כפיר, לביא, שחל ושאר אריות

      

           כפיר, לביא, שחל ושאר אריות

 

א.     אריות כנען וצאצאיהם:

אם התנ"ך העניק מגוון שמות לאריה – מן הסתם, הרבה אריות חיו בארץ ישראל. ואמנם, אינספור אריות הילכו בארצנו לאורך הדורות: אריות בזלת, שיש, שן, ארד, נחושת, אריות פסיפס, אריות בצבעי שמן ועוד ועוד. מיקומנו המזרח-תיכוני סייע אל-נכון להתרבותם של אריות במחוזותינו ולו בזכות מרכזיותה של חיה מלכותית זו בתרבויות הגדולות של המרחב המקומי הקדום: אריות אבן שמרו את שערי המקדשים המצריים (דוגמת אריה הגרניט האדומה מהמוזיאון הבריטי, שמקורו בשער ארמון אָמֶנופיס ה- 3, נוביה, המאה ה- 14 לפנה"ס), כשם שהיו אלה אריה או לביאה שסמלו אלים מצריים (דוגמת אָקֶר בעל ראש האריה, אל האדמה, או סֶחמֶט בעלת ראש הלביאה – אלת המלחמה), שלא להזכיר את הספינקס. די בעוצמתה האדירה של מצרים העתיקה ונוכחותה התרבותית העזה בכנען על מנת להצדיק אריות כנעניים.

 

כשבע מאות שנים מאוחר יותר, במאה ה- 7 לפנה"ס, כבר הייתה זו הנוכחות וההשפעה של אשור ובבל, כפי שיוכיחו זאת תבליטי האבן המפורסמים מנינווה (חוראסאבד, עיראק), וביתר דיוק – התבליטים מארמון אשורבניפל, בהם אנו חוזים במלך ההורג את האריה, או באריה פצוע קשה, או בלביאה גוססת. את אלה האחרונים "נצוד" בתולדות האמנות הציונית-ארצישראלית-ישראלית, כאשר נצביע על איורו של א.מ.ליליין מ- 1908 לספר "איכה" ובו עיבוד לאריה הפצוע הנ"ל, אף כי בתנוחת ישיבה (כאן, האריה המקיא דם, שבגופו נעוצים שני חצים, מסמל את יהודה שנפלה ביד כובשיה ואת ירושלים שעליה מקונן ספר "איכה"). לא פחות מכן, נשוב לפגוש בלביאה האשורית הגוססת בעבודה סביבתית שהציג ציבי גבע ב- 1982 בתערוכת "רוח אחרת" (מוזיאון תל-אביב): ריסוסי "גרָאפיטי" שחורים של הלביאה הגוססת חזרו על הקיר שלמרגלותיו פיזר האמן שרידי בית, עמודי גדר עקורים ועוד. עתה כבר סמלה הלביאה את הטרגדיה המזרח-תיכונית הנמשכת של שפיכות דמים, הרס וגירוש. אך,יותר מכל, כפי שעוד נרחיב בהמשך, יהיה זה האריה מתל-חי, פסלו המפורסם של אברהם מלניקוב מ- 1934, שיהיה בעל חוב גדול לאריות האשוריים מנינווה.

 

ברם, הבה נשוב אל ההיסטוריה, כאשר אנו עוקבים אחר אריותיה הבולטים של התרבות הארצישראלית. בהקשר זה, לא נחמיץ את האריות הצובים בבזלת, שומרי המקדש הכנעני בחצור, אלה שמקורם במאות ה- 13-14 לפנה"ס ואשר חובם למצרים העתיקה רב. בבית-שאן נמצאה אסטלה מאותה עת כנענית, תבליט בזלת של ארבעה אריות. ועדיין מאותה תקופה (מאות 12-13 לפנה"ס) מוכרת קופסת שן, מוקפת באריות ובספינקסים, שנמצאה בחפירות מגידו. מאוחר יותר, בתקופת המלכים, נוצר "חותם מגידו" הנודע (750 לפנה"ס), הנושא את הכתובת העברית הקדומה – "לשמע, עבד ירבעם". חותם זה זכה לפופולאריות רבה בישראל המודרנית משאומץ בידי צה"ל כסמל פיקוד-מרכז, או כשפורסם על גבי בול מטעם השירות הבולאי, או משהופיע במספר יצירות אמנות (דוגמת הדפס של מרסל ינקו, משנות ה- 60, ככל הנראה, "דוד המלך והראם", בו מופיע בקדמת הציור אריה-מגידו בצבע אוקר, עת דוד המלך יושב לו מאחור על קרני ראם). ועוד יצוין מתקופת המלכים (300-1000 לפנה"ס) ספינקס מגולף בלוחית שן שנמצאה בחפירות בשומרון. מתקופות מאוחרות הרבה יותר, דוגמת זו הביזנטית, נציין את צמד האריות המאגפים את ארון הקודש ומתחת למנורת המקדש בפסיפס רצפת בית הכנסת בבית-אלפא, מהמאה ה- 6 לפנה"ס. באותה מאה גם נוצרה רצפת הפסיפס של בית הכנסת במעון ועליה חיות רבות ושונות שבראשן צמד אריות משני עברי מנורת המקדש. שידוך זה של אריות למנורה ידוע באמנות היהודית עוד מאז המאה ה- 2 לספירה, עת נוצרה לוחית הזכוכית (שבאוסף הוותיקן, רומא) ועליה צמד אריות משני עברי ארון הקודש, צמד מנורות המקדש, צמד כדים, שופר ועוד. כפי שנראה בקרוב, ברית האריות והמנורה תחלחל לאומנות הארצישראלית.

 

אריות הרבו להגיח מעבי היער של האמנות היהודית לדורותיה, נסמכים על ברכת יעקב ליהודה ("גור אריה יהודה, מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימו" – "בראשית", מ"ט, 9) ועל אריות שכיכבו בבית המקדש שבנה שלמה (על מכונות הנחושת – הן הכַּנים, בסיסי הכיורות; או על מסגרות המכונות, כמפורט ב"מלכים א'", ז', 29, 36), או האריות הרבים ש"שמרו" על כס מלכותו של שלמה:

"ויעש המלך כסא-שן גדול ויצפהו זהב מופז. שש מעלות לכסה וראש עגול לכסה מאחריו וידות מזה ומזה אל מקום השָבֶת ושניים אריות עומדים אצל היָדות. ושנים-עשר אריים עומדים שם על שש המעלות מזה ומזה לא נעשה כן לכל ממלכות." ("מלכים א'", י, 20-18)

במסורת זו, ליוו אריות דרך קבע ארונות קודש, פרוכות, כתוּבות, חנוכיות, קישוטי תורה וכו'. דוגמאות לנקיטות אלה בדימויי אריות מאכלסות אוספים, קטלוגים וספרים רבים בנושאי האמנות היהודית לדורותיה.

 

ב. אריותיה של ירושלים:

כשבנה הסולטאן סולימאן המפואר את חומות ירושלים ב- 1538 הוא בחר לקשט את השער המזרחי בתבליטי אבן של ארבעה אריות, שניים מכל צד. האגדה מנמקת את הבחירה בדימוי האריה בחלום שחלם הסולטאן אודות אריות שיטרפוהו אם לא יבנה את החומה. ב- 1880 בקירוב פוסלו באבן שני אריות היושבים בכניסה לבית יצחק טובים (רחוב יפו, כיום תחנת משטרה). משהו ספק-רומנסקי ספק-סיני מאפיין את פני האריות הללו, אשר ישנם היסטוריונים (דוגמת זוהר וילבוש וריצ'רד ברנט[1]) הסבורים שנוצרו בידי ר' שמחה שלמה יאניוור, אומן ירושלמי שנודע כחוקק אבן (וזכור, בעיקר, בזכות גביעי קידוש שחקק). לא הרחק מצמד אריות אלה, עדיין ברחוב יפו אף כי בעברו הדרומי, יושבים להם שני אריות אבן בשער בית משפחת משיח בורכוף (כיום, בנק ברקליס דיסקונט), וילה מפוארת שנבנתה בשנת 1908. ואולם, באותה עת שבין שלהי המאה ה- 19 לראשית המאה ה- 20 מלכו בירושלים בעיקר אריות אתיופיים: אחד שכזה, תבליט חצוב באבן ירושלמית, חושף שיניו עם כתר לראשו ועם צלב עטור דגל מאחוריו, הותקן ב- 1893 בראש חזית הקונסוליה האתיופית ברחוב הנביאים, הפעם עשוי פסיפס ומאגפיו הכתובת בשפת געז: "ניצח האריה משבט יהודה". היו אלה, אכן, אתיופים, והפעם אתיופים יהודיים, שהביאו עמם לירושלים אריות זעירים עם עלייתם ארצה מאז שנות השבעים: אריות חרס צבועים, פרימיטיביים בעיצובם העממי, ולעתים אף נושאים על גופם את המילה "אריה" (באנגלית) על מנת להבטיח את זהותם… אין ספק, שמבחינת העולים האתיופיים, האריה חידד את זיקתם לציון המסומלת בחיה.

 

בין 1939-1936 פעל בפלסטינה פסל אנגלי נודע, אֶריק גיל, שהותיר חותמו במספר קישוטי בניין בירושלים ובתל-אביב. אחד מאלה הוא תבליט נחושת גדול של צמד אריות שגיל עיצב ברחוב יפו על שער בנק אנגלו-פלסטינה (כיום, בנק לאומי). אריותיו של גיל (הריקוע בוצע בידי ישראל מרדר, אומן שבגר את "בצלאל" ב- 1929) שואגים האחד כנגד רעהו, לשונם מסתלסלת כנגד סלסול זנבם והם מרימים כפם הימינית כמאיימים. אלה הם אריות שמקורם בסמל המלכות הבריטית, שנתמזגו עתה עם גור-ארי-יהודה. מיזוג שונה לחלוטין מאפיין את אריה האבן הענק והמכונף, הניצב מאז 1935 בראש "בניין ג'נרלי" (רחוב שלומציון פינת רחוב יפו). זהו תעתיק של סמל חברת הביטוח הוונציאנית הוותיקה ("אסיקורציוני ג'נרלי" – "ביטוח כללי", שנוסדה ב- 1831), שהתמקמה בבניין הנדון. סמלה עובד לפסל בעיצובו של זאב רבן, המורה ה"בצלאלי" הנודע (אף כי היה זה דוד אוז'רנסקי, מפַסלי ירושלים, שביצע את העבודה באבן). האריה המכונף, המניח כפו הימינית על ספר פתוח, מקורו בדגל ובמגן הרפובליקה הוונציאנית שהיו מושתתים על סמלו של מרקוס הקדוש, פטרונה של וונציה: אריה מכונף בעל הילה שאוחז בחרב וכפו על "ספר מרקוס" מ"הברית החדשה". הספר מציג בפנינו בלטינית את מילותיו של ישו: "שלום עליך, מרכוס שליחי".

 

ב. אריותיו של זאב רבן:

רבן, מעצבו של האריה הוונציאני-ירושלמי הנ"ל, "אילף" אריות רבים במהלך יצירתו הענפה. בפסל מוקדם מאד שאבד (ונוצר, ככל הנראה, בחמר), שנושאו "וישקני מנשיקות פיהו" ("שיר השירים") והמיוחס לשנים הראשונות של רבן בירושלים (אליה הגיע ב- 1912), עיצב האמן אריה מפואר המלווה את שלמה הנושק בעמידה לשולמית. בין 1919-1916 פיקח רבן על מספר מחלקות ב"בצלאל" (בעיקר, מחלקות ריקוע נחושת ואמאייל) שעמלו בצוותא על הכנת "ארון הקודש" – מבנה דמוי שער ארמון ברוקי, שמשני עברי ארבע מדרגותיו יושבים שני אריות נחושת. ב- 1918 רשם רבן אריה יושב מתחת לדגל בריטניה ולדגל העברי, וזאת כהצעה לסמל "הגדודים העבריים". פעם נוספת, אם כן, שרת האריה, הן את בני יהודה והן את האימפריה שכבשה את הארץ מזה כשנה. ב- 1923 עיצב רבן את אריחי הקרמיקה בנושא חזון אחרית-הימים של הנביא ישעיהו (ביצוע: יעקב אייזנברג, "קרמיקה בצלאל") והתקינם כתמונה בביתו שבבית-הכרם ועל חזית בית ספר "אחד העם" בתל-אביב. בקדמת התמונה הקרמית הושיב רבן אריה כאישור ל"וכפיר ומריא יחדיו", מדברי הנביא. ב- 1928, בין אריחי הקרמיקה שעיצב לחזית בית הכנסת "מושב זקנים" ברחוב אלנבי התל-אביבי (ושוב, הביצוע של אייזנברג) שילב רבן את האריה, סמל שבט יהודה. ב- 1931 עיצב את חלונות הויטראז' ל"בית הכנסת הגדול" בתל-אביב (רחוב אלנבי פינת רחוב אחד העם): פה יושב אריה כנגד צבי, היושב בחלון סמוך, זיווג המאשר את פגישת גור-ארי-יהודה עם "הצבי ישראל". חנוכיות  רקועות בנחושת או בכסף, שרבן עיצב לקראת 1928 (אלה שווקו בידי "קבוצת שרא"ר" – בית מלאכה שפעל בשירות "בצלאל"), כללו חנוכייה עם צמד אריות משני עברי מנורת המקדש, או שני אריות מכונפים (אריאלים) משני עברי אותה מנורה (מסורת אמנותית יהודית שאיתרנוה, כזכור, עוד ברומא של המאה ה- 2 לספירה).

 

נושא אהוד על רבן היה שמשון המשסע את הארי. עוד ב- 1910 בקירוב ייצג בסיכת כסף את הגיבור העברי חשוף השרירים, כיפה לראשו ורק אזור למותניו, כשהוא כורע ופותח בכוח את פי האריה שמתחתיו. ב- 1913 בקירוב עיצב רבן מדליה (פליז רקוע. כיור התבליט נעשה בידי מאיר הורודצקי, הוא מאיר גור-אריה) לספורטאי "בצלאל" ובמרכזה ניצב הגיבור התנ"כי הלופת את האריה מאחור. גרסה מאוחרת יותר של אותה תנוחה תחזור בתבליט נחושת עגול של רבן משנות העשרים. עתה, כבר עורטל שמשון מכל בגד.

 

זאב רבן כה אהד אריות, עד כי צירף את גור-ארי-יהודה לסמל מדינת ישראל, שאותו הציע ב- 1948 עם הקמת המדינה: מנורה, שבעה כוכבים, טלית ואריה. אריות הגיחו, אכן, מכל עבר ביצירותיו של רבן, ובהתאם, מלך החיות הפך לדימוי-מפתח ביצירה ה"בצלאלית". רבן אף שילב את האריה במסורת המפוארת של "בת-ציון" (או השכינה), שצוירה באמנות הציונית המוקדמת כמי שמובילה את העם בחזרה לארץ המובטחת לצד אריה. ב- 1918 צייר רבן את העלמה, לבושה במחלצות אוריינטליות ואוחזת במגן עם תריסר סמלי השבטים ובדגל "הגדודים העבריים", עת למרגלותיה פוסע אריה ענק שזה עתה ניתק את שלשלאותיו…[2] ב- 1925 שב רבן אל בת-ציון, כשעיצב שער לכתב-העת הצרפתי-יהודי, "אילוסטרסיון ז'וויב" ("איור יהודי"), שראה אור בקהיר: כאן חזרה העלמה במחלצותיה המזרחיות האופנתיות (כולל כובע קוקטי), אוחזת בדגל העברי ובלפיד הישועה, ולמרגלותיה שואג אריה אל עבר חורבות ירושלים. ברית זו של "בתולת ישראל" וגור-ארי-יהודה לא הייתה שמורה לרבן בלבד: זכור ציור טריפטיכוני שצייר שמואל בן-דוד ב- 1925, "החלוצים", המאוגף מעבריו בשני חלוצים הרואיים, ובמרכזו גבירתנו מלווה בצמד אריות והיא פוסעת בתנופה על שדימות ארץ ישראל. זמן מה קודם לכן, עיצב ווילם וואכטל, האמן היהודי-ציוני הפולני, "שנה טובה" המייצגת את הגבירה הלאומית עוטה טלית ורוכבת על אריה כביר כנגד שורת נרות דולקים.

 

 

ד. האריה הציוני הספרותי:

זירת האריות של האמנות הארצישראלית נענתה בזירה ציונית מקבילה בתחום הספרות העברית שמאז המחצית השנייה של המאה ה- 19. בהיות זירה זו רחבה ועשירה ביותר, נצמצם את עיוננו בשלושה סופרים ומשוררים, שהראשון בהם הוא יהודה לייב גורדון (יל"ג), מי שכבר בשמו – לייב – אישר את האריה. ב- 1868 חיבר יל"ג את "בין שיני אריות", מהפואמות הבולטות של "חיבת ציון", שבמרכזה מאבקו של שמעון, שנפל בשבי הרומאים ונלחם על חייו בזירת הלודרים ברומא כנגד אריה נוראי לעיני אהובתו מרתה, שהייתה אף היא לשפחה. בגבורתו ובכוחו, שמעון כמעט שיכול לאריה (והשוו לגבורתו של אמנון, הגובר על האריה ב"אהבת ציון" לאברהם מאפו) עד שניגף בפני חיית הטרף. עם מותו נופחת גם מרתה נשמתה. יל"ג מעצב את החיה כרבת עוצמה וכמטילת אימה, ובזאת מגדיל, כמובן, את גיבורו העברי:

"נפתחו דלתות הסוּגר ומקרבהו/ זינק ארי לוּבי נורא מראהו/ אורכו שלוש רגל, כשתיים לו גובה,/ (וביום ההוא לא האכילוהו לשובע/ בעבור ירעב ותגדל אכזריות-חמתו),/ על קדקודו כקיפוד תסמר רעמתו/ וכיָער בָציר יורדות שערותיו הקלוטות,/ זנבו כארז ומתלעותיו פִיות חרב,/ ובחוֹרי פתן תחת גבותיו העבותות/ עיניים רוחצות בדם יושבות למו אָרֶב."[3]

 

ב- 1902 כתב חיים נחמן ביאליק את הפואמה, "מתי מדבר", מחאתו הפיוטית-מיתית על החולשה המתגלה במחנה הציוני. כפגרים ענקיים שרועים אנשי "דור המדבר" בישימון הדומם למרגלות רומחיהם, ואף שביאליק בחר לפתוח את שירו במילים "לא עדת כפירים ולבאים", הוא מיד מדמה את אנשי המחנה ללביאים: "כאריות לבטח ירבצו [...] נגרר שיער תלתליהם ונדמה לרעמת הלבאים." אלה אפוא הם "כפירי אדם" שצנחו ונדמו לנצח על חולות המדבר. נשר דורסני צופה בהם ודואה לדרכו, פתן זוחל אל הפגרים ופונה אף הוא לדרכו, מותיר מאחוריו את דממת הצייה. ואז-

"אז יש אשר פתאום יזנק ארי נאדרי בכוח,/ צועד בטוחות לא יחפוז, ובא עד המחנה ועמד./ ישא את ראשו היהיר וזקף צווארו המעוטר,/ ושני גחלי עיניו הלוחשות תרגלנה את מחנה האויב:/ ורבה המחנה ורחבה וגדולה הדממה במחנה,/ שוכבים אדירים, מחרישים ואין נודד שיער ועפעף;/ נראים ככפותים ברצועות שחורות של צללי הרמחים,/ הכסיף הסהר עוז פניהם וגבות עיניהם מאפילות…/ ועמד האריה משתאה לתפארת העוז המתנמנם – פתאום יתחבט הכפתור ושאג האריה שאגה,/ ותי"ו על תי"ו פרסה מסביב יזדעזע המדבר ואגפיו,/…"[4]

אלא, שגם האריה נואש מעלפון מתי המדבר: "עומד האריה עוד רגע,/ מתבונן לרעם גבורתו,/ ונסב מאצל הפגרים…"[5] אכן, גם המנהיג הכאריזמטי והנועז לא יצליח להושיע את עם ישראל הנרפה.

 

ב- 1933, כשיצאו לאור "כתבי ח.נ.ביאליק" בתל-אביב בהוצאת "ועד היובל", הוטבעו על הכריכה השחורה דימויים של יונה, נֵבל ו…אריה. באותה עת כבר חלפו תריסר שנים מאז פטירת הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מי שאימץ את האריה האשורי כסמלו (הדפס של אריה זה תלה דרך קבע בחדר העבודה שלו, והיה זה אותו אריה שנחקק על מצבתו). שלוש שנים קודם להופעת ספרו הנ"ל של ביאליק כתב אורי צבי גרינברג את שירו, "כלרַבי יוסף דילָה רֵינה" (מתוך "ספר הקטרוג והאמונה"), בו ענה לתמונת המורך של הציונות שלפי "מתי מדבר" בחזון עזוז ציוני הנדרש אף הוא לאריה:

"כי לילה-לילה בא לביא על הר הבית ובחצות זיו-הכעש בעיניו והוא שואג כרוחב תהום/ שאגת דווי של אלוהים, שאין דומה לה בשאגות./ ואני יחיד בארץ זאת אשר רואה את הלביא והשומע את השאג- / ואל אבן-השתייה קולחים דמים, דמים, דמים, [...]/ אני פותח שער בי והלביא נכנס קרבי:/…"[6]

 

האריה הספרותי שימש, אם כן, את המשורר העברי, בין אם לאישור וחיזוק העוצמה הלאומית ובין אם לביקורת חולשתו של העם. באותה שנה בה כתב אצ"ג את שירו הנ"ל, 1930, פרסם זלמן שניאור את שירו, "בגן החיות", ובו תיאורם של אריה ולביאה בתוך סוגר, מושא למבטם של המבקרים בגן. המשורר תיאר בהערצה את האריה הכלוא:

"בכפו ידוש רצפת כלאו הארי,/ נחיריו הומות המיה זרה; מתקמט שורש חוטמו, כמריח/ נשמת שרב בערבה./ וגלי שרירים ועצבים רוחשים/ מתחת לעור שערו המזדהב./ ובעיניו – בארות שקט-תמיד – / בבואת סַמום תועה עתה,/ בבואת חול מתאבך;/ כהיות במדבר, משם גונב,/ לפני סער./"

כנגד עוצמת הארי, תיאר שניאור את האספסוף בעליבותו:

"עומד הוא כבר-ראש ונבוך/ מהדר הכוח הקדמוני נבוך./ אש גנובה מן הישימון פה יריח,/ מזבח באמצע קריה טמאה./ [...]/ אין זאת, כי בסתר חלב לבו/ ישווה האספסוף איש-איש את רפיון בשרו/ [...]/ עם חמדה זו מדברית/ ועם דם-בראשית זה, לא נוצח עד היום, – "

 

ה. האריה מתל-חי:

חלפו שנתיים מנפילתו של יוסף טרומפלדור בתל-חי ב- 1920 ובוריס שץ יצר תבליט נחושת לזכרו בדמות מציבה, שבחלקה העליון דיוקנו של הגיבור ובתחתיתה צדודית אריה מהלך ושואג על סלע. הייתה זו, כמדומה, הפעם הראשונה שטרומפלדור זוהה באמנות עם אריה. ב- 1923 פורסמה והוצגה לציבור הצעתו של יעקב דב גורדון, פסל צעיר שהגיע ארצה מאמריקה[7], אנדרטה המשלבת פרוטומה ריאליסטית של טרומפלדור במדי "הגדודים העבריים", נשר מעל ראשו ("מנשרים קלו מאריות גברו"), ילד עירום מחבקו מאחור ואריה קשיש ועגום רוכן לצדו. דגם הגבס אבד והותיר לתרבות הארצישראלית אריה אחר שלפי סברת אחדים (דוגמת יונה פישר, בספר שערך, "תל-אביב, 75 שנה של אמנות", מסדה, תל-אביב, 1984) נוצר בידי י.ד.גורדון בראשית שנות העשרים והוא אריה הבטון הענק הניצב בסמטה פלונית בתל-אביב.

 

ב- 1928, משהחליט הלורד מלצ'ט, הוא סר אלפרד מונד, לממן מציבה לזכר נופלי תל-חי, פגשו אברהם מלניקוב והציע פסל של "גור-ארי-יהודה" (הלורד דווקא הציע נמר). באותה שנה הוקם ועד לאומי שיפקח על ביצוע האנדרטה, וזה פרסם מכרז הקורא לפַסלים להציע הצעותיהם. משנבחרה הצעתו של אברהם מלניקוב, החל הפסל לעמול לאורך שש שנים על בחירת הסלע הגלילי ממחצבות כפר-גלעדי (בראש גדוד החוצבים – יצחק שדה), על חציבתו (עם צוות שנוהל בידי נויפלד), על עיצוב ראשוני של הסלע הענק (6 מ' גובהו, 58 טונות משקלו) במבנה יסוד של אריה יושב ושואג למרומים, על העברתו האיטית והסבוכה עד לראש גבעה בתל-חי והצבתו על בסיסו.[8] רק עתה ועד לחנוכת הפסל ברוב עם ב- 1934 עבד מלניקוב על פרטי פני השטח של האריה, שהוכיח זיקה עזה מאד לתבליטי האריות האשוריים מנינווה. החלטת הפסל למקם את האריה בכיוון סוריה נבעה מעמדתו הז'בוטינסקאית המוחה נגד החלטת "ועדת קינג-קריין" ב- 1919 לספח את ארץ ישראל לסוריה.

 

בחירתו של מלניקוב בדימוי האריה, יותר משחייבת לבוריס שץ, חייבת למסורת זיהוי "הגדודים העבריים" עם סמל האריה (ראו לעיל את ציוריו של זאב רבן מ- 1918). טרומפלדור, נזכיר, נמנה על מקימי "גדוד הפרידות", גרעין "הגדוד העברי". את התבליטים האשוריים מחוראסאבד הכיר מלניקוב מה"לובר" הפאריזאי ומ"המוזיאון הבריטי" הלונדוני. ותצוין זיקתו של מלניקוב למזרח הקדום עוד ב- 1925, בפסלו  הפרעוני, "ראש אפנדי", שלא להזכיר את חובה הגדול למצרים העתיקה של תנועת "אר-דקו" ממחצית שנות ה- 20. בהקשר זה, חובו של מלניקוב לאשור מתמזג בחוב למצרים במו המבנה הפירמידי-משהו של האריה היושב וראשו השמימה.

 

ו. אריות השואה והתקומה:

ב- 1940 בקירוב, במהלך מלחמת העולם השנייה (אף כי קודם למהלכי "הפתרון הסופי"), פיסל יעקב ברנדנבורג בעץ אריה קשיש יושב, ראשו שחוח ועיניו נוגות. ברנדנבורג, שעלה ארצה מברלין ב- 1934 בגיל 35, פיסל את האריה כשהוא בירושלים:

"פסל האריה (אוסף אוניברסיטת חיפה) עומד בשורה אחת עם מיטב האריות שפוסלו בארץ. האריה שלו עונה לאריות ההרלדיים הצעירים שלחמו בעוז נגד האריה הבריטי הישיש [...] לעומת אלה, האריה של ברנדנבורג זקן ועייף. לשאגה הגדולה של אריה האבן של מלניקוב מתל-חי עונה האריה הזקן של ברנדנבורג בראשו הגדול והכבד (הבולט מאד לעומת גופו) והדומם. זהו אריה רוחני יותר, אנושי יותר, אך שמוט, נפול ועגום. זהו ארי יהודה המקונן על סבל אלפיים שנות גלות ושואה שבשיאן."[9]

 

מאבקו של גור-ארי-יהודה עם האריה ההרלדי הבריטי מצא ביטויו המרבי באנדרטה לזכר דבר גרונר, שנוצרה בארד בידי חנה אורלוף בשנת 1952. האנדרטה – כפיר הנאבק באריה בוגר ובועט בירכו – הוצבה מול משטרת רמת-גן, אותו מבנה ששימש בשעתו את המשטרה הבריטית, במתקפה עליה ב- 1946 נפצע גרונר ונתפס. מאבקו של הכפיר באריה הוא מאבקו של ארי יהודה (משפטו האחרון של גרונר, בטרם הועלה לגרדום ב- 1947, היה: "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום"). בעיטת הכפיר באריה האימפריאלי הגדול ממנו מאזכרת את בעיטתו של יעקב בגיד-הנשה של המלאך, שעמו נאבק במעבר-יבוק ושבעקבותיו שינה שמו ל"ישראל".

 

אך, האריות הארץ-ישראליים משנות הארבעים כיוונו ברובם לשואת יהודי אירופה: ב- 1940, זמן בו כבר ידעו יהודים סבל רב, פרסם אריה אלואיל איורי לינול לספר "עמוס": כאן חזרו אריות בתפקיד השלילי של הטורף האכזר. באחד, אריה טורף לווה בנחש ובדוב כהד לכתוב: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו נחש." ("עמוס", ה', 19) בהדפס אחר תוקף אריה שה רך המחובק בידי רועה, הד לכתוב: "כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן כן יינצלו בני ישראל…" (ג', 12)

 

היה זה נפתלי (ליאו : ליאו = אריה!) בזם שהפך את גור-ארי-יהודה לגיבורו וקישרו לשואה ולתקומה. בזם, שעלה ב- 1938 כנער מגרמניה, התייתם מהוריו שנספו בשואה והחל להידרש לה בציוריו מאז שנות החמישים. ב- 1962, באלבום "רישומי קינה" (עם שירים מאת עזרא זוסמן), הופיע האריה כשעל גבו שרועה דמות של "עולֵה", עת על גופו מוצבים שני פמוטים עם נרות כבויים (לזכר ההורים). שמש שחורה "מאירה" מעל את מלבן הקבר השחור הכרוי בסמוך לאריה, עדות לשורה של ע.זוסמן: "ואריה יהודה באדמת זיכרון כורה לך קבר/ הוא יאמר הקדיש וישאג אחריו שאגת שבר." סימול זה של אבל בוטא ביצירת בזם עוד ב 1961 בציור שמן גדול (מונו-כרומי ובעל אפקט של פרסקו קירוני) ובו ניצב אריה בסמוך לצמד פמוטים עם נרות הדולקים באש שחורה, אך האדמה שמתחת לרגליו מלאה כולה בגוויות. מאוחר הרבה יותר, ב- 1998, צייר בזם את "סולם חבלים", בו אריה אנושי להפליא אוחז בסולם חבלים רופף, שראשו שני פמוטי נרות כבויים. מעל ראש האריה פוסעים במאוזן המוני יהודים, ספק בדרכם האחרונה וספק בדרכם ארצה.

 

האריה לא ירפה מציורי בזם והוא ישוב ויופיע בתפקידו הכפול כנושא פמוטות הזיכרון לשואה וכמבטא קוממיות ישראל. כך, ב- 1975 ובשלהי שנות התשעים חזר בזם פעמים על ציורו, "שער האריות", המתרגם את השער הירושלמי, שדרכו פרצו ב- 1967 כוחות צה"ל לעיר העתיקה ולכותל המערבי, למרקם סמלי היסטוריוסופי של לוחם מכונף, סולם עלייה, שיח צבר, תרנגול כפרות, פליטים יהודיים, אישה מכונפת (השכינה?) ו… אריה בעל פני אדם.

 

ז. אריות מלחמת ששת הימים:

ההתפעמות הלאומית הישראלית בעקבות הניצחון ב"מלחמת ששת הימים" גררה בעקבותיה מספר ציורים עם אריות ארציים ושמימיים, עת חלק מאריות אלה היו לאריאלים או לשרפים: גופם גוף אריה, פניהם אנושיות (ועטורות זקנים) וכנפיים לכתפיהם. שלושה שרפים כאלה צוירו בסגנון ביזנטי ב- 1968 בידי שמואל בונה, שהושיבם סביב שולחן עגול, גביע קידוש במרכזו ושני מגיני דוד מעבריו. שולחן לאומי זה זימן את המסובין להרמת כוס "לחי העם הזה", כמאמר השיר. אלא, שהשרפים אינם מסתפקים ב"לחיים", כי אם מבקשים להשמיע תרועת שופר (לא זו בלבד שהשרף המלכותי, בעל הכתר, אוחז בשופר בימינו, אלא שזנבות השרפים מתגלים כשופרות הם עצמם). הטקס החגיגי נערך אן-שהוא במבנה היכלי (ראו חלקו העליון של הציור), ארצי או שמימי, ומתוך החשיכה הסובבת מרחפת יונה המבשרת שלום. באותה שנה צייר ש.בונה את "שרף מעל ירושלים": הפעם, האריה המכונף (כנפיו כמעט כלהבה) מחובר ל"מרכבה", בידו האחת שופר ובשנייה לולב ("סוכת שלום") ולראשו קסדת צה"ל. ש.בונה זכר, מן הסתם, את תרועת השופר שהשמיע הרב הצבאי הראשי, שמואל גורן, ליד הכותל המערבי עם כיבושו. עתה, מצייר הצייר החיפאי את החייל-אריה השמימי כמשמיע צלילי שבח לאל וכנושא ברכת ביתיות שלווה (סוכה) מעל הכותל המערבי ומגדל דוד.

 

אחדות ירושלים והשמיים בציורי הניצחון הנדונים נראתה ב- 1967 גם בציור נוף ירושלים שצייר נחום גוטמן: כאן, מעל הר-הבית, שבמרכזו הוכחלה כיפת-הסלע והוטענה בשגב, ריחפו בשמיים שתי כפות ידיים בתצורת ברכת כוהנים ואריה: ברכת שמיים גייסה בפעם זו את האריה, לא רק כסמלם של ירושלים ויהודה, אלא גם כסמלו של הקב"ה, שעליו קראנו: "ה' ממרום ישאג וממעון קודשו יתן קולו ושאג על נוהו." ("ירמיהו", כה", 30). באותה שנה אופורית יצר רודי להמן בגבעתיים תבליט אפוקסי המאוכלס בשלושה אריות המהלכים על שתיים ומעוצבים מצדודיתם. מתחת לאריות ציין האמן: "כ"ו אייר – ב' סיון: תשכ"ז". משמע, שישה הימים האגדיים (שהפכו בעבור להמן, הלא יהודי אך הציוני הנלהב, לתאריך מכריע, שבעקבותיו צירף , דרך קבע, לחתימותיו את מניין השנים שחלפו מהמלחמה). הערצתו של להמן את האריה הירושלמי גרמה לו, לימים, להציע לעיריית ירושלים סמל חדש, המשלב את האריה עם מגדל דוד ועם מגן דוד.

 

לא, אריות ירושלים לא ידעו מנוחה. בחומת "מחנה כפיר" של פיקוד המרכז הצה"לי התקין בשנות השבעים אלוף הפיקוד, רחבעם זאבי (גנדי), כלוב ובתוכו אריה (בתוך המחנה אף הוצב פסל אריה של יגאל תומרקין, אסמבלאז'-ברזל מ- 1959 בקירוב). ב- 1983, בסדרת ציורים של איבן שוויבל הירושלמי בנושא דוד המלך, ייצג הצייר את עצמו בעירום בתפקיד דוד המכרכר בפני ה'. דוד-שוויבל נראה בלב רחוב יפו הירושלמי עת בסמוך לו מזנק אריה. שילובו של האריה מעלה על הדעת את גבורתו של דוד הנער, ששסע את הארי ואת הדוב, אך אפשר שמקור האריה (מלבד זיקתו לסמל ירושלים ויהודה: דוד היה צאצא לשבט יהודה, ודוד כבש את ירושלים) בשלט "מוניות אריה", הנראה בציור אחר של הרחוב, אף הוא מ- 1983, שגם בו נראה אריה פוסע סמוך ל"כיכר ציון". שנה מאוחר יותר יצר מרדכי מורה שני תחריטים קרקסיים, בהם נראה אריה ענק יושב בכלוב ומתבונן בעיניים חכמות במאלפו הננסי והליצני. הצייר, בוגר "בצלאל החדש" והמחלק זמנו בין פאריז לירושלים, דומה שאימץ את האריה לסוגיות של כוח, שלטון ונלעגותו הקיומית של האדם. בציורים מאוחרים יותר מראשית שנות התשעים כבר כיכב האריה של מ.מורה בסצנות מיסטיות קבליות.

 

ח. רקוויאם לאריה:   

אנו שבים לתל-חי ולאריה של מלניקוב. ב- 1983 נערכו "אירועי תל-חי", זו הפעם השנייה, כאירועי פיסול הנפרשים על גבעת המכללה לאמנות והחורש הסמוך. במסגרת אותם אירועים, היו שהגיבו לאריה המלניקובי, השואג בדממה על הגבעה שמנגד: בעוד דורית פלדמן יצרה מיזוג בין תגזיר של תצלום הפסל לבין סלעים וולקניים, ובזאת גייסה את ההיסטוריה לפרה-היסטוריה, ציונה שמשי הציגה שבעה שטיחים צבעוניים עליזים, שהפגישו את האריה של מלניקוב עם אריות אחרים מתקופות ומתרבויות שונות. אכן, רוח חדשה אפפה את אריה האבן, ששימש ומשמש מוקד לעלייה שנתית של צעירים בי"א באדר, הבאים להתייחד עם זיכרון הגבורה העברית. שמעתה, יותר ויותר אמנים ישראליים חשו חופשיים להתגרות באריה בבחינת סמל ל"יהודי השרירים" ולעוז הלוחמים. כך, ב- 1977 עיצב דוד טרטקובר שתי הצעות לכרזה, אשר בשנייה שבהן, הנושאת את המילים "טוב למות בעד ארצנו", מככב האריה מתל-חי כשהוא מושטח בלב הכרזה לרקע קרני שמש לילייניות (ראה לעיל הפרק "בין השמשות"), עת בסיסו האחד נושא את מפת השטחים הכבושים ובסיסו התחתון נושא תמונת דחפור, סמל הריסת בתים. שנת עיצוב הכרזה הייתה שנת עלייתו של בגין לשלטון, ולא במקרה מופיע דיוקנו (עם כיפה) במקביל לדיוקנאות טרומפלדור, משה דיין (ששימש שר בממשלת בגין) ו…שרה'לה שרון. האריה של מלניקוב הפך, אם כן, סמל לכוחניות מיליטריסטית. 

 

ב- 1988 אייר דוד טרטקובר את "מגילת הכרזת העצמאות", ובין השאר, שב ומיקם את האריה מתל-חי במרכז הדף והקיפו בצילומי דמויות (א.ד.גורדון, א.י.קוק, מרטין בובר, זאב ז'בוטינסקי, י.ח.ברנר, ש"י עגנון ועוד) ובשאר דימויים מתולדות היישוב. בלטו באיור הקולאז'י אנשי רוח שדגלו ועשו לשלום עם השכנים הערביים, אנשי "ברית שלום", למשל. האריה של מלניקוב שאג שאגתו במרכז הדף כמי שדוגל בכוח וכמי שמאתגר את הושטת היד לשלום, זו המוכרזת בדף מנגד מתוך מגילת העצמאות.

 

עשר שנים לאחר מכן, זכה האריה – והפעם ללא קשר לפסל מתל-חי – לביזוי קל, כאשר גיא בן-נר, אז בוגר טרי של "המדרשה", אצר בתל-אביב תערוכה קבוצתית בשם "אריה ארוך: הזיקפה באמנות הישראלית", והציג בובת אריה קטנה ומוארכת במיוחד. נושא התערוכה הטעין את האריה הארוך (כמובן, קריצה לשמו של הצייר הנודע, אריה ארוך) בתוכן זיקפתי. ב- 2005 יבוא גיא רז, צלם צעיר בוגר "בצלאל", ויצלם את אריה האבן מאחוריו כך שייראה כזיקפה זכרית אדירה. את צילומו הגדיל רז לממדים מונומנטאליים. עתה, כבר הייתה זו מתקפה ישירה נגד האידיאה ה"ערכית-לאומית" שנקשרה לפסל. שנה לאחר מכן, נמלאו רחובות ירושלים באריות יצוקים, יושבים או ניצבים, שאמני העיר הוזמנו לקשטם ו/או להגיב להם. הדס עפרת בחר באריה עומד, שלפניו הצמיד "מסיכת" ארד של יציקת גולגולת חמור. האריה המלכותי נשא עתה זהות נמוכה-לכאורה, לבטח לא הרואית, וביטא את סירובו של האמן לדימויים מניפולטיביים-לאומיים שבסימן כוח.

 

לא, אין אלה ימים טובים לאריות בישראל. ב- 2002 צייר שאריף וואכד, אמן ערבי חיפאי, סדרת ציורים אדומים, בה מתפתח בהדרגה דימוי של אריה התוקף איילה (דימוי הלקוח מפסיפס מפורסם ב"ארמון הישאם" שביריחו, המאה ה- 8 לספירה) לעיגול מינימליסטי. כמו רמז וואכד על אמנות ופוליטיקה שאין להפרידם זו מזו ועל יחסי טורף ונטרף בהקשר המזרח-תיכוני. ב- 2007 הייתה זו לנה זיידל, אמנית ירושלמית צעירה, שבסדרת ציורים גדולי מידות ייצגה להקות של זאבים השועטים ופושטים ברחובות ירושלים ובאתריה. בין השאר, ציירה זיידל את מזרקת האריות (מזרקה של אריות ארד שיצר ב- 1987 האמן הגרמני, בָּארנות רָאמפּ, בסמוך ל"גן הפעמון" הירושלמי) המותקפת על ידי הזאבים. המראה האפוקליפטי כמו סגר מעגל עם האריות הירושלמיים והציוניים של ראשית המאמר הנוכחי וכמו סתם את הגולל על הארי המובס.

 

מעניין לקרוא, בהקשר זה, דברים שכתב הלל וייס ב- 2008:

"אף בדור העכשווי, היָלדי או הילדותי אם לא לומר האינפנטילי, האריה חייב לעבור תהליך של המסה ב'מיץ פתל', ספר הילדים של חיה שנהב, או ב'דבש האריות', מעשה שמשון הגיבור ומשפחתו לדוד גרוסמן. מידת הגבורה, מידת האריה, שנשכחה בדורנו מן העולם. כך כתבתי לפני ל"ו שנים בספרי 'דיוקן הלוחם': 'האם כל אריאל סופו בבית חולים גריאטרי'. העניין הילדי הזה, האריה כבובת פרווה מרוטה, הוא אמנם, גם עכשיו, תמיד אך ברובד החיצון, מנחם בזיופו, כדי שלא להבהיל ילדים מהמלחמות הצפויות להם בעתיד, אישיות או לאומיות או מאבק בהורים מטורפים."[10]


[1] [1] "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19", עורכים: יונה פישר וחביבה פלד, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1979, עמ' 153.

 

[2] ציור זה הופיע על כריכת אלבום קטן של צילומי "הגדודים העבריים" שצולמו בידי יעקב בן-דוב.

[3] "כל כתבי יל"ג", דביר, תל-אביב, 1957, עמ' קה-קו.

[4] "כתבי ח.נ.ביאליק", ועד היובל, תל-אביב, 1933, עמ' רס"ב.

[5] שם, שם.

[6] אורי צבי גרינברג, "כל כתבי", כרך ג', מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 73.

[7] ראו מאמרי, "הישות הנעלמה של י"ד גורדון", "הארץ", "תרבות וספרות", 5.4.2004.

[8] על קורות יצירתו של פסל האריה מתל-חי ראו מאמרי, "למי שאג האריה?", "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 996-969.

[9] גדעון עפרת, מתוך המבוא לקטלוג יעקב ברנדנבורג, אוניברסיטת חיפה, 1985, ללא מספר עמודים.

[10] "ארץ אחרת", מס' 47, ספטמבר-אוקטובר, 2008, עמ' 43.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 248 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: