עקרות, פריון, אמנות

                  עקרות, פריון, אמנות

                                           

 

העקרות היא הצל של יצירת האמנות ושל היצירה בכלל. העקרות נוכחת בהיעדרותה, עת כל יצירה ויצירה היא הוכחת ההתגברות על העקרות והכנעתה. עקרות היא בלימתך בתוך עצמך ולמען עצמך; פריון הוא יציאתך אל מחוץ לעצמך, הרחבת עצמך. זוהי האמנות: הגדלת האני והרחבתו אל האחרים. עקרות היא אשרור סופיותך; ההפריה היא הנגיעה בנצח, המגע מדור אל דור. כזו היא האמנות: התחככות הסופי באינסופי. אמנות בנושא העקרות? תָרתֵי דסתרֵי.

 

אנו נזכרים באריסטו, מי שטבע בפואטיקה את הרעיון של יצירת האמנות כגוף אורגני חי ובעל נשמה. האידיאה, כך אריסטו, "מעוברת" בחומר, והאמן הריהו כמי שיולד את היצירה החיה. אם כך, האמן היוצר כמוהו כאישה ההרה. מיהו אפוא ה"גבר" המעַבֵּר? אין מנוס מהתשובה: האמן אינו זקוק ל"זכר" חודרני כלשהו לצורך מעשה  העיבור האמנותי. שהוא מתעבר מ"רוח הקודש", היא ההשראה, שמזווגת בתוך האמן את האידיאה הפנימית ואת החומרים החיצוניים וכך מנפישה את החומר, יוצקת בו חיים. אמרו, אם כן: האמן כמוהו כמריה הבתולה וכמרבית אימהותינו התנ"כיות הגדולות: הוא "עָקר", אלא אם כן זכה להתערבות אלוהית.

 

פעם נוספת אריסטו:

"ואלה שאצלם ההולדה פגומה יש לפעמים שחלל-בטנם מתרפה בגלל הפרשת שארית אשר אינה יכולה להירקח ולהיעשות זרע, אל חלל-הבטן. (…) האישה היא כמו זכר בלתי מוליד. כי הנקבה מהווה אפס יכולת איזשהוא בכך שאינה יכולה לרקוח זרע (…) בגלל טבעה הקר. ואומנם, כמו שבחלל-הבטן מביא חוסר הרקיחה לשלשול, כך בוורידים לשפכי דם בכלל ולווסת במיוחד. (…) הווסת הוא זרע בלתי טהור, ודורש עיבוד (…). לכן גם כשהיא מתערבבת עם זרע-המוליד, וזה מצידו עם מזון טהור, אז זה מוליד, וזו מזינה. (…) אצל הנקבה נמצא החומר, אשר ממנו יהיה הייצור. והכרחי שהוא יהיה בשפע מיד, דהיינו זה שממנו מעוצב העוּבּר בתחילה…"[1]

 

ניתן לקבוע, שאריסטו, איש המאה ה- 4 לפנה"ס, הוא אבי מחקרי הפריון והעקרות בעולם המערבי. מעבר לתצפיות האמפיריות בחיות ובאדם, הציעה המטאפיזיקה של אריסטו תפיסת עולם טלאולוגית, דהיינו תכליתית במהותה, כזו העומדת בסימן ההתהוות מהפוטנציאלי (ה"בכוח") אל האקטואלי (ה"בפועל"). כמו נח עיקרון הפריון בשורש ההוויה בכלל, ובדומה לזרע הפרח השואף לממש "תכליתו" בפרח המלבלב בשיאו, או בדומה לזרע הפר שמימש עצמו בפועל בעגל הבריא והחזק, כך הטבע האריסטוטלי כל-כולו פוטנטי. אריסטו יישם פריוניות זו גם על האמנות.

 

העברית, שזיווגה "יצר" ו"יצירה" אישרה את זיהוי הפריון עם הכושר האמנותי. לדואליות זו שורשים עמוקים במחשבה המערבית העתיקה, עוד מאז "המשתה" לאפלטון, בו זוהתה התשוקה ליופי עם ארוס. ארוס, נזכיר, הוא משרתה של אפרודיטה, אלת היופי, וכמתואר בהמשתה, אביו של ארוס הוא האל, שפע, מי שבמהלך תנומת-שיכרון עיבּר, מבלי דעת, את האלה, עוני. לא לחינם ישלטו המעט (עוני) והמרובה (שפע) ביפה. ועוד נוסיף, שלפי אפלטון, היופי מפרה את הנשמה.

 

פריון: עוד בימי קדם, ברכה אלוהית אמרה הבאת צאצאים; קללה אמרה האבדתם. שוחרי ההיסטוריה יודעים: מאז ומעולם, מלכים זדים הכחידו תינוקות. את פרעה ואת הורדוס אנחנו זוכרים. הכרתת זרע הייתה קללה עתיקה ושגורה בדרמה היוונית ובמחזות שייקספיר. עוד ועוד טרגדיות יווניות עמדו בסימן הכרתת שושלת של משפחות (בית אדיפוס, בית אגממנון): מדאה שחטה את בניה, אנטיגונה התאבדה (ודודה, קריאון, איבד, לא רק את בנו, הֵימון, אלא גם את רעייתו, שהתאבדה ביגונה) וכו'. במקביל, מהמלט ועד ריצ'רד השלישי והמלך ליר – המשכיות משפחתית נגדעה מחמת נבלים למיניהם. 

 

מכיוון הפוך, האידיאליזציה של הפריון, בבחינת הבטחת הזרע, ההמשכיות, העתיד – נתקלת בנתון יהודי קדום, המקלקל את החגיגה: שמסתבר, שכמעט כל אימהות האומה, שלוש מתוך ארבע, היו עקרות: על שרה אמנו נכתב – "ותהי שרה עקרה אין לה ולד" (בראשית, יא, 30); על רבקה אמנו נכתב – "ויעְתַר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא…" (בראשית, כה, 21); ואילו על רחל אמנו קראנו – "…ורחל עקרה" (בראשית, כט, 31). להרגיענו, כולן ילדו, בסופו של דבר, אך זאת רק בזכות התערבות אלוהית. שהלא הקדוש-ברוך-הוא הבטיח לאברהם – "לזרעך אתן…"; שלא לומר, שהעיקרון האלוהי הוא עיקרון השפיעה: "רָני עקרה לא יָלָדָה פצחי רנה וצהלי לא חָלָה כי רבים בני שוֹממה מבני בעוּלה אמר ה'." (ישעיהו, נד, 1)

 

זיהוי האלוהות עם שפע-נתינה-ריבוי מוכר היטב מהתיאולוגיה הנוצרית של ימי-הביניים, ולא תישָכח הפריית הבתולה מרוח הקודש. לא בכדי, סיים דנטה את הקומדיה האלוהית בהאחדת מריה הבתולה עם אהובתו (ביאטריצ'ה) ועם האור האלוהי באחדות של כוח האהבה, אהבת הטוב והיופי: "כך אהבה תניע את החמה ברום ואת כוכבי רקיע." באהבה ארוטית ומָפרה עסקינן.

 

למסורת המערבית הנ"ל של ברכת הפריון ענתה המודרנה בבשורה הקיומית והתיאולוגית של העקרות הגופנית והמטפורית וזו הורחבה אל האידיאה של הכחדת ילדים. כבר שלהי המאה ה- 19 הפגישו אותנו עם מוטיב מות הילדים במחזותיו של הנריק איבסן (איילוף הקטן, אווז הבר, ועוד), שלא לומר עם חרדת ההרעלה המוסרית-גופנית העוברת בתורשה מאבות ומאימהות לבניהם (בית-הבובה, הדה גאבלר, רוחות). ברובד העקרות הרוחנית, לא חדלנו לפגוש במחזותיו של צ'כוב גילויי אימפוטנציה של חולמים חסרי-יכולת דוגמת וניה מ"הדוד וניה", ליובוב מ"גן-הדובדבנים", ועוד. אצל צ'כוב, אפילו המתאבדים ביריה מחטיאים את עצמם (בת-שחף). וטרם הזכרנו את אגדת שואת הילדים בהחלילן מהמלין, את שירים על מות ילדים של גוסטב מאהלר (לפי טקסט של פרידריך ריקרט), נושא שלא ירפה מהמודרנה עד "מסע צלב של ילדים" לב.ברכט ועד להילד חולם של חנוך לוין.

 

אכן, מרחב הקיום המודרניסטי היה מרחב שומם ועקר, שלא לומר מת, שבסימן "ארץ ישימון" לט.ס.אליוט (1922), שאודותיה כתב קלנת ברוקס:

"…הנושא המרכזי של היצירה – המוות שבחיים. (…) ארץ שקללה רובצת עליה. האדמה אינה מצמיחה יבול, ובעלי חיים אינם יכולים להיתרבות. (…) העתק משמעותה של העקרות מן התחום הפיזי אל התחום הרוחני אינה כרוכה בשום קושי. (…) [וכך, בפתיחת הפואמה] תקופת אפריל, חודש התחייה, אינה העליזה שבעונות השנה, אלא האכזרית שבהן. (…) המַלח הפיניקי הטבוע מגלם את אֵל הפריון, שאנשים נהגו להשליך את צלמו אל הים כל שנה, כאות למותו של הקיץ. (…) וכך מופיע אצל הדובר ההרהור, כי בארץ הישימון של החיים המודרניים אפילו המוות הוא עָקר. (…) [לא פחות מכן] האש היא בעירה עקרה של התאווה (…). חוזרת ומופיעה דמותו של אותו מוות עקר שאינו מוליד חיים. (…) הפולחן החדש אינו מסתיים בחיים, אלא – בצורה אירונית – בעקרות. יתר על כן: בארץ הישימון המודרנית אפילו היחס בין גבר לאישה הוא עָקר."[2]

 

כזו הייתה המודרנה: מרחב עקרות. תומס מאן, שהמית ילד חולני בבית-בודנברוק, נטל אותנו אל קוסמוס חולני בהר הקסמים (וראו גלגולו העברי בשכול וכישלון של י.ח.ברנר, רומן עתיר מחלות). העקרות שלטה, כמובן, במוות בוונציה, בו ארוס הומוסקסואלי מתנוון ובלתי ממומש של גוסטב אשנבך, הסופר הקשיש, מנוגד לנער, טאדז'ו, התגלמותו של ארוס-יופי שופע. במחזותיו של יונסקו, הכרנו זקנים ערירים (הכסאות) ו/או אנטי-גיבורים למיניהם – כולם נטולי ילדים וכולם חיים בבתים נסדקים ומתפוררים ו/או בשכנות לגופה מתנפחת… אצל סמואל בקט, נל ונג הקשישים מסופמשחק מתגוררים בתוך שני פחי אשפה ואינם מסוגלים לממש את "שעת האהבה" ("נל: נשק אותי. נג: איננו יכולים."). שלא לדבר על אסטרגון וולאדימיר ממחכים לגודו המבקשים להתאבד בתלייה ולו לצורך מימוש זקפה מינית ("אסטרגון: מה בעניין לתלות את עצמנו? ולאדימיר: זה יכול לגרום שיעמוד לנו…"[3] ). כאן, בארץ הישימון של המחכים לגודו, לידה היא בסימן מוות: "הן יולדות רכובות על קבר, האור מנצנץ להרף-עין ואחר כך זה שוב לילה."[4]

 

ישראל של ציונות, זו המאשרת את תחיית היהודי בחילופי הדורות ואת הפריית האדמה, סתרה, לכאורה, את המגמה הנדונה. ואכן, נדרשו עשרות שנים עד לשנות השבעים ועד לרומנים של יעקב שבתאי, המאוכלסים באנטי-גיבורים שאינם מולידים, או עד למחזותיו של חנוך לוין העתירים באימפוטנציה ובעקרות: רות שחש (יעקובי וליידנטל) ודומותיה לא יביאו ילדים לעולם, גם אם כולן גופניות ("שדחת", בלשונו של חנוך לוין: צירוף של שָד ותחת). כי מחזותיו של לוין שבים ונוטלים אותנו לעולם של זונות וקונדומים העונים לתקוות של אהבה והפרייה. ולכן, כזכור, גם מוטיב הילד המת ("ילדים מתים: היה היה מוות. / משיח, המיכסה מלאה."[5]). בנעורי ורדה'לה, הקאות ההיריון של הבת הן בסימן הקאות המחלה הממארת של האם.

 

מעל כל החזות המודרנית הזו של העקרוּת ריחפה "הזכוכית הגדולה" של מרסל דושאן ("הכלה הופשטה על-ידי מחזריה, אפילו", 1923-1915). האמת היא, שעוד מאז 1912 ("הבתולה" ו"המָעבָר מבתולה לכלה", ציורי מנגנון ההולדה הנקבי) לא חדל דושאן להידרש במישרין ובעקיפין לנושא העקרות, עד שניסחו ב"זכוכית הגדולה" כאמירה מסתורית שאינה חדלה להטריד אמנים ופרשנים. יצירה מונומנטאלית אך אזוטרית זו, שהשפעתה רבה על אמנים בעולם ובישראל, מיצבה את עצמה כאיקונה של עקרות פיזית ומטאפיזית: מכונות הארוס הנקבי (בחלק העליון של "הזכוכית") והארוס הזכרי (בחלק התחתון), לא זו בלבד שנידונו להפרדה נצחית זו מזה וזה מזו, אלא שנידונו לעשייה אונניסטית שבצל סירוס (מוטיב המספריים) והמחלה (מוטיב הגאזה כתחבושת). וכך, גם הרגליים הנשיות שיפשק דושאן לרווחה נגד עינינו ביצירתו הריאליסטית המציצנית, "בהתחשב ב…" (1966-1946) לא יממשו עיבור; לכל היותר הצצה אונניסטית.

 

הפסיכולוגיה המודרנית לא החטיאה את השניות הפרוידיאנית של הזקפה והתכווצות הפאלוס בבחינת דואליות של נוכחות והיעדרות, פוטנציה ואימפוטנציה, ארוס ומוות המשמשים בערבוביה בתת-ההכרה האנושית, זכרית ונשית גם יחד (שהרי, לפי ז'אק לאקאן, האישה טבועה בהיעדרות הפאלוס). וכפי שהראתה ז'וליה קריסטבה, אף הנצרות מאחדת במעמקי סגידתה למדונה את ההולדה והמוות גם יחד:

"המאטר דולורוזה (אם הייסורים / ג.ע) אינה יודעת גוף זכר זולתי של בנה המת, והפאתוס היחידי שלה (…) הוא זה של דמעות על גופה. (…) דבר אינו מצדיק את התקף הכאב של מריה למרגלות הצלב, אלמלא האיווי להתנסות במו גופה בהמתת אדם, שגורלה הנשי כמעיין החיים חוסך ממנה."[6]

 

זמן רב קודם לקריאה הפוסט-מודרנית את פרויד, פירש אנטון אהרנצווייג את תהליך היצירתיות האמנותית (שבעקבות פרויד) במונחי שני השלבים האנאליים הראשוניים של התינוק, המאשרים שני מצבים של שפיעה ושל עקרות. בספרו מ- 1967, הסדר החבוי של האמנות, הציג אהרנצווייג את נפש היוצר כמטוטלת הנעה דרך קבע בין קטבים של פרץ אנאלי (היצירה) ושל עצירות (בין כשלב "דגירה" ובין כשלב שיתוק יצירתי). כל קוטב מחייב ומזין את רעהו. הפריון נידון לעקרות שבעקבות מימושו בפועל, בה במידה שהעקרות מכשירה את הפריון. המוות מכשיר את החיים, ולהיפך. שכן, כך אהרנצווייג, שלב ה"עצירות" היצירתית הוא שלב בו נקברים חומרים בתת-ההכרה (הד לסירוב להיפרד מחומרי העולם, המזוהים עם גוף האם) עד שיפרצו ביום מן הימים בעוצמת הנתז-פרץ של היצירה, שהיא גם עוצמת הקריעה העצמית לגזרים. דיאלקטיקה של חיים ומוות בסוד מעשה האמנות. ביטוי חזותי מהמם לשניות זו נתן ביל ויולה ב- 1994, כשהציג בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב דיפטיק-וידיאו ענק ובו תמונת אמו הגוססת, מצד אחד, ותמונתה של אישה יולדת, מצד שני. וכלום לא היה זה ויולה, שבאותה תערוכה, "קבר" דימויי וידיאו של וולדות נמים/מתים בתחתית חביות מלאות מים?

 

הפוסט-מודרנה, חרף כל פרישתה מערכי המודרנה, דווקא אימצה ואף החריפה את המרחב העקר של ארץ-ישימון, עת שבה ועיצבה עולמות אפוקליפטיים שבסימן מוות טוטאלי (ממיצבי הטבח של האחים צ'פמן ודמיאן הרסט ועד מיצביהם של סיגלית לנדאו ואורי ניר). בהקשר זה, בולטת יצירתה של קיקי סמית, המרבה לעסוק באברי רביה, ברחם, בוולדות משתלשלים מהפות על חבל הטבור, בשרשראות של חרוזים אדומים הבוקעות מהפות כזרזיף-דם, במיצבים של ביצים (לבנות או שחורות) ועוד. התחושה המצטברת, במהלך הצפייה ביצירות הללו, היא זו של חרדה גדולה הכרוכה באקט הלידה.

 

החוויה האמנותית הישראלית המודרנית את העקרות כמו ענתה, בעל כורחה, למסורת הציונית האופטימית של התינוקות והילדים. לא במקרה צייר ראובן ב- 1923 את הטריפטיקון הענק שלו, "החלוצים הראשונים", ובמרכזו תינוק תימני הנישא ביד אמו, כשלצדה כורעת חלוצה בפני חלוץ מעורטל-גו והיא מגלה שדיה ומעניקה לו את תפוזה. כי כיבוש הארץ היה מעשה ארוטי (ראו שירי "גלבוע" של אברהם שלונסקי מ- 1925) ותולדתו – צמיחתו של דור חדש על פני אדמת הארץ. זהו דור הילדים הרבים שאכלסו אינספור ציורים, איורים וכרזות ציוניים, בהם נטעו הילדים שתילים או שחקו עם הוריהם.

 

אלא, שמאז שנות השבעים והשמונים, מסר אחר וחמור עלה באמנות הישראלית. כי ב- 1976 יצרה מיכל נאמן את הקולאז'ים שלה, בהם כיכבה עגלת תינוק שחורה, דימוי מתוך סרטו של פולנסקי, "תינוקה של רוזמרי", סרט על הקרבת תינוק בידי כת השטן. באחד מהציורים הבולטים יותר בסדרה, עומת צילום העגלה של התינוק-הקורבן עם צילום חצוצרה הנתונה בתיבה פתוחה, בבחינת שני אגפים של שירת "קדוש קדוש קדוש" (ה' צבעים…). החצוצרה היא גם איבר-רביה נשי וגם כלי נגינה (אמנותי וכוהני). גיוסו של הקב"ה – ה' צבאות – לתחום האמנות (במו הפיכתו ל"ה' צבעים") דן אפוא את הבריאה האמנותית, הפריון האמנותי (במוזיקה, בציור) לקורבן-התינוק, קרי – לסוג של קלקול האקט האימהי של הבאת ילדים לעולם וגידולם. והלא מיכל נאמן הצטיינה, לאורך תקופה ארוכה, בבריאת יצורי-כלאיים מדימויים של חיות שונות, שזיווגן יחד כמו ברא מפלצות.

 

ב- 1990, בתערוכת "הנוכחות הנשית" במוזיאון תל-אביב (אוצרת: אלן גינתון), הגיבה סיגל פרימור לציורי "הכלה" של מרסל דושאן בהידרשותה למבנה הרחם והשחלות, שאותו שחזרה בתלת-ממד מתכתי, תוך ששילבה אותו בתיבות כלי-נגינה ובמיצבים של עמודי תווים ("הכלה הירוקה") או עם צילום של אולם קונצרטים ("הכלה וההד"). היה זה מעין ניתוק הרחם מהגוף וניכוסו למרחב אמנותי-ווקאלי/חזותי המאחד את הפריון היצירתי עם עקרותה של ה"כלה".

 

מירי נשרי, שלא חדלה לצייר תינוקות באותה עת, זיהתה את יצירת האמנות עם "תחליף אם", מעין אובייקט-מעבר הנמצא גם כשהאם נעדרת ומסמל אותה. ב- 1996 הציגה במוזיאון "ינקו-דאדא" בעין-הוד את "ירידת מים" – מיצב על תקרת האולם, בו צילומי וולדות ברחם הודפסו על בועות של שקיות ניילון ריקות. מירי נשרי "חושפת באופן ישיר ואכזרי את האימפוטנציה הנשית", כתב רן שחורי בעיתון תל-אביב (יולי 1993), בהגיבו לדימויי העוברים הצפים בתוך החללים השקופים והצחיחים.

 

ב- 2001 הציג לארי אברמסון במוזיאון חיפה את תערוכת "מקרה לילה" ובמרכזה ציורים המעבדים את האגדה היהודית אודות פליטת זרע לֵילית הבוראת שֵדים. דמותה של לִילִית, או זו של האלה ההודית הנוראה, קָאלי, סומלו בירח צחיח. כתמי זרע שחורים "הכתימו" בדים (ב- 2006 "יכתים" כתם חלבי-שקוף את ציור הכינרת של לארי אברמסון, הד רחוק לכתם הזרע שהכתים מרסל דושאן באחת מעבודותיו) ולא אחת חדרו לתוך עיגול הירח (או הביצית) בצורת שורש או זרע. את השֵדים שנולדו – סנוי, סנסנוי וסמנגלוף – צייר אברמסון בדרכו האלגורית. בכל מקרה, הזרע והעיבור לא צלחו כי אם להולדת שדים… דומה, שאצל מיכל נאמן ואצל לארי אברמסון, ניתן לדבר על תיאולוגיה של פריון כושל.

 

ב- 2007 הציג הדס עפרת במוזיאון ישראל את תערוכת "לידה מחדש". בין המוצגים בלטו שתי עבודות שהיו בסימן הולדה/עקרות. באחת, הוקרנה דמותו של האמן כשהוא עטוף בבגד-גוף הריוני והוא צף כוולד בתוך מים, בפלטו מדי זמן המוני זרעונים מתוך חריץ תחתון. ספק עוּבּר זקן, ספק זכר הריוני קשיש. כדי-אפר שהקיפו את "בריכת" דמותו הצפה השלימו את ההזרעה הזכרית-נקבית הזו בנוכחות של מוות. ההזרעה, נבהיר, מתפזרת ונפוצה לכל עבר מבלי שתפרה נקבה כלשהי. הגבר מספיק לעצמו כזכר-נקבה. בעבודת-הוידיאו, "סבא", נראו פניו המבוגרות של האמן לרקע זרעוני סביונים העפים ברוח ונדבקים אליו ולחריריו. מההזרעה הזו של ה"סבים" לא יוולד בן.

 

 


[1] אריסטו, מבחר מן החיבורים בביולוגיה, "על היווצרות בעלי החיים", ספר א'.

[2] מתוך: ט.ס.אליוט, ארץ הישימון, אל"ף, תל-אביב, 1974, עמ' 58-39.

[3] סמואל בקט, מחכים לגודו, תרשיש, ירושלים, 1965, עמ' 17.

[4] שם, עמ' 104.

[5] מהמחזה, הילד חולם. בתוך:  חנוך לוין, מלאכת החיים ואחרים, סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1991, עמ' 323.

[6] ז'וליה קריסטבה, סיפורי אהבה, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2006, עמ' 238.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: