גמל עכשיו

                      ג מ ל   ע כ ש י ו

 

ימי העליות השנייה, השלישית והרביעית זימנו גמלים רבים לאמנות ולאומנות הציוניות בארץ ישראל. רבים בציבור הישראלי זוכרים את הגמלים ה"בצלאליים", שנוצרו מרביתם מחוץ לבית הספר הירושלמי בבתי מלאכה יהודיים ונוצריים בעיקר, בירושלים ובבית-לחם: שיירות של גמלים זעירים מעץ-זית, גמלים כורעים על קסתות מעץ-זית, שלא להזכיר צלליות גמלים (של מאיר גור-אריה), הדפסי גמלים על קטיפה ועוד. האוריינטליות של האמנות הארצישראלית המוקדמת נדרשה, אכן, רבות לגמלים, שרבים מהם פסעו לאורך החוף מיפו צפונה דרך תל-אביב. כאן ייצגם ראובן רובין בציוריו משנות העשרים, חלק מאותה חזות אידיאלית של עולם אביבי מלבלב, תמים ו"ילדותי", המאוכלס בחיות טובות. גמלים חרשו תלמים בכפרים ערביים ומכאן גייס א.מ.ליליין לתחריטו מ- 1907 את התימני ה"תנ"כי" החורש עם גמל. שיירות גמלים אחרות פסעו בהרי יהודה ולודוויג בלום הנציחן על בדיו. בשנות העשרים-שלושים יצר הרמן שטרוק בחיפה תחריטים של גמלים; ואילו פנחס ליטבינובסקי צייר – מתישהו בשנות השלושים – בגוונים חומים גמל עם ערבי הפוסע לרגליו. הגמל, שיהפוך לסמלו של "יריד המזרח" בראשית שנות השלושים (ועתה, עם כנפיים), היה מזוהה עם ה"מזרח" יותר מכל דימוי מקומי אחר, ובהתאם, גם לא מעט שירים הנציחו באותה תקופה את החיה הזו: אברהם שלונסקי כתב ב- 1925 – "כאורָח גמלים מיניקות ודבשותיהן בשמיים,/ הבריך אלוהים את הרי הגלבוע" ("יזרעאל"); אבות ישורון כתב ב- 1934 – "הגמלים כילו מכבר חלבֵי דבשת./ עתה תקום תלך ערבות המגד,/ תפרוש הערבה כפרוש הבדווי בגד. – / המישור לךָ והמרחב!" ("הגמלים כילו מכבר"). ידידיה אדמון כתב ב- 1927 את שירו הפופולארי – "גמל גמלי, גמל גמלי,/ חבר אתה לי בזיפזיף…" ("שיר הגמל"); ואילו יעקב פיכמן חיבר באותה שנה את שירו הידוע, "אורחה במדבר": "ימין ושמאל, רק חול וחול/ […]/ אורחה עברה/ דומם נעה/ […]/ גמלים פוסעים בנוף עצוב/…".

 

באופן טבעי, עם היבדלותה הפוליטית-תרבותית הגוברת של החברה הישראלית מהחברה הערבית ועם המודרניזציה המערבית המתעצמת של ישראל – החליפו המכוניות את הגמלים, ובהתאם, דימוי הגמל הלך ונגוז מהאמנות הנוצרת בארץ, עד כי ניתן לומר, שהאמנות הישראלית נגמלה מהגמל.

 

לאורך עשרות בשנים כמעט שנעלם הגמל מהציור ומהצילום המקומיים. פסל חיות מובהק, כרודי להמן, עיצב ב- 1960 גמל (בפוליאסטר), אך היה זה אחד מתוך מסכת גדולה של חיות שפיסל לאורך עשרות שנים. דומה, שרק אמנים מסוגו של עמוס קינן, מי שלא חדל לערוג בציוריו (ובחלק מפסליו) לאידיליה מזרחית ים-תיכונית, רק הם שמרו אמונים לגמלים. אלה נראו אמנם פה ושם, מאז תחילת שנות השישים, באקוורלים ובגואשים של קינן לרקע חוף ים עם עלמות חן וערבים ידידותיים חובשי תרבוש המנגנים ושותים. מפנטזיה זו גם שאב קינן בראשית שנות התשעים למספר פסלי ארד צבועים בכחול ואשר מייצגים את הגמל בנפחים קמורים ותמציתיים; או, גמל נוסף מאותו סוג, מצופה בפאטינה בז'ית, הניצב בצל עץ תמר.

 

גמלים, כך נראה, נותרו כמראה אקזוטי נדיר הנתפס בעיני הישראלי בטיולו לנגב ולמדבר סיני, או בנסיעתו בשטחים הכבושים בגדה המערבית. בעבור האמנים, נותרו הגמלים כזיכרון של "מזכרות" ציוניות ישנות. בהתאם, לא הפתיעו ציטוטי הגמלים ה"בצלאליים" בציורים ובעבודות גראפיות של דוד טרטקובר, מי שחומרי נוסטלגיה ארצישראלית-פופולארית משמשים ביצירותיו לביקורת פוליטית אירונית. וכך, בעטיפה שעיצב ב- 1977 לתקליט שיריו של אריק איינשטיין, "הוי, ארצי מולדתי", נראו גמלים חורשים ונושאים משאות על רקע נוף ארצישראלי מתקתק שבסגנון "הקרן הקיימת". ואילו בכרזה לתערוכתו בטוקיו ב- 1982 שילב טרטקובר את דימוי הגמל בקולאז' של דימויים ישראליים ארכיטיפיים, דוגמת חיילות, תימניה, צבר, בן-גוריון ועוד.

 

חריג אחר באותה "תקופת יובש" נטולת גמלים היה התחריט, "הנוודים", שיצר מרדכי מורה ב- 1981. הנה כי כן, בביבר החיות הגדול של יצירת מורה, היוצר בפאריז, הופיע גם גמל דו-דבשתי (מסוג שאינו נראה במחוזותינו) המובל בידי קשיש גוץ, גלימה מזרחית לגופו, סנדלים לרגליו וכובע מחודד לראשו. עיסוקו האלגורי-חייתי הרב של מ.מורה במעונים, במבוזים ובנרדפים – בין אם ברובד אוניברסאלי-קיומי ובין אם ברובד לאומי-יהודי, עשוי להאיר את תחריט "הנוודים" באור היסטוריוסופי יהודי של חיי גלות.

 

אך, מעניינת מכל היא תחיית הגמל באמנות הישראלית הפוסט-מודרנית. ב- 1984 יצר ישראל רבינוביץ פסל בשם "ערבסק" – שיירה ארוכה של גמלים מעץ זית הצבועים בזהב וה"פוסעים" לאורך לוח עץ מר המטופל גם בבטון. הפסל הוצג ב- 1998 בתערוכת האמן במוזיאון "וילפריד ישראל" בקיבוץ "הזורע":

"כניסה לחדר התצוגה מחייבת את הצופים לעבור, פיזית ממש, מעל לשיירת גמלים זהובים, הערוכים בטור מקצה החדר לקצהו. […] רבינוביץ מוצא בקו הערבסק מספר משמעויות: ראשית, אורחת הגמלים יוצרת קו ויזואלי ברור, מעין קונטור על פני האופק; ושנית, תנועת השיירה, עולה ויורדת, – יוצרת את קו החיים והמוות, שהוא גם קו הדופק של המקום, מעין קו ערבסק שאינו נגמר לעולם."[1]

 

חציית קו הגמלים תחמה בתערוכת רבינוביץ גבולות של זמן ומקום והעלתה את התודעה הטעונה של קו הגבול בהוויה הישראלית. ב- 1989 יצר רבינוביץ פסל אסמבלאז' דקורטיבי בשם "חולות הזהב של העיר תל-אביב": מעדר ישן, שברזל בניין קצר ומוכחל רותך ללהבו בתפקיד של "נחל", היה לשביל העולה בגבעה ועליו שבעה גמלי-עץ-זית מוזהבים. בפסל זה, רבינוביץ עיצב איקונה אנדרטאית למותה של העבודה העברית ולקריסת חלומות ואידיאלים ארצישראליים. ה"רֶדי-מֵייד" המטופל של שיירת גמלי העץ סימֵן "קדושה מתה", שגב אבוד, והוא כפה על שאר רכיבי העבודה מעמד אֶלֶגי (שאינו סותר את הביקורתיות החברתית הגלומה אף היא בעבודה).

 

הפוסט-מודרנה הישראלית אזכרה לא אחת את מוצרי "בצלאל". בקרבה רבה לעיצובי טרטקובר, המוזכרים לעיל, יצר אלי בוקובזה ב- 2002 את ציוריו ה"ניאו-בצלאליים", המשקיפים באירוניה על דימויי ההבטחה הציונית, וזאת בפרספקטיבה של חברה ישראלית שניתקה עצמה ממקורות אלה. וכך, בין השאר, שיחזר בוקובזה ציור פסוודו-פלקטי של ערבי ישיש לרקע דימויי קבר רחל, כוכבי דגל ארה"ב ושני גמלים הנושאים צריחים אוריינטליים על דבשתם. במקביל, זיכרון הגמלים התל-אביביים מתחילת המאה העשרים צף באופן טבעי ב- 2009, במלאת מאה שנה לעיר תל-אביב. עתה, במסגרת החגיגות, הוצגה גם הביאנלה לאמנות של תל-אביב ובה נראתה עבודתה של לירון רוטמן, "מנורת גמלים": חמש נורות בולבוסיות מולאו בחולות צבעוניים היוצרים צורת גמל. הנורות הונחו בשורה אופקית בתוך כוך בקיר וכך תפקדו כמין "מנורה", אך גם כמין קבר-אחים. הצופים, שזכרו את המזכרות הארצישראליות של בקבוקים הממולאים ב"חול אילת" ויוצרים תמונות נוף ישראליות מזרחיות, ראו עתה כיצד התגלגלו היסטוריה וגיאוגרפיה מקומיות לקיטש תיורי "מת".

 

בתחילת שנות האלפיים, במסגרת סדרת ציוריו, "אירופה לא תלמד אותנו", בה ציטט יאיר גרבוז קטעי איורים אירופיים ישנים בנושאי אלימות והרס ובלל אותם עם דימויים של הווי ערבי, קריקטורות ועוד – הוא החל מטביע תשלילים של כף ידו, מסרק, שממית, מזלג, סוס, מברשת-שיניים, כד, נמר, ג'ירף, כוכב, דוב, צפרדע, חמור, משקפיים, עכביש ו…גמל. אין זו רשימת התשלילים כולה, אך די בה כדי להבהיר, שנוכחות הקלישאה של הגמל לא תבעה ייחוס משמעות יתר לגמל דווקא. כך הדבר גם כשזכה דימוי הגמל הקלישאתי למעמד של תשליל יחיד בסדרת ציורי "הצד היהודי של שטרייכמן" (2005). היה זה, פעם נוספת, הגמל ה"בצלאלי" הישן, אך תפקידו החדש לא היה נוסטלגי ואף לא אנטי-נוסטלגי: כי תפקידו, כתפקיד שאר התשלילים הקלישאתיים של גרבוז, היה לשמש כאפקט-ניכור, כקיטוע, כהפרעה למלודרמה או לסיפור, שעלולים להיבנות מתוך סך הציטוטים. שגרבוז מעוניין בריבוי, לא באחדות, ובמסר התרבותי ואף המוסרי של הריבוי. לדידו, כך נראה, כל אחדות היא מניפולציה כזו או אחרת, של יחיד או של ממסד, והתשובה לה היא "רעש" חזותי. "שטאנץ" הגמל הוא מין "כלי רעש", אחד מני רבים, והאסוציאציה הקשורה בו עניינה לשבור רצף. זרותו המערכתית וזיהויו כקלישאה כופים על הגמל ה"מודפס" קומיות, המתנגשת באלימות המלודרמטית המיוצגת.

 

ב- 1993, לקראת המיצב הגדול שהציגה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן, "מקומות קבועים", ציירה אסנת רבינוביץ גמל בגווני אפור ובז' (אקריליק על דיקט). הגמל נרשם בקו שחור, במכחול רופף ואף רופס-מעט במתכוון. הגמל הלא-הרואי של רבינוביץ, שאישר בשפתו ציור "דל-חומר" ואף "מוסגר" מצדדיו בשני כפיסי עץ דלים לא פחות, תלה על הקיר בין 24 ציורים, כל אחד "ממוסגר" ועם תאורתו העצמאית. אך, מרכז האולם אוכלס בשמונה שולחנות אוכל, וכמצוין בקטלוג התערוכה, העלה על הדעת "חדר-אוכל". אסנת רבינוביץ:

"המיצב, שנקרא בפי העם 'חדר-אוכל', נראה כמו אולם בו נערך טקס הכרוך בישיבה: שמונה שולחנות, סביב כל שולחן שמונה כיסאות, על כל שולחן שמונה פריטים ובהם משהו הדומה להגדה של פסח (התערוכה נפתחת בתחילת אפריל, בסמוך לחג הפסח/ג.ע). מסביב לאולם, בחינת התרחשות דוקומנטארית, היו תלויות 24 תמונות, ממוסגרות ומוארות כל אחת כמו ציורי המאיסטרים הגדולים. התמונות הללו היו כמו קלפי לוטו: גמל, ביצה קשה, קרש גיהוץ, תנור, חסידה, אוטובוס, ילקוט… מילון חיינו: אלמנטים שהופקעו מהמציאות והוצגו כמושגי יסוד שרצים איתנו כחומרי גלם. הגמל, כאמור, אחד מהם, הגמל המתקשר ל'גמל גמלי…' ועד ל'גמל עבדל נאצר'…. חשבתי על שירו של שלונסקי: 'לא אורחת גמלים ירדה לכרוע […] זה הרים, הרים שבגלבוע…'. וזה בדיוק הסיפור: לא אורחת גמלים: מושגי היסוד מופיעים כמו מטאפורות-על, כמו אבני יסוד, אבל הם לא: אורחת הגמלים היא רק הרים שבגלבוע… כלומר, אלה הן סתם מילים מהמילון, ללא שום חגיגיות. סתם מילים מהמילון."[2]

 

הגמל של רבינוביץ הוא אפוא פריט אחד מלכסיקון של "מילון חיינו", ונוכחותו ה"דלה" במיצב ביקשה לפעור פער בין רוממות המטפוריקה הנלווית לו (זו של ה"מזרח" הרומנטי, למשל) לבין העובדתיות הבלתי חגיגית והבלתי הרואית של הווייתו הפרוזאית.

 

עוד ועוד אמנים ישראליים פוסט-מודרניים ביקשו לחלץ את הגמל ממחלצות הרומנטיקה בהם נעטף באמנות ובתרבות הארצישראלית המוקדמת. ב- 2009 הציג גיל מרקו שני תערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב. אלה שזכרו את ציור הגמל שלו מתערוכתו בגלריה "גבעון" התל-אביבית (2008) – רישום מונו-כרומי (בצבעי שמן), גראפי ו"דידקטי", המצהיר על עצמו כ"מסמן" נטול כל מבע אישי – לא התפלאו לשוב ולגלותו במוזיאון תל-אביב בגלגול חדש: עתה, באולם המיצב שסונף לתערוכת ציוריו הכחולים, הציג גיל מרקו שני מעין סטודיו של אמן קיפולי נייר ובו שולחן ועליו הונחו ברישול ראשי גמלים, כחלק מסדרה, כאילו מקורם בשכפול שנעשה במפעל והם נדמים כתוצרים פגומים מסוג ב'. גמל נוסף בתערוכה היה "ראש גמל דומע דם" – ראש של גמל מנייר מקופל, מונח על הרצפה ומתבוסס בדמו. תיאר חיים דעואל לוסקי את המיצב:

"…מרחב שהוא גם אוסף של חפצים פסיכודליים וניירות פלורסצנטיים המדמים גמלים פצועים, מזכרות שאינן זוכרות את מקורן ה'טבעי' (אזכור רחוק לגמלי הזית בחנויות היודאיקה). הגמל, המייצג את ה'אחרות' של המקום הזה עבור הציונים, את המוות, הוא גם דמות בפילוסופיה הניטשיאנית […]. בעבודה של מרקו שני פועל הגמל כמוליך מחשבה, ובאמצעותו מציג האמן דווקא את היפוכו, את הטרור ואת ההפרעה שהאמנות מבקשת לייצר לתהליך הדיכוי. בתוך מעשה האמנות של מרקו שני […] נוכח הגמל כחיה פצועה, ככישלון הניסיון להוציא את האמנות מתנאי החממה שלה. הגמל מבקש לשתק בסבלו את היצירה ולהותיר אותה בלתי גמורה…"[3]

 

פעם נוספת, אם כן, התשובה ל"גמל הציוני": הגמל ההוא – הגמל הילידי, הערבי, המקורי, האותנטי – חוזר בתערוכת  2009 כשהוא פצוע. נוכחותו הפגועה ביצירת מרקו שני מבטאת, לפי הפרשנות הנ"ל, את כישלון האמנות לערער ערעור של ממש על תהליך הדיכוי שחווה החברה הפלשתינאית במאבקה עם החברה הציונית. האמן הוא עצמו אישר את הכיוון הפוליטי של "קריאת" גמליו – קרי: המתח בין הדימוי האיקוני לבין השבר – אך בהדגישו את ההיבט המניפולטיבי של בריאת הדימוי:

"איך מייצרים דימוי שהוא איקוני אבל גם קלישאתי. דימוי הגמל מתקשר מאד לניסיון לחזור למקורות בציור הארץ-ישראלי ולמפעל של 'בצלאל', אבל למעשה הם פשוט ניגשו למקורות הערביים ולקחו את הגמל מהם. […] דווקא עם הגמלים, יותר מאי פעם, חשוב לי לומר, שהייתי רוצה לקשר את זה לקריאה פוליטית. גמלי עץ הזית הם דימוי שמגיע ממקום מסוים, ממפעל שמאיישים אנשים שמנכסים את הדימוי הזה לעצמם. כשהגמל עשוי מנייר הוא מאבד את הרומנטיקה שלו ועוטה חזות יותר מתועשת – שאפילו מרמזת לתוצרים של מפעל מזכרות. אין לי ספק, שהסמל הזה קרס. […] הראשים הכרותים הם שבר מוסרי. […] בדימוי של הגמל המתבוסס בדמו יש ניסיון לשאול איך דימוי נחרט, איך מייצרים משהו שהוא קליט וסיסמאתי, שכולל טקטיקה שהיא כביכול ידועה, אך גם היא מתפוגגת."[4]

 

שבע שנים קודם גמלי הנייר הנ"ל, הציג יובל שאול ב"מוזיאון הרצליה" תערוכה בשם "אמלגם" ובה פסלי חיות, כולל גמלים. יובל שאול הציג פוחלצי חיות חצויות ומורכבות מחדש בהרכבים זואולוגיים מפתיעים: זוג אחוריים של פרה חָבַר ליצור חדש, מהלך על ארבע ונטול ראש; שני איילים נחצו וחוברו ליצור דו-ראשי; כמוהם שני חזירים; ועוד. באשר לגמלים, גם שניים מהם נחצו וחוברו (הפעם, ביציקת ארד) כך שהפכו ליצור דו-ראשי ודו-דבשתי, ואילו חציו האחורי המפוחלץ של גמל נוסף הוצמד לקיר המוזיאון. שורשי מעשיו של יובל שאול במוזיאונים לטבע ואף קודם לכן באוספי ה- curiosités של חיות אקזוטיות מפוחלצות, מינרלים נדירים ושאר קוריוזים שנצברו והוצגו בחדרי אריסטוקרטים מאז המאות ה- 18-17 וגילוי "העולם החדש". אספנות זו, שממנה יצמחו מוזיאונים במאה ה- 19, אישרה ברית בנוסח ה"השכלה" בין התצוגות לבין המדע התצפיתי (ואף קידמה את עיקרון המבט, כפי שהראה מישל פוקו במחקריו). אלא שה- curiosités של יובל שאול אינם מוצרי טבע, כי אם מוצרי התערבות אלימה מאד של אדם בטבע. ה"מפלצות" האבסורדיות שהוא בורא בפוחלציו ההיברידיים מהווים ביקורת על האלימות שהולידו ה"השכלה", המדע והטכנולוגיה המערביים. באורח פרטני יותר, הגמל החצוי או המוכפל מקשרנו, פעם נוספת, לניכוס המערבי את המזרח באותו מהלך היסטורי אימפריאליסטי-דכאני הקרוי "אוריינטליזם", ולהפיכת הגמל לדימוי קסום בפנטזיה של הכובשים למיניהם.

 

היה זה דויד ריב, שאישר באורח בוטה את ביקורת האימפריאליזם המערבי באמצעות ציורי הגמל שלו משנת 1989, "Time/Camel": אלה הם מציוריו הידועים ביותר של דויד ריב, וככל הידוע, מהווים סדרה בת ארבע גרסאות, שההבדלים ביניהן קטנים: למשל, אם בציור אחד חוזרת המילה time  שלוש פעמים בכל שורה, הרי שבאחר היא חוזרת פעמיים; ואם בציור אחד חוזרים ארבעה גמלים בכל שורה, הרי שבאחר נוסף גמל נוסף בשורה תחתונה. ריב החל דרכו בהשפעת ז'אן דובופה, אך מספר שנים בניו-יורק (סביב 1981-1979) קשרו אותו חזק לציור הניו-יורקי, למסורת ה"פופ-ארט" ולמכחולו הבוטה של קית הרינג, אמן ה"גראפיטי" לשעבר. ריב גייס את ציורו הפיגורטיבי לביקורת פוליטית וגם בקבוצת הציורים של "Time/Camel" הוטמעה השקפה ביקורתית על הקפיטליזם האמריקאי ודרסנותו האימפריאליסטית. כי ריב נטל את סמלי המותגים של חברות הסיגריות האמריקאיות הגדולות, "טיים" ו"קאמל", אך הרכיב מהם דיאלוג אירוני בין מזרח (עולם שלישי) לבין מערב (ארה"ב): ראו בציוריו הנדונים את הגמל של "קאמל" פוסע לאטו בשיירת גמלים מימין לשמאל, בעוד המילה "טיים" רצה לה במהירות משמאל לימין ככתובת חשמלית בכיכר "טיימס" בניו-יורק. תפיסת זמן שונה, קצב שונה, טכנולוגיה שונה, עולמות מנוגדים שאוחדו עתה תחת המגף הגלובליסטי, קרי – הקפיטליסטי, המשווק את מוצריו. דויד ריב בחר בצהוב ובכחול – שני צבעים מנוגדים/משלימים ועיצב מיחבר דקורטיבי ברוח הניאו-"פופ". את הדימויים הדפוסיים ההמוניים הוא צייר במכחול "מחוספס", הנמנע מהתייפייפות וגימור גראפי, ועיצב ציור חתרני, המשתלב לכאורה בכוחות השיווק על מנת להשתלח בהם בביקורת נוקבת.

 

                               *

מהי אפוא תמונת הגמל העולה מהציור הפוסט-מודרני הישראלי? ללא ספק, גמל חתרני, גמל של מחאה. זהו גמל המתבונן על עצמו במבט של "הבט אחורה בזעם": הוא משקיף אל ימי תור הזהב שלו באוריינטליזם הציוני, אך צולב את עצמו בביקורתיות פוסט-ציונית בלתי מתפשרת. ה"גמל עכשיו" הוא גמל מפוכח, מודע לשימוש שנעשה בו כדימוי, מדובלל מכל קסם אקזוטי, ממוזער בעוצמתו בבחינת גמל עשוי נייר או צבוע בגוונים "חולניים", מתפקד כאנדרטה למותו העצמי ולמותם של ערכי תרבות מערבית ואידיאלים של חברה חלוצית.  

 

 

 

 


[1] חגי שגב, "שביל ההוויה", קטלוג תערוכת "גבול ההוויה", מוזיאון וילפריד ישראל, 1998, ללא מספור עמודים.

[2] בשיחה עם המחבר.

[3] חיים דעואל לוסקי, "העונג שבחטא", "העיר", תל-אביב, יוני 2009.

[4] אלי ערמון אזולאי, "גיל מרקו שני: בין תיעוד לפיקציה", "גלריה", "הארץ", 20.2.2009.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: