והספינה שטה? והספינה טובעת?

         והספינה שטה? והספינה טובעת?

 

מספר ספינות ארכיטיפיות, ידועות ביותר, הפליגו במימי התרבות האנושית: ספינתו של אותנפישתים, גיבור המבול השומרי; ספינתו-תיבתו של נוח; ספינתו של אודיסיאוס ההומרי; סירתו של חארון, מוביל המתים במיתולוגיה היוונית, ועוד. היו אלה ספינות של ישועה רבה בעת אסון רבתי, ספינות של הגשמת מסע חיים ושל דרך אחרונה, משמע מוות. כמה מתוך אלה זכו לייצוג באמנות הישראלית: תיבת נוח צוירה, בין השאר, ב- 1923 בידי אבל פן (והודפסה במספר נוסחים באלבום הדפסי האבן שלו, "בראשית"), או פסל הסירה שיצר הדס עפרת ב- 1993 לפי "ארץ ישימון" של ט.ס.אליוט: עפרת הפך את הסירה על פיה כמי שעונה לאופטימיות הקיומית ואף התיאולוגית המדומה של המילים "והספינה נענתה".

 

ספינות וספנות הופיעו לא אחת בתרבות הישראלית בהקשרים היסטוריים שונים: "לדרך ספן!", שרנו מאז שנות הארבעים של המאה העשרים את שירו של נתן אלתרמן, כמי שמזדהים עם מפעל ההעפלה ארצה; ואילו בשלהי שנות השישים זימרנו את מילותיה של רימונה די-נור – "שוטי, שוטי ספינתי", וזאת כבר לכבוד ספינות הטילים של חיל הים הישראלי. בחינת דימוי הספינה (סירה, אוניה) בהקשריה ההיסטוריים-לאומיים הוא הוא שמדריכנו, אכן, לאורך מאמר זה. בהתאם, להלן נפגוש ספינות סמליות רבות, ובה בעת, נתעלם מסירות דייגים (שמאז תבליט הדייג של דנציגר ועד רישומי הדייגים של משה גת) ו/או מספינות צי הסוחר.

 

א.     ספינות היהודי הנודד:

ייצוגו הרבגוני של "היהודי הנודד" מאז ימי-הביניים[1] זכה למפנה קל בתחילת המאה ה- 19 משזווגה ספינה עם הדמות הקבועה, זו בעלת הזקן הארוך, הנושאת צקלונה ואוחזת במוט. באיורים בכתבי עת צרפתיים עממיים (דוגמת זה שעיצב פרנסואה ז'ורז'ין, 1830-1826) פגשנו באותה עת את הדמות כשהיא מהלכת על שפת ים, בו נראית ספינה במרחקים. הספינה כמו העצימה את גזר הדין של נדודי הנצח שגזר ישו על היהודי שהתקלס בו, לפי האגדה. כזה, לכאורה, הוא גם "היהודי הנודד" של א.מ.ליליין, המופיע באחד מאיוריו לשירי מוריס רוזנפלד, "שירת הגטו" (1902): כאן ניצב הנודד על שפת ים, ליד תפרחת קוצנית (זיווג היהודי הגלותי והקוצים מוכר היטב ביצירת ליליין מאותה עת), עלים יבשים נושרים מצקלונו ומסמלים את סתיו קיומו, בעוד בלב ים נראית ספינה המפליגה מתחת ללהק ציפורי נדוד. אפשר, שהספינה והציפורים מרמזים כבר על נדודים לדרום-מזרח, קרי – לכיוון ארץ-ישראל, ומבחינה זו, "היהודי הנודד" הלילייני קרוב לגאולתו הציונית, זו בה כה דגל האמן. לבטח, לזאת רמז ראובן רובין כשצייר ב- 1922 את "המדונה של חסרי הבית", חודשים ספורים טרם עלייתו ארצה מרומניה. בציורו יושבת ה"מדונה" – דמות סמלית וארוטית (חולצת את שָדַה), תינוקה הרך – משיח ציוני – שקוע בקדמת הציור, בעוד חבורה של חדלי אישים, פליטים "חסרי בית", שרועים אין-אונים מסביב לאישה/שכינה. האם אלה הם "מתי מדבר" הביאליקיים? דומה, אכן, שהמדונה, האוחזת בפרחים בידיה, מאותתת לעם הפאסיבי אפשרות של התחדשות, לידה וגאולה, עת הסירות הריקות, העוגנות בחוף הסמוך לה, כמו ממתינות לאכלוסן בידי הגברים המעולפים.

 

ואמנם, ספינות החלו מפליגות, נושאות עליהן פליטים יהודיים ממזרח אירופה. חלקן שטו לנמל ניו-יורק, כפי שייצג ליליין באיורי "שירת הגטו": צמד יהודים נוגי מבט יושבים לעת ליל על הסיפון; צרורם לידם, הים סוער וגועש, אחד ממוטות ההיגוי נשבר, בעוד מימין יושב לו "מר מוות" עם קלשונו וממתין לבאות. סוג זה של ספינת הגירה יחזור באמנות הישראלית ב- 2006, כאשר יאיר גרבוז יצייר את "החיים בצרור" – העתק של איור המייצג יהודים על סיפון, צרורותיהם סביבם, והם שקועים בשיחה, בתפילה, בלימוד ועוד. מילות לצון דוגמת "הורה הורים" ו- "super luck" אין בכוחן להסתיר את זיקתו הרגשית של הצבר מגבעתיים ליהודים הגלותיים, ובעיקר לישיש היוב במרכז ומתפלל, עטוף בטלית וכרוך בתפילין. הגם שהים רגוע, סירת ההצלה המצוירת במפלס גבוה יותר, תורמת ממד של דאגה לסצנה המתוארת.

 

אך, מבחינתו של מאמר זה, הדגש המועדף הוא על ספינות ששטו לכיוון נמל יפו, כשהן פורקות את עולי העליות הראשונות. את אלה לא נמצא כלל באמנות ה"בצלאלית" מימי העלייה השנייה, ולו רק משום שאיורי עלייה שמטעם התנועה הציונית ייצגו את אקט העלייה כאקט רגלי: שיירות של יהודים צעדו ארצה בעקבות "דמות האומה" (והיא מלווה או לא מלווה על ידי גור-ארי-יהודה). בהתאן, ספינה אחת ויחידה שנאתר בעשייה ה"בצלאלית" היא סירת התיירים, "נורדאו", ששימשה על אגם הכינרת ואשר יוצגה ב- 1924 באריחי קרמיקה על חזית בית הספר "אחד העם" בתל-אביב (ציור: זאב רבן; ביצוע קרמי: יעקב אייזנברג).

 

ב.       ספינות הששון של העליות השלישית והרביעית:

מאז שנות העשרים תמונות תעמולה ציוניות החלו מייצגות ספינות. בניו-יורק עוצב ב- 1925 כרטיס "שנה טובה" ובמרכזו "די גאולה שיף", כלומר – ספינת הגאולה, ספינה שחורה בעלת ארבע ארובות, העוגנת בחוף יפו, דגלי גדוד העבודה מתחתיה ומדליונים של המקומות הקדושים מסביבה. בוורשה של שנות השלושים הודפסה מטעם הסתדרות "החלוץ" המקומית כרזת "בואו שכם אחד לעזרת העם": כאן, חלוץ עברי שריר מושך את סירת הגלות מתוך גלי הים הסוערים. בארץ ישראל של אותן שנים הודפסה ברכת "שנה טובה" ססגונית ובתחתיתה עיבוד לאיור הידוע (בשחור-לבן) של ליליין לקונגרס הציוני החמישי (1901): המלאך הניצב ליד היהודי הישיש, היושב בסבך קוצים, מצביע – לא עוד אל עבר בנו החורש מזרחה, כי אם אל עבר חורשי אדמה ארצישראליים, בנייני האוניברסיטה העברית ו… ספינה העוגנת בנמל יפו. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", נכתב מעל האיור הצבעוני, וכמו הגשימה הספינה את המתואר בשיר הילדים של י.קוזובסקי מאותם ימים, "האוניה":

"הוא-הוא-הא!/ מי זה בא?/ אוניה עם ארוכה./ מאין באת, אוניה/ ומה את לנו מביאה?/ באה אני ממרחקים, / חלוצים שם מחכים/ עם תרמיל ועם מקל/ לעלות לארץ ישראל."

מעין הד למילים הללו היה איורה של ז'ניה ברגר, שהודפס ב- 1943 בספרון הילדים של ימימה אבידר-טשרנוביץ, "מוקי השובב", ובו ציירה את מוקי הקטן (הלא הוא מוקי צור, איש עין-גב, בן אחיה של הסופרת), ניצב על סירת מפרש, עת עננים שמעליו נושאים את המילים: "מוקי מביא את ילדי ישראל".

 

מה פלא, שציירי הארץ משנות העשרים חגגו בציוריהם הגעתן של ספינות וסירות. ראו את ציוריו של ראובן רובין מאותו עשור, הגדושים בסירות מפרש ילדותיות המתרוננות בחוף תל-אביב ביום קיץ בהיר, דוגמת ציורו מ- 1925, בו צלליות שתי דמויות מנופפות בידיהן אל סירת מפרש הקריבה אל ספינה שחורה. בציור מ- 1928, בו נשקף רחוב תל-אביבי היורד אל הים, נראית אוניה שחורה פולטת עשן משתי ארובותיה כהשלמה למראה הידידותי של בתי הרחוב ואנשיו, שלא לדבר על צלחת הפרי ועץ הרקפות ה"מברכים" מהמרפסת את המראה המשובב. בציור עליז אף יותר מאותה שנה, "נמל יפו הישן", מעשנים ערבים נרגילות, עת בים נראות ספינות וסירות למיניהן, שבמרכזן ספינה תלת-ארובתית הנושאת, כמדומה, את דגל צרפת.

 

ששון ספינות האושר של שנות העשרים יחול גם על הדייגים הערביים רבי האון שצייר ב- 1928 ישראל פלדי: בציור אחד, תנופת שריריהם יכולה לגלי הים הסוערים, בעוד תיבותיהם מבטיחות להתמלא בשלל דגים. בציור אחר באותו נושא גדש פלדי את הבד בדינמיקה של עמל הדייגים שבסירות ושל הסבלים הנושאים סחורות על החוף בסמוך לערבים נחים. כך או כך, סירותיו של פלדי אומרות שפע, כוח ושמחת חיים.

 

אושר הספינות המגיעות לנמלי הארץ נישא בידי נחום גוטמן עד לשנות החמישים והשישים, וזאת במקביל לאי ויתורו על קסמי ימי הבראשית הארצישראליים משנות העשרים. כשהוא ניזון מאותה התפעמות שאחזה בו משהונף ב- 1905 בידי ערבי מספינת העלייה מאודסה לסירה היפואית, לא חדל גוטמן לצייר ציורי תהילה לים (ואף קבע צוהר ספינה עגול בדירתו שברחוב אחד העם). ב- 1980 הודה:

"אני משתדל למסור את תחושת ההתפעלות שנשארה לי מאותם הימים כשהגעתי ליפו, והאוניות היו מקושטות בתרנים כה יפים, עד שנראו כאילו הן מביאות מתנות."[2]

ציוריו של גוטמן מנמלי תל-אביב וחיפה (1952, 1959, 1962 ועוד) שבו וייצגו את האוניות המגיעות כחגיגה ססגונית וצוהלת, בה מנופפים אנשים אלה אל אלה מחוף ומאוניה, בה מניפות אוניות דגלים צבעוניים ומאשרות "לפתן" של גוונים חמים הטובלים בלב תכלת הים. תיאר גוטמן:

"באתי לחיפה כדי לצייר בנמל. אני מרבה לצייר אוניות בנמלים. אני אוהב לצייר אותן. על קירות חדרי תלויות תמונות רבות של אוניות בנמלים. אותו יום חג הגיעו לנמל חיפה עשרים אוניות […] וכל דגל ודגלון שהתנופף ברוח היה ככף יד מתנפנפת של ידיד מאיזו ארץ רחוקה, והשמים היו רחבים ללא מצָרים – כיון שכל המראה הזה היה חגיגי, רוחש טובה ומזמין אותך לראות ארצות רחוקות."[3]

 

ג.      ספינות הטרגדיה של פליטי השואה:

שנות הארבעים נשאו רוח טראגית לייצוגי ספינות הפליטים המגיעים מאירופה. בין משוררי התקופה שהגיבו למצוקה ולכאב של הבאים היה נתן אלתרמן, שכתב ב- 1947 את "על אם הדרך":

"…הס, ילד. הספינה על צד/ נוטה מזעף רוח./ על אם-הדרך עץ עמד,/ אין ציץ ואין תפוח./ […] אל זה העץ אביך, בן,/ נקשר, עקוד בחבל./ ברזל ושוט הכוהו, בן./ וחם תמר ההבל./ […] הס, ילד. שער התהילה/ לתורן ייפתח./ הוא גם היום עמוד תפילה,/ הוא גם היום מזבח./ – – על אם-הדרך עץ עמד/ ולא יפול אפיים./ נום, ילד. הספינה על צד/ חותרה, בוקעת מים."[4]

תריסר שנים קודם לכן, תיארה לאה גולדברג את בתי תל-אביב כספינת פליטים, שניכורם וזרותם מלאה את הרחובות:

"התרנים על גגות הבתים היו אז/ כתרני ספינתו של קולמבוס/ וכל עורב שעמד על חודם/ בישר יבשת אחרת./ והכו ברחוב צקלוני הנוסעים/ ושפה של ארץ זרה/ הייתה ננעצת ביום החמסין/ כלהב סכין קרה…"[5]

 

"הננו ועלינו!, קראה כרזתם של פכנר וואליש מה- 1 במאי 1946, בהציגה שורה ארוכה של חרטומי ספינות שחורות הנושאים את שמות גיבורי האומה ומנהיגיה (ברל קצנלסון, חנה סנש, וינגייט ועוד). שמים שחורים תלו מעל הספינות וענו לשחור הספינות במועקה כבדה. באותה עת בקירוב עיצבה אסתר יואל-ברלין את כרזת "ציון הלא תשאלי לשלום מעפילייך": חיתוך הלינול שלה נקט באקספרסיוניזם גרמני עתיר פאתוס המייצג את אומללותם של הפליטים על הספינה. אומללות זו עמדה במרכז סדרת ציורי השמן, "פליטים", שצייר מירון סימה בין 1946-1940. הפליטים על הספינה יוצגו בדרגות שונות של אקספרסיוניזם מסוגנן, אך תמיד כנואשים, סובלים ואף מאבדים הכרתם לעת ליל. הליל שרר גם בחיתוך העץ הטראגי של יעקב שטיינהרדט מ- 1935, בו מתגודדים פליטים מודאגים בחרטום ספינה וצופים אל האופק הבלתי נודע והמואר בזוהר בלתי מנחם. לא נשכח גם את חיתוך העת, "תיבת נוח", שיצר שטיינהרדט ב- 1942 ואשר בו טולטלה הספינה במים הגועשים ותחת גשמי הסער. היו אלה ימי ראשית "הפתרון הסופי" ותיבתו של נוח סמלה את חרדות הזמן ההוא. גם כשיצייר מרסל ינקו ב- 1950 את העולים המגיעים בספינה מארצות המזרח, עליזות הצורות והצבעים שבסגנון ג'אז חלה על הספינה העוגנת בנמל. בעוד הקבוצה הגדולה של העולים מצטופפת על המזח ומתחת למבנה דמוי אוהל ירוק כגוש של יצורים חסרי פנים המשדרים רוח עגומה.

 

ד.     ספינות על שרטון:

אותם מהאמנים שנמנו הם עצמם על עולי שנות הארבעים, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה, אמצו את דימוי הספינה כדימוי של טראומה מוקבעת ורודפת. בציוריהם מרבה להופיע הספינה כסמל של עקירה ושל קושי התערות בארץ החדשה. לא אחת, זוהי ספינה על חול ואף ספינה מאובנת, משמע ספינה שאין בכוחה לנועה ולהביא את האמן אל חוף המבטחים הנפשי, הגם שהוא חי ויוצר בארץ. בהקשר זה צייר מרדכי ארדון (מי שעלה ארצה ב- 1933) את "ספינת השעות", 1965: הציור המופשט למחצה "מוטלא" כולו בטלאי כתמים, מרביתם בלבן ותכלת, הנגועים בשמץ אדום וירוק. בעוד הירוק עשוי לסמן צמחייה על חוף, רסיסי האדום עשויים להתקשר לטיפות דם המוכרות מיצירתו הסמלית-ההיסטוריוסופית הקודמת, דם הנספים בשואה ובמלחמות. את האוניה אנו מזהים בקושי, ובעצם, מבט ממושך מגלה מספר פרגמנטים של "סירות" ואולי ספינה אחת שנשברה. אלא, ש"מפרשיה" של הספינה מורכבים כולם מספָרות רומיות של אורלוגין ואלה נגלות לעינינו בדרגות שונות של טשטוש. מרביתן, על כל פנים, חוברות לצורת שען-חול של ספָרות, השעון הזכור לנו מהציור, "הו, האב נאנה", שארדון ציירו ב- 1955 ואשר מייצג בדרכו הסמלית והטקסטואלית את הקינה האוגריתית על נפילת עיר, מעין מגילת "איכה". מכירי יצירתו של ארדון ישהו על נקלה את ספָרות השעון ואת שעון-החול עם מטען הזיכרון המר שנשא עמו בנו של השען מטוכוב שבפולין.[6] שהשעון – סדר הזמן – השתבש והתפרק ביצירת ארדון המגיבה לאסון השואה, ועד ליצירותיו האחרונות בחייו נפגוש ב"בית קברות של השעות" ובספָרות רומיות שהתפרקו משעונים ואיבדו כל אחיזה במבנה רציונאלי. לכן, "ספינת השעות" של ארדון היא ספינת זיכרון מטלטל שאינו נותן מנוח, צלו של כאוס שטני שקנה אחיזה בעולם מאז ראשית שלהי שנות השלושים, "ליל הבדולח".

 

ב- 1960 בנה נפתלי בזם, מי שעלה ב- 1938 מאסן שבגרמניה והוא אז נער בן 14, סירת עץ גדולה, שעליה צייר דימויים ושאותה הציב בחצרו (אז, ביפו), כשהיא נשענת ומוגבהת על משוטיה. ניתן היה לראות את ה"שיח" הגדל מתוך הסירה, את ה"אריה" ועוד מספר סמלים שבזם החל מפתחם ביצירתו מאז סוף שנות החמישים. אלא, שסירתו של בזם, תלמידו הנבחר של ארדון, עלתה על שרטון: לא זו בלבד שניצבה בחצר המרוצפת במקום להפליג בים, אלא שבציור מ- 1962 ייצג הצייר את דמות ה"עולה" היהודי ואת האישה המכונפת שעמו (בת זוגו? אמו שנספתה בשואה? שכינה שמימית?) כאשר השניים כמו-לכודים בתוך סירה קטנה חד-משוטית הניצבת בלב ישימון ללא שום אופק, שום כיוון ושום סיכוי לתנועה והגעה ליעד. הסמליות ברורה כמדומה: הפלגה שלא הגשימה את תכליתה ואשר הפכה לבית כלא נפשי המייסר את האמן. לא לחינם, כיכבה סירת העולים בציור התקרה הענק שבזם צייר ב- 1970 במשכן נשיאי ישראל בירושלים: כאן, משפחת העולים היא משפחת פליטי שואה (הדמות השמאלית עודנה לבושה בכותונת הפסים ממחנה הריכוז), הנושאת עמה משקעי אסון ומוות (ראו הדג הכחול, דג המוות, שאוחזת הדמות מימין), גם אם סולם עלייה צהוב לפות אף הוא ביד הפליט מהמחנה ומהסולם צומח שיח של תקווה ופריחה מחודשת. אך, מבט נוסף אל סירה זו מגלה את משוטיה שהפכו ברובם לצלצל, רומח ושופר (שופר גאולה? קרן קורבנו של יצחק?), דהיינו שהסירה היא סירת מאבק מר. כתב האמן ב- 1971:

"יחד עם חברַי הניצולים חציתי במעוף אדירים את השמים. מתוך גופי צמחה סירה קטנה ומכונפת שעטפה אותי כקונכיית-מגן. ראיתי סביבי פני הורים, קרובים וחברים שריחפו חיים ומתים מעל תהום של רדיפות רצחניות […]. במסעם הכביר נלוו אליהם שרידי חייהם, מכונסים עמם בסירות הקטנות: פמוטים נושאי להבות שחורות שאוכלו, כיסאות שהצמיחו עלים וגבעולים מתוך העץ המת, מפות שולחן מסוערות, […] הם באו כנפילים אל ארץ לא זרועה […]. כאן שלפו מתוך סירותיהם משוטים דמויי משוט גלגל ורומח…"[7]

 

לא, הספינה לא תרפה לעולם מהכרתו של  בזם ומיצירתו. למחרת אובדן בנו בפיצוץ בירושלים, 1975, צייר בזם שורת ציורים בנושא עקידת-יצחק (על שם הבן) ובהם "עקד" את סמלי ציוריו, כולל סירה כחולה שהעלה על המזבח. מאוחר יותר, ערב עזיבת בזם את ישראל לשנים ארוכות, תשוב הסירה לרחף בשמי נופיו ("לוויין", 1994, "טיסה", 1999), או להיתקע במדבר כשהיא עולה באש ("איש במדבר", 1998), או להיתקע על אבנים ועודנה בוערת ("סירה על אבנים", 1997), ועוד.

 

ספינות הזיכרון הטראומטי הלכו ורבו באמנות הישראלית של שנות השישים והשבעים: ז'אן דויד צייר בשנות השבעים שתי סירות על חוף והן כסלעים הכבדים הממוקמים לימינן. לסירות הסלע הללו אין סיכוי להפליג אלא אך לטבוע ולהטביע. ב- 1973 צייר שמואל ב"ק את "יזכור": חורבות העיירה הפכו לספינת אבן ששתי ארובותיה הן שני נרות זיכרון, שעשנן מאזכר את עשן הקרמטוריומים. גם הים מאובן וכופה על כל המראה תחושה ברורה של אֵבל מוקבע לעד. עשר שנים קודם לכן, ב- 1963, צייר יוסל ברגנר את "ספינת השוטים", גרסתו היהודית ל"ספינת השוטים" הנוצרית של הירונימוס בוש מ- 1500-1490. אצל ברגנר, הסירה, מין קליפת אגוז המגבבת ודוחסת בתוכה המוני פליטים – מלכים, ליצנים, פשוטי עם, חיות, ציפורים – המוקפים מתחת לשמים קודרים בים אפל וסטטי. אפילו המלאך המרחף מעל לספינה (ומלאכיו של ברגנר – יצורים פגומים ומוכים – צנחו זה אחר זה אל מותם בציוריו מתחילת שנות השישים) לא יגאל את הסירה ואת יושביה, באשר שום חוף אינו מצפה לה. ולפיכך, לא נתפלא לשוב ולמצוא ספינות ביצירתו המאוחרת הרבה יותר של ברגנר – סדרת ציורים מ- 2003, בהם צייר סירות עזובות על חוף יפו והן מבטאות בדידות, מלנכוליה ואובדן. שהסירות ממוקמות עתה במדבר אין קץ, והיעדר אדם עליהן מסמל חידלון.

 

כך, גם הסירות שיצייר, ידפיס ויפסל דב הלר, אמן בן קיבוץ נירים, לאורך שנות התשעים והאלפיים – גם הן יהיו סירות טראומה, ששורשיה באימי שנות הארבעים. בפסל עץ וגבס צבוע, שיצר הלר בראשית שנות האלפיים, נראים בני זוג יושבים ו"מפליגים" על מבנה צעצועי דמוי סירה. אלה הם הוריו של האמן, שעלו ארצה ב- 1939, בהותירם מאחוריהם ברומניה את בנם, שישוב ויתאחד עמם רק לאחר עשר שנים. את כאב הפרידה מבטא הלר בספינותיו השונות.

 

ה.     סירותיהם של אברהם אופק ואריה ארוך:

אפשר, שספינותיו של אברהם אופק, מי שעלה ארצה ב- 1949 מסופיה שבבולגריה והוא בן 14, הן פרק שיא בקטגוריה של הספינות שעלו על שרטון, ספינות של עלייה טראומטית ובלתי פתורה.[8] הנה כי כן, כשצייר אופק ב- 1989, חודשים ספורים טרם פטירתו, ציור גואש של איש כחול הנושא סירה על גבו (אדם בכחול סימל מוות ביצירת אופק דאז) הוא ביטא גורל אישי שלא נתן לו מנוח מאז הגיעו ארצה עם הוריו המאמצים. סירות לא משו מיצירת אופק עוד מאז שלוש סירות דייגים נטושות שצייר על חוף עין-המפרץ והן כגוויות. מאוחר יותר, דווקא ייחס אופק ארוס ופריון לסירות המגיעות אל החוף. סירותיו היו כואגינה, ובציורי הקיר של כפר אוריה, 1970, סצנת "בוני הסירה" היא סצנה ארוטית של גברים המכשירים את כלי ה"חדירה" – את הסירה – שתשא אותם אל החוף מנגד, בו ממתינות להם נשים. וב- 1976, בציור קיר ב"בניין מכסיקו" באוניברסיטת תל-אביב סירת העולים כמוה כתרמיל גדוש זרעונים, אשר עוד מעט קט יתפוצץ ויפרה את הקרקע ויפריח בה את המוני הפרחים המאכלסים את ציור הקיר. אך, חדוות הארוס פינתה מקומה למועקת תנטוס: ציורי אופק משנות השמונים כבר הפגישו אותנו עם גבר ואישה הנמצאים בין סירה צהובה (צבע "רעיל" בלכסיקון של אופק) לבין סלע-מזבח, כשאדמתם זרועה אבני פגע, בעוד עננים שחורים מאימים עליהם ממעל ("ללא כותרת", 1985). שנתיים קודם לכן, יצר אופק תגזיר "תפאורתי" בגווני תכלת (צבעי מים) ובו, שוב, גבר, אישה, עץ גדוע ענפים (סמל עקירה ביצירת אופק), עורב (מבשר רעות), שממית (חיית ברכה) ו… חרטום סירה המגיח מהקרקע. אכן, שוב ושוב סירה התקועה על היבשת ואינה מניחה לבני הזוג לממש את חלום הביתיות החדשה. מכאן גם פסלון ארד מ- 1982 ובו גבר, אישה וסירה בתווך, כאשר צלעותיה כמוהן כצלעות אדם, דהיינו האנשת הסירה והפיכתה לבת לוויה של קבע.

 

בין השנים 1988-1986 שקד אופק על "ישראל: החלום ושברו", ציורי קיר גדולים בשער אוניברסיטת חיפה. את מסעם האֶפּי והמיתי של העולים החל האמן בציור סירה על חוף – "צאר קרום", ספינת עולים בולגריים שטבעה מול חופי תורכיה. בציורו, אופק הביא את הסירה אל החוף הישראלי והטילה כפגר (צורתה כצורת סירתו של אריה ארוך, בה ידובר להלן), וממנה מגיחה משפחת עולים הנושאת עמה את גורל העקידה. באותה עת כבר היה אופק החולה מודע היטב למצבו הסופני, ומשנחתה עליו ב- 1986 מכת אובדן בתו הבכורה, אפרת, סימל ב- 1989 את דמותה באישה גדולה הניצבת סמוך לסירה גבוהה אף יותר שאליה צמודה דמות הגבר, – דמותו של האמן, מן הסתם. עתה כבר הכחיל את כל ציורו, עת הסירה והצמד ניצבים על ים שהוא רקיע רקוע. שבשלב זה, כבר הפכה סירתו של אופק לסירת נפש, סירת הפלגה שלאחר מוות; וכל שנותר לו לאמן החולה האנוש הוא לעצב לו בנחושת ופליז "סירות הצלה" זערוריות, קיפולי פח פרימיטיביסטיים שקיפל בצורת בני המשפחה השטים בסירה, שהיא גם עציץ להפרחת זרעונים וגם כלי בשמים להצתת תבליני ריח.

 

הסירה המוזכרת של א.ארוך דורשת הבהרה: מגמת ההפשטה באמנות הישראלית של שנות החמישים והשישים כמעט שלא הולידה ספינות: סירות בנמל עכו, שהופיעו בציורי אבשלום עוקשי, או סירות דייג באקוורלים של רוברט בזר – שניים מאמני "אופקים חדשים" – אינן מסוג אלה הרלוונטיות לפרק זה. שהלא ההפשטה הלירית הישראלית סירבה בתוקף לסמליות ספרותית, שלא לומר לאומית-היסטורית. כך, אם יוסף זריצקי, מנהיג "אופקים חדשים", צייר עוד ב- 1924 אקוורל של דמות רעייתו על ספינה, לא נאבחן בציור שום משמעות סמלית שמעבר לערכים ציוריים. ואם פנו מספר ציירי הפשטה אל נופי המדבר הישראליים ועיצבו אותם כ"ספינות מדבר" (משמע, כנופים דמויי סירות) – יוחנן סימון, "מודדים בנגב", 1960; או – מכסל ינקו, "הנגב", 1950 – לא היו אלה ספינות היסטוריוסופיות משום בחינה שהיא. ואם נקט יחיאל שמי במחצית שנות השישים בקרעי ברזל של ספינות טרופות כחומר לפסליו המופשטים, לא נכון יהיה לפרש את הספינה הטרופה במונחי אסון קולקטיבי או אישי. אך, היה זה אריה ארוך, איש "אופקים חדשים", שקישר בין הסירה המופשטת (לה קרא "צורת שמונה", בעקבות צורה שאיתר בספר לימוד אמנות של המגיסטר הגרמני, כריסטיאן לודולף ריינהולד, 1784) לבין תכני הזיכרון האישי: בין 1970-1968 צייר והדפיס ארוך סירות[9], שלחלקן (המודפסות) הצמיד את השורה ביידיש: "איך אויף א שיפאלע, דו אויף א לאדקע". היה זה קטע משיר אהבה קונדסי שזכר מילדותו בחרקוב שבאוקראינה. אך, לא פחות מכן, סירתו של ארוך הייתה מנותקת מהכבל הקושר אותה לחוף, ונראתה כאבודה ו/או כתקועה ללא יעד. הייתה זו מין ספינת זמן נוספת שהאמן מבקש להפליג בה, אך מוצא את עצמו אובד עמה בין זמנים ומקומות.

 

ו.       ספינות הנפש ה"מצריות":

במחצית שנות השמונים, כשש שנים לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, חלחלה לאמנות הישראלית, לפיסול בעיקר, השפעת התרבות המצרית הקדומה (זו שכבר נראתה בפרק ה"כנעני" של הפיסול הארצישראלי, ששורשיו עוד ב- 1925 ואמיריו ב- 1939 ובשנים שלאחר מכן). ספינת הנפש המצרית, זו שנחשפה בגיזה מתוך חולות המדבר, ואשר נועדה לשאת את נפש המת במסע אל השמש השוקעת במערב – ספינתו זו של האל הורוס  החלה מופיעה בפיסול הישראלי: ב- 1985, במסגרת התערוכה הקבוצתית "הקו הראשון" (המשכן לאמנות, עין-חרוד), הציג יגאל מירון, איש איילת השחר, סירת משוטים קדומה, שישה משוטיה ניצבים כדמויות מופשטות והיא נושאת גוף חנוט. באותה תערוכה השתתף גם רענן רוט, שהציג סירת עץ צרה וארוכה, מתפרקת וקשורה בו בזמן (והיא עצמה כ"מומיה"), תלויה על מבנה חצובה כמו הייתה גוויה לייבוש. בקטלוג התערוכה תוארה העבודה כך:

"סירה תלויה וארוזה כיחידה אחת ארוכה, מתה, מומיה צפה. היא בנויה משברי סירת משוטים, ארוזה כמומיה, קשורה על מערכת רגליים בצורה צפה כדי ליצור הרגשה תלויה (כקברי האינדיאנים) – מבלי לצאת מהקונטקסט של הסירה. השראה נוספת – סירה של המלך חופו שנקברה 'חנוטה' ליד הפירמידה שלו בגיזה, מצרים."[10]

 

תוך כשנה, סייר גם אברהם אופק במצרים, ועם שובו, יצר פסלון ארד של נערה השוכבת בתוך סירה. הייתה זו סירת מסע הנפש של בת-האמן, שנפטרה לא מכבר. היות הסירה הזו "סירת מוות" כמו הוכחה בפסלון ארד נוסף שיצר האמן ובו יצג דמות גבר הניצב באחורי הסירה, שחרטומה מתרומם, והוא מאהיל על עיניו כנגד השמש. עתה כבר היה ברור שזוהי סירת מסע אל אופק השקיעה. לפסלונים אלה מ- 1986 הצטרף ב- 1987 פסל פיברגלס צבעוני ענק שהוצב בידי מוטי מזרחי בחזית "ביתן הלנה רובינשטיין" בתל-אביב. "ספינת העֶרב", כך נקראה העבודה, שייצגה סירה כחולה, מוגבהת על חצובה, נושאת בתוכה דסקית חמה צהובה שבסמוך לה ניצבת דמות אדומה דו-כיוונית ובעלת שש זרועות: בארבע מהן היא נושאת מעל לראשה קשתות של נורות זוהרות, ובשתיים הנוספות היא אוחזת בשתי חרבות. ספינת השמש של מזרחי "שטה" מערבה אל עבר השקיעה, אך הפאתוס המיתולוגי הומר בה באירוניה של בובות פרסומות בנוסח לאס-וגאס. "הורוס" האדום של מזרחי פולט מפיו בלון של ריקנות, ותאורתו החשמלית היא אקט שידול שיווקי, לא יותר. אפשר אפוא ש"ספינת הערב" אינה אלא ספינת המוות של המערב הקפיטליסטי. פַסל נוסף שמיזג בין מוטיב הספינה לבין המזרח התיכון הקדום הוא עמנואל הצופה, רב-חובל לשעבר, שהקדיש חלק ניכר מפסלי האבן שלו לנושא סירות ועוגנים. סירת גרניט גדולה, שהציב ב- 2003 בחזית מוזיאון תל-אביב, מאשרת באטימות הסלע הכבד ובעיבודו הארכאיסטי והמודרניסטי גם יחד זיקות למבני קבורה מצריים.

 

ז.       ספינות של נתק וגעגוע ל"שם":

בשלב זה כבר שלטה הפוסטמודרנה ביד רמה בזירת האמנות הישראלית והיא הולידה גל שונה, אולי אף הפוך בתכלית, של ספינות: ספינות של נתק וגעגוע. דורון יהלום יצר בראשית שנות השמונים מספר סביבות ניאו-קונסטרוקטיביות בברזל, שבמרכזן תגזיר פח דו-ממדי בצורת אוניה. אוניותיו הגזורות של ד.יהלום "ילדותיות" ומסמנות תמימות של חלום אידילי, אך הן מופקעות אל מערך פונקציונליסטי של הקונסטרוקציה. חלומו המתיילד של יהלום אינו חלום המקום הזה. הוא בנה (במלט ובפח) צורות של דקלים ומבני איים רחוקים, ההופכים את הספינה הגזורה לכלי הנושא-כביכול את האמן למרחקים בדיוניים, הרחק ממציאותו כאן.

 

ב- 1987 הציגה דיתי אלמוג במוזיאון ישראל תערוכה ובה תמונה קולאז'ית של אקריליק ועץ המייצגת סיפון ספינה. האמנית פרקה את הדימוי למערכת של צורות מושטחות בצבע ובתגזירי דיקט, ובנתה מיחבר פורמליסטי דמוי מכשיר הדמיה המנתק את מעשה האמנות מזיקתו לממשות. עבודתה של אלמוג סימנה חגיגה לילית (עם זיקוקין די-נור) של ספינת שעשועים נטולת זהות ונעדרת מחויבות למקום ולממשות. הייתה זו תמונה נוסח צילום פרסומת אשר אישרה זוהר של המדומה והלכאורה. וכמו הדהד הציור את מילותיו של נתן זך:

"השיר השלישי מושר ומנוגן על אוניית פאר./ אוניית פאר, כולה מוארת, מפליגה מחיפה./ את השיר אין שומעים מן המקום שבו אני עומד../ שוטי, שוטי, ספינתי, ידידת נעורי, להזכיר לי/ כי הדברים לא מתחילים ונגמרים כאן."[11]

 

ב- 2003 רשמה דגנית ברסט "גונדולייר" וונציאני: צללית עלומה של דמות חותרת בסירה, שאותה כאילו צילמה והגדילה מאד עד לבחינת מרקם הנקודות המרכיבות את הדימוי. ברסט כמו חקרה בזכוכית מגדלת את הדימוי הרחוק והמסתורי, ששמר על ריחוקו ומסתוריותו ככל שקרבה אליו האמנית את מבטה החוקר. הגונדולייר היה ונותר דימוי של מקום וזמן אחרים, דימוי שלעולם לא יתמסר ולא יחשוף את חביון מהותו.

 

דיאלוג וירטואלי אחר עם המרחבים הרחוקים מצא ביטויו ב- 2000 בעבודת וידיאו של גיא בן-נר, "מובי דיק". כאן התקין האמן במטבח ביתו "ספינה" מדומה ובה שיחק עם בתו הקטנה את עלילת ספרו של הרמן מלוויל, כולל הופעתו הוא עצמו בתפקידים שונים, ישמעאל או קפיטן אחאב בעל רגל העץ. "ספינתו" של בן-נר נותרה מטבחו הביתי, והמסע המדומה נידון למדומה. הקומדיה הפרוזאית טרפה את המסע הרומנטי הגדול ואת גבורת גיבוריו.

 

רחק ונתק היו למסר הספינות האמנותיות של סוף המילניום וראשית המילניום החדש. "שייך לשום מקום ולזמן אחר", רשם בלו סימיון פיינרו ב- 1991 על קליפת ביצה שהניח בתוך כוס זכוכית מלאת מים, שבראשה צף צעצוע-סירה. שום חיים חדשים לא יבקעו מהביצה הכלואה, כשם שסירתו של פיינרו לא תביאו לשום מקום, בהיותה נידונה לעד למרחבה הצר והעגול. ב- 2002 יצר פיינרו את פסל ה"רדי מייד" שלו, "צריך תמיד להתחיל מחדש": סירה לבנה של ממש (סירת הצלה?) הוצבה על הרצפה ומולאה במים. בתוך המים צפו בקבוקים עם שמן ולראשם שלהבת בוערת. סירת ההצלה אוכלסה ב"בקבוקי הצילו", שתפקדו גם כנרות נשמה, ולכן הייתה ספינה נוספת של מוות ואבדון במסכת הספינות של מאמר זה. ב- 2006 מילא בלו סימיון פיינרו כיור בשמן שחור, שעליו השיט סירת צעצוע עשויה דונג, שעל מפרשה הלבן רשם את המילה "אוניה". מכירי יצירת פיינרו זכרו את הכיור – מגן דוד שחור במרכזו וסבון בצדו – הממולא האדמה, שעליה הציב האמן שני קברים זעירים, עבודה מ- 2001 שהתייחסה לשואה. בהתאם, בצדק פירשו אותם צופים את האגן עם הנוזל השחור והסירה כיצירת אֵבל נוספת של האמן.

 

 

 

 

ח.     ספינות של חידלון וקץ:

ככל שנקפו שנות האלפיים כן התעצם מעמדה של ספינת האבל באמנות הישראלית. כאילו אישרה ספינה זו אישור חזותי את המסר המילולי של ספינת המוות במחזהו של חנוך לוין מ- 1990 – "הילד חולם" (מחזה על ספינת פליטים ועל ילד שנגזר עליו מוות באכזריות[12]).

 

ב- 2008 צייר רונן סימן-טוב ציור מלנכולי אפור של מרחבי ים אינסופיים ובמרכזם סירה קטנה, שעליה דמות אנונימית הזורה קרן אור על המים. הסירה אמרה בדידות ואבדון, אך בעיקר – כמיהה נואשת לאות ופשר (אשר ספק רב אם ייענו אי פעם). מעין הד לשירו של יהודה עמיחי משנות השמונים:

"אוניה בלילה בנמל,/ אוניה לבנה בצֵל/ אוניה נושאת געגועים,/ חלקם בקיפול, חלקם ממריאים,/ אוניה חלקלקה וצרה,/ אוניה בלי תת-הכרה."

אך, משצייר רונן סימן-טוב באותה שנה ציור של סירה שחורה בלב ים אפור, ובתוכה שרועה דמות, כבר לא ניתן היה להכריע אם ישֵנה הדמות, מעולפת או מתה. בהקשר זה של סירות קץ בולט מוטיב הראש המקופד המושט בסירה, כפי שצויר במדיומים שונים בידי פנחס כהן גן במחצית שנות השמונים. "מזרח-מערב" קרא כהן גן להדפס מסוג זה שהדפיס ב- 1986 וכמו תר את דרכו ממזרח למערב (מסורת ספינות הנפש המצריות?), דרכו של יליד מרוקו הפועל בתרבות המערבית. אם ב- 1973 בנה כהן גן סירת עץ במטרה להושיטה בים המלח, בבחינת "קו חיים" בים המוות, הרי שעתה כבר הפליג הפלגת מוות של ראש שנותק מגוף וממקום. ב- 1984 השקיע מיכה אולמן בקרקע גיא בן-הנום שבירושלים מבנה ברזל המציץ מהאדמה כחרטומה של ספינה שטבעה. מטבור מבנה הברזל עלה כבל מתכת שהתחבר לכבל האספקה, אותו כבל שקישר בימי מלחמת תש"ח בין הר ציון לבין לוחמי העיר העתיקה. קו הקשר והישועה, המחבר מערב למזרח, השתלשל עתה אל ה"ספינה" הקבורה והדהד בדרכו תקווה פצועה לתקשורת בין מערב ומזרח עכשוויים ומקומיים.

 

סירותיו של משה גרשוני משנות התשעים היו נואשות הרבה יותר: על פני "מים" דמויי ישימון אינסופי השיט גרשוני בציוריו סירות שחורות, שמפרשן השחור נראה ככנף, בעוד הדגל שבחרטומן נראה כמקור של ציפור טרף או של מפלצת מיתית מעופפת. מיצב-וידיאו של עדן עפרת מ- 2004 הזמין צופים להיכנס לתוכו של ארון ישן, לצעוד פנימה במסדרון אפל עד לקיר עם חריר, שהתבוננות דרכו חשפה תמונת תנועה לילית רבת קסם של עין בצורת סירה, השטה ומתקרבת אל הצופה עד כי נעצמת. הייתה זו סירה שראשיתה מבט אל המופלא, אך סופה מוות. וכאשר צייר רפי לביא ב- 2006 ו- 2007 את סירותיו, והוא כבר חולה אנוש המודע למצבו הסופני, לא לחינם הציג בפנינו סירה ריקה מתחת למטר של אש המוטח משמים (כך באיוריו לשירתצ'סלב מילוש, "זה", שבתרגום דוד ויינפלד). באחד מציוריו האחרונים חזר לביא לרישום טוש מתיילד שלו מ- 1957 – סירה בשם "ישראל" המניפה את הדגל הלאומי מתחת למילים "ציור של ילד אינטיליגנטי בן 20". עתה, חמישים שנים מאוחר יותר, סגל לביא מעגל, קרא לספינתו המתיילדת (בצבעי עיפרון) – "שלום", כמי שאומר שלום ונפרד מהעולם. ויותר מזאת: את החוף סימן ברמז בצורת מגן דויד, שממנו עולים ארבעה עמודי עשן. אדמת הארץ בוערת (רישום של אקדח יורה במרכז המגן-דויד מאשר אלימות מלחמתית, סמל זכור מיצירת לביא עוד משנת 1968) וספינת ה"שלום" עודנה רחוקה.

 

הספינות ה"פוליטיות" של שנות האלפיים היו, אכן, נואשות. ב- 2002 יצר אורי ניר את "צי יום כיפור" – ארמדה של ספינות מפרש שהתקין משופרות ומחלקי שופרות. שופר הגאולה התגלגל לשופר יום הדין (יום כיפור), ואולי אף לקרן האייל של קורבן יצחק, בעוד שם העבודה מהדהד גם את "מלחמת יום הכיפורים" ואת חולשתה של הארמדה האימפריאלית. האם כיוון ניר ל"אימפריה" הישראלית ולשאלת ממשותו של הכוח? קשה אף יותר היה המסר שעלה ב- 2006 מעבודת הוידיאו של יעל ברתנא, "סלע אנדרומדה": צעיר בעל חזות מזרחית, אולי ערבי, חותר בסירת דייגים אל עבר "סלע אנדרומדה" שבים יפו ואשר עליו מתנוסס דגל ישראל הקרוע. הצעיר נושא בסירתו שתיל עץ זית, ומשהגיע אל הסלע, מטפס עליו, מוריד את הדגל, שולף את התורן ומציב במקומם את שתיל הזית. כמו סימנה סירתה של ברתנא את שיבת היליד ואת שבת העץ הילידי, הזית, כאומרת התקפלות הסגל הישראלי ואינוס הטבע המקומי במפעל הציוני. 

 


[1] Richard Cohen, Le Juif Errant, Musée d'art et d'histoire du Judaisme, Paris, 2001.

[2] נחום גוטמן ואהוד בן-עזר, "בין חולות וכחול שמים", יבנה, תל-אביב, 1980, עמ' 230.

[3] נחום גוטמן, "יום חג בנמל חיפה", בתוך: "שתי אבנים שהן אחת", מערכות, תל-אביב, 1968.  

[4] נתן אלתרמן, "הטור השביעי", עם עובד, תל-אביב, 1948, עמ' 105.

[5] לאה גולדברג, "תל-אביב", 1935.

[6] ראה מאמרי, "מפלצת הזמן או מלאך ההיסטוריה", בתוך ספרי: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 236-227.

[7] "נפתלי בזם", מסדה, תל-אביב, 1971, עמ' 8.

[8] ראה מאמרי, "עלייתו של אברם ל…", בתוך ספרי: "ביקורי אמנות", שם, עמ' 372-360.

[9] ראה בספרי, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל-אביב, 2000, עמ' 276-270.

[10] קטלוג תערוכת "הקו הראשון" (אוצר: פנחס כהן גן), המשכן לאמנות, עין-חרוד, 1985, עמ' 39.

[11] נתן זך, "שלושה שירים שלא נכתבו", מתוך: "אנטי-מחיקון", "הקיבוץ המאוחד", תל-אביב, 1984, עמ' 58.

[12] על זיקת ספינה זו של חנוך לוין לשואה הנאצית ראה חוברת "מטעם", מס' 19, אוגוסט 2009.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: