נחום גוטמן: חידות "אור זרוע" ופתרונן

          חידות איורי "אור זרוע" ופתרונן

                                                      

עשרה פרקים היסטוריים-אקספרסיוניסטיים מאת יעקב הורוביץ ועשרה רישומים מאת נחום גוטמן, אלה גם אלה ראו אור ב- 1929 בהוצאת "כתובים", תל-אביב. אלא, שמיקומם של רוב הרישומים מנותק מההקשר המילולי המיידי בו הם מופיעים, מה שהופך אותם לרֶבּוס מתמשך, קרי – לחידה ציורית. "אור זרוע" מורכב לכאורה מכתבי-יד עתיקים המתארים אירועים מימי גירוש ספרד (מתורגמים-כביכול לשפה תנ"כית משכילנית) ורוקם עלילה יהודית בלב ההוויה הנוצרית-מוסלמית בספרד של המאה ה- 15. ספק רב אם מבנהו המקוטע של "אור זרוע" והיעדר גיבוש אורגאני של "כתבי-היד" שלאורכו (שלא לומר ההרמוניה המקרטעת בו בין מגמות הספרות, הקבלה, המיתוס הנוצרי והפילוסופיה) – ספק רב אם כל אלה מקלים על קריאה ליניארית ואחדותית של הספר, ואולי קושי זה הוא גם שאחראי על התפזורת הבלתי נהירה של הרישומים שלאורכו.

 

אתגר הקישור הטקסטואלי לאיורים מתגלה כבר ברישום הפותח את הספר ואשר בינו לבין המונולוג של הרופא היהודי מגרנדה, אברהם דון בונאפיוס, אין ולא כלום. כי בעוד הרופא מספר על הקורות אותו ואת בתו היפה, פאמולה, ועל פרשת נדודיהם בימי פרעות ואסונות עד לאראגון – הרישום המקבל את פני הקורא הוא זה של דיוקן אקספרסיוניסטי, גולגולתי ביותר, שצלב גדול מסומן על פניו. הדיוקן רשום ממבט פרספקטיבי עליון, בו הוגדל הפרצוף המעוות, עם עינו האחת השחורה ועינו האחרת הלבנה, ובו הוקטנו ידי הדמות, היד האוחזת בספר והיד המסמנת דבר-מה בשלוש אצבעותיה. הרושם הוא של דמות קשישה ושטנית, והקורא נאלץ להגיע לפרק ג' של הספר על מנת להניח הנחה סמי-ספקולטיבית בדבר משמעות האיור. שכאן, במונולוג של הנזיר הדומיניקני, אבא ויצינצו, נישאת תפילה נוצרית אדוקה וקנאית, שתכליתה הדברת הכופרים באמונה הנוצרית. דומה, שעמוד י"ח בספר הוא הרקע הטקסטואלי לרישום הקלסתר ה"שטני" הנ"ל שאינו כי אם קלסתר הנזיר:

"גדול אתה אלוהי החסד! הנה עתה עמים אדביר על ישמעאל ועל ישראל ועל כפריאל. ואתה תקודש שבעתיים! […] אני אש הקנאה, אני המדורה והמוקד והם לוהטים לפארך. אני התליין הארור ואתה החסד הקורן שבעתיים. אני הסיטרא אחרא למען תוכל אתה להופיע בתכלתך המנוזרת ולהיות עד עולם ריבון האהבה הגדולה. אֵלי המלבין, אגנוס דֵיאי, ידוע ידעתי!"

 

אם כן, פרצוף הצלב הוא פרצופו של אבא ויצינצו. עינו האחת המואפלת אמורה, מן הסתם, לסמל דמוניות פנימית, וזו מתמזגת בעיוות הגולגולתי של הדיוקן, מעין מלאך מוות. הספר שבידו הוא, ככל הנראה, ספר התפילה הנוצרי, ואילו שלוש האצבעות כמו מונות את שלוש מחנות ה"כופרים" – הישמעאלים, היהודים ו"כפריאל". מי הם בני כפריאל? אין זאת אלא שהכוונה היא ל"כופרים באל", משמע כל אותם כופרים שאינם נמנים על האיסלם או היהדות.

 

שפת הרישום הנדון של נחום גוטמן עודנה חבה לאקספרסיוניזם ה"שטיינהרדטי" של תחריטי איוב הגוטמניים מ- 1923. הפרספקטיבה המעוותת מלמעלה, כמו גם הדמוניזציה, ניתנות להשוואה עם התחריט "ראש", שנוצר בידי שטיינהרדט ב- 1912, או הליתוגרפיה "ראש יהודי" משנת 1913, או חיתוך העץ של ראש איוב מ- 1918, ועוד. אין כל הכרח שגוטמן הושפע ישירות משטיינהרדט, באשר את האקספרסיוניזם הגרמני למד גוטמן להכיר בווינה ובברלין (עירו דאז של שטיינהרדט…) בזמן שהותו המתמשכת שם בתחילת שנות העשרים.

 

את הרישום הבא נמצא בין עמודים י"ב וי"ג, בעיצומו של הפרק השני, שלאורכו מגולל יהושע בן אברהם, סופר שהוגלה מספרד, את קורות היהודים שהגיעו מירושלים לספרד ואת המכות הקשות שניתכו על ראשם מעם הכובשים המוסלמיים והשליטים הקתוליים עד לימי איזבלה ופרדיננד, ימי גירוש יהודי ספרד, ובהם הרופא היהודי ובתו היפיפייה.

 

איורו של גוטמן מייצג עינויה של אישה, המוצלפת בשוט בין דמות מלאך (חרב גדולה בידו ודמעות בעינו) לבין בנייני כנסיות נוצריות, ברם שום דבר בפרק ב' אינו תומך במתואר ברישום. דומה, שרק עמ' י"ט בפרק הרביעי – רק הוא יבהיר את פשר הרישום: זהו הפרק בו מספר פְרָא רופרטוס – כהן דומיניקני מהעיר קלמדולי – את תולדות האב ויצינצו הזכור לרע. בין השאר, מספר הכהן הנוצרי (יהודי מומר) על התגלות מלאך בפני ויצינצו הנער, שנצטווה להתקין פרגול עם קוץ בקצהו, באמצעותו ילקה את בשרו "למען שמי וכפרתי…". ועוד מגלה לנו האח רופרטוס, שעם רב נהר לשמוע את דברי ויצינצו, והאב הורה לשומעיו להלקות את גופם בשוטים עד זוב דם. בין השומעים אישה אלמנה, הרדופה מדי לילה בידי דמות בעלה המת:

"וישא אבא ויצינצו את עיניו וירא והנה מלאך אלוהים ניצב עליו וחרבו שלופה. […] ולא ראה איש את המלאך מלבד אבא ויצינצו רבי, כי איש קדוש הוא. וישא את משלו ויאמר: תקחי רצועת ד' אמות אורכה וקוץ לדקרה דבוק בקצה והלקית את בשרך ג' אלפים מלקות […]. ותעש כן האישה כל יום ולא היה בה מתום מכף רגלה עד קדקודה והיא כולה פצע וחבורה ומכה טרייה. […]  ותחלה האישה ותמות. ויאמר אבא ויצינצו: אכן קדושה היא האישה ואין בה דופי…"

 

אנו שבים אל הרישום מעמוד י"ג: בצדו הימיני רשם גוטמן את מלאך אלוהים הניצב על ענן וחרבו בידו בנוסח כרובי גן-עדן (אליו תגיע ה"קדושה" כמסופר בהמשך המסופר בפרק ב'). גוטמן, נוסיף, מתעלם מהאסוציאציה הלשונית לסיפור המקראי על בלעם והמלאך, בו נכתב "מלאך אלוהים ניצב בדרך וחרבו שלופה." – "במדבר", כ"ב, 23, וממירו במלאך מסיפור גן-עדן. במרכז הרישום ניצבת האישה הזבה דם, זו המתוארת לעיל, בעודה מוכה אנושות במגלב בן ארבע רצועות שקוצים בקצותיהן. שלושה מאמינים נוצריים כורעים בסגידה וסופקים כפותיהם באימה למראה המיוסרת. הכנסיות שמשמאל מזכירות לנו באיזו אמונה מדובר, ואילו היונה הברה (רוח הקודש) היורדת ממרומים מבטיחה את חסדו של ישו לקדושה המעונה. הרישום מתאר אפוא אירוע נוצרי דרמטי, ורק שמץ הומור, המוטמע בייצוג המלאך הדומע בימין הרישום, מסגיר את ספקנותו של האמן היהודי-ארצישראלי.

 

שפת הרישום אינה אחדותית: בעוד נוצרי כורע ברקע עשוי להזכיר בסגנון רישומו את דמויות ה"רֵעים" מסדרת תחריטי "איוב", המלאך הגדול מימין נושא עמו זיכרונות לילייֶניים רחוקים, ואילו דמויות האישה המוכה והגבר המצליף בה (בגלימת נזיר) מעוצבים בפיגורטיביות פרימיטיביסטית ובקווי מתאר עבים ונוקשים משהו.

 

האיור השלישי ב"אור זרוע" ממתין לנו בין עמודים י"ח וי"ט, מיד לאחר תחילת הפרק הרביעי, בו – כזכור – מרחיב האח רופרטוס על אודות קדושתו של האב ויצינצו. דומה, שהפעם בכוחנו לאתר את ההקשר המקומי של הרישום. שכן, במרכזו כורע מאמין נוצרי, שחוף-גוף, הנושא תפילתו אל "השה האלוהי" (הנראה במרומים כשהוא נושא צלב). משמאל למתפלל, כס מהודר שמשענתו דמוית הכתר מעוטרת בכרוב תינוקי האוחז אף הוא צלב בידו ומעליו כתר עם צלב. בין המתפלל לבין הכס (כיסאו, ככל הנראה) רשומה אישה עירומה הזוכה לליטופו של ישו הצלוב, השולח ידו מן הצלב אל עבר שיער ראשה. בצדו הימיני של הרישום נראים שלושה ישישים מזוקנים, שניים מהם תלויים על גרדום ואילו השלישי נצלה על מדורה, כשהוא ממוסמר בידיו ובטנו פעורה. צמד מענים נוצריים מיניאטוריים ניצבים למרגלותיו ועושים במלאכת הייסור. עד כאן תיאור הרישום.

 

על פניה, לפנינו גרסה נוספת לסיפור האישה המעונה שזכתה בישועה השמימית, כפי שסיפר האח רופרטוס באותו פרק ד' (בו מופיע הרישום). כלומר, המתפלל הכורע על הרצפה אינו אלא מיודענו האב ויצינצו (את תפילתו ל"שה הקדוש" כבר פגשנו בפרק ג', כזכור), והעירומה היא זו שנגאלה בידי ישו. ברם, מה עושים פה שלושה המעונים עד מוות? דומה, שגוטמן איחד ברישומו את הפרקים ג' וד', כאשר את שני התלויים ואת המעונה על המוקד נשוב ונחבר לסוף פרק ג' ולשורותיו הזכורות של ויצינצו:

"אני אש הקנאה, אני המדורה והמוקד והם לוהטים לפארך. אני התליין הארור ואתה החסד הקורן שבעתיים."

 

איכות קריקטורית-משהו פעפעה לאיורו זה של גוטמן, ובפרט – למרבה הזוועה – לחלקו הימיני, תמונת הייסורים ממרתפי האינקוויזיציה, וסביר שהאמן לא הצליח להתגבר על הקו הקריקטורי (שחדר ליצירתו הרישומית מאז "טלגרמות בקיצור", חוברת שהגיבה באותה שנה, 1929, לפרעות חברון). בה בעת, גוטמן ויתר על היגיון ריאליסטי בכל הקשור לפרופורציות של הדמויות (המתפלל הגדול, צמד המענים הזעירים). האף השמי המודגש של התלויים מסגיר שביהודים עסקינן, אך העלמה העירומה רשומה בעידון קלאסי, בעוד ישו מעוצב בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית.

 

הרישום הרביעי קשה יותר לפיצוח. הוא ממוקם בין עמודים כ' וכ"א, לקראת תום הפרק הרביעי, אותו מונולוג של האח רופרטוס. גוטמן עיצב כאן סצנה מוזרה של שני מוקדי אש עליהם נשרפים שני קורבנות בידי שלושה אנשי קודש נוצריים המלבים את האש. מוזרות הייצוג יסודה בשני מיכלים מונומנטאליים אשר בתוכם עקודים הקורבנות העולים באש. אלה הם מיכלים בצורת מלך ומלכה עירומים (פני המלכה ושדיה עתירי שומן), שידיהם בתנוחת תפילה, מבעם מתעלה בדבקות ולראשם כתרים. מה פשר המיכלים הללו ומה חלקם בפרקי "אור זרוע"?

 

נראה, שהתשובה לשאלתנו מחזירה אותנו אל פרק ב', אל סיפורו ההיסטורי של יהושע בן אברהם, וביתר דיוק לעמ' י"ג, בו קראנו:

"…כי קם אבא ויצינצו הכהן מעיר ולינציה מכת דומיניקו על היהודים לשטן, ויסת בהם את יושבי הארץ, ויקומו לבלעם חיים. ויכו רבים לפי חרב ורבים שרפו באש […]. ותקם אישבילה היא איזבל ימח שמה מלכת קשטיליה אשר בספרד ותהי לאישה אל פירדינאנדו מלך אראגון ימח שמו. ויתנו על הנידחים, אשר נדחו על ידי אבא ויצינצו, חוקרים וישרפו רבים בעת ההיא."

 

לאור הכתוב, נוכל לפתור את חידת הרישום: שני מיכלי המוקד מייצגים את המלך פרדיננד ואת המלכה איזבלה, מלכי ספרד בימי הרדיפות והגירוש, שניים שעוצבו בידי גוטמן כאלילי מולך (מולך-מלך!) שבקרבם נשרפים היהודים בידי אנשי האינקוויזיציה.

 

פעם נוספת, בגוטמן דבק בעל כורחו הניואנס הקריקטורי, ומה שאמור לייצג תמונה מזעזעת פועל כרישום חייכני וקליל, אפקט שילווה רבים מאיוריו של גוטמן מכאן ואילך.

 

הרישום החמישי ב"אור זרוע" ממתין לנו בין עמודים כ"ב וכ"ג והוא מייצג בקו רישומי קליל תמונה אופקית של קרב, המתגלה בחלקה השמאלי כפוגרום נגד יהודים. ברקיע מתרחש ליקוי-חמה, עת על הארץ פרשים (נעדרי פרטי פנים) לוחמים באנשי חרב (אף הם נעדרי פרטי פנים). לבושם של אלה גם אלה מסגיר מוסלמיות. משמאל, אנשי החרב תוקפים יהודים (אלה עם שמץ תווי פנים), בעוד חבריהם אונסים נשים עבריות. זקן ועולל יהודיים שרועים על הקרקע לא רחוק ממנורת מקדש וספר תורה. הדעת נותנת, שרישומו של גוטמן מתייחס לשורות המופיעות בתחילת הפרק הראשון של הספר, עמ' ז':

"ויהי היום ותהי מהומה גדולה בארץ וילחם אז איש באחיו ומלך במלך ויבואו חילות עצומים, אשר לא נשאו פנים לזקן לאישה הרה ועולל לא חננו. ויבואו ויפשטו על היהודים […]. ויחריבו אז בתי כנסיות לרוב ויאמרו: ערו, ערו עד היסוד! וספרי תורה קרעו והשליכום בשווקים וברחובות ואין אוסף. […] ויעל מלך גראנאדה בחיל כבד מאד והיה נכנס במקומות שפשעו במלך והיה מכה בהם מכה גדולה ואנושה."

 

הנה הם אפוא חיילי מלך גראנאדה תוקפים בחרבותיהם את פרשי הצבאות האחרים, אשר חלקם טרוד בטבח יהודים ובהרס בתי כנסת וספרי תורה. רישום זה, שאמור לפתוח את "אור זרוע" אך מודח ללב הספר, עומד בצל ליקוי החמה המטפורי. ברוחו הרישומית אין הוא שונה בהרבה מתיאורי המתקפות והפרעות הערביים ברישומי "טלגרמות בקיצור" מאותה שנה (והשוו, לדוגמא, לרישום מאותה חוברת, "מגילת באר טוביה", בו פושטים ערבים על כפר יהודי, הורגים ביושביו ומעלים באש את בתיו ועציו).

 

האיור השישי ב"אור זרוע" ממוקם בין עמודים כ"ו וכ"ז. כאן נראה גבר נאה כורע על ברכיו ונושא זרועותיו מעלה בסמוך לעלמה עירומה, שעיניה לוטות בבד ובידיה חרב ושעון-חול. מבעד לחלון נשקפת עיר אירופית עם צריחי כנסיות נוצריות, שברחובותיה נערך טבח. הרישום אילוסטרטיבי מאד, הגם שדמות העירומה מעוצבת עם אטריבוטים סמליים של "עיוורון" (העיניים הלוטות), "עונשין" (חרב) ו"זמן" (שעון-חול). מעין אלת-צדק שהמירה מאזני צדק בשעון-חול. מה פשר הדמות המיתולוגית הזו ומה פשרו של הרישום כולו?

 

תשובה סבירה תקשר בין הרישום לבין פרשת אהבתו של רב-החובל הצעיר והשודד האכזר, מיכאלו די מגלהס, לפאמולה היהודיה, שאינה נענית לחיזוריו:

"והיה היום והנה מיכאלו די מגלהס הפרא כורע לפניה כתינוק בן יומו." (עמ' כ"א)

פעם נוספת נפגוש במיכאלו זה בפרק החמישי, המוקדש כולו למונולוג שלו ובו הוא מספר כיצד הגיע מחופש (לשליח המלך) אל פתח בית אהובתו –

"ואפול על ברכי ואתחנן לפניה, כי בנפשי הוא." (עמ' כ"ה)

הגבר הכורע והנושא ידיו הוא אפוא רב-החובל המאוהב, בעוד העירומה הניצבת עליו היא פאמולה. סיום הפרק החמישי מתאר את רב-החובל שבור-הלב, לאחר שנקם את אהבתו הנכזבת בהורדת כל נוסעיו היהודיים לאי שומם ובחוסר כל, והוא מיוסר:

"בתאי נכנפתי תחתי רובץ כחיתו יער ועיני בוקעות מחוריהן. ולא בא לפנַי איש, כל עוד לא תמה רגל היהודים מן האניה. פאמולה! מלכתי, אלוהי, פאמולה!" (עמ' כ"ח)

 

הסידור הבלתי כרונולוגי של רישומי "אור זרוע" יחבר את הרישום השביעי (המודפס בפרק השישי, בין עמודים כ"ח וכ"ט) לשורות מהפרק השני, וביתר דיוק – לעמוד י"ד. במרכז הרישום שלושה יהודים כחושי גוף בנוסח סדרת תחריטי "איוב" מתגודדים יחדיו במים, אחד מהם מניף זרועותיו בחרדה ובתפילה, עת מסביב תנין טורף זרוע של אדם וגופה נוספת צפה במים, ואילו על החוף אריות טורפים שרידי גופות. שמש שולחת קרניה כמין תזכורת לשורותיו של ביאליק ב"בעיר ההריגה" – "השמש זרחה…והשוחט שחט". בפעם זו, החיבור לטקסט של הורוביץ ברור והוא מחזירנו לפרשת הורדת המגורשים היהודיים מספינתו של די מגלהס אל האי השומם, כפי שסופרה מפי יהושע בו אברהם:

"ויהי בעלות הבחורים על הסלעים לתור את הארץ מחמת רעב והנה שם מעונות אריות. ויגיחו האריות ממעונותיהם ויאמרו להתנפל עלינו. ונכנס אל המים ונשהה שם עד עברם מעלינו. […] ויטרפו מאתנו האריות ושאר חיתו הטרף ומקצת מתו מרעב ומקצת טבעו בים בבורחם מפני החיות." (עמ' י"ד)

 

בעוד הרישום השביעי אינו חורג מפיגורטיביות אילוסטרטיבית "נייטרלית", הרישום השמיני (שבפתח הפרק השביעי, בין עמודים ל' ול"א) טובל בליריות יהודית שאגאלית. כאן נראית עלמה נאווה לבושה ככלה, שצמותיה הארוכות מזכירות לנו את לאה'לה מ"הדיבוק" של "הבימה", ניצבת בבית כנסת לרקע ארון-הקודש וה"שיוויתי", משמאלה שולחן ביתי ועליו שני נרות דולקים על פמוטים, שתי חלות ושופר והיא נושאת זרועותיה למרומים.

 

אם כן, ערב שבת, אולי אף ערב ראש-השנה או יום-כיפור (זמני השופר), ואנו מעניינים בפרק השישי של "אור זרוע", שלאורכו שופכת העלמה פאמולה את מרי-שיחה בפני אלוהים. רמז אחד בלבד קושר את שמלת הכלולות של העלמה הרשומה למתואר בפרק:

"כספינת המועקה אני חיה […] ואני בגלים המרקדים את עיני נתתי. לוא יצאתי לרקד איתם יחד את ריקודי כלולותי!" (עמ' כ"ט)

 

אך, מלבד זאת, אין בפרק השישי כל רמז לבית כנסת, או לערב שבת, או לחג כלשהו. פעם נוספת, אם כן, הפעיל נחום גוטמן את דמיונו ומיקם את פאמולה-לאה'לה שלו במקום ובזמן משלו. את מונולוג הכאב והנואשות של פאמולה חיבר הצייר ללב המוסד היהודי הדתי הקושר יחדיו את תפוצות ישראל, בית הכנסת, ובה בעת, חיברו לחוויה הדומסטית היהודית של קידוש השבת, כמו גם לקול השופר הפותח שערי שמים לקראת גזירת גורלות ו/או ישועה. גוטמן שיגב אפוא את הנתון הספרותי (פאמולה הנושאת תפילתה על האי השומם) והרחיבו אל החוויה היהודית הכוללת. כך הפך קולה של פאמולה לקולה של המצוקה היהודית ההיסטורית הנע בין חרדה לתוחלת. במקביל, האסוציאציה לסיפורה של לאה'לה של ש.אנ-סקי מעצימה את אימת כוחות האופל האורבים לה ולעם, ובזאת תורמת לדרמטיזציה של הסיפור.

 

הרישום התשיעי ממוקם בלב הפרק השמיני (בין עמ' ל"ו ול"ז) והוא מייצג קרב בין שתי אניות, האחת ספינה מוסלמית (כנרמז בטורבני הדמויות) והשנייה ספינה נוצרית (כנרמז בצלב המקשט את החרטום). זו הראשונה מטביעה את האחרת, ממנה מזנקים אנשים הימה. מלבד התותחים היורים מתחת לחרמש-ירח וכוכב מוסלמיים, רשם גוטמן שני דגי טרף גדולים השועטים אל עבר הדמויות השוחות במים.

 

בפעם זו נמצא האיור במקומו הראוי, באשר הוא ממחיש חזותית את דבר עדותו של יוסוף פחה, מפקד אניות המלחמה של החליף הערבי, העדות המושמעת לכל אורך הפרק השמיני:

"…ותגבר עלינו המלחמה, כי אניות ויניציאה נפרצות אז בימים מאד. ותקאנה אניות ויניציאה כדורים כבדים ועופרת ובדיל להחריב את אשר לנו. […] ונתקוף את האויב ותבקענה ביום ההוא אניות ויניציאה ותבוסה אחזתם כהרף עין." (עמ' ל"ד)

 

האנייה הטובעת משמאל היא אפוא אנייה ונציאנית המובסת בידי אניית הערבים, אשר גם הטבע מטה לה חסד בדמות המאורות המוסלמיים בשמיים. דגי הטרף הם תוספת של הצייר. מקצת היתוליות שבעיצוב הדגים הגדולים הללו מתמזג בקלילות הרישום שאינה מתיישבת עם נוראות הנושא, המאחד טבע ותרבות באחדות האסון.

 

הרישום העשירי והאחרון מסיים את עדותו הארוכה של הנוסע היהודי, בנימין, זו המאכלסת את הפרק התשיעי (שלאחריו הפרק המסיים, שאינו אלא דברי סיום קצרים של יעקב הורוביץ). זהו הרישום המעניין ביותר מכל רישומי הספר. במרכזו ניצבת דמות הנושאת כפותיה לרקיע, עת לבה ספק עולה באש וספק זוהר. מסביב לדמות, בעלת הארשת הנביאית, מאזניים השוקלים גולגולות, גביע פרח (צבעוני – Tulip), גוויית אישה עירומה ששערותיה נחשים וחרב ננעצת משמיים בחזַה. צמד יונים עף השמיימה מתחת לליקוי החמה (משמאל) ולשמש יוקדת (מימין), וראשה של פיגורה שמימית הנופחת רוח ולופתת שברייה בידה.

 

הנה כי כן, רישום סמלי ואפוקליפטי ביותר. מי הוא ה"נביא" הזה? מי היא "מדוזה" זו שחרב ננעצת בלבה? מה עושים כאן מאזני המוות ומעליהם פרח הצבעוני הנוטף? ומה פשר האירועים השמימיים/קוסמיים? תשובה חד-משמעית לא תאותר בפרקי "אור זרוע", גם לא בפרק התשיעי. בה בשעה, אופיו הנבואי-חזיוני-מיסטי של הפרק הולם את אופי הרישום ("ואהי אז איש אחר ואחזה דברים אשר לא יחזם אדם וחי." – עמ' מ"ד). שהפרק הארוך מלא בתחושות משיחיות ("המשיח כבר בא ומחר אני נכנס בבריתו ואהי נגאל." – עמ' מ"ב), של דמויות פלאיות (דוגמת – "דמות האיש כדמות אברהם אבינו עליו השלום") ושל אתרי קסם (כמערה בה נגנז האור שקדם לבריאה).

 

נראה, שברישומו האחרון הרשה נחום גוטמן לעצמו להפליג על גלי דמיונו אף מעבר לגבולות הטקסט של הורוביץ. לכל היותר, נצליח לקשר בין רישום היונים והשמש לבין המילים – "ולא יכולתי עוד לשאת את שפע האור ואשמע רק את המיית היונה ממעל." (עמ' מ"ד). היונה, נבהיר, מתפקדת בסיפורו של הורוביץ, בין אם כמשמעות שמה של פאמולה (פאלומה – יונה), בין אם כסמל נוצרי (רוח הקודש) ובין אם כסמל גאולה (קץ המבול). אך, לא נסתפק בפרשנות זו.

 

הדמות המרכזית ברישום מעלה בתודעתנו את עיצוב הנביאים בציוריו המוקדמים של יעקב שטיינהרדט (1913-1912). הלב היוקד אינו אומר אלא כפשוטו: סער הלב של הדמות החווה את החיזיון המיסטי. דמותו של המשיח? אדרבה, השוו לדמות המשיחית שעוצבה בידי ראובן רובין ב- 1923, באחד מחיתוכי העץ של סדרת "מבקשי אלוהים". בהקשר המשיחי, נאבחן את התאורה הכפולה של השמש הזורחת והשמש בליקוי כביטוי של זמן גורלי: "קָרֵב יום אשר הוא לא יום ולא לילה." אנו זוכרים תאורה כפולה דומה למדי ברקיע האפל של "רועה העזים הערבי", שגוטמן צייר ב- 1927. מאזני הגולגולות מימין, והאישה-מדוזה הנרצחת משמאל יסמלו את כוחות הרע מהם נפרע המשיח.

 

אך, מהיכן נטל גוטמן את שלל דימוייו (כולל פרח הצבעוני)? רוח הרישום מאזכרת מאד את שירתו המשיחית של אצ"ג משנות העשרים (ואגב, יעקב הורוביץ נמנה ב- 1925 על חוגו של אצ"ג במערכת "סדן"), אך לא נוכל להצביע על אנלוגיה פרטנית בין שירה זו לבין הרישום. נאלץ, לפיכך, להיוותר עם חזונו-חזיונו הלאומי הפרטי של נחום גוטמן, לפיו נפרש את הדמות המרכזית כבבואתו של הפלאי, שאודותיו מספר בנימין, הנוסע הירושלמי:

"ויהי בעיר אחת ויקם איש אחד לבשר על הגאולה ועל תמורת הזמן. […] ויבוא ויספר להם את חלומו ואשר חזה לאמור: מלאך ה' נראה אלי בחזון ליל […]. ויגרש את אשתו בימים ההם ויקח את מקלו וילקוטו שם על שכמו […]. ומקץ הימים וילך ויסובב מעיר לעיר […]. ושמו יצא לתהילה בכל הארץ לאורכה ולרוחבה. ויהי אומר, שהוא רק שליח מאליהו הנביא לבשר על הגאולה ולעורר על התשובה. ועל פס ידו הימנית היה כתוב משיח בן-דוד ועל פס ידו השמאלית שֵם מלך ממלכי הארץ ההיא, שהוא גוג ומגוג…" (עמ' מ')

 

יעקב הורוביץ אינו מספר לנו יותר על הדמות המשיחית הזו. הוא אך ממשיך בתיאור נדודיו של בנימין בין תפוצות היהודים בארצות נידחות ובתיאור האסונות שנתרגשו עליהם, עד כי מסיים בעדותו של אותו בנימין בנושא מערת האור הזרוע בה נגאלות נשמות. אנו שבים, אם כך, אל הרישום העשירי ולא נותר לנו אלא לפרש את הדימויים המקיפים את "משיח בן-דוד" במונחים אפוקליפטיים של מלחמת גוג ומגוג, כפי שנתפסה על ידי גוטמן ב- 1929: הראש השמימי, הלופת שברייה, ייצג את כוחות הרשע הערביים, שכנגדם נקטלת "מדוזה" ביד חרב שמימית אחרת. מדוזה ההרוגה – אותה דמות זכורה מהמיתולוגיה היוונית – עשויה לסמל את התרבות ההלניסטית (אתונה הייתה זו שהעניקה למדוזה את שיער הנחשים!), קרי – התרבות האירופית המרושעת (בהקשרה הנוצרי-יהודי), ורציחתה של זו אומר תבוסת המערב בפני כוחות המזרח. היונים המרחפות יסמנו פריחת הטוב מפני מאזני הרע המגולם בגולגולות. והפרח נוטף הדם? פרח הצבעוני הוא, כידוע, אחד מסמליו של מוחמד (הסמל מופיע, בין השאר, בין קישוטי "כיפת הסלע" הירושלמית), ובתור שכזה, הוא משלים את חזון האסון המוסלמי ההיסטורי כפי שנחזה על ידי גוטמן למחרת פרעות תרפ"ט.

 

נית לומר אפוא: הרישום המסיים את "אור זרוע" מסכם את כלל רישומיו של גוטמן לאורך הספר ומשגבם לרמה מיתית לאומית. ב- 1929, שנת הרישומים, כתב אצ"ג:

"אלוהינו רוצה וגם המשיח ישנו./ יש ניר למולדת, רבוא בחורים לצבא./ […] אך מי לא רוצה? – השטן – הגורל,/ הסוחבנו לנֶצח באש ובדם:/ משִנֵי הנצרות עד שִנֵי האישלם." (מתוך: "אזור מגן ונאום בן הדם")

גוטמן, בעקבות הורוביץ, פתח את עשרה רישומיו בדמותו השטנית של הנזיר הדומיניקני, שונא היהודים, וסיים בחזון הכוח המוסלמי המשתלט על העולם. בין לבין, כפי שראינו, שרטט גוטמן את תמונות הסבל היהודי תחת מרמס הנצרות והאיסלם. בחירתו לסיים עם ההיבט הערבי דווקא וברובד המשיחי נראית כהולמת את תחושותיו למחרת האירועים הטראגיים בחברון-חולדה-צפת. במובלע, אופטימיות לאומית נרמזת ברישום בזוכרנו, שמלחמת גוג ומגוג (האיסלם והמערב) אינה כי אם מבוא להגיעו של משיח בן-דוד.

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: