רונן סימן-טוב: שולה הפנינים

                 ש ו ל ה   ה פ נ י נ י ם

                                                       

הצבעוניות הוורדרדה ממתיקה לנו משהו את האפור המלנכולי של הצוק הפראי ושל הקופץ האנונימי. איננו יודעים עליו דבר וחצי דבר, מלבד החלטתו לרחף. האם קפץ אל מותו? האם הוא מבלה בספורט extreme של זינוקים לתהומות? או, שמא נס ארע לקופץ, ולאמתו של דבר, הוא דואה ונוסק בשמיים, אדם בהתעלות אל האינסופי? רונן סימן-טוב, צייר ירושלמי מחונן, מותיר אותנו עם סימני השאלה, שהם הנרות המאירים את יצירתו בכללותה באור עמום. הריק העצום המקיף את הקופץ וממזער אותו נושא אף הוא אמביוולנטיות של אין בו האל מתגלה ושל אין המאיין את האלוהות. תהייה תיאולוגית נחה אפוא על ציור זה, כמו על רבים מציורי סימן-טוב, אמן רליגיוזי ירושלמי. וכך, בין ה"נשגב" הצנוע הזה לבין כפירה-לכאורה, נותר לו הציור ונותרים אנו במתח בין כמיהה למשמעות טרנסצנדנטלית גדולה לבין האֵבל על אי קיומה. התאבדותו האפשרית של הקופץ מטעינה את האבל במטען קיומי כבד, שמאוזן על ידי אפשרות "גאולתו" של הנוסק למרומים.

 

ציוריו של סימן-טוב מלאים בדמויות מחפשות, התרות אחר "פנינים", "כוכבים", "מלכים" – טרודות בחיפוש אחר אור, נתיב ותשובה שלעולם לא יימָצאו. תמיד אלו הן דמויות מיניאטוריות האבודות בחלל אדיר, ותמיד הצבעוניות חיוורת מאד. זוהי צבעוניות האחראית על נימת התוגה, אך יותר מזה, על מסר ההודאה בוויתור על דרמה, אפקט ויוהרה. כי, ביחד עם רישום-מכחול חטוף ו"עני", ציורי סימן-טוב מבקשים לאשר מינוריות ההולמת את מצב-הביניים הרוחני בין יש לבין אין.

 

בלב-לבו של גל "האמנות המינורית" – הציור הישראלי הצעיר שבסימן הדימוי הדהוי, החומק והזעיר – ניצב ציורו של רונן סימן-טוב כמגדלור המהבהב לתועים בחשכת הים את "הרוחני באמנות".  בעיצומם של ציורים חיוורי צבע, "נמחקים" ופגיעים, ציורי "אֵבל" המגדירים עצמם כעקיבות קלושות של מסומנים נעדרים, בולטת יצירתו של רונן סימן-טוב כגעגוע אל שגב נסתר. הנה כי כן, אמן ירושלמי זה (יליד 1959), שבגר את לימודי ההמשך ב"בצלאל" (אף כי החל דרכו כארכיטקט), אינו חדל למקם את דמויותיו הבודדות בין ריקנותו של נוף  (ים ומדבר, לא אחת) לבין כמיהה (בלתי ממומשת, כאמור) אל מסתורין טרנסצנדנטי. חוט של סוד נח על ציוריו החיוורים – בתכלת, אפור, וורדרד, בז' – בהם צוללת דמות בים בחיפוש אחר פנינה, או דמויות חופרות בורות, או דמות שרועה (ישנה או מתה) בתוך סירה, דרווישים מחוללים, דמות תרה אחר כוכב, דמויות אוספות ניצוצות, וכו'. בציורים המונו-כרומיים והאנמיים-לכאורה, בהם הפיגורות מיניאטוריות והמרחב אינסופי וריק, מתרחשים אירועים מסתוריים-פלאיים, כגון כוכבים הצונחים והופכים לפנינים. שקיפות ועוני מאפיינים את מכחולו של סימן-טוב, הבורא עולמות ספק-חולניים ספק-חולמניים, שהחיפוש אחר (והכותרת "מחפשים", או "חיפוש" מלווה לא ציור אחד ולא שניים) פשר שגיא אינו מרפה מהם. נופים אקזוטיים רוקנו מכל חיוניות, כמעט מתו, הקווים רכים ביותר, הדימויים "חטופים", בהירים מאד על פי רוב. קונטמפלטיביות ואף מיסטיות חסידית שוכנות בעומק הציורים הללו, המצהירים שקט, צניעות והקטנת קומה עצמית כנגד המופלא והסמוי מן העין וההכרה.

 

"שאלה: מה פשר "המקום" החוזר בציוריך-ים ומדבר?

תשובה: ים ומדבר הם עבורי מקום מנטאלי המכיל חיים ומוות באופן מובהק. היציאה למסע וחיפוש במקומות אלה טומנת בחובה סכנות וגילויים.

שאלה : שפת המכחול שלך "אנמית" לכאורה. מה המסר של המדיום?

תשובה: לטעמי, לציור אין היכולת להגיע למקום בו הוא "מחזיק את עצמו". הוא מייצג את המגבלה, את החיסרון. הניסיון שלי הוא  לחפש אחרי רסיסים של נצח… משיכות המכחול הן אינטנסיביות אך  התוצאה היא אנמית. אמשיך לחפש…" (מתוך דיאלוג עם מחבר המאמר, לקראת תצוגת האמן בתערוכה קבוצתית בבית-האמנים, ירושלים, 2009).

 

ב- 2008 הציג רונן סימן-טוב בגלריה של קיבוץ נחשון תערוכת-יחיד של רישומים בשם "דרושים". קשה היה שלא לקלוט בתערוכה את המתח הרעיוני בין ה"דרוש" (דהיינו, החסר, המבוקש, הנחוץ, אף הבהול) לבין ה"דרש" – האמירה הפרשנית האלגורית. שהרישומים ה"עניים", הבהירים, הזולגים והנמסים על הנייר, המאשרים כולם סטאטוס אונטולוגי רופף (כאותה "פאטה מורגאנה" של אחד מהרישומים הללו) – ביקשו כולם אחר משמעות מטאפיזית, אף תיאולוגית, כזו המעניקה תוקף וטעם לקיום קלוש: "דרושה פרה אדומה" – משמע, דרושה חוויה מטהרת; "דרוש מלך" (ראו את הכס הרעוע ואת הכוכב שאוחז ה"מלך" כשרביט) – משמע, דרושה משיחיות במשמעותה הרוחנית הצרופה (וראו גם הרישום "שֶמן-מלך"); "דרוש לווייתן" – משמע דרושה סעודת צדיקים בגן-עדן; "דרושה ספינה" – משמע, דרוש מסע רוחני… כזה הוא רישום האיש ה"צמא" (שהצמָא הוא רוחני), ואפילו רישום ה"מרגלים" הוא רישום של דמויות התרות לעת לילה אחר כוכב. רונן סימן-טוב:

"העבודות שלי עוסקות בשאלות שהעסיקו את הדורות שלפני, כמו למשל כיצד לייצר מציאות של תיקון העולם. בסדרת "דרושים", אני מנסה לברר מה דרוש כדי ליצור עולם טוב ומתוקן יותר, ומעורר ומחפש תכונות וסוג של מודעות שיכולה אולי לחולל מהלך ושינוי כזה. אני מאמין שהכוח שניתן לאדם לבנות או להרוס עולם היא נקודת המוצא ממנה לאדם יש בחירה חופשית בעולם. וזה אומר מבחינתי שיש לו  לאדם הכוח- במידה והוא לוקח אחריות -לייצר מציאות חדשה."

 

פגשתי לראשונה ביצירתו של סימן-טוב בשנת 2003. היה זה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן, בו הציג מיצב רישומי המורכב מרישום רצפתי של מפת גן ציבורי (עם שבילים המוליכים אל מתחת לפני האדמה), שהיא גם מערכת אנטומית של אברי אדם פנימיים, ורישומים קטנים על הקיר, בהם התמקדה העין בפינות שונות בגן הציבורי: ילד מצית גפרור בסבך, זוג יושב על ספסל וכו'. הרישומים הסכמאטיים והמעודנים הללו הסגירו אמן המשלב צניעות-מבע עם תחושת שליחות חברתית-מוסרית. שהגן הציבורי היה עולמנו וקיומנו, ואילו הכליות והלב של האנטומיה היו מחוזות של רגישות ומצפון. ובה בעת, מסתורין והודאה במופלא ממנו הרחיקו כל מימד של התנשאות ופלקאטיות מהתצוגה. "מים שקטים חודרים עמוק", ציינתי לעצמי אז באותו מפגש.

 

לימים, הפכו רישומי הרפידוגרף הסכמאטיים של סימן-טוב לחופשיים ו"עניים" הרבה יותר, והארשת הפוסט-מושגית פינתה מקומה לתחביר ציורי מהוהַ שברוח ציורי לוק טוימנס (הבלגי) ומרלן דומא (ההולנדית) – שני ציירים שהשפעתם רבה בזירת האמנות הצעירה בישראל ואשר נוכחותם בציורי השמן של סימן-טוב תאותר עוד מאז שנת 2000. סדרת ציורי ה"נהג" שלו מ- 2006 כבר אישרה את האלגוריזם של הנוסע בבחינת זה הנמצא במסע קיומי ורוחני אל הפשר. צבעוניות אנטי-חיונית (העשויה להזכיר את ציורי יצחק ליבנה) ומכחול דוהה ליוו את הנהג אל ה"יער", הפגישוהו עם טרמפיסט דמוי שֵד, ובקיצור – הוליכו אותנו ואת הנודד המודרני אל מעבר למודע. ציורי ה"סטודיו" מ- 2007 כבר הולידו את ה"מרגל", שאינו אלא האמן עצמו (ואולי גם כל אחד מאיתנו) הבולש אחר כוכב גאולה. עתה גם צויר "צייר-נביא", בו שרוע גבר אין-עונים בנוף אפור, קודר וסתום. יותר ויותר התחוור, ש"יער" ו"סטודיו" הם אותו מקום בעבור רונן סמן-טוב: מקומות בהם בולש "מרגל" בפנסו (אלא אם כן, חוטב ביער את העצים לעקידתו העצמית), והבילוש הוא אחר האינסופי הנעדר.

 

"שאלה: תחושת אין רבה שוררת בציורים. כאדם וכאמן מאמין, כלום נפסד הקב"ה מהעולם המיוצג?

תשובה: נוכחות האל כאקסיומה דתית  איננה מספקת אותי. המציאות האלוקית לדידי נסתרת וחמקמקה ואני מתייסר בחיפושי ובניסיונותיי להיקשר אל הבורא והבריאה בכללותה – והדברים ארוכים…..

שאלה : בדידות ומלנכוליה אופפות את הדמויות ואת סביבתן הזהו האדם?

תשובה: אכן, זה המצב שהאדם – אני אנחנו – הגענו אליו. בישראל  מצב זה מורגש ביתר שאת. אנחנו הופכים יותר בודדים ועצובים ופחות שייכים אחד לשני ולעולם […]. המצב הזה יכול לטעמי להוביל להכרה חדשה, לצורך ב"יציאת מצרים" – לצאת  מהמצר, מן העבדות שלנו את  האני –  אל עבר האחר, החרות של החיבור אחד אל השני ומתוך כך לכלל האנושות."

 

הנה הוא אפוא ציורו של רונן סימן-טוב: ציור שלא ויתר על "דרך-המלך" של השאלות התיאולוגיות, הקיומיות והמוסריות. זהו ציור ש"רפיסותו" הסימנית (פרי וירטואוזיות רישומית, בל נטעה) אסור שתסיח את דעתנו מעוצמתו הרוחנית ברמת המסומן. וכך, מושג האור בציורים הללו – מאורו של כוכב או זיו פנינה ועד לבהירות כללית הבוהקת בציורים אחרים – הוא אור במשמעותו המיסטית-חסידית של אור גנוז ואור עליון. ובהתאם, "האומנות כתפילה: קבלת שפע מהבורא בצורת השראה והבאתה אל הגשמיות: עבודת האמנות, היא הנתינה של השפע הזה לאחרים. זוהי אולי דרכו של  האומן להתחבר עם הזולת וע"י כך לעשות תיקון ולהתחבר בחזרה לאלוקים. במושגים של חסידות וקבלה : אור חוזר. במדרגה של 'העולם הזה' האומנות היא סוג של חכמה והתיקון הוא כאמור בהפיכתה לכלי מחבר בין בני אדם." (מתוך טקסט של האמן לקראת תצוגה מעבודותיו ב"בית-התפוצות", 2009)

 

לא פחות מכן, אפילו בחירה אמנותית במצע חומרי, דוגמת נייר בלתי סופג בעבור הרישומים, תהפוך לאמירה תיאולוגית אודות "השגחה" האחראית לתוצאות של מעשי אדם: "באותו אופן בעבודותיי ברישום : […] אני מעמיס עליהן חומר, עד לנקודה שהמצע והחומר הם לא בשליטתי יותר והם ממשיכים לפעול באופן עצמאי כניקוז של כתמים או כנזילות. בציור  […] השימוש בצבע רטוב ובשכבות עבות יוצר מצב שבשלב מסוים אינני יכול להכפיף יותר את המכחול על הבד העמוס והרטוב והצבע פועל בעצמו לתוצאה שהיא – מצב חדש." (מתוך הצהרת כוונות של האמן באתרו המקוון)

 

ציורו של רונן סימן-טוב הוא אפוא הזמנה למסע גדול אל מרחבים של שאלות, תמיהות ותהיות, שכנגדן מחווירה המציאות המיוצגת, ותהא אקזוטית ככל שתהא. מול הציורים הללו אנו מוזמנים לשאול: מה פשר הטיפוס על הסולם שלא יביאנו עד לפירות הקוקוס התמירים? ומה קורה לו לאיש הבודד על הרפסודה-זוטא, שמתאמץ לגרוף אליו רפסודות זוטא נוספות ואבודות (וגם אם תצלח בידיו המשימה – כלום יתייצב האיש אי-פעם על קרקע בטוחה והאם ייגָאל אי-פעם מבדידותו?)? ומה בין בדידותם של ילדה וכלב על חוף ים סגרירי לבין בדידותנו בחלד? ומה מחפשת הספינה בימה הנידחת המוקפת מדבר אין-קץ? ומה מחפשים שלושה גברים בין ענפי חזרן וכנגד פירמידות רחוקות? ומה בינם לבין זה הזעיר המחפש אף הוא דבר-מה לאורך עמודי מקדש חרב? השאלות אינן מסתיימות, באשר כל ציור נוסף הוא שאלה נוספת, חידה נוספת, אניגמה אלגורית נוספת, שכנגדן בולט ביותר כיסוי העיניים החוזר של הדיוקנאות, משמע – עיוורונם. זוהי ההכרה באוזלת היד של האדם ושל האמן, "ההכרה במגבלות המדיום – ולעומתן החיפוש והעיסוק במוות, בחיים, בתשוקה, בגלוי, בנסתר, בגעגוע ובציפייה." (מתוך דיאלוג עם המחבר, 2009)

 

ציור של גע-גוע: ציור נוגע וגווע, גווע ונוגע. ציור שהוא סימן טוב.

*

ת ו ר ת ה מ י ד ו ת

"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת
בְּמֹאזְנָיִם?", שאל הנביא ישעיהו (מ', 12). התשובה, כידוע היא: אלוהים, אלוהים בלבד. איוב אף הוא ידע לייחס לאלוהים את נס המדידה המרחבית הגלובאלית: "לעשות לרוח משקל ומים תִכֵּן במידה." (כ"ח, 25). וגם חבקוק אשרר באומרו על אלוהים: "עמד וימדד ארץ" (ב', 6). נכון, שמרחב ה"מידות" – המידות המוסריות, כלומר – הוא בין אדם לחברו; ברם מדידת ההרים והגבעות, המדבריות והעמקים, כך התנ"ך (מאות רבות מאד בשנים קודם להרחבת כביש מס' 1) שמורה לקב"ה.

האמנות לא נשארה חייבת: בשנת 1794 צייר וויליאם בלייק, גדול הציירים הרומנטיים התיאולוגיים, את ציורו "הקדום בימים", תחריט וצבעי מים (אוסף המוזיאון הבריטי), בו נראה הקב"ה כורע בלב חוג אור קורן, מחזיק בשמאלו מחוגה גדולה הנפתחת אל השְחור שמתחתיו. עתה, 220 שנים מאוחר יותר, באים ציורי ה"מדידה" של רונן סימן-טוב ואינם מפרידים בין אדם ואלוה, כי אם להפך, מבקשים אחר הדו-שיח הטמיר, שלא לומר צְקון-הלחש, שבין השניים, תוך ששבים ומפגישים אותנו עם אנשים מודדי עולם.

אנחנו זוכרים את המודד המסתורי מפרקי הסיום של ספר "יחזקאל", שמודד את בית-המקדש לפרטי פרטיו. אנו גם זוכרים את המודד המסתורי מתחילת ספר "זכריה" ("והנה איש ובידו חבל מידה") שמדד את ירושלים. כל אלה הם מודדי קודש, מודדי קדושה. כולם תרים אחר המתמטיקה של הנשגב, מבקשים את סוד הדעת של הרישא דלא ידע, הגם ש-
"…אלוהים מתגלה רק באמצעות אנלוגיה שלילית של מספר […]. נוכחות האל נותרת ברת-חישוב באורח יחסי בלבד, ולעולם לא כהשלכה קונקרטית ויציבה של סימנים אנושיים."

בתולדות האמנות זכורים לנו לא מעט ציורים אסטרולוגיים ואסטרולוגיה המושתתים על עיקרון זה של היומרה למדידת הנשגב. עתה, אף כי מכיוון רוחני אחר, מצטרפים למאמץ גם "מודדיו" של רונן סימן-טוב. גם ה"מדענית" שלו, שמודדת גולגולת בסרגל במסורת הפְרֶנולוגיה של המאה ה- 19, אינה מעוניינת בחקר הגזע, אלא בפתרון חידת המוות.

בשנת 1970 צייר אברהם אופק על קירות מועדון התרבות בכפר-אוריה את ציורי "שיבת ציון" וכלל במרכזם את סצנת "המודדים": קבוצת זכרים, קרשים בידיהם, מקיפה שלד של סירה במהלך בנייתה. משמאלה, ניצבים שלושה גברים האוחזים שני מוטות מדידה ארוכים, מהסוג המשמש מהנדסי דרכים. כל החבורה הזכרית גם יחד עסוקה בהכנות לחציית הדרך המובילה אל הבניינים שמנגד, בהם ולידם ממתינות נשים. בעבור אופק של 1970, עלייה ארצה היא אקט קיומי-רוחני התובע "מדידה". 19 שנים מאוחר יותר, סמוך למותו, צייר אופק בגואש ועיפרון את הציור "האם אתה רואה מה שאני רואה?". פה, על רקע שמים וורודים, ניצבים איש (צללית אפלה) ותיש (צללית כחולה) בראש צוק ועל פי תהום. מנגד נפרשת ירושלים (בגוון ירוק). ביד האיש מוט דק וארוך המוליך מארץ לשמים. ספק מוט נדודים וספק מוט מדידה. האיש, בסוף דרכו, מודד את חייו במונחי יחסי הארצי-האלוהי. על פי מדידה זו ייקבע אם יתרצה קורבנו, השעיר לעזאזל שאינו כי אם הוא עצמו.

מזה כעשרים שנה, שרונן סימן טוב נושא בציוריו את לפידו (הכמעט כבוי) של אברהם אופק, תוך שמהלך בבדידות מזהרת על דרך המלך של יצירה בסימן הקיומי והרליגיוזי. שבציור אחר ציור, תוהה סימן-טוב על חידת הקיום ועל שאלת הפשר המטאפיזי של היות אדם בין ארץ ושמים. ודומה, שבציורי "המודדים" שלו שכלל האמן את הצורה והתוכן של אמירתו, בהעמיקו אל האחדות ה"היגליאנית" הנשגבה של הסופי והאינסופי, החומרי והרוחני, החושי והמדיטטיבי.

תערוכתו של רונן סימן-טוב, "שפחה על הים" (גלריה "בינט", תל אביב, 2010) הפגישה אותנו עם ציורי שמן מונו-כרומיים חיוורים, מאוכלסים במדבר ו/או בים אינסופיים, בהם זיהינו דמויות אנונימיות זעירות הטרודות ב"חיפוש" או "ליקוט" אניגמאטיים, כל עוד לא זינקו מראש צוק אל ריחוף/נפילה או ששכבו בסירת חייהם מבלי נוע. בריק ובאל-גבול של המדבר והים, מרחבים בהם מבקש אדם אחר דרך וכיוון ובהם אולי יתגלה אל, מצאנו עוד ועוד מיניאטורות אנושיות בודדות שנידונו להוויה מלנכולית ולפרך היומיום הפרוזאי העורג אל סוד ה"מעל-ומעבר". ציורי ה"מסתורין" (על משקל ה- Mystery-Plays הדתיים מימי הביניים) של סימן-טוב איחדו אנמיה ומיסטיקה כמי שמאחדים מוות וקונטמפלציה. "לחפש רסיסים של נצח", הגדיר האמן את משימת ציוריו, עליהם כתבנו, בין השאר:
"זהו ציור ש'רפיסותו' הסימנית (פרי וירטואוזיות רישומית, בל נטעה) אסור שתסיח את דעתנו מעוצמתו הרוחנית ברמת המסומן. וכך, מושג האור בציורים הללו […] הוא אור במשמעותו המיסטית-חסידית של אור גנוז ואור עליון. […] ציורו של רונן סימן-טוב הוא אפוא הזמנה למסע גדול אל מרחבים של שאלות, תמיהות ותהיות, שכנגדן מחווירה המציאות המיוצגת ותהא אקזוטית ככל שתהא." (מקטלוג תערוכת "שפחה על הים")

סדרת "המודדים" מוכיחה תפנית דרמטית בשפתו הציורית של האמן. שכן, את מקום המרחבים הדהויים והדמויות הממוזערות ממירה עתה גישה בארוקית מובהקת, הקושרת את תחבירו של סימן-טוב לוולאסקז המוקדם ואף לקראוואג'ו. כוונתי, שהציור הפך תיאטרלי הרבה יותר, מתוזמר באור דרמטי הרבה יותר ובסימן החשיכה, בה במידה שחלק ניכר מהדמויות מיוצגות במונומנטאליות (אירונית ככל שהינה) ובפיגורטיביות מוצקה יותר. אלא, שהבארוק של סימן-טוב הוא משנות האלפיים, ובהתאם, הוא מודע את עצמו כתפאורה לחזיון אנטי-מונומנטאלי, אף קומי (במשמעות הרומנטית האפלה והאינסופית של מושג זה, מהסוג הזכור לכמה מאיתנו מהאקוורלים של יוסף הירש). נאמר כך: על בימת הקיום המוחשך של ציורי "המודדים" אנו חוזרים לפגוש במחפשי הדרך של "שפחה על הים", אלא שעתה מביים אותם האמן ב"תיאטרום מונדי" של "הקומדיה האנושית" שהיא גם "הקומדיה האלוהית". לא, אל תצפו לפגוש כאן את מדור "העדן" של דאנטה. שכאן, "התופת" ממוזגת ב"טור הטוהר" כמדור האלגורי של חיי אדם, החיים ככמיהה אל האור הנעדר.

מה פשר האפלה שגָזַר רונן סימן-טוב על עולמו הציורי? זהו חושך-עונשין. מאופקו נוגהים אור ועשן, שמץ אדום בשמים או סביב ראש ההר מסגיר שריפה אדירה, ואם תרצו – "עֵין שמים אודמת תעמעם לאטה על גבולות עשנים". כך או אחרת, עולם מוכה שואה, אשר יותר משהוא נכון לקבלת תורה או "הנס האחד אין שני", הוא נואש בהרבה משהיה בציורים הקודמים. אפלה נפשית? אפלה קיומית? אפלה חברתית? אפלה תיאולוגית?

מודדים. אלה התגלו עוד קודם לסדרה הנוכחית. בציור קטן-מידות מ- 2010, "המודד", כולו בגוונים אפורים, אנו צופים בדמות זעירה הניצבת בראש צוק גבוה ומניפה אנכית וגבוה מעל לראשה מוט-מודדים לבן-אדום. בדומה לציור השעיר-לעזאזל של אופק מ- 1988, גם המודד של סימן-טוב מודד את השמים ברגע ובמקום קריטיים אל מול האין ועל ספו. בציור קטן ואפור אחר, מ- 2011, "מודד המערות" שמו, אנו שבים לפגוש את המודד, הניצב עתה בתוך מערה, לא רחוק מלועה, מוט-המדידה מוצב על האדמה. בין חשכת המערה לבין האור הבוקע בחוץ, מה מודד המודד אם לא את מרחב ההכרה ה"אפלטוני" שלו, עולם הצללים והסברות. לורד פרופרוק, אנטי-גיבורו של ט.ס.אליוט מהשיר המפורסם, מדד את חייו בכפיות-תה. אנטי-גיבוריו של סימן-טוב מוכים הרבה יותר, אך האספירציות הרוחניות שלהם גבוהות מאלה של פרופרוק. כשאינם מטמינים ראשם בחול, ובעצם כורים לעצמם את קברם לרקע החשיכה והאופק היוקד, הם מפריחים בועות ענק הנוסקות לחשרת המרום בבחינת עצם שמימי וירטואלי, תחליף נלעג לכוכבי גאולה. כלה בלבן תביט אחורנית: צחור שמלתה המלכותית מכחיש את הקטסטרופה, אך עוד רגע קט ותהפוך לנציב-מלח. בעולמו של סימן-טוב החיים נמשכים, לכאורה לסדרם, חרף יום-הדין, האור שכבה, האוהל שקרס. כאן "טכנאים" ימשיכו להכשיר שטח לבנייה, בני משפחה יצפו בתקווה לקשת שתבליח מהשְחור, אך מיד הפרוזאי יהא עטוף בחידתי ובטמיר.

איש, אישה בהריון ותינוקת – "משפחת מודדים", משפחה לא קדושה (אף כי מסורתית) – ניצבים על הארץ השחורה, בין שלוליות, מוט-המדידה ביד האב ועיני השלושה נשואות אחורנית אל שרידי האש והעשן שבאופק. אם תרצו, עוד מבט מחודש אל סדום ועמורה של ימינו. האם מוט-המדידה הוא מוט מוסרי של חברה חוטאת?

שתי נשים וגבר "מודדים את ההר", ששוליו עודם בוערים אף כי כולו אפל. הר-געש העלול לשוב ולהתפרץ כל רגע? כלום זוהי האדמה עליה אנו מהלכים ביומיום קיומנו בכלל, בתרבותנו העכשווית ובחברה הישראלית בפרט? ואף על פי כן, השלושה פוסעים על קביים, מגביהים את עצמם (כליצני חוצות) – ספק מחמת להט האדמה וספק במאמץ נואש להגביה עצמם קמעה. וכשהם – וכמוהם, עוד "מודד על ההר" בציור נוסף – "מודדים את ההר", הם מבקשים לדעת את מקומם במובן הרוחני העמוק של "אַייֶכָּה?".

מה פלא, אפוא, שדיוקנאותיו העצמיים של רונן סימן-טוב מ- 2014-2013 נעים בין קטבי ההקטנה העצמית הליצנית-משהו לבין ההגדלה העצמית ה"רמברנדטית". כך או כך, תיאטרון. הנה הוא האמן, ניצב בגלימתו האדומה המפוארת, מגבעת לראשו, בחיקו ספר
(רישומים? גמרא?) ובידו סיגריה. אפלה שוררת מכל עבר, אך זרועו השמאלית של האמן תחובה במעילו באקט "נפוליוני" כמעט… והנה הוא מודד לעצמו את אפו בסרגל (האם הוא מודד בקריצה אירונית את "יהדותו"?). וכשהוא מצייר את עצמו מאחור, עם גב עירום ובשמאלו "שק רוח", כלום הוא בדרכו ללכוד "רוח" בשקיתו הדלה, משמע ללכוד את הרוחני? ויותר מכל, ראו את האמן, עוטה המחלצות והנשען על עמוד האוהל הלבן, ספק תומך בו וספק כושל. בתוך האוהל יושבת זוגתו כנגד המחשב. זהו אוהל המשפחה, הניצב איתן חרף החשיכה והעננים המתקבצים ברקע. פעם נוספת, דיוקן עצמי של ספק גיבור קיומי וספק אנטי-גיבור קומי. והרי לנו עוד דמות "בֶּקֶטית" על בימת החשיכה, אי הידיעה והגלות – תוארי האבסורד ממטבחו של אלבר קאמי. ולא, לא שכחנו את ציור האוהל שקרס.

ואף על פי כן ולמרות הכול, לא הצייר ולא ילידי רוחו יוותרו על הסיכוי, קלוש ואבוד ככל שהינו, להציל מאש החורבן את גחלת המזבח האחרונה של המקדש; לחוות ולו רק בדל, שביב עלוב שבעלובים, של הרזין טמירין עילאין וגנזייא דגניזין; המאמץ הנואש לדעת בצוק העתים והמקום של קיומם את הטמירא בכל טמירין דלא אתידע ולא אתגלייא כלל ("הזוהר").

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: