בוריס ש"ץ: מקדש האמנות העברית

         בוריס ש"ץ: מִקדש האמנות העברית

 

במאמר מוקדם (מגיל 22), "מלאכת מחשבת" ("הצפירה", 1888, גיליונות 216, 217) שמו,  ייחס בוריס ש"ץ את מקור היופי לכוחות הטבע, בין ברמת הארוס של התוכי המפתה בנוצותיו את התוכית ובין ברמת הפרח המושך אליו בצבעיו את הדבורה. דרוויניזם מדעי זה[1] אומץ בידי ש"ץ לתחום האמנות (כאמנות יפה!), ובה בעת, הוטען בטרנדסצנדנטליות: האמנים והציירים, טען, נגועים בכוחות יצירה טבעיים-ראשוניים, המעניקים להם מעמד עליון: "המה הציירים אשר מעולם אנשי השם, המה אשר שמם נקדש ונערץ סלה."[2] בצדק יאתר הקורא במילים הללו הדים למושג הרומנטי של הגאון; ודי אם נצטט את פראגמנט מספר 146 של הרומנטיקון הגרמני, פרידריך שלגל, בנושא האמנים הגאונים: "הם בני ברהמה, מעמד גבוה יותר, בעלי תואר-אצילות, אף שלא מלידה אלא בדרך חופשית של התקדשות עצמית."

 

לא ברור, אפוא, כיצד זה, שבאותה חוברת פתגמים מ- 1924, נסח ש"ץ את המשפט המפתיע: "'רומנטיזמוס' – דבר שאין לו זכות הקיום בעולמנו, וישתבח האל על זה!"[3] שהלא, עיון בכתבי ש"ץ לכל אורך מהלך חייו, שב ומוכיח נטייה עזה לרומנטיציזם מובהק. עודנו נער, החי חיי איכר בכפר ליטאי, גילה ש"ץ את תעצומות הטבע ויופיו: "הלב התחמם (…) והתחיל פועם מתוך התפעלות לשירת הטבע המקיפה אותי ולנעורים הסוערים. הטבע היה נהדר: הקיפנו יער עבות של אלונים עתיקים והוזים; (…) ואנו חיינו כאן חיים קדמוניים תמימים, בעולם מיוחד בפני עצמו."[4]

 

הקדמוניות העולה בדברים אלה מסגירה רומנטיציזם ויימרי (גיתה, שילר) מהסוג של "הנאיבי": "וחיִינו חיים תמימים של אדם הראשון בשעתו, בעולם לבדנו. בימי החול הכל עבדו כל הימים בעליזות, והתהלכו במלבושים של אדם הראשון…"[5]

 

מאוחר יותר, בנסיעתו עם כלתו לבניולס שבדרום-צרפת, במצוות מורו הפאריזאי – קורמון, שב ש"ץ וחווה את הטבע ככוח מופלא וכהשראה לאמנות ולחברה טהורות, אף לאדם חדש. תיאוריו את ההרים, השמים, הים וכו' עתירי דרמה וצבעוניות עזה, להם נלוותה ההכרה הביקורתית את החיים האורבניים: "מה אומלל הוא בן-הכרך; (…) אמנם, ידידי החדשים, הדייגים, לא שמו לבם ולא הרגישו בכך (…), ואולם אנוכי הייתי בטוח, שאם נושיב במקומם בני אדם משכילים, בעלי טעם מפותח ועצבים עֵרים – הרי שאותו טבע נהדר היה עושה את האנשים הללו למאושרים ולטובים שבכל העולם."[6] ש"ץ טרם חשב אז על טבע ועיר ארצישראליים (ציונות תעניין את ש"ץ לא לפני 1900). הרומנטיקון הצעיר חלם במונחים אוטופיים של גאולת האדם באמצעות ברית האמנות והטבע ברמה מטאפיזית של האמן כאיש-אלוהים ושל הטבע כמעיין של אמת, טוב ויופי. ולפיכך: "האמנות הייתה לי למקדש והאמנים לכוהניו. ואני חלמתי להיות כוהן גדול ולשרת בקודש לפני האמנות הקדושה ולהורות לבני אדם את האידיאל של תפארת ועוז וללמדם לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע."[7]

 

הרי לנו הנוסחה: אמנות קדושה תוליד אדם טהור בזכות תיווכם של האמנים – יצורים נשגבים המשמשים בקודש. אמנות שפרשה מהחברה בבחינת "כת" תשוב אליה במטרה לשנותה: "חלמתי כת של אמנים בעלי רוח הקודש, בני חורין הרחוקים מעולם הבורסא ומהכנופיא של מבקרי האמנות שמלאכתם בכך, אמנים בריאים בגוף ואמיצים ברוח ופנטזיות של אור במוחם…."[8] אמנים בני-חורין יגאלו ויזקקו את החברה הרקובה למען תהא גם זו בת-חורין.

 

מושג החירות החברתית של בוריס ש"ץ לבש לבוש סוציאליסטי משחר דרכו, מה שהובילו הישר אל פתחי הריאליזם ה"ברביזוני" ומבשריו, ו/או אל הריאליזם הרוסי של "הנודדים". כבר ב- 1888 העלה ש"ץ על נס את הציור הריאליסטי: "…הציירים הולכי קדימה במלאכת הציור – רעאליסטין – בציוריהם הנפלאים המציירים את חיי העם, לרומם את רוחם ולהיטיב את משטרי חייהם…"[9] ש"ץ ציין את גוסטב קורבא הצרפתי ואת ורשצ'נין הרוסי כריאליסטים שהשכילו להראות "את הרע ואת הטוב, האכזריות והחמלה…"[10] האמת היא, שעוד בהיותו בוילנה (1888-1882), התקרב ש"ץ העלם לחוגים סוציאליסטיים אנרכיים: "באותו זמן התוודעתי לחבר בחורים מסורים, שהשליכו אחרי גום את האוניברסיטה ושאר מיני עניינים כאלה והקדישו את כל זמנם להשכלת האוכלוסין העניים. נלוויתי גם אנוכי אליהם."[11] בהתאם, גם את אמנותו החליט ש"ץ הצעיר להקדיש לסבל הפרולטרי המנוצל: בשהייתו בת השנה בוורשה (1888) כייר את פסלו – "הנדל", קבצן סמרטוטר שחיף ומסכן. עדיין אפפה רליגיוזיות את הנושא החברתי: "אמנות כזו שלי מקומה רק בבית התפילה, שבו האדם מוכן לעזור לאנושיות הנדכאה, בראותו את סבלם של האחרים, בשעה שהוא זוכר את האלוהים."[12]  עתה, כבר לווה נופך תיאולוגי (כמעט נוצרי-ישועי) את הסוציאליזם אוטופיסטי של ש"ץ. האם לא יחבר רומנטיציזם וישועיות בכותבו מאוחר יותר: "האמן האמיתי הוא מעונה."[13]

 

שנים רבות מאוחר יותר, ב- 1924, יבקש ש"ץ להציב את הסוציאליזם האוטופי של נעוריו כתשתית ל"בצלאל" (בו יופעל מטבח קומונלי, לפחות עד סוף מלחמת העולם הראשונה) וכאילו הרומנטיקה הכפרית הולידה בלבו כבר אז את חזון האמנות הירושלמית: "חלמתי אז (בזמן שהייתו בדרום-צרפת, תחילת שנות התשעים של המאה ה- 19/.ג.ע) על יצירת קבוצה של אנשים משכילים, המודים בכל הרע שנתנה לנו הציוויליזציה הכוזבת, והמוכנים להתיישב בטבע כזה של ארץ-ישראל, וישמשו גרעין לאנושיות הבאה, כנוצרים הקדומים לפניהם. (…) המדע יהיה להם למקדש, האמנות והעבודה יוסיפו להם לשד חיים. אפס לא עבודה זו שבבתי החרושת, שהמכונה, המצאת בן-האדם, עשתה אותו עצמו לעבד כפות לה נעדר הכרה, אלא אותה עבודה מתוך הכרה, המרנינה את לב האדם, שהוא מטביע בה את טעמו, את מחשבתו, את יצירתו… מתוך אוטופיה ורודה ומעורפלת נוצרה לבסוף במוחי תוכניתי ליסוד חברת 'בצלאל'…"[14]

 

מנצרות קדומה ליהדות חדשה. וכך, ב- 1910, כשמתאר ש"ץ את אורחות החיים והיצירה ב"בצלאל", הוא נוקט במונחים סוציאליסטיים (ומבלי שיעלה בדעתו, שתוך שנים ספורות יהפוך הו עצמו מוקד למחאה אנטי-קפיטליסטית מצד חוגי "האחדות" ו"הפועל הצעיר", שיצאו להגנת הפועלים התימניים ב"בצלאל" וב"מושבת-בצלאל"): "הפועל העברי (…) חלק מכובד לו בפרי עבודתו בתוך החבורה המשותפת שהוא מנוי לה. דמו אינו מורעל משנאה נצחית לבעליו ולעוזריו. הוא בעצמו בעל בית וחבר ללשכה שהכל עובדים בה עבודה כשותפים."[15]

 

בחזון סוציאליסטי-אוטופיסטי זה שולבה תפיסה מרקסיסטית השוללת את המכונה המנכרת את האדם ממוצריו ומעצמו. ברוח "חדשות משום-מקום", אוטופיה שחיבר וויליאם מוריס באנגליה (1903), מחה ש"ץ: "שִכלַם החופשי של בני האדם המציא מכונות מחוכמות, ואותן המכונות עשו את האדם לעבד שאין בו דעת. (…) היא (המכונה) דורשת מן הפועל לא שכל ורוח כי אם כוח עצמותיו וגופו… היא נוטלת הימנו גם את שארית נחמתו – 'חדוות היצירה'. כי בבית החרושת אין האמן יוצר דבר שלם ואינו רואה אפילו את הדבר מה הוא בשעת גמירתו. (…) מכונה זו מרעילה את הפועל באווירה הרע, מגלידה את נשמתו בקרירות ריקנותה ומקצרת ימיו ושנותיו בפחזנותה הכעסנית."[16]

 

התשובה למכונה היא בעבודת-היד, כך לפי וויליאם מוריס וכך לפי ש"ץ. בהתאם, "בצלאל" ייוסד כולו על תעשיות ידניות בנוסח שטחי פרס ותורכיה, שעוני העץ השוויצריים, הצורפות התימנית וכיו"ב. יצויין, עם זאת, שמאוחר יותר, ישנה ש"ץ את השקפתו. באוטופיה שלו, "בירושלים הבנויה" (1924-1918), תמונת-חלום המתארת את הישגי החברה היהודית בארץ-ישראל ב- 2018, כבר יבקר ש"ץ ב"עיר-הפועלים" המכוננת כולה על כוח החשמל: "כאן עובד האדם החושב והמכונה אינה באה אלא להגדיל את כוחו ואת מהירותו וזריזותו."[17]

 

הקורא ב"בירושלים הבנויה" מבין עד כמה פרץ חזונו של ש"ץ את גבולות "בצלאל" אל עבר החברה היהודית ברחבי ארץ-ישראל. "בצלאל הוא תחילת וסמל תחייתנו", כתב ש"ץ והוסיף: "הוא בורא פה בירושלים חיים חדשים."[18]לא עניין של מה בכך הוא "המנון בצלאל", על מילות פזמונו החוזר: "בצלאל בצלאל/ עתידנו תקוותנו/ בצלאל בצלאל/ תקוות ארצנו עמנו". אכן, ל"בצלאל" יועדה תעודה כלל חברתית וכלל לאומית. אמון על רעיון "חרושת הביתיות" של אוטו וארבורג (יו"ר חברת "בצלאל" בברלין) ופרנץ אופנהיימר (איש ההסתדרות הציונית), חזה ש"ץ שרשרת של מושבות "בצלאליות" ברחבי ארץ-ישראל שתשלבנה עבודה חקלאית עם יצירה ידנית ברוח המרכז ה"בצלאלי" הירושלמי. התעשיה הארצישראלית כולה, פתרון לתלות החברה היהודית ב"חלוקה", תהא ניזונה מפיתוחן של אומנויות ידניות בערים ובכפרים.

 

זה התמה על המזיגה הש"ציית בין הרומנטיקה הוויימרית והישועית לבין החזון השוויוני, יוכל למצוא את מקור ההשפעה בהשקפת עולמו של ליאו טולסטוי הרוסי (אשר, יש להודות, אינו מוזכר על-ידי ש"ץ). כי, ברוח "אמנות מהי?" של טולסטוי (1896), ספר המושתת על רעיון האמנות כקומוניקציה של רגשות בין אמן לצופה (או קורא, או מאזין וכו'), לקראת כינונה של חברת אחווה שוויונית ברוח נוצרית, כתב ש"ץ: "האמנות היא האמצעי למסירת ההרגשות לאחרים."[19] באותה רוח טולסטויאנית, המאחדת רגש ואמת, הוסיף: "… דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב: 'אמנות המוח' אינה נכנסת אלא למוח…"[20] ועוד: "מבקר אמנות – כל המוכשר לחיות את חיי היוצר ביצירתו, הוא יוכל להיות גם לנביאו. (…) 'מבין באמנות' – מי שמסוגל להרגיש בחבלי היצירה של היוצר, אלא שבמקרה אין הוא יוצרה של היצירה."[21]

 

יסוד האמנות – האמת, מדגיש ש"ץ בחזון "בירושלים הבנויה" שלו[22], בהתריעו מפני אמנות חולנית וכוזבת המושתתת על הדמיון. חולניות פירושה גם עודף ארוטיות ביצירה, ביקורת טולסטויאנית ידועה. בהקשר זה, ראה הסתייגויותיו של ש"ץ מיצר מיני עז, הנתפס בעיניו כמחלה (ומעשה ההזדווגות ככיעור).[23]  לעומת זאת, בשונה מהסתייגותו החריפה של טולסטוי מברית האמנות והיופי (בבחינת בריתו של מיעוט אריסטוקרטי), ש"ץ דווקא מרותק לאחדות זו: "היצירה האמנותית סובלת בשעה שחסרות לה אי-אלה תכונות אמנותיות. חסר לה יופי – הריהי חדלה מהיות אמנות."[24] עדיין ברוח מתקפתו של טולסטוי כנגד האוונגרד שבנתיבות  "האמנות למען האמנות", ראה ש"ץ בגלי המודרניזמים (שהקיפוהו בפאריז של שלהי המאה ה- 19, בעודו מתעלם מהם במופגן ועיניו נשואות לקלאסיקה) דרקון נורא, שאותו שומה עליו להכרית. התבטאויותיו בעל-פה ובכתב נגד המודרנות היו קיצוניות, נעדרות כל נכונות לפשרה, ולו מזערית. במחצית שנות העשרים, משמגיעים אמנים לארץ-ישראל ובאמתחתם פוסט-קוביזמים למיניהם, אקספרסיוניזם וכיו"ב, והם הופכים את תערוכות "מגדל דוד" למעוזם, ש"ץ לא חסך שבטו וחרונו: "'הקוביזם' מהו? הרמאי הפך דמות לקוביות, בכדי שהשוטים יטרחו למצוא מחדש את הדמות מתוך הקוביות, ויהיו מאושרים מרוב חוכמתם ומתפעלים מהתמונה. 'קוביסטן' – לא אמן ולא בעל מלאכה, סתם הדיוט. 'אמנות מודרנית' – תערובת של תמימות מעושה, ציניזמוס סתור, רמזים טיפשיים, רומנטיזם שעבר זמנו, טנדנציה פרוזאית, אי יכולת ילדותית, עם-הארצות גסה, מבול של פרזיאולוגיה וחוצפה חסרת רגש-בושה; אמנות בשביל חולי-עצבים, לגברים בעלי נשמות נקביות ולנשים חסרות נשמה. (…) 'מודרני' – אמנות לחולים בהיסטריה."[25]

 

את התשובה ההולמת למודרנות מיקם ש"ץ במבצר הקלאסיציסטי (על סך גילוייו מיוון ועד הבארוק). כי, גם כשנטה לרומנטיציזם פה ולריאליזם שם (וראו סדרת ציורי הדיוקנאות-העצמיים שלו מאחרית חייו), ביסודו נשאר קלאסיקון הנאמן לערכי הקלאסיקה הרנסנסית. כך בפסליו, כך במיחברים שהורו מוריו ב"בצלאל" בתחומי מקשת-הנחושת, האיור ועוד. ברוח האידיאל הרנסנסי, מתאר ש"ץ את הכתובת המוזהבת – "הרישום הוא יסוד כל האמנויות", המותקנת על דלת אולם-הרישום של "בירושלים הבנויה" (אוטופיה היונקת, בין השאר, מ"המדינה" לאפלטון, ונשלטת אף היא בידי שליט-פילוסוף). בהתאם, גם הרישומים הנוצרים באולם זה מתוארים על-ידי ש"ץ כהולמים סיגנון ריאליסטי-קלאסיציסטי: "הם הזכירוני מאד את הציורים הבהירים של אנגר."[26]  וכך, לימוד אנטומיה הוא חובה לפרחי-האמנים של "בירושלים הבנויה".[27] מטרתם של תלמידי האמנות ומוריהם אחת היא: יצירת יופי הארמוני, האידיאל היווני העתיק: "באדם מבקשים הם לתאר גוף בריא ויפה. האמן מראה בהתפעלות את היופי ההרמוני של הגוף העירום (…), היופי דומה לזה של היוונים לזה של 'שיר השירים' שלנו…"[28]  לא, ש"ץ לא הסתיר את סגידתו לאמנות יוון. בכותבו על צייר-הנוף הירושלמי המופלא יהודה הזרחי – דמות בידיונית מ"בירושלים הבנויה", מציין ש"ץ שלצבעיו "יש הרמוניה איתנה ונהדרה, כאותה הרמוניית הצורות שיש לאמנות הפלסטית של היוונים הקדמונים."[29] אלא, שכאמור, הקלאסיציזם של ש"ץ נע בין יוון לאיטליה הרנסנסית והבארוקית. ואמנם, ברוח רנסנסית מובהקת מאחד ש"ץ בנייה (ארכיטקטורה), פיסול וציור: "שלושת האמנויות האלוהיות: בנייה, פיסול וציור התאחדו ל'כלל' שלם אחד, וזאת היא המילה האחרונה כעת באמנות שלנו."[30] משהו משילוב זה הצליח ש"ץ לממש בסופיה, בירת בולגריה, לאורך העשור (1906-1896) של פעולתו שם בחסות המלך הבולגרי (גרמני), ואילו ירושלים הייתה ענייה ומדוכאת מדי תחת המדרס התורכי מכדי שתתקיים בה תנופת בניין-פיסול-ציור (וטרם הצבענו על מכשלות יהודיות-דתיות, על תפיסה חזותית אחרת של השלטון המנדטורי המאוחר יותר, או על רוח תל-אביבית שסירבה להיענות לרוח חזונו האסתטי של ש"ץ).

 

בוריס ש"ץ לא ראה כל סתירה בין הקלאסיציזם ההלניסטי הנדון לבין "סגנון עברי", שאותו שם לו לתעודה לפתחו. יהדות ויוונות הלכו בתודעתו יד ביד, כל עוד יינק הסגנון העברי דימויים מיצירות האמנות היהודית לדורותיה (ולפיכך, חשיבותו המכרעת של המוזיאון הלאומי, המסונף ל"בצלאל"): "מתוך הצורות המקוריות המעטות שהיו לנו בימים ההם: אותיות, מנורה, מגן-דוד בקשו ליצור דבר-מה, למצוא קו עברי מקורי, להניח את אבן-הפנה לסגנון עברי."[31] ועוד: "הקישוט הישן של בית-הכנסת שב לתחיה ב'בצלאל'…"[32] לא פחות מכן, יינק "הסגנון העברי" מהטבע הארצישראלי שיסוגנן (ויודגש: "בצלאל" וש"ץ ראו את הטבע המקומי מבעד לעדשות תנ"כיות: צמחי וחיות התנ"ך): "פרחי ארץ-ישראל וחיותיה נותנים לו (לקישוט היהודי המסורתי/ג.ע) צורות והרמוניות-צבעים חדשות."[33]  ראשיתו של מוזיאון "בצלאל" תמכה אל-נכון במגמה זו. בה בעת, "הסגנון העברי" יאחד את "התנ"ך העתיק היפה והדמיון המזרחי הנהיר."[34] וכשפוסע ש"ץ בחלומו בין אולמות מוזיאון "בצלאל", 2018, הוא רואה: "הכל היה ברוח לאומי טהור, טיפוסי-יהודי, צורות עבריות חדשות, יפות, נראו בכל."[35] החפצים הנוצרים ב"סגנון עברי" לא רק שואבים מתשמישי קדושה, אלא הם עצמם תשמישי-קדושה: כריכות תנ"ך, איורי מגילות, צלחות פדיון-בן, כוסות-אליהו, פמוטים וכיו"ב. וככל שמשאת הלב היא סגנון לאומי ("כי לאמנות שפה שלה, שפה הנוצרת על-ידי רוח עמה וארצה."[36]), מודה ש"ץ, בעודו פוסע בין היצירות הנוצרות בירושלים העתידית: "כל היצירות הזכירו לי את האמנות הכנסייתית העתיקה."[37]

 

רעיון "הסגנון העברי" סופו שלבש ב"בצלאל" לבוש אקלקטי, באחדו ריאליזם מזרח-אירופאי עם יוגדנשטיל גרמני, קלאסיציזמים למיניהם, סגנונות מוסלמיים לסוגיהם (פרסי, דמשקאי, תימני וכו'), פרה-רפאליטיות ועוד. אך, עיקר תעודתו של "הסגנון העברי" היה להבטיח "אמנות לאומית". "אמנות לאומית", הגדיר ש"ץ, "זוהי אמנות היוצאת מן הלב ופועלת בהרמוניה עם לב הלאום."[38] ועוד טען באותו מקום: "בכדי ליצור אמנות לאומית – (נחוצה) גאווה לאומית." האמנות הלאומית, זו הנוצרת וזו שתיווצר ב"בצלאל", תחבר "טיפוסיות לאומית" עם פְנִיָיה תרבותית כלל-לאומית. את עקרון "הטיפוסיות הלאומית" ביקש ש"ץ בשפת הארכיטקטורה[39], בה במידה שתבע מתלמידיו לרשום ולצייר את טיפוסי העדות היהודיות השונות, בתקווה לקלוט טיפוסיות לאומית. בכל הקשור לפנייה התרבותית הכוללת, אימץ ש"ץ את רעיון "המרכז הרוחני" של אחד העם: "נעשתה ירושלים למרכז התרבותי ליהודים אשר בכל העולם כולו. היא גאוותו, היא נשמתו. (…) אפילו ספרי לימוד מביאים כל היהודים מירושלים. (…) ירושלים עשירה היא ואת עושרה היא נותנת לתמוך את המדע ואת האמנות הנותנים אושר לכל העולם ובייחוד ליתר היהודים אשר בכל העולם."[40]

 

הלוגוצנטריזם של "המרכז הרוחני" חִיֵיב את מרכזו של המרכז בדמות בית-המקדש. ואכן, ש"ץ ו"בצלאל" היו מחוייבים לבית-המקדש, ולא רק בזכות שמו של בצלאל בן-אורי, מקים המשכן, ואפילו לא רק בזכות מנורת שבעת-הקנים שהתקין ש"ץ בראש בתי "בצלאל" בסביבות שנת 1910. כי, יותר מכל זאת, בחזונו האוטופי של ש"ץ, בית-המקדש השלישי יהיה ניצב במרכז ירושלים במקומו של מסגד-עומר (שהועבר מערבה משער יפו, באיזור משכנות-שאננים דהיום): "הרואה אתה? – הורה לי באצבעו על קבוצת בניינים בטבור העיר – זהו בית המקדש."[41] זהו בית-המקדש השלישי שעוצב וקושט בידי תלמידי "בצלאל". "הפתגם לכשנזכה לביאת המשיח אז יבנה בצלאל את בית המקדש, שמענו כל כך הרבה מפי יראים ושלמים מבקרי בית הספר, עד שכולנו בטוחים שלא תימסר המלאכה הזאת לאחרים."[42]

 

יתר על כן: בחזונו של ש"ץ, בית-המקדש ישמש כמוזיאון לאומי:

" – מה יעשה בבית המקדש, מה נמצא בו?

–         (…) שם נצבר כל אשר יצר היהודי במשך אלפי שנים חלק מעבודתו לטובת האנושיות כולה: בית נכאת נמצא, בית נכאת לאמנות ישראל ולחוכמתו, שם תשכון רוח ה', אשר נתן בנו האלוהים."[43]

 

כאן, בטבורו של בית-המקדש של 2018, תוצג סדרה של פסלים ותבליטים המייצגים את "חיי משה רבנו", מעשה ידי בוריס ש"ץ בכבודו ובעצמו…[44] אם כן, החל במנהל – בוריס ש"ץ – וכלה באחרון התלמידים ב"בצלאל", משימת-העל של אמני המוסד היא לנסח מחדש ולקדם את מפעלו של מקים המשכן התנ"כי. לא לחינם, במלאת מאה שנים ל"בצלאל" – ועודנו ב"בירושלים הבנויה" –  ייחנך "מגרש בצלאל": סלע פראי רם-מידות יתנשא כאן מתוך בריכת מים, עליו מטפסות דמויות אנשים – צעירים וזקנים, נשים וגברים – כולם אמנים "בצלאליים" לדורותיהם המבקשים להגיע לפסגה, עליה ניצב בצלאל בן-אורי הנשען על ארון-הברית, מעשה ידיו…[45]

 


[1]  על הכרותו של ש"ץ עם הדרוויניזם תעיד גם העובדה, שבספרו, "בירושלים הבנויה" (1924-1918) הוא יתאר את החברה הארצישראלית האוטופית כתולדת ברירה טבעית, שהותירה את הטובים מכל.

[2]  ב.ש"ץ, "מלאכת מחשבת", "הצפירה", גיליון 216, עמ' 3.

[3]  ב.ש"ץ, "על אמנות, אמנים ומבקריהם", בני-בצלאל, ירושלים, 1924, עמ' 10.

[4]  "מונוגרפיה: ברוך ש"ץ ויצירתו", ירושלים, תרפ"ה, עמ' 19.

[5]  בוריס ש"ץ, "אחד מרבים: זיכרונות פסל", הוצאת "השקפה", ירושלים, 1907, עמ' 55-54.

[6]  לעיל, הערה 4, עמ' 24.

[7]  "בצלאל, תולדותיו, מהותו ועתידו", הוצאת "סנונית", ירושלים, 1910, עמ' ג'.

[8]  שם, עמ' ד'.

[9]  לעיל, הערה 2, גיליון 217, עמ' 3.

[10]  שם, שם.

[11]  לעיל, הערה 4, עמ' 22.

[12]  שם, עמ' 23.

[13]  לעיל, הערה 3, עמ' 23.

[14]  לעיל, הערה 4, עמ' 24.

[15]  לעיל, הערה 7, עמ' ו'.

[16]  שם, עמ' ה'.

[17]  ב.ש"ץ ,"בירושלים הבנויה", "בצלאל", ירושלים, 1925, עמ' 78.

[18]  לעיל, הערה 7, עמ' כ"ה.

[19]  לעיל, הערה 3, עמ' 5.

[20]  שם, עמ' 6.

[21]  שם, עמ' 13.

[22]  לעיל, הערה 17, עמ' 26.

[23]   שם, עמ' 120.

[24]  לעיל, הערה 3, עמ' 28.

[25]  שם, עמ' 17-16.

[26]  לעיל, הערה 17, עמ' 25.

[27]  שם, עמ' 27.

[28]  שם, עמ' 39.

[29]  שם, עמ' 63.

[30]  שם, עמ' 56.

[31]  שם, עמ' 35.

[32]  שם, שם.

[33]  שם, שם.

[34]  שם, שם.

[35]  שם, עמ' 37.

[36]  שם, עמ' 43.

[37]  שם, עמ' 40.

[38]  לעיל, הערה 3, עמ' 28.

[39]  שם, עמ' 29.

[40]  לעיל, הערה 17, עמ' 43.

[41]  שם, עמ' 9.

[42]  לעיל, הערה 7, עמ' כ"ה.

[43]  שם, עמ' 10.

[44]  וראה עמ' 99-96 ב"בירושלים הבנויה", ובהם פרטים על היצירות מפי מורה המדריכה קבוצת ילדים בבית-המקדש.

[45]  לעיל, הערה 17, עמ' 15.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: