Archive for דצמבר 22nd, 2010

דצמבר 22, 2010

ספרים קודמים: תוכן עניינים

בהקשר מקומי (הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2004)

 

סדר המאמרים:

 

פתח דבר   9

אדמה, או חתונת-הדמים   11

מה שאירע לנוף   26

נספח: לצוד את מהות הנוף   35

עם הגב לים   37

read more »

דצמבר 22, 2010

יונתן הירשפלד: קינת ההיכלות, על חורבות המזבח

                  ק י נ ת  ה ה י כ ל ו ת

 

                                                        

 

זה ארע לי לפני שנים, בעיצומה של נסיעה קסומה בין נופיה עוצרי הנשימה של אוסטריה. לפתע פתאום הבנתי: תרבות שחווה פסגות יופי שכאלו היא גם זו שנועדה ללדת את תהומות הרע. הסימטריה בבחינת חוק של תרבות, אף כתיאולוגיה: אם זיו-עליון, כי אז צלמוות-שאול; אם אלוהים, כי אז שטן. הא בהא תליה. ולכן, אם באך, מוצרט, בטהובן, שוברט, קאנט, היגל, שופנאואר, ניטשה, גיתה, שילר – אם רכסים מופלאים כגון אלה מזמנת תרבות, כי אז – באיזון אקולוגי תרבותי שאין מנוס ממנו – גם היטלר וגבלס ואייכמן. כך: הדואליות הבלתי נמנעת של נופת וטינופת. באותה עת טרם הכרתי את השורה משירו של גיתה, שאותה גם יצטט יונתן הירשפלד באחד ממאמריו: "הכול נותנים האלים לאהוביהם עד תום – את כל השמחות, את כל התהומות עד תום."

 

                                     *

read more »

דצמבר 22, 2010

נונה אורבך: התלולית והבור

         ה ת ל ו ל י ת   ו ה ב ו ר

                                          

א.

היה בית. ובבית – שמחות ויגון, חיים ומוות. וייסדוהו בוניו על חורבות קודמו, שזָכַר אף הוא אבות בעומק אדמתו. וגם אם לא ידע, נדבכים על נדבכים עָבָרו. היה בית. וברבות הימים ננטש, אולי נחרב, אפשר גורשו יושביו, אפשר נטבחו. וניצבו שרידיו בלהט ובקרה, עד כי קרסו חורבותיו ברוחות החלל והזמן, כוסו אבק וחול, ואך תלולית נותרה כסימן גבנוני צופן סוד. ובאו חוקרי עבר, נתנו סימנים בתלולית וחפרוה, והתלולית הייתה לבור, והבור היה גנזך של עקיבות, שורה על שורה, רובד על רובד, עָבָר על פני עָבָר. וסך העקיבות הן פרקים בסיפורו של בית. פרקי אבות.

 

read more »

דצמבר 22, 2010

רונן סימן-טוב: שולה הפנינים

                 ש ו ל ה   ה פ נ י נ י ם

                                                       

הצבעוניות הוורדרדה ממתיקה לנו משהו את האפור המלנכולי של הצוק הפראי ושל הקופץ האנונימי. איננו יודעים עליו דבר וחצי דבר, מלבד החלטתו לרחף. האם קפץ אל מותו? האם הוא מבלה בספורט extreme של זינוקים לתהומות? או, שמא נס ארע לקופץ, ולאמתו של דבר, הוא דואה ונוסק בשמיים, אדם בהתעלות אל האינסופי? רונן סימן-טוב, צייר ירושלמי מחונן, מותיר אותנו עם סימני השאלה, שהם הנרות המאירים את יצירתו בכללותה באור עמום. הריק העצום המקיף את הקופץ וממזער אותו נושא אף הוא אמביוולנטיות של אין בו האל מתגלה ושל אין המאיין את האלוהות. תהייה תיאולוגית נחה אפוא על ציור זה, כמו על רבים מציורי סימן-טוב, אמן רליגיוזי ירושלמי. וכך, בין ה"נשגב" הצנוע הזה לבין כפירה-לכאורה, נותר לו הציור ונותרים אנו במתח בין כמיהה למשמעות טרנסצנדנטלית גדולה לבין האֵבל על אי קיומה. התאבדותו האפשרית של הקופץ מטעינה את האבל במטען קיומי כבד, שמאוזן על ידי אפשרות "גאולתו" של הנוסק למרומים.

 

read more »

דצמבר 22, 2010

מזמורים לדוד (שריר)

          מ ז מ ו ר י ם   ל ד ו ד   (ש ר י ר )

                                                         

א.

מאז ומעולם מצא עצמו מרותק לאגדי. כבר ציוריו המופשטים מ- 1958, אותם ציורים עתירי "קרעים" דוקרניים, כללו עיסוק באבירים ודרקונים, גם כשהללו נידמו לחרקים. משיכתו של דוד שריר אל הרומאנס של גבורה ומיתוס התגלגלה בתחילת שנות השישים להפשטות חומריות ארכאיסטיות יותר, דוגמת "חומות יריחו" או "פולחן עשתורת" או "אטלנטיס" – שלושתן מ- 1960 – וניתן לשדכן לאתוס ולאפוס "כנעניים". ואף שציוריו בהמשך אותו עשור פנו אל המסוגנן ואף הדקורטיבי, ציורים מופשטים שלו כגון "אוצרות אופיר" או "ארבעה מקדשים" המשיכו ללמד על זיקתו לעולמות מיתיים קדומים, שבהם קיננו בעבר טקסים וחג. מכאן גם תצמח לימים, ב- 1981, סדרת שבעה הדפסי משי של "החגים", על סך מגעיה עם המזרח התיכון הקדום: ציור "ראש השנה" בסימן עונות השנה החקלאיות; ציור "סוכות" בסימן לווייתן גן-עדן ואושפיזין תנ"כיים; אפילו ציור טקס הנטיעות בט"ו באב התעקש לארח מלך ונחש, אשר כמו התגלגלו לכאן מנרטיבים קדומים.

 

read more »