יונתן הירשפלד: קינת ההיכלות, על חורבות המזבח

                  ק י נ ת  ה ה י כ ל ו ת

 

                                                        

 

זה ארע לי לפני שנים, בעיצומה של נסיעה קסומה בין נופיה עוצרי הנשימה של אוסטריה. לפתע פתאום הבנתי: תרבות שחווה פסגות יופי שכאלו היא גם זו שנועדה ללדת את תהומות הרע. הסימטריה בבחינת חוק של תרבות, אף כתיאולוגיה: אם זיו-עליון, כי אז צלמוות-שאול; אם אלוהים, כי אז שטן. הא בהא תליה. ולכן, אם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, קאנט, היגל, שופנאואר, ניטשה, גיתה, שילר – אם רכסים מופלאים כגון אלה מזמנת תרבות, כי אז – באיזון אקולוגי תרבותי שאין מנוס ממנו – גם היטלר וגבלס ואייכמן. כך: הדואליות הבלתי נמנעת של נופת וטינופת. באותה עת טרם הכרתי את השורה משירו של גיתה, שאותה גם יצטט יונתן הירשפלד באחד ממאמריו: "הכול נותנים האלים לאהוביהם עד תום – את כל השמחות, את כל התהומות עד תום."

 

                                     *

על פניו, על פני הרעלה, ועוד בטרם התגלתה זו כרעל, אמנותו של יונתן הירשפלד היא התשובה העברית לאסכולת "דלות החומר", עליה השלום. שבעוד זו האחרונה העלתה על נס-הדיקט את התבדלותה מאירופה (זו של הפאר, המיתוס והשגב), יונתן הירשפלד דבק בעטיניה של סבתא-אירופה ואינו חדל לינוק את הדר תפארתה, גם אם דלילים העטינים ובלו מזוקן. גם אם יצייר את עמודי בועז ויכין, לא למקדש שלמה יכניסו אותנו ציוריו של הירשפלד, אלא להיכל תרבותה של אירופה הנוצרית. קודם כל, אירופה של הסגידה ליופי: יפעת אורנמנטיקות פרחוניות שופעות, ספק בדחיסת פאר בארוקי וספק בחנחוני רוקוקו (בסגנון ה"סטוקו" מארמונות בית הבסבורג, או בסגנון תליוני זהב ואמאייל מאוסף מאריה תרזה); עוד ועוד זרי-אבל הקורסים בתפארה (עתירי תפרחות ועלים, כה רחוקים מזרי-האבל ה"דלים" של משה גרשוני, ממחצית שנות השמונים) – ואף הם מאובנים-משהו כקישוט ארכיטקטוני מלכותי. כי ציורו של הירשפלד מלכותי, הרואי, חגיגי, נשגב, גם אם תרועת החצוצרות שלו מבשרת סופה המר של החגיגה.

 

ולא פחות מכן, אירופה של מיתוס. ברובד זה נעה יצירתו של הירשפלד אחורנית מהמאות 19-18 של הדקורציות למיניהן אל המיתולוגיה ההומרית, שורש התרבות האירופאית, ממנה דולה הצייר את "אכילס בוכה", או את אכילס המחופש לאישה יפהפיה (פּירָה) בניסיונו להשתמט מיציאה למלחמת טרויה, את פרסאוס ועוד. בשלב זה, נתפסת עינינו לצמותיה הבלונדיניות וה"אריות" למהדרין של פּירָה זו. בה בעת, גם איננו מתעלמים מ"הכתם של לותר" – אותה כסת דיו מפורסמת שהשליך התיאולוג הגרמני הרפורמטור על השטן בוויטנברג, 1522 (להזכירנו: מהפכתו הפרוטסטנטית של מרטין לותר קידמה את מיתוס השטן בהכרה הנוצרית הבארוקית, מפיסטופליות אנטישמית שהכשירה את הקרקע לשטניות הנאצית). הכתם הלותרי – המלחמה בשטן, זה שיוכרז מאוחר יותר כיהודי – הכתם הזה אינו מרפה מציורי הירשפלד וניתן לאתרו, מהכתמים הסמוכים לזֵרים או שבמרכז משטחים אדומים ועד לזליגת השחור ברקע של ציורי פּירָה-אכילס. בהתאם, ציורו של הירשפלד את השטן מנגן בחמת-חלילים מקורו בקריקטורה של הכנסייה הקתולית נגד לותר. ראו את השטן הזה, החוזר בציור מיניאטורי, פאנקיסט עם רעמת שיער כחולה, המופיע הופעה איקונית לרקע משטח שכולו זהב. ראו אותו, את גופו המטופח, את שריריותו המופגנת ו… את אפו השֶמי במובהק. תערובת של סגידה לתרבות גוף עם מיתוס השטן היהודי? והאין לחמת-החלילים שבפי השטן צורת לב? כלום אין השטן ההירשפלדי נופח את לבו של הירשפלד ומתעלל בו? ושוב, בל תחמיצו באחד מציורי השטן המנגן את ההיכל השגיא, שבשערו משמיע אשמדאי את נעימתו, ההיכל שכולו עמודים דוריים עם כותרות אקנטוס, קריאטידות עירומות, קשתות וכו'. שמוזיקת השטן יאה להיכלה העילאי של אירופה.

 

מוזיקה, מוזיקה שמימית, המוזיקה שאין טרגדיה שלא נולדה ממנה: רישומים מיניאטוריים מייצגים מלאכים מנגנים. מלאכים נוצריים יפיפיים, רכים ונשיים עד תום, מנגנים בצ'לו, בכינור ובקרן, מועתקים מן-הסתם ממקורות בארוקיים. אך, ראו: לצ'לו אין מיתרים, בעוד קשתו של המלאך נוגעת בתיבת התהודה וקולעת ללב "הכתם של לותר". כלום נוצָר הכתם בכוח ה"נגינה" הא-מוזיקלית הזו, או שמא הכתם הוא-הוא שהצמית את המנגינה? כזה הוא גם הכתם הגדול שמכתים את מפגש הקשת והכינור שבידי מלאכית ענוגה ומופלאה נוספת (הירשפלד, נדגיש, אינו מותיר את מלאכיו ביוניסקס המסורתי, כי אם במפורש מעניק להם זהות נשית. האם אין כנפי המלאכיות הללו נראים כאוזניים עצומות, אפרכסות למוזיקה השמימית/השטנית שהוכתמה?). והנה עוד רישום (עם צבעי שמן על נייר): הרקע מאזכר את מיחברי הדגלים של הירשפלד: פס זהוב בין שני משטחים מלבניים, האחד ירוק, השני אדום. במרכז הדגל, שלושה מלאכונים נוצריים למהדרין מנגנים בחצוצרה, חליל-פן ותוף, בעודם מחוללים בחן הלניסטי שבמסורת האידיליה. אין ספק שגם הטריו הזה הועתק ממקור אירופאי-קלאסי. לאומנותו של הדגל הופכת את המוזיקה השמימית הזו במעטפת ההמנון ואף היא מצמררת.

 

עוד ועוד דגלים פרטיים מניף הירשפלד. הנה הוא ראשו הפיסולי של אפולו, ראש "ערוף" ששיערו עטור עלים דיוניסיים נושרים והוא במרכזו של "דגל לבן": פס זהב אופקי על רקע לבן. והנה הוא ראשו עטור הפרחים של האמן, אף הוא כביוסט קלאסי, והוא בגווני קפאונו של גוף מת, אמבלמה נוספת ל"דגל לבן" נוסף. והנה דגל אחר – פס זהב אופקי המפריד בין משטח אדום-חלוד לבין משטח אפור-שחור – ובו שני כלבים מקיאים פרחים. כל הדגלים הללו מאחדים הדר קלאסיציסטי, דקדנס ומוות. 

 

דגלים, מיתוס, מוזיקה, ארכיטקטורה קלאסית – האם זוהי ניאו-רומנטיקה גרמנית בנוסח המאה ה- 18 שלובשת צורה נגד עינינו, או שמא רומנטיקה גרמנית מאוחרת יותר?

 

אכן, שפע הדקאדנס שמעתיר עלינו יונתן הירשפלד מתחיל להעלות באפנו צחנה פאשיסטית, אשר בה הכוח הלוחם (אכילס, זיגפריד), המיתוס, הקיטש, הארוס (ראו חושניותם הרבה של זרי הפרחים) והמוות חוגגים יחדיו טקס נשגב ותהומית כאחד. מוות אמרנו: זרי-האבל המאובנים, גולגולת עז וגולגלות אחרות (שהירשפלד פיסל ושיפץ לצורך ציוריו), גלוני דם שיכתימו עוד ועוד רקעים, ואפילו הדי "ממנטו מורי" אירופאיים של עלים יבשים וקמלים (כלום איננו מבחינים גם בעלים קוצניים?). החגיגה של הירשפלד מורבידית והיא מעלה רוחות רפאים.

 

מה ליונתן הירשפלד הישראלי הצעיר ולתפארת המגונה הזו של תועבה קדם-נאצית? את התשובה עשוי לספק מכתב שנשלח באוגוסט 1942 מגרמניה לפלשתינה בידי אבי-סבו של האמן. במכתבו, תר אבי-הסב אחר בנו, כריסטוף הירשפלד (שימו לב לשם הנוצרי, כריסטוף), יליד 1912, שהיה אמור להתגייס לוורמאכט, אך נמלט למדבר המזרח-תיכוני במטרה לממש את חזונו הקומוניסטי. למרבה הפלצות, את מכתבו חתם הסבא-רבה ב"הייל היטלר". וכך, שישים ושש שנים מאוחר יותר, הנין, יונתן, מאיר את עיני בשולחו אלי את עותק המכתב ובכותבו: "שים לב לשגיאת הכתיב. היטלר בדאבל-טי. אין גרמני שלא ידע (הבט בתאריך) לכתוב היטלר. שגיאת כתיב כקוד, מה שמרטין ברושט כינה בזמנו, 'תנגודת', היא לב העבודה שלי. אני נכנס לד.נ.א של אירופה ושותל בה את חיי כשגיאת כתיב."

 

יונתן חוזר אפוא אל מקום הפשע, אל לב-לבו ושורשיו. כאן הוא מעצב את "דגליו הלבנים" (השוו לדגליו האישיים והאנטי-מיליטריסטיים של משה גרשוני בשחר שנות השמונים) כתשובה ללאומנות ולפולחני כוח; כאן הוא מאשר – בהתקשטות ובהתחפשות גיבור המלחמה לאישה – את הפמיניזציה של תהילת הכוחניות הזכרית; וכאן הוא מקיא: עוד ועוד כלבים מקיאים בציוריו פרחים ועצי פרי, מאחדים את פליטת ריקבונם עם סלסולי ופיתולי החן של יופי מפעים שאין דומה לו. במידה ששכחנו: במיתולוגיה האנטישמית האירופאית, היהודי הוא החיה הניצודה בפי כלבי הצייד. והיו, כן, גם הכלבים בשירות ה"אס-אס". האם כלביו הגוססים של הירשפלד מצמיחים בקיאם את התפרחות, או שמא התפרחות מרעילות את הכלבים? הן אמרנו: הא בהא תליא. כך או אחרת, הכלבים חולים, מררתם מזינה את טקס הקבורה הנשגב והמתמשך לאורך כלל הציורים הנדונים. האיקונוגרפיה של ההקאה, נוסיף עוד, היא זו של ציורי גהינום, ואפשר שמסעו הציורי של הירשפלד הוא מסעו של וירגיליוס אל התופת האסתטית. זרי-הקבורה של הירשפלד כמוהם כשמש מסוערת קרני אש (אל תחמיצו את רישום ראשו הפיסולי-יווני של הליוס, אל השמש), ה"שמש" שתוכה הריק כמו מסגיר חור מטאפיזי, לעתים בזהב ולעתים בשחור. זרי-הקבורה של הירשפלד הם זרי רוע שסער קרניהם רוחש ארס כנחשי-שערותיה של מדוזה.

 

וישנו הדרקון, הדרקון שדמו הניגר שותת בכמה וכמה מציוריו של יונתן הירשפלד. האם זהו דמו של הדרקון שהוכרע תחת חרבו של מיכאל הקדוש? עוד גיבור במרחביו האֶפּיים של הצייר? עוד רגע אירופאי-נוצרי של אלימות נשגבה ורבת הוד? ואולי זהו הדרקון שהרג זיגפריד ואשר בדמו רחץ, עת ננעץ בגבו עלה התרזה הזעיר והרגו? הנה הוא העלה (נקודת התורפה של הגיבור הכל-יכול) הצונח לו על רקע המשטח השותת: ראו את יופיו של העלה, את חושניות "מחולו" האורגני. עוד עלה של "ממנטו מורי" שנתלש מחגיגות היצר הדיוניסיות לדורותיהן. עלה זהב מפואר אף יותר יצנח לרקע ימת דם אחרת: עתה, העלה התפצל נדמה לכנפי מלאך הצונח בתהומות הדם. השוו את העלה/מלאך הזה לציור אחר, בו מופיע "כתם-לותר" כתשליל לבן, כהיעדרות בלב משטח אדום, דרקוני. מלאך זהב, כתם אנטי-שטני, עלה חי, עלה מת – הירשפלד מאחד את ההפכים. וכשהוא בורא את תשליל הכתם הלבן, זהו הכתם שאיננו, אולי הכתם הסמוי, הנוכח הנעדר, שאינו נותן מנוח להירשפלד לאורך כלל יצירתו. עתה גם מתחוורת הסכֵימה: כתם לותר וכתם דם – שפתם הציורית של השניים  היא הזליגה, ובשורתם אחת – רוע, כאב, מוות. כנגדם, הפרחים, העלים, המלאכים – שפתם הציורית היא שפת ההשתרגות הגלית הבארוקית-בֶּרניניית והיוגנדשטילית, ובשורתם היא הפיתוי החושני, היופי, ההבטחה הנשגבת. איחודם של כל הדימויים הללו בציורי הירשפלד משבש, כמובן, את הדיכוטומיה ואת הסדר הקוסמי המיתי-היסטורי.

 

ההיסטורי הוא גם האישי: שהלא המיתולוגי בציורי הירשפלד הוא מטאפורה לאישי, להיסטורי ולאקטואלי. פה יהדהדו ציוריו המיתולוגיים טראומה מימי שירותו בצבא; שם יבטאו זריו משקעים מאהובה שעבדה כשוזרת פרחים ברחוב דיזנגוף; וכיו"ב. אלא, שיונתן הירשפלד אינו מסתפק בהתערבותו הסמלית האישית בנתון התרבותי-ההיסטורי. שמעבר לציור הסמל, הוא מאמין בציור בבחינת "מעשה חיצוני" כלשונו, מעשה אמנותי, פיוטי ומטאפורי כנגד העולם: "המעשה החיצוני באמת מנסה לשנות את סדר העולם", הוא כותב לי. אם, ברמה האוטופית, העולם צריך היה להיות אמנות, כי אז הנה באה האמנות כמעשה התיקון. נכון לעכשיו, האמנות, אמנותו של יונתן הירשפלד, נלחמת בשטנֵי הקיום וההיסטוריה שאינם נותנים לו מנוח. הפאוסטיות ההירשפלדית, המבקשת את מירב היופי שבאפשר, נלחמת נגד המפיסטופליות המולכת בהיכלות היופי הזה.

 

אלא שזוהי מלחמה חתרנית מתוך שטח האויב, מתוך היכליו. זוהי מלחמתו של ה"האמן הפושע", אמן הדקדנס, ניאו-קאראוואג'ו. מכאן בריתו-לכאורה של הירשפלד עם צייר הבארוק האיטלקי: כשהוא מצייר את העלה השחור צונח במרכז הדגל האישי (פס זהב אופקי על רקע לבן), הוא לא סתם מעצב עלה גפן מת השולח חידודי קוצים וגוזר גזר דין מוות על כל חינגא שמאז דיוניסוס-בכחוס ועד מרתפי הבירה במינכן. כי כלום לא נלקח העלה הנדון הישר מזר עלי-הגפן המעטרים את שיער ראשו של בכחוס לקאראוואג'ו מ- 1595? אם כך, הרי לנו מקור של דקדנס אירופאי והזדמנות נוספת להומו-ארוטיות המערערת על אלימותו של עולם גברי. ואם כבר קאראוואג'ו, לא נחטיא את מדוזה של הצייר האיטלקי, זו מ- 1598, שדיוקן האימה שלה, עטור שיער הנחשים והצבוע בגווני גופה מתה, מועתק בידי הירשפלד על דגל נוסף מדגליו האישיים. ראשה הערוף של מדוזה זב דם וכמוהו ככתם-שטן-לותרי שהתמזג בזוועת דמים. זהו דגלו ה"אירופאי" של הירשפלד, מייצגו של כל דגל וכל לאומיות.

 

לא, לא שכחנו ששיערה המקורי של מדוזה, בטרם קולל והפך לנחיל נחשים, היה תלתלי זהב "אריים". ולא שכחנו שפרסאוס הגיבור, בדומה לאמן, בדומה להירשפלד, נקט במגן-מראָה שאיפשר התקרבות אל המפלצת. אני אומר: אמנות היא מגן-מראָה לחיסול מפלצות. האם לא הטביעה אתנה את ראשה הכרות של מדוזה על שריון חזה כסימן בטוח להדיפת רָע? ומה עושה הירשפלד בדגלו אם לא לנקוט באותו סימן לצורך אותה מלחמה הרואית שהוא מנהל נגד כוחות הרֶשע. אמרו אפוא: ציורו של הירשפלד הוא אֶפּי, ולאורכו מקיים האמן קרבות הרואיים נגד מפלצות.

 

עתה, משנמהלה הרעלה ברעל, כבר נראית תשובתו של הירשפלד ל"דלות החומר" מורכבת הרבה יותר. השימוש ה"גבוה" בציוריו בגווני זהב נענה ביצירתו בשימוש הרווח בצבעי סופרלק תעשייתיים. רישומים בעט מומסים בתהליך כימי (מעין הד פוסט-מודרני, אזוטרי משהו, לתהליכים של "ארטה פוברה"). ה"גבוה" וה"נמוך" מתנגשים, מתערבבים, מטלטלים, מציבים בתל-אביב את אירופה כנגועה במחלה ממארת ומשלחים באירופה את האמן כמי שמנכס בהעתקותיו את האירופאי על מנת להקיאו. ולא פחות מאירופה, הַקיא ההירשפלדי ניתז גם עלינו, כאן בארץ ישראל. שאם לא כן, מה עושים פירות שבעת המינים של ארצנו (ראו את הגפן ואת הרימון) בתוך זר-האבל האירופאי של הירשפלד? ומה עושה הדוגמנית, גלית גוטמן, בדמותה של פּירָה המיתולוגית? ומה לו ליונתן להכניסנו למקדש שלמה הירושלמי? אין זאת אלא, ש"שם" ו"כאן" עודם נפגשים פגישה מיוזעת ודיס-הרמונית ביצירתו של האמן הישראלי, בן הדור השלישי, שבא-חשבון עם תרבות מערבית, לה הוא אף חייב את חוב חייו האמנותיים, אך גם בא-חשבון עם מציאות מקומית קשה מנשוא, הגובָה ממנו את מחיר הניכור ממנה. אמרו אפוא: אירופה היא מקלטו של יונתן הירשפלד, אך היא גם סיוטו. בהתאם, ציורו כמוהו כנטע זר, כטעות בזמן ובמקום, כ"שגיאה": אירופה בישראל, נצרות אצל היהודים, שגב היכלות אצל דלי החומר.

 

כזה הוא, למשל, ציור הפרח "דם המכבים", המעלה ארצה את הפלורה ההירשפלדית וממקמה בלב דגל נוסף מדגליו. הנה כי כן, זריו המורבידיים של יונתן פינו מקומם לפרח המקומי, המופיע כמו קרוע ומפוצל, אף כי פרחיו האדומים ממשיכים לסמן דם. דם המכבים? דם חיילי צה"ל"? דם פלסטינאים? דמם של כל נופלים בקרבות באשר הם. הכתם הלותרי השחור גם הוא כאן, ממשיך להזכיר לנו את שטניותו של הדם, כאשר הן הכתם והן הפרח (הפרח הכחול, במסורת הגרמנית-הרומנטית הגדולה של נובאליס) מככבים כתחליף למגן-דוד בדגל ישראל. שהדגל ההירשפלדי הנוכחי מציע לנו שני פסי זהב אופקיים עם דימוי מר בתווך. לְמה מרמזים פסי הזהב (האם לא הציע הרצל שבעה כוכבי זהב לדגל הלאומי?) אם לא לאיקוניות נוצרית של שגב ואהבה עילאיים?

 

                                         *

אמנותו של הירשפלד הוא מעשה הקודש וחילולו: הוא האמן הקדוש והוא האמן החוטא, הדקדנטי, האמן המביא מוות למקדש, מי שדם הקורבנות בציוריו אינו מזכך או גואל, האמן כבן-בריתו של השטן, צייר שציוריו שטניים ולכן ראויים לכתמיו של לותר. הירשפלד הוא בן-דמותו והוא היפוכו של בצלאל בן-אורי, בונה המשכן וכליו. כי הירשפלד הוא בונה ההיכל, מין "בונה חופשי", חבר בכת אזוטרית, חבר יחיד בלשכתו, אך בונה שאין הרסני ממנו.

 

זוכרים את היכל התבונה והאור, מסצנת המסדר הכוהני בסגנון "הבונים החופשיים" בסיום "חליל-הקסם" של שיקָאנֶדֶר/ מוצארט? תזכורת:

זרסטרו: "קרני השמש גרשו את הלילה./ […]

המקהלה: הללויה לכם שקידשתם/ הללויה לכם שקידשתם./ הפצעתם מתוך הלילה. תודות! תודות!/ […]/ לו ינצח הכוח והכתר תמורתו/ יופי וחוכמה עם עטרת נצח…"

שיקאנדר ומוצארט הותירו אותנו עם הטעם האופטימי והמתוק של ניצחון אנשי האור על מלכות החושך, עמודי ההיכל של תקופת ה"השכלה". ויונתן הירשפלד? הוא נוטל אותנו להיכלות אחרים, הנשענים על עמודים שונים. הנה הם שלושה ציורי עמודים, כולם מצוירים בצבעי שמן וצבע תעשייתי על בד:

א.     "עמוד ריק": מלאכיות "אריות" מכונפות, מעין מקהלת אומרות "קדוש קדוש קדוש", משורגות זו בזו במבנה בארוקי מפעים ביופיו, ממוקמות בתחתית ה"עמוד", שאינו אלא דגל אנכי, אפור במרכזו ושני פסים לבנים באגפיו. העמוד הוא אפוא "דגל" הירשפלדי נוסף.

ב.     "בועז": משהו הסעיר את בנות-המרום ה"אריות" שבתחתית ה"עמוד" והן כמו נישאות בסער הגלי (עשן?) הכובש את מרבית שטחו של "דגל" נוסף זה. כלום מקיפות המלאכיות, כפמליה של מעלה, את האישה האוחזת זר בידה? האם לאומית מקודשת?

ג.       "יכין": עוד עמוד מקדש שהוא דגל. אלא, שעתה כבר עולות להבות ומכסות את מרבית ה"עמוד". להבות עתירות הוד והדר, שפיתולי החן שלהן מתגלות בתחתית כבליל נוסף של פרחים וכלבים מקיאים.

 

והרי לנו "בית-המקדש" על פי יונתן הירשפלד: מקדש מיתי-לאומני הנידון לשריפה גדולה ( "holos-caustus"- שריפת הכל, ובמילים אחרות: שואה). כי הירשפלד מטפס אל פסגות השגב כמי שיורד אל תהומות הרע, ספק נמשך להוד הדקדנס וספק מקיא אותו, ככלביו. הוא מתמקם בתווך, בין הקדוש לטמא, בין המופלא למתועב, ושם הוא מחליף מינים, משבש דיפרנציאציות קטגוריות. הוא פועל בשטח ההפקר, ב"ארץ שום אדם" (no man's land), שם הוא מכריז על ריבונותו, ושם מניף הוא את דגלו. אל תְפָרשו לא נכון את דגלו הלבן.

 

  

             ע ל   ח ו ר ב ו ת   ה מ ז ב ח

                                                      

יונתן הירשפלד מלקט שברים מתוך עיי החורבות ומרכיבם יחד במטרה להציג בפנינו את מחזה-התוגה האופראי שלו כאלגוריה לאירופה, לישראל ולאדם באשר הוא אדם. כמו ברוח מחקרו הנודע של ולטר בנימין מ- 1925, "האלגוריה ומחזה-התוגה", ממקם הירשפלד את עצמו בבארוק/רוקוקו האירופאיים, אותה תקופה שהוגדרה בידי בנימין כתור המעבר מהסמל לאלגוריה. בעוד הסמלי בפיסול הקלאסי של האלים אישר את היופי ואף את אור הגאולה, כך בנימין, הרי ש-

"באלגוריה נחשפים לעיני הצופה פני הגסיסה (Facies Hippocratica) של ההיסטוריה כמין נוף קדמוני שקפא. […] זהו גרעין ההתבוננות האלגורית, ההצגה הבארוקית, החילונית, של ההיסטוריה כדרך הייסורים של העולם; רק בתחנות החורבן יש לה משמעות. משמעות כה רבה, התמכרות כה רבה למוות, […] לא כתהליך של חיי נצח, אלא כתהליך של חורבן מתמיד, שאין לעצרו. […] מכאן נודע פולחן החורבות של הבארוק."[1]

 

בהתאם, הדימויים הבארוקיים/רוקוקויים הגודשים את הטריפטיך, "הוא שרצה להיות אל והיה לחיה" (כותרת הלקוחה מספרו של דוד אוחנה, "התשוקה הפרומתאית", מוסד ביאליק, 2000[2]) מתיימרים לאזכר הרואיקה מיתית של היכלות וקתדרלות אירופיים (הירשפלד: "בגנטיקה שלי יש כיפות קתדרלות. אני קשור לחוט הטבור של אירופה."), אך גיבובן מאשר שברי  מסמנים ועקיבות מתות, שהן גם "חורבת" מקדש. מהו אפוא הטריפטיך של הירשפלד אם לא מופע-על של רוחות רפאים, שובם של גיבורים מתים.

 

"האלוהים הוא גברי. הדתיות היא גברית. הרוחניות היא גברית. הפעולה היא גברית…". את המילים הללו ביטא יונתן הירשפלד לפני כחמש שנים בהקשר לתערוכתו, "מולך", שהוצגה במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ בר-עם. שם, פסי פורמאיקה מינימליסטיים, לבנים ושחורים, שמשו מצע לציור של עננים רכים ושקופים שבעקבות ציור נוף אידילי של הצייר ההולנדי, יעקב ון-רואיסדל, "שדה חיטה" (1670). למותר לציין: מבט לעננים הוא מבט השמימה. מבט אמוני. והנה, גם בטריפטיך הנוכחי שבים ענניו של רואיסדל: עננים "פרוטסטנטיים", נעדרי כל מלאכונים וקדושים, ניגלים לעינינו בפאנל השמאלי, מימין לקריאטידות האוחזות את ראש העמוד שמעליו דמותו ההרואית של יונה הנביא (ובל תחמיצו את העלה הזעיר הננעץ בגבו של יונה, הד למיתוס מותו של זיגפריד באמצעות העלה. יונה/זיגפריד הם הגיבור והמובס בה בעת), והעננים נדמים לכנפיים לבנות אדירות המרחפות על הרקע השחור. צרפו את אפלת הרקיע למבול הדם שניתך על הנביא (שנוכס הישר מ"הקפלה הסיסטינית" של מיכלאנג'לו בוותיקן) – והרי לכם משהו מהשקפתו התיאולוגית של האמן.

 

הירשפלד הוא האירופו-צנטרי שבאמני ישראל. ברובד התיאולוגי של ציוריו הוא אינו חדל לנוע בין מיתוסים יווניים, רומיים, נורדיים (זיגפריד, כאמור), קתוליים ופרוטסטנטיים ועושה בהם כבתוך שלו. בהתאם, גם השטן הוא בן-בית ישיר ועקיף בציוריו, כשם שכיכב במחזה אלגורי-אפוקליפטי שכתב הירשפלד ב- 2010, "אישה אשר השמש לבושה" (ציטוט מ"חזון יוחנן"). בסיום המחזה, שלאורכו גססה ילדה ("מלאה בנוזל שחור כמו זפת") ובו נטל השטן את נשמתה ואת נשמת אהובה, אומרת הילדה:

"מהו שאני רואה? שמים חדשים וארץ חדשה. כי השמים הראשונים והארץ הראשונה עברו […] והנה אני במקום לעלות לשמים יורדת, נכונה ככלה מקושטת. […] כעת אני רואה בבהירות […] כי כל אדם הוא קורבן שווא לאל לא חפץ בקורבנות […], חיינו הם טרגדיה של נחושת ברזל ושיש מצבה, דרמה של קינמון מור לבונה, וקומדיה של יין, של שמן ושל מסיכה."

 

כלום אין הטריפטיך הנוכחי מהווה אף הוא בימת אופרה ואגנרית (גלגול של מחזה-תוגה), דחוסה בציטוטי רוקוקו קאתוליים ודקאדנס ניאו-קלאסי יווני-רומי, שבשורתם זוועה קיומית ומטאפיזית, וככלל – כיבוי אורות תיאולוגי? ראו את הדחיסה האיקונוגרפית הגובלת בתחושת קבס; ראו את אינספור דימויי הכוח והשגב הגורפים את היופי אל עבר הקיטש ("הציור הזה צועק/ 'עננים ומלאכים!'/ הציור הזה צועק". מתוך שיר של יונתן הירשפלד). האם אין התחושה הכוללת היא זו של משיכה-דחייה אל ומן הפאר והריקבון האירופיים הללו, האסתטיים והאתיים גם יחד? אך, בל נטעה: הירשפלד אינו ניצב בעמדת היהודי הישראלי המאשים את אירופה. שמבחינתו, ריקבון ערכיה של היבשת ותבוסת הבטחותיה ניכרות מכל עבר גם בהוויה הישראלית (זו מוגדרת על ידו כ"אירופה-שמאטע") המתבוססת באלימותה.

 

לא, הירשפלד אינו מפריד בין הפראות האירופית שבנוסח אסון ה"דם-אדמה" של הפאשיזמים לבין פראות מקומית. לכן, את פרחי ארצנו תאתרו בפאנל הימיני בזר-האבל הזב דם שחור. ואם כלבים גוססים מקיאים תפרחות באותו פאנל, הרי שהמחלה והמוות של שם ואז אורבים גם כאן ועכשיו.

 

ואם אמנם הטריפטיך הוא חזות גהינומית בלבוש נשגב, אין זאת אלא שהשטן מסתתר מעבר למקסמי השווא של הקריאטידות ההרואיות, מאלפת הסוסים הארוטית, המלאכיות השמימיות וכו'. ואם, אכן, זהו השטן, עוטה לו הירשפלד את גלימתו של מרטין לותר, הרפורמטור הפרוטסטנטי, ומשליך לעברו את "קסת-הדיו" שלו (וזו שהתנפצה ב- 1522 על קיר הקתדרלה בווינטברג מתנפצת וזולגת עתה על הקנבס). זהו הכתם הלבן הגדול הנוזל על מאלפת הסוסים בפאנל המרכזי, מעין השלמה לחזון העונשין היוחנני של מטר הדם הניגר בפאנל השמאלי.

 

הירשפלד, צאצא למשפחה יהודית-גרמנית , זוכר את ה"הירש" (צבי) של שם משפחתו והוא חוזר איתו לגרמניה ולאירופה, אך נשאר גם בישראל. בפאנל המרכזי תמצאו את עדת הזאבים הטורפים את הצבי, שטופים בתאוות הטרף והמין בה בעת. כוח הוא יסוד מכשף, מושך ומתועב, בציוריו של הירשפלד לאורכם. וכך, אירופה של שגב מיתולוגי ושל פראות יצרית-חייתית נוראה גודשת את הטריפטיך הנוכחי, שהפך לטריבונל אילם, לבית דין מוסרי, אוטוביוגרפי וחברתי, בנושא הכוח ועונשו. "זיגפריד יירצח/ ברונהילדה תצרח// מישהו חייב לעשות את זה, וחייב שזה יהיה אָלים/ מישהו חייב להרוג את האֵלים." (מתוך שיר שכתב האמן).

 

כמִסְפָר הסודות הפרטיים הגנוזים בדימויי הטריפטיך (נסתפק בגילוי אינטימי אחד: האיריס הא"י – "איריס פלסטינה", כפי שקרא לו  האמן בציור אחר שלו מ- 2008 – האחוז בידה של דמות קורסת, מאזכר את שמה של אהובה-לשעבר, איריס) כן מספר המסרים הקיומיים והתיאולוגיים, המסכמים מהלך ציורי שהבשיל עוד בתערוכת האמן בגלריה "חנינא", תל-אביב, בסוף 2008, אך מגיע עתה לשיאו. בקטלוג לתערוכה ההיא כתבנו:

"הפאוסטיות ההירשפלדית, המבקשת אחר מירב היופי שבאפשר, נלחמת נגד המפיסטופליות המולכת בהיכלות היופי הזה. אלא, שזוהי מלחמה חתרנית מתוך שטח האויב, מתוך היכליו."

 

עתה, מוסיף לנו האמן: "אני דואג לבדוק את אירופה כמי שמעשן ונזהר שלא לקחת לריאות."

 

אני מבקש להשוות להלן בין שלישיית ציורי עמודי מקדש, שהירשפלד הציג בתערוכת 2008 שלו, לבין הטריפטיך הנוכחי. אני מבקש לפתוח בעמודי מקדש על מנת לסיים בחורבן:

 

(א)   "עמוד ריק": מלאכיות "אריות"      (א) פאנל שמאלי: עמוד קריאטידות, שבראשו       

מכונפות, מעין מקהלת אומרות "קדוש-         יושב לו יונה. נביא זה, שהובן על ידי תיאו-

בארוקי מפעים ביופיו, ממוקמות בתחתית      לוגים כמבשרו של ישו ושל תחיית המתים,

ה"עמוד", שאינו אלא דגל אנכי – אפור         כמו מביט בוותיקן בתדהמה בציורי התקרה

במרכזו ושני פסים לבנים באגפיו.                והוא ראשיתו של מהלך חזותי מלמעלה כלפי

                                                           מטה (הזר הצונח בפאנל הימיני). יונה של הירשפלד הוא מבשר אסון נינווה

                                                            ומי שמכוון את מבטנו. בה בשעה, יותר

                                                            משהוא הנביא שניצל מפגע, יונה של הירש-

                                                            פלד הפך לקורבן, מוקד לשפך דם שמימי.

                                                            מבטו הפנאופטיקוני בראש העמוד אינו גואל

                                                            אותו מהקטסטרופה ודן גם אותנו, הצופים.

 

(ב)   "בועז": משהו הסעיר את בנות-      (ב) פאנל מרכזי: מדוזה של קרווג'ו עם

המרום והן כמו נישאות בסער הגלי               מבטה המקפיא; מאלפת סוסים ניאו-קלא-

(עשן?) הכובש את מרבית שטחו של             סית האוחזת ב"דגל-הירשפלד" (פס זהב

"דגל" נוסף זה. כלום מקיפות המלאכיות        אופקי); אישה מניפה את פרח האיריס;

כפמליה של מעלה את האישה האוחזת זר       מלמטה, עדת הזאבים הטורפת את הצבי.

בידה, מעין אֵם לאומית מקודשת?                 דמות האישה החוזרת בפאנל זה היא זו

                                                             השליטה, הדומיננטית, החזקה. הצבע הלבן

                                                             שהטיח בה האמן מבקש למחקה. האם הכוח

                                                             הנשי אף הוא כוח פראי, "זאבי" (קלאריסה

                                                             פינקולה אסטס, "רצות עם זאבים",

                                                             1992)?

 

(ג)    "יכין": עוד עמוד מקדש שהוא "דגל-   (ג) פאנל ימיני: מלאכיות מרחפות/נופלות

הירשפלד". אלא, שעתה כבר עולות להבות      באלם-פה. מתחתן כלבים מקיאים זר-אבל

ומכסות את מרבית העמוד. להבות עתירות       ושאר תפרחות (וורדים, עלי זית). בתווך                                                                                                 

הוד והדר, שפיתולי החן שלהן מתגלות            בתווך משורבבת דמותו של "איש-הברזל" בעל       

בתחתית כבליל נוסף של פרחי מוות וכלבים      לב-מצבר: דימוי כוח סופרמני נעדר לב,

מקיאים.                                                    אולי גם הד לאידיאל הנאצי של אביר-

                                                               השריון. הכוח הגברי השלים את הכוח  

                                                               הנשי וחיבר בין רוע אנושי לרוע מטאפיזי. מימין

                                                              נאתר את הבד האורנמנטי, זיכרון כריות מבית ילדותו

                                                              של האמן, ש

 

הנה כי כן, כשם ששלישיית "בית המקדש" של הירשפלד מ- 2008 נידונה לשריפה גדולה ולמחלה ממארת, גם הפולי-מיתולוגיה הכוחנית של הטריפטיך מ- 2010 נידונה לאסון טרמינאלי. טריפטיכון, כידוע, הוא ציור-מזבח כנסייתי. מול ציור-המזבח המונומנטאלי והשאפתני של יונתן הירשפלד אין לנו אלא להודות שהמזבח עלה באש והפך לעיי חורבות. שרידי האדם הגוסס, הטרוף ושותת-הדם הם קורבן העונה להבטחות הגאולה של קדושי ציורי-המזבח לדורותיהם.

 

הירשפלד מהלך על קו הגבול הדק ביותר (והמסוכן) שבין האסתטיקה של הרע לבין ההכרה השופטת ומבקרת את האתוס והתיאולוגיה הגלומים באסתטיקה זו (שם שיר של הירשפלד: "על אלוהים, אודות המוות והזמן. על סקס ועל נאצים בפרט ורשע בכלל"). לכאורה, הוא מאמץ לציוריו מהאסתטיקה הפאשיסטית את הסגידה לדימויי הכוח והיופי הניאו-קלאסיים, מאשר אסתטיזציה של החיים (הגדרתו הפוסט-בנימינית של הירשפלד את החוויה הנאצית[3], וזאת במאמר שחיבר ולא פרסם אודות לשונו של רודולף הס) ופורש בפנינו "אופרה" אקלקטית ועתירת שיאים דרמטיים של רסיסי טרגדיות. את ההכרה הטראגית (היא ההיוודעות האריסטוטלית, ה- anagnorisis) הוא מותיר לנו, לצופים, האמורים לאתר את המפלצתיות השוכנת בעומק ה"אופרה" הזו של ההיסטוריה ושל החיים. איך כתב הירשפלד על רודולף הס:

"…הס יודע שאין טרגדיה ללא הכרה. והוא זקוק לטרגדיה כדי להפוך את מפגשו עם מפלצת עצמו מטראומה לאמנות."

רגע ההכרה הוא הרגע האדיפלי של עקירת העין, אובדן הראיה החיצונית בבחינת הכרה בראיה פנימית עמוקה (הירשפלד צייר רגע אדיפוסי זה בסדרה אחרת של ציורים). בטריפטיך הנוכחי, הכתמים הזולגים – באדום, בלבן ובשחור (זר-המוות הזולג שהכלב מקיאו בפאנל הימיני) – הם, מחד גיסא, כולם "כתמי לותר" של ההכרה המאבחנת את השטני ומבקשת להכחידו. בה בעת, מאידך גיסא, שלא ככתם הלותרי השחור של הפאנל השמאלי ושלא ככתם הדם האפוקליפטי-יוחנני של הפאנל השמאלי ("…ויהי ברד ואש בלולים בדם…", "חזון יוחנן", ח', 7) – הכתם בפאנל המרכזי לבן. זהו הכתם של האדם האמן, העונה לכתמי אלוה ושטן בתשוקה לטוהר, למחיקה ולהתחלה מחדש. למרות הכול, התחלה מחודשת של יחסי אדם ואלוהים.[4]

 

                               *

"אני, אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים. מלאכים עם שירה ואולי תלתלים./ מלאכים מלאכים אני רוצה. אני רוצה מלאכים. בלי כנפיים. בלי אלוהים."

 

המילים הללו מסיימות את "שיר בנוסח פנחס שדה", שהירשפלד כתב לא מכבר. והרי לנו פרדוקס: מתוך חורבות הכנסייה ובית המקדש מגיח האמן ובפיו בשורת האמונה.

קריסת ערכי ה"נאורות" האירופיים, שהביאו בעקבותיהם את הררי הגוויות של "מלאך  ההיסטוריה", קריסה זו תומר על-נקלה בספקנות נואשת. על פניהם, ציוריו של הירשפלד מאששים ספקנות שכזו. אך, לא: הידרשותו החוזרת של האמן לספירות התיאולוגיות והצהרתו הנ"ל אומרות כך: דווקא מתוך הריסות המקדשים של הדעת והתרבות המערביות אין לנו מנוס אלא לשוב ולצאת למסע בנתיב האמונה, זו שתשתיתה האינסופי, הלא ידוע והלא שכלתני ואשר קטביו הם האימה והתקווה.[5]

                                                             

 

 


[1] ולטר בנימין, "מבחר כתבים"" כרך ב', "הרהורים", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1996, עמ' 15, 23.

[2] לענייננו, ראו בספר זה את הפרק השני, "המיתוס ההיטלראי", ובו השורות הבאות: "לגרמנים הייתה מאז ומתמיד אובססיה ליוונים הקדמונים. [….] גרמניה צריכה לברוא את עצמה מחדש באמצעות יצירת מיתולוגיה מודרנית. […] קריאה לשובם של האלים, שיתנו משמעות חדשה, והפעם באמצעות הפוליטיקה, לקיום האנושי. […] היטלר טען שכל הרוצה לבנות דגם אותנטי להתחדשות המערב – עליו לפנות ליוון. […] יצירתו הנציונאל-סוציאליסטית חתרה לברוא גזע פרומתאי חדש של גיבורים הרואיים, דמויות בנות זמננו לאלים היווניים." (עמ' 240, 248-247)

[3] ולטר בנימין, 1935: "מתחייב מכך שהפאשיזם יביא לידי אסתטיזציה של החיים הפוליטיים. לאינוסם של ההמונים, שהוא כופף את גוום בפולחן המנהיג, מקביל אינוס של מנגנון, אותו הוא מעמיד לרשות ייצורם של ערכי פולחן." ("יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", תרגום: שמעון ברמן, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1983, עמ' 57.

[4] שני תקדימים של שפיכת צבע לבן באמנות הישראלית עשויים להאיר את הכתם המוטח של הירשפלד באורות נוספים. האחד הוא הכתם הלבן הכפול הזולג על קוביית האדמה הגדולה של יגאל תומרקין, זו המוצבת על קורות פלדה משופעים, "השיר על הארץ", 1978. כאן הפסל הוא הפשטה של מזבח, עת הכתמים הלבנים מייצגים סימני אבל מוסלמיים. הכתם הלבן הזולג האחר הוא זה של החלב ששפכה אפרת נתן ב- 1973 על מדרגות בית האמנים בתל-אביב. במיצג זה תפקד הלבן הנשפך כהמחשה אירונית של "ארץ זבת חלב ודבש". שתי המשמעויות הללו – האבל המוסלמי והארץ זבת החלב – ניתנות ליישום על הכתם הלבן של הירשפלד. נוסיף עוד, שהשוואת יצירתו הכוללת של הירשפלד עם האירופוצנטריות והגרמניזם של תומרקין (ויחסו לכוח) היא נושא שניתן וראוי להרחיב בו.

[5] ראו בנושא זה מאמרי: "ההחטאה הפילוסופית והסיכוי הרליגיוזי", "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004, עמ' 504-489 (במקורו פורסם ב"סטודיו" 115, 2000).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: