Archive for דצמבר 23rd, 2010

דצמבר 23, 2010

בוריס ש"ץ: מקדש האמנות העברית

         בוריס ש"ץ: מִקדש האמנות העברית

 

במאמר מוקדם (מגיל 22), "מלאכת מחשבת" ("הצפירה", 1888, גיליונות 216, 217) שמו,  ייחס בוריס ש"ץ את מקור היופי לכוחות הטבע, בין ברמת הארוס של התוכי המפתה בנוצותיו את התוכית ובין ברמת הפרח המושך אליו בצבעיו את הדבורה. דרוויניזם מדעי זה[1] אומץ בידי ש"ץ לתחום האמנות (כאמנות יפה!), ובה בעת, הוטען בטרנדסצנדנטליות: האמנים והציירים, טען, נגועים בכוחות יצירה טבעיים-ראשוניים, המעניקים להם מעמד עליון: "המה הציירים אשר מעולם אנשי השם, המה אשר שמם נקדש ונערץ סלה."[2] בצדק יאתר הקורא במילים הללו הדים למושג הרומנטי של הגאון; ודי אם נצטט את פראגמנט מספר 146 של הרומנטיקון הגרמני, פרידריך שלגל, בנושא האמנים הגאונים: "הם בני ברהמה, מעמד גבוה יותר, בעלי תואר-אצילות, אף שלא מלידה אלא בדרך חופשית של התקדשות עצמית."

 

read more »

דצמבר 23, 2010

ביאליק והאמנות הארצישראלית

              ביאליק והאמנות הארצישראלית

 

ביום 26.3.1924 עצרה רכבת בתל-אביב ברחוב יהודה הלוי בואך קרן רחוב אלנבי. היה זה יום חורף נעים, והמונים המתינו על הרציף להגעתה של הרכבת מלוד, כשהיא נושאת את המשורר הלאומי בן ה- 51, שהגיע רצוץ לאחר מסע ימי מפרך מנמל טרייסטה לאלכסנדריה ומשם ברכבת ללוד ולתל-אביב. אך, כמות האהבה והערצה בה נתקבל עתה בעיר העברית הראשונה לבטח רוממה את מצב-רוחו של חיים נחמן ביאליק, שידע כי הנה הגיע סוף-כל-סוף לתחנתו הגיאוגרפית האחרונה, ולא רק ברמת מסעו הנוכחי. כי, מעתה ועד פטירתו ב- 1934, תל-אביב (ורמת-גן) יהיו ביתו. יהיה זה עשור, שאולי לא יכריע בשירתו של ביאליק, אך לבטח יכריע בכל הקשור לתרבות הארצישראלית ולמרכזיותו של ביאליק בה. מטרת הדפים הבאים לנסח את תפיסת האמנות של ביאליק, לפרט על אודות תרומתו החשובה של המשורר לאמנות הארצישראלית, אודות השפעתו על התפתחות נתיבם של הציור והפיסול המקומיים ואודות קידום והעשרת עולם-האמנות התל-אביבי.

 

read more »

דצמבר 23, 2010

גדעון עפרת: ממקום פיזי למקום מטאפיזי

     גדעון עפרת: ממקום פיזי למקום מטאפיזי

 

א.

מאז ראשית דרכי באמנות הישראלית, בסביבות שנת 1970, ולו בתוקף שני הנתיבים שעליהם אפסע מאז ואילך – היסטוריה של האמנות הישראלית ופילוסופיה – ראיתי את יעודי באיחוד שני המסלולים. מבקר האמנות (או היסטוריון האמנות) כאיש רוח וכפילוסוף היה בעבורי אידיאל, ובהתאם, סגדתי לפועלם של אישי תרבות היסטוריים כגיתה, לסינג, בודלר, היפוליט טן וכיו"ב.[1] לא פחות מכן, ראיתי את האמן כפילוסוף של אינטואיציות וחושים בעיקר, ואת יצירות האמנות ראיתי כמכלול חומרי-צורני הצופן בתהומותיו הסמויים מן העין אידיאה פילוסופית. ברור היה לי, לפיכך, שאתגר ראוי לו למבקר האמנות לצאת מהפרטיקולאריות הקונקרטית של יצירה נתונה אל מרחבים מופשטים, המוליכים אל זיקות היסטוריות תרבותיות של המקום והלאה עד אל הפשטות פילוסופיות אוניברסאליות, אשר כל יצירת אמנות איכותית מחויבת להן, ולו גם באורח שאינו מודע ליוצר. זכור לי שכתבתי על מודל דמוי חרוט, שתחתיתו נקודה (היצירה האחת) וראשו מעגל רוחני רחב ביותר.[2]

 

read more »

דצמבר 23, 2010

כפיר, לביא, שחל ושאר אריות

      

           כפיר, לביא, שחל ושאר אריות

א.     אריות כנען וצאצאיהם:

אם התנ"ך העניק מגוון שמות לאריה – מן הסתם, הרבה אריות חיו בארץ ישראל. ואמנם, אינספור אריות הילכו בארצנו לאורך הדורות: אריות בזלת, שיש, שן, ארד, נחושת, אריות פסיפס, אריות בצבעי שמן ועוד ועוד. מיקומנו המזרח-תיכוני סייע אל-נכון להתרבותם של אריות במחוזותינו ולו בזכות מרכזיותה של חיה מלכותית זו בתרבויות הגדולות של המרחב המקומי הקדום: אריות אבן שמרו את שערי המקדשים המצריים (דוגמת אריה הגרניט האדומה מהמוזיאון הבריטי, שמקורו בשער ארמון אָמֶנופיס ה- 3, נוביה, המאה ה- 14 לפנה"ס), כשם שהיו אלה אריה או לביאה שסמלו אלים מצריים (דוגמת אָקֶר בעל ראש האריה, אל האדמה, או סֶחמֶט בעלת ראש הלביאה – אלת המלחמה), שלא להזכיר את הספינקס. די בעוצמתה האדירה של מצרים העתיקה ונוכחותה התרבותית העזה בכנען על מנת להצדיק אריות כנעניים.

כשבע מאות שנים מאוחר יותר, במאה ה- 7 לפנה"ס, כבר הייתה זו הנוכחות וההשפעה של אשור ובבל, כפי שיוכיחו זאת

read more »

דצמבר 23, 2010

ברכת האדמה וקללתה

    ב ר כ ת   ה א ד מ ה    ו ק ל ל ת ה

 

א.   אדמה ארוטית:

 

חלקו הראשון של המאמר מבקש להצביע אל שורשי האדיפליות היהודית-ציונית המוקדמת. עניינו המעקב אחר מסכת ארוטית מורכבת, פרוורטית ורדיקלית, ביחסי החלוץ והאדמה, "מסכת סוטה", אם תרצו, המהדהדת זיקה לשונית עמוקה בשפה העברית בין אדמה לאדם (ודם), בין מולדת והולדה, בין הר להיריון ובין זרע (הנזרע באדמה) לזרע (ההפריה האנושית).

 

זהו, קודם כל, סיפורה של הספרות הארצישראלית – השירה, הדרמה, הסיפורת. בהתאם, אף אם הציור הארצישראלי משנות העשרים מציע לצופיו ארוס של שדות, פרדסים והרים (צמד ערימות חציר דמויי-שדיים ב"מנוחת צהריים" של נחום גוטמן מ- 1926; או ההרים כחזה נשי ב"פסטוראלה" של ישראל פלדי מ- 1928; או פרדסי יפו של גוטמן, האוצרים חמוקיה של ערבייה ערומה; או נופי הגליל של ראובן רובין, הרוויים חושניות רכה ומלטפת) – נאמנותו של המדיום החזותי למבט מנעה בעדו נרטיביות מורכבת ו/או מהלך מטפורי בר סיבוך-מפנה-פורקן וכו'. הספרות הארצישראלית, בעיקר היא, בכוחה היה להתמודד עם האתגר: ניסוח פסיכֶה קולקטיבי, המאחד מיתוס ותת-הכרה של אדם וחברה במקומם החדש.

 

read more »