בהתאם, בדצמבר 1966 הציגו חברי קבוצת "עשר פלוס" הצעירים בגלריה "מסדה" שבתל-אביב תערוכה אנטי-בורגנית עליזה וסמי –פארודיית בנושא "הפרח". אמנם, שמואל ב"ק צייר ברוח מאד לא עליזה שושנה ירוקה מורעלת לצד סצנות סוריאליסטיות קטנות של הרס וקמילה; אך, לעומת זאת, רפי לביא הציג ציור ירוק שנצץ גם באדום זרחני ותיאר בסגנון מתיילד אקדח יורה בפרח; אמנון ויינשטיין הציג תיבה ובה חיבר שני לוחות שעון לגבעולים מתעקלים; ועוד.

 

על רקע זה של קמילת הפרח באמנות הישראלית של שנות ה- 60-50, בולטת ההידרשות לדימוי הפרח ביצירתם המאוחרת יותר של אמנים שהודרו או שהדירו את עצמם מחוץ לזירת האוונגרד. לא אחת, תפקד הפרח בעבודות של אמנים אלה כסמל אמביוולנטי של התערות ו/או כישלונה בקרקע המולדת. בהקשר זה, תוזכר כרזה לתערוכת "כיבוש השממה" (מעצב: אברהם גיימס, הלונדוני), שייצגה יד אוחזת במוט-מדידה שבראשו פורחת שושנה (שורה מלווה: "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת." – "ישעיהו", ל"ה, 1). עשרות שנים מאוחר יותר, ב- 1976, צייר אברהם אופק ב"בניין מכסיקו" שבאוניברסיטת תל-אביב ציורי קיר בנושא "שיבת-ציון": סירה גדושת עולים, תמונה כפרית ושדה ענק – מרבד פרחים גדולים המלבלבים בגוונים עזים, אדומים וצהובים בעיקר. כמו השלימו והגשימו הפרחים את מעשה העלייה.

 

ב- 1978, במהלך ביקורו של יוסל ברגנר באוסטרליה, נתקל באחת מתמונותיו המוקדמות, שהייתה ציור פרחים:

"הגילוי הזה הוליד גלגול של פרחים צבעוניים מאד, מרהיבים אד, אך תוקפניים, אפילו מאיימים: 'פרחים פאנאטיים', הוא מכנה אותם […] תפרחת ססגונית שאין לה סימוכים בשום לכסיקון בוטאני. בין ה'גובלניות' ל'קורינתאנות' – פרחי מחווה לצַייר לוביס קורינת – נראתה 'קארניפלורה' טורפת, ועל ידה 'ניחוח לילה' דמיוני ו'חסידגרון הבר' שאינו פורח בשום אחו."[9]

 

כפי שציין ניסים אלוני, מחברן של השורות האחרונות, פרחים אלה של ברגנר התגלגלו, מאוחר יותר, לפרחים המקיפים חלוצים הטובעים בבצה. כלומר, פרח הפנטזיה התחוור כפרח גאולת הקרקע, או – אם לדייק – פרח ההתפכחות מחלום הקרקע הגואלת. כשצייר נפתלי בזם ב- 1984 "שולחן ערוך במדבר" ועליו, בין השאר, קנקן עם זר פרחי קָאלות המשקיף אל עבר התנחלות זעירה במדבר יהודה – הוא כמו חגג את מעשה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. בציורו, "שמלה פרחונית" מאותה שנה, אישה בהריון ממלאה את מרבית הנוף – נוף ישימון עם התנחלות – עת שמלתה הפרחונית מפריחה את המדבר לא פחות מההפרייה המסומנת בהתעברותה. מוקדם יותר, בשנות השישים, צייר בזם זרי פרחים המלבלבים מכיסיו של גבר, או שהוחזקו בידיו של יצחק המת על המזבח, או שפרחו מגבעול-פמוט, או שפרחו מתוך ספינת עולים, או שקיבלו את פניהם של עולים בספינתם, ועוד. בכל המקרים הללו, פריחה אמרה תקוות השתרשות בקרקע המולדת או צער הנתק ממנה.

 

בשוליים אחרים של האוונגרד הישראלי, אף כי לא בתחום המודר, רשמה אנה טיכו (בצבעי מים) זרי פרחים שקטפה מגינתה, "אתנחתא מן העבודה הקשה המושקעת ברישומי הנופים."[10] והוסיפה אלישבע כהן:

"פרחים מהווים חלק גדול ביותר מעבודותיה של אנה טיכו בין השנים 1973-1967. את הסיבה לכך ניתן למצוא בהלך-רוח כללי של אופטימיות, שהציף את ישראל אחרי מלחמת ששת-הימים ולא פסח גם על האמנית. ואכן, הלך-רוח זה מוצא את ביטויו בציורי הפרחים…"[11]

 

ירושלמית אחרת שרוותה נחת מציורי פרחים בצבעי מים הייתה לואיז שץ. ראשיתם בקליפורניה ב- 1938, בשיעורים לציור אצל המורה היפני-אמריקאי, קיורה אובטה, אך מרביתם מ- 1989: עתה, בפרץ של יצירה פיגורטיבית בלב ציורה המופשט, התמסרה ל.שץ לייצוג עלי כותרת דקיקים, של איריסים בעיקר, אך גם של פרגים ורקפות. נגיעות מכחול מרפרפות וחד-פעמיות, רוויות בחושניות מזוככת, בראו את הפרחים כדימויים של נועם ועידון.

 

ו. פריחות פוסט-מודרניות:

שלהי שנות השישים ידעו בארצות המערב הפגנות אנטי-מיליטריסטיות רבות, בהן נעצו צעירים פרחים בקני רובים של שוטרים חיילים. בישראל היה המצב אחר. כבר בתחילת שנות השישים שרה "להקת הנח"ל" את שירו של יחיאל מוהר – "פרחים ונערות וחיילים עוברים בין שני קווי האש". ודאי, שמגמה פרחונית-צבאית זו הועצמה לאחר מלחמת ששת-הימים, כאשר זימרו נערינו את שירו של דודו ברק:

"השמש ידום בין עזה לרפיח/ ירח ילבין על פסגת החרמון,/ פרחים בקנה ובנות בצריח/ ישובו לעיר חיילים בהמון."

 

האמנות הישראלית, ברובה הגדול, לא הייתה שותפה למגמה זו: משה גרשוני החל לצייר רקפות ב- 1983 בבחינת הד לרקפות המוזכרות בשירו של חיים גורי, "באב אל וואד". רקפותיו היו אלגיות ומשולבות במבעים נואשים הטעונים בתודעת קורבן ובייחולי ישועה (של ציטוטים מ"תהילים", ק"ג, 4-3):

"ה'רקפת' היא […] דימוי חילופי ל'חייל'. בשירו של חיים גורי […] זהותו של החייל התחלפה בזו של הפרח. 'אני חייל' הוא 'אני רקפת' (למרות שאין זיהוי מפורש כזה ביצירתו). הרקפות, שהיו למוטיב מרכזי ביצירתו המאוחרת של גרשוני, מואנשות לעתים: עליהן מזכירים צורות גוף, אברי מין ועכוזים. התנוחות שלהן חגיגיות או רפויות, הן לעתים קמילות, לעתים מצויות בפריחה מפוארת – השלכה של מצבי נפש אנושיים…."[12]

והוסיף איתמר לוי:

"ברישומים שנוצרו מיד אחרי ציורים גדושים אלו נראית הרקפת כשעלי כותרתה תלושים ומפורדים, שגופה פורח ובשל עד רקב. העטרת נתפרעה וראשו המורכן של הפרח נראה כגידול בשרני מונומנטאלי. הנצה, בתולים וענווה, פריחה, פריון ומוות כרוכים זה בזה כרגעים מתחלפים במהלך חייה הקצר של הרקפת."[13]

 

הנה כי כן, "פרחי רע" היו פרחיה של הפוסט-מודרנה הישראלית, אשר, לא אחת, נקטה בפרח ה"רע" גם כביטוי להשקפה על מצב חברתי פוליטי בישראל. כך הפכו "פרחי ארצנו" בציוריו של ציבי גבע, מאז סוף שנות השמונים, לאיקונה אפלה ואלגית, שלא לומר פרחי מוות. עתה, פרחים הפכו לקוצים שחורים:

"שוב ושוב, הפרח כאידיאליזציה וכפגימתה הבו-זמנית. עוד ועוד קוצים אפוקליפטיים (פרחים או קוצים? לא תמיד ברורה ההבחנה) […]. הפרח-קוץ כשמש שחורה וככתם רורשך רווי אלימות וסבל – מתיז, מתנחשל, מבעבע, משתלח, מתפוצץ, אף ככתם ממאיר (המאיר הפך פה לממאיר). […] ציורי הפרח-קוץ מצמצמים עצמם לאנך מרכזי ולחור, כמו שאבו את פני השטח ורוקנו את עצמם אל 'אנגסט' של הריק. […] עתה, כבר מתגלה הפרח-קוץ כ'חור שחור' שהרסנותו קוסמית."[14]

 

כשהתמסר לארי אברמסון ב- 2004 לסדרת תחריטים וציורים בנושא "שושנת-יריחו", הוא זכר היטב את שושנתו של א.מ.ליליין מ- 1904:

"בהשוואה לשושנה המסוגננת של ליליין, אילוסטרציה אידיאולוגית הקורנת ביופי אוטופי, מייצגות שושנותיו של אברמסון תודעה פוסט-ציונית כמעט אפוקליפטית. צרובות על הלוח בחומצה מאכלת, המותירה עקבות של הרס אך גם של בריאה, הן מבליחות בין הטיפות – טיפות גשם ראשון, פליטות זרע, דמו הניגר של הצלוב ודמעות היהודי הנודד."[15]

 

ב- 2004 הציגה מאשה זוסמן ב"ביתן הלנה רובינשטיין" בתל-אביב את תערוכתה, אירוסים, נרקיסים פרפרים". כאן, פרחים צוירו-נרשמו-נחרטו בעמלנות אובססיבית בעטים כדוריים צבעוניים, אף כי במונוכרום, על גבי לוחות עץ גדולים. בתערוכתה של מ.זוסמן, "בית", במוזיאון הרצליה, 2006, חזרה האמנית על אותה טכניקה, אלא שהפעם, דמותה של ילדה וחיות טרף הגיחו מבין פרחים אדומים. "פרח העכביש" מ- 2007 כבר הסגיר ביתר שאת את צורת הפרח והאימה. הטכניקה והדימוי בציוריה של זוסמן מעלים על הדעת קעקועים על עור, דימויים מיניים ואגינליים, בה במידה שמוכיחים היענות האמנות לתצורות האורגניות של העץ.

 

ב- 2004 צייר ניר הוד את ציורו גדול המידות, "פרחים", שלא היה כי אם זר אבל עגול המאחד בחושניותו הססגונית מין ומוות. שנה לאחר מכן, שזר ארז ישראלי אינספור חרוזי זכוכית צבעונית ויצר מיצב של "שדה פרחים" אדומים. פרחי הזיכרון לנופלים, שמאז תש"ח, נכחו בעבודה זו, כפי שבעבודות נוספות של ישראלי אושרה הזיקה בין פרח לבין אבל:

"עבודתו של ארז ישראלי נקשרת לעיסוקו המתמשך בדימויי שכול והנצחה, והפרחים המופיעים בה חוזרים בעבודותיו בווריאציות שונות: בגרסה שקדמה לעבודה זו, למדונה של הפרחים, המוצגת בחלל אחר בתערוכה, שזר האמן זר זיכרון צה"לי מרקמת חרוזים זעירים, בהשראת הסופר ז'אן ז'נה, שתיאר בעת שהותו בכלא אסירים הקולעים זרי מוות להלוויות. בעבודה אחרת ישראלי תפר לעורו פרחי גרברות, הפרח הרשמי של זרי הזיכרון בצה"ל, ולאחר מכן תלש בעוצמה את עלי הכותרת והאבקנים. במיצב זה הועצם אתוס הזיכרון והאבל, כאשר צבעם העז של הפרחים האדומים כדם החיילים פוצע את מרחבי הירוק וכמו מחפה על המוות הרוחש תחתיו. בהיותה פעולה האוצרת בחובה את חלופיות הזמן, מלאכת שזירת החרוזים – כמו מלאכות עמלניות אחרות – אומצה על ידי אמנים רבים כמעין טקס אבלות שבסופו נולד תוצר רב־יופי.[16]"

 

גל הציור הריאליסטי שמציף והולך את עולם האמנות הישראלי מאז סוף שנות השמונים מאשר, בין השאר, עיסוק בלתי מבוטל בנושא הפרחים. בולטים בתחום זה ציירים כסיגל צברי, ירדן וולפסון ומאיר אפלפלד. פרחיהם של ציירים אלה אינם אלגוריים, ולבטח אין הם שותפים למגמת הסימול והמבע האפוקליפטיים של האמנים הנדונים לעיל. אולי, להפך: כוח החיים הפרחוני הוא שמרתק את הציירים.[17] בה בעת, יופיים של פרחים קוסם לצלמים כדוד עדיקא, יהודית מצקל ואחרים. כך או כך, הפופולאריות הגואה של הצילום בעולם ובארץ שומרת על מעמדו של הפרח כנושא מבוקש ואהוד באמנות. ימים יגידו אם "פרחי הרע" הפוסט-מודרניים הומרו ב"פרחי הטוב".


[1] ראו עיונה של תמר מנור פרידמן במאמרה, "משל השושנה", קטלוג תערוכת לארי אברמסון – "שושנת יריחו", סדנת ההדפס ירושלים, 2004, עמ' 11-10.

[2] גדעון עפרת, "חלונות ליצירתו של ראובן", "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 630-597.

[3] שם, עמ' 616-614.

[4] גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל-אביב, 2000, עמ' 37.

[5] גדעון עפרת, "צייר על הגג", בתוך: "זריצקי", עורך: ישעיה יריב, גלריה גורדון, תל-אביב, 1992, עמ' 218.

[6] ארתורו שוורץ, "מרדכי ארדון: צבעי הזמן", מוזיאון ישראל ומוזיאון תל-אביב, 2003, עמ' 53.

[7] יצוינו ציורים בצבעי מים ופחם שצייר קראקוור בשנים 1920, 1923, 1929, 1936 ו- 1938. רבים מאלה היו נבולים, וחלקם עוצב על רקע אפל.

[8] גדעון עפרת, "פרחים", קטלוג תערוכת "טובה ברלינסקי: בגינה בירושלים", מוזיאון הרצליה, 1995, ללא מספור עמודים.

[9] ניסים אלוני, "יוסל ברגנר", כתר, ירושלים, 1981, עמ' 128.

[10] אלישבע כהן, "אנה טיכו", כתר והקיבוץ המאוחד, ירושלים ותל-אביב, 1986, עמ' 59.

[11] שם, שם.

[12] יגאל צלמונה, "במראה ובחידות", קטלוג תערוכת משה גרשוני, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1986, ללא מספור עמודים.

[13] איתמר לוי, "בחלבי ובדמי", שם.

[14] גדעון עפרת, "פרחים אחרים", קטלוג תערוכת ציבי גבע, בית-גבריאל, צמח, 2006, מתוך "כינרת שלי", 2006,  עמ' 75-72.

[15] לעיל, הערה מס' 1, עמ' 12.

[16] מתוך פרסום של מוזיאון חיפה לרגל הצגת "שדה פרחים" של ארז ישראלי, 2005.

[17] ראו דברים שכתב דרור בורשטיין על ציורי הפרחים של אמנים אלה, בקטלוג תערוכת "הלא ייאמן פשוט ישנו", גלריה "רוטשילד", תל-אביב, 2009. ראו גם דבריו של אריאל הירשפלד בקטלוג תערוכת סיגל צברי, גלריה "גולקונדה", תל-אביב, 2003.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: