מפני מה נס איוון שוובל?

 איבן שוובל לא היה בשואה, אך השואה בו. לא הוא ולא בני משפחתו ידעו את השואה, אך מזה כעשרים שנה, מאז 1991 בעיקר, השואה זורמת, מבעבעת, רותחת בעורקיו; שוֹאות, אם לדייק, ובראשן השואה הנאצית ושואת יהודי ספרד מהמאה ה- 15. אלו וכל השאר הן The Inescapable, אלו שמפניהן אין מנוס. ומי כאיבן שוובל – אמן המנוּסָה – יודע זאת. כי השואה בשוובל והוא בה. כתמיד, מבקש לנוס.

 

שואה כאן ועכשיו: רכבת הגירוש חונה בכיכר ציון, ירושלים; המונים מצטופפים סמוך לקרונות. מגרש חנייה בניו-יורק – מעוז יהודי ועירו האחרת של שוובל – התהפך לסמטה בגטו של פרנקפורט, המאה ה- 13, ימי השחיטה הגדולה ביהודי העיר. גשר העץ של גטו וורשה נמתח מעל רחובות ירושלים. טרסות הרי יהודי באור שמש קיצית נענות משמאלן בתמונה ריאליסטית חורפית – שחורה, סגורה, דחוסה – של גטו וורשה. יהודים נושאים על גופם שלטי השפלה אנטישמיים בגרמנית, פוסעים ברובע ברונקס הניו-יורקי, הרובע של שוובל הנער. ובעבודה נוספת חונה רכבת גירוש נאצית בתחנה התחתית בשדרת ג'רום שבברונקס. שוובל, יהודי נודד, שתָר וביקש אחר מקומו בין ניו-יורק, יוון וירושלים, נוהג את קרונות המוות אל לב מקלטיו. אין מנוס.

שכבות הזמן היהודי, שנערמו זו על גבי זו לאורך ההיסטוריה, משתבשות זו בתוך זו בציורים. בין לבין, התיעודים והעדויות – מאז ימי התנ"ך דרך ימי הביניים והרנסנס ועד לשנות הארבעים של המאה שעברה – הם סיוטים, שדים ורוחות רפאים הרודפים את נפש הצייר ומטלטלים אותה בין מלכות יהודה של ימי שאול ודוד לספרד של איזבלה ופרדיננד ועד להימלר ולקרונות המוות של פולין. מקומות וזמנים צפים ומתערבבים בנפש מסויטת שהופקעה מביתה היציב על ההר בעין-כרם (בסיס הקבע לציורי שנות השישים והשבעים) והיא משייטת/משוייטת עתה במרחב הכרה מיתית שאינה מכירה בדיכוטומיות רציונאליות של חללים וזמנים. דמותו של האמן נוכחת פחות בציורים אלה בהשוואה לנוכחותה הטוטאלית בציורי העבר. בה בעת, טראומות קולקטיביות, להן, כזכור, לא היה שותף מעולם, עולות מתוכו בבחינת שובו של המודחק, מודחק אישי בתפקיד מודחק שבטי, והאמן חוזר למקומות הפשע. תחנות חייו הראשיות – בברונקס, בירושלים – שכבר ידעו בתחילת שנות ה- 80 הסבה/הסטה רגרסיבית (אף כי מודעת ומפוקחת על ידי הומור) לימיו ומקומותיו של דוד המלך – נכתבות עתה מחדש, כפלימפססט, בשכבה נוספת של מסמני אסון יהודי שהיה לאסון אישי.

 

כיצד נראה האסון? קלונסאות הגדר של הגטו, או גשר העץ בוורשה, או הרחוב בלודז' – לא ימחישו את האסון. ספק אם הקרונות ואפילו הפלטפורמה בבירקנאו ימחישוהו. גוויות ("ירושלים והרי יהודה" – תחריט צבוע, שצויר ב- 1994 ביום הזיכרון לשואה) הן אפשרות ששוובל נוקט בה אך בנדיר. כנגד זאת, לאסון צורת פיגורות ערטילאיות המצוירות בפרץ מכחול כאוטי/אי-רציונאלי/פרוע – דוגמת הקבצן הליצן, רובינשטיין, הרץ ברחובות גטו וורשה עד להיעלמו; או פיגורה מופשטת באדום-צהוב-לבן שכמעט עולה באש בין הגשר של גטו וורשה לבנייני ירושלים; או דמותו המרוטשת של דייגו דה סוזן – קורבן האינקוויזיציה; או דמות נוספת שעוותה במריחות מכחול אקספרסיביות הנוסקות ב- 1992 כעץ או כלהבות וכרוח רפאים צלובה מתוך הרמפה של בירקנאו, בינות לקרונות. הצורה המרוטשת, אובדן צלם האדם כפיגורטיביות שפורקה לגורמיה והתאדתה – כזו היא דמות האסון.

 

במשך עשרות בשנים, עוד מאז שלהי שנות השישים, למדנו להכיר את איבן שוובל כצייר של הפנטזיה העצמית. שוב ושוב ובגלגולים שונים ומשונים פגשנו בדמותו בתפקידים הרואיים (המודעים את עצמם כמהתלה): בסדרת "האמן בסטודיו" הזמין לחדר העבודה שלו "ידידים" דגולים דוגמת ולאסקז, רמברדנט או פיקאסו, התדיין ציורית עם פוסן, גוייא, קורבא, מאנה ואחרים. בתוך כל הבראוורה של האמן הכול-יכול, אלוף הארוס, אשף הקו והצבע, ספק אם מישהו שם לב לעובדת הדומיננטיות של נושא המוות שבעקבות ציורו הנודע של ניקולא פוסן, "גם אני בארקדיה". נוכחות המוות בחיים הפסטוראליים של צמד הרועים היווניים הדהדה אפוא, ולו מרחוק, בארקדיה של שוובל, שם על מורדות ההר בעין-כרם. מכאן ואילך, פנטזיה פסוודו-אומניפוטנטית לוּותה דרך-קבע בשכינתה של חרדה גדולה: בסדרת "הדרקון של הרי יהודה" יצא הצייר לבקש אחר הדרקון הנעלם בנופים שמחוץ לסטודיו, ספק כסיינט-ג'ורג' שיוכל לדרקון וספק כמי שמאוים מפניו. לא אחת, ענה לדרקון בדמותה של אישה הרה: ארוס וחיים כתשובה לחרדות המוות.

 

כך או אחרת, שוובל יצא החוצה אל העולם כמי שיוצא אל מרחב מאיים. ציורי נופים שצייר על קירות שהציב בנוף (1979) החריפו את מהלך היציאה בחלל, שאליה תתלווה מעתה יציאה בזמן (אל זמנים אחרים), זו גם זו בצל החרדה. לעומת הבית-סטודיו כחלל של ארוס ויצירה חופשית, העולם בחוץ נתפס כעולם מסוכן. בשנת 1970 רשם את עצמו על דף כשהוא מתחבק עירום בסטודיו עם אהובתו העירומה ולצד השניים ציטט מדברי הנרי מילר: "ככל שאתה הולך לקראת העולם, נסוג העולם ממך. איש אינו חפץ באהבת אמת, בשנאת אמת. איש אינו רוצה שתניח את ידיך בקרביים הקדושים שלו…" ציורי "כיכר ציון" מתחילת שנות ה- 80 כבר עמדו בסימן הרס קולנוע "ציון" – הרס אתר הפנטזיות (התערערות מרחב הפנטזיה התת-מודעת?), שהוא גם מטאפורה לקריסה לאומית. לא פחות מכן, עמדו הציורים הללו בסימן מלחמת לבנון השנייה, עילה בפני עצמה לתחושת שבר. מלחמות, יצוין, כבר עלו בציורי שוובל בעבר: הטנקים של מלחמת ששת הימים, תותחי נ.ט של מלחמת יום הכיפורים. אך, שלא כאותן מלחמות שלא הותירו בו משקעי אימה, המלחמה ב- 1982 העירה בו שדים. קריאה בספרי שואה הפכה כבר אז דחופה יותר.

 

עתה, כאשר הזדהות הצייר עם המלך דוד הייתה אופן של העצמה עצמית נוספת, אסונות החלו להנכיח את עצמן בציורים. שכן, מבט בוחן באלה מגלה, שזימונו של "שמואל ב'" לכיכר ציון היה זימונם של חטאים, שְכוֹל ושאר פגעים. וכלום לא משמעותי עיסוקו הקודם-מעט של שוובל (ב- 1981) בספר "איוב", אשר אף הוא תורגם לנופי טבע ועיר של ירושלים? בציורי "שמואל ב'" נרטיב תנ"כי התמזג עם רישום ריאליזם אורבאני (בגישורו של מכחול מופשט הזוכר את אסכולת ניו-יורק), אך מתחת לחינגא של להטוטי קו וצבע רחשה טרגדיה. ומבלי משים, ההיסטוריה העברית החלה מפעפעת לתוך עולמו הנפשי ההרמטי, למרחב האגו, של הצייר. הזמן שהחל חודר לציורים היה זמן אישי (דוגמת זיכרונות משחקי כדור-בסיס ברחובות ברונקס) וזמן על-אישי (סיפורי דוד ובת-שבע, דוד ואבשלום, אמנון ותמר וכו'). ובתווך: מלאך המוות פוסע ברחובות ירושלים ומטיל הרס נוראי ואינספור חללים סביב (הד למלאך אלוהים שהפיל שבעים אלף חללים בבני יהודה, עונש על המִפְקָד שערך דוד בעמו).

 

יצר מין ויצר מוות נבללו זה בזה: דוד המפתה ודוד המתאבל על מות בנו היו שותפים לסאגה הציורית המשקפת שני כוחות הפועלים במקביל על נפש הצייר. בעצם, דחפי מין ומוות התמזגו יחד בציורי שוובל מראשיתם: מכחול סוער וחופשי של פריצת צבע ואון אמר ארוס פאלי ואורגזמי, בה במידה שאמר הרס הצורה, פירוק הייצוג המבני (של הרישום הריאליסטי המשולב בציור). היה זה ז'אק לאקאן שסירב להבחנה דיכוטומית בין שני הדחפים הפרוידיאניים, כאשר אבחן את דחף המוות האנטרופי בבחינת כרסום וכליה הפועלים בתוככי החיים (דחף המין): "האנטרופיה, אם כן, היא העבודה המתרחשת בתוך הצורה הקיימת, העבודה של האי-צורה בתוך הצורה, של הכליה בטבור היש. […] אפשר לומר כמו לאקאן בסמינר השני: 'הליבידו מובל אל המוות לאורך שבילי החיים.'" זהו היסוד האנטי-נרקיסיסטי, אותו מימד של השחתה והטלת מום עצמית הפועל בתוך היצירה המשקפת את האני. זהו יסוד האי-צורה והכאוס שנמצא בלב הצורה. אנו מכירים אותו היטב מציוריו של איבן שוובל, אשר רשם ביומו. לקראת 1970: "יש בציורי משום הסיפוק שבכוח ההרס והבנייה, סיפוק מעורר ויצרני." ואנו נוסיף: כעוצמת ארוס כן עוצמת תנאטוס; כמידת האומניפוטנטיות של הליבידו כן מידת האומניפוטנטיות של האנטרופיה והכאוס, קרי – השואה. חרדת המוות היא בבואתה ההפוכה של חרדת המין. ספק אם שוובל יכחיש זאת. וראו בציוריו: הגבורה הארוטית של המופע השוובלי בעבודות היא צדה אחר של מטבע האימה הממזערת את האני.

 

אנו שבים אל ציורי כיכר-ציון של ראשית שנות ה- 80. חיוניות חיים בלתי שגרתית, ששוובל הצטיין ומצטיין בה כאדם וכאמן, שולבה בדימויי מוות קשים שהועצמו על ידי מלחמת לבנון. ב- 18 ביוני 1982 רשם שוובל ביומנו: "קרבות לבנון. תחום המלחמה מגיע עד כיכר ציון. גבעות יהודה משוחררות ומחריבות את הכיכר, מחריבות את ציון." ובקטע נוסף: "מה שמקשר בין תקופה אחת לשנייה בעבודות ירושלים שלי הינה רמת הבהילות. […] לעתים קרובות היא מגיעה לממדי שואה." נדמה לי שהייתה זו הפעם הראשונה שהמונח "שואה" הודבק ליצירתו של שוובל, אף כי איני משוכנע במונח האנגלי המקורי שנקט בו. בכל מקרה, מבט נוסף בציורי כיכר ציון של שוובל מגלה לא מעט לשונות אש הבוקעות ברקע הבניינים. השמיים של הכיכר יוקדים בלהבות באדום-דם, שהן, בין השאר, תזכורות להתפוצצות מטען התופת בכיכר ב- 1975. תופת בלב ציון. תופת בנפש צייר. אימה מוחרפת נענתה בפנטזיה מועצמת, ועתה גם הוליווד החלה כובשת את רחובות ירושלים: האחים מרקס, אריך פון-סטרוהיים, גרטה גארבו, בארימור… מעט לאחר מכן, מרלן דיטריך, ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר ואחרים מוקמו ברחובות תל-אביב.

 

בכל הציורים הירושלמיים נכחה גם דמות האמן בתפקיד דוד המלך, מי שקינתו על אובדן בנו עונה למחולם של הגיבורים ההוליוודיים במורד רחוב בן-יהודה. ב- 12 בנובמבר 1984 רשם שוובל ביומנו: "אין לחמוק מהעניין – שומה על האמן לחשוף את עצמו בתור אמן המנוסָה שהינו." אמן-מנוסה, כאותו קוסם, הודיני (שוובל צייר אותו תלוי במהופך ומשתחרר מכבליו מעל רחוב קאנאל שבמנהאטן) ובבחינת מי שיכיר, מאוחר יותר, בבלתי ניתן למנוס, ב- . ואכן, לאורך עשרות שנים נמצא שוובל במנוסה מפני האימה. זו תגיח מתוכו בשכיחותם של התקפי חרדות (את "העלמה קלונֶקס" יצייר בתחילת שנות האלפיים כאות הומוריסטית להידרשותו לכדור האנטי-חרדתי. הומור מעולם לא סתר חרדות בציורו של שוובל) ולכל אלה יענה הצייר בציורים שהם זירה של פנטזיות תת-מודעות ובהן הוא מככב.

 

אך דומה, שרק ב- 1991, על סף שנת ה- 60 לחייו, הוא העז להישיר מבט אל ה"ממשי". ה"ממשי" (על פי ז'אק לאקאן) הוא התשובה ל"שלב הראי", אותו מצב נפשי נרקיסיסטי הגורם לנו בטעות לזהות את עצמנו עם הדמות המשתקפת במראה. לעומתו מבעבעת הממשות מתחת לפני השטח. "הממשות היא באובייקט עלום, ללא שם או תואר, אשר רק לאחר שנתפס בשפה הוא הופך לדחף – הדחף המיני ודחף המוות." האמת נידונה להימצא ב"שלב הסמלי", דהיינו נידונה לשפה (ובתור שכזו, האמת מתיימרת לממשות ואינה תופסת אותה, אלא רק כסמל). מכאן, שהממשות אינה ניתנת לניסוח: "כשאנו נתקלים בחוויה שאין לנו מילים לנסח אותה – זאת הממשות. כשאנו נתקלים בחוויה המערערת את ההוויה (הסמלית, הלשונית/ג.ע) שלנו – שָם הממשות, וזאת ההגדרה של טראומה." טראומה היא אפוא המפגש עם הממשי, המפגש בו צונחות ההגנות הסמליות (לשוניות, מושגיות) והדמיוניות (נרקיסיסטיות) גם יחד. בה בעת, מקננת בנו תשוקה הרסנית ולא מודעת אל הממשי, טען סלבוי ז'יז'ק, תלמידו של לאקאן. זוהי התאווה התת-מודעת לחדור אל הריק ההרסני שבעומק חרדותינו, להבקיע אליו דרך רשת המראות הכוזבות שמהן נבנתה המציאות שלנו. אני מבקש להציע, שציורי ה"אַל-מנוס" של שוובל הם ביטוי בלתי מודע של האמן ל"תשוקתו אל הממשי". בפרק גיל מתקדם האומר פחיתת ארוס והתעצמות תודעת מוות חודר הצייר בציוריו אל ליבת הנורא מכל, אל לשד חרדותיו, דרך רשת המראות הכוזבות שהציב במו ידיו סביב עצמו. אם בציוריו הקודמים אישר שוובל את "שלב הראי" בבחינת נרקיסיזם מתמשך (שהממשות – זוועת הקיום, בעבעה תחתיו, כזכור) הרי שבציורים שמאז 1991 חודר האמן אל הטראומה – השוֹאָה כמייצגתה העליונה – כמי שעוסק בבלתי ניתן לניסוח לשוני. מתוך עולם הדימויים המצוירים – שפתו, לשונו, "השלב הסמלי" שלו – עולה טראומה המערערת ומטלטלת את המרחב הסמלי והצורני גם יחד ועמו את המרחב הדמיוני-נרקיסיסטי (ומכאן, כאמור, היעדרותה הכמעט מוחלטת של דמות הצייר מהציורים הנדונים).

 

בעוד בציורים עד 1991 איזן שוובל בין דחף המין לדחף המוות, כאשר מכחול "פרוע" איים להשחית את הסדר הצורני ותפקד כביטוי יצרי וכאוטי-אנטרופי גם יחד, הרי שבציורי השואה של שוובל התייצב האמן מול טראומה נפשית בלבוש הגטו, הקרונות וגדרות המחנות. הנה כי כן, מה שהיה חללי התקפת טרור בימי האינתיפדה השנייה (וראו הציור "טרור בכיכר ציון", 2002, בו משקיפה מדוזה – אשת הנחשים שלפי קרווג'ו – על הגוויות המוטלות בכיכר) התגלגל קודם לכן אל תמונות וורשה, לודז' ואושוויץ. משהו ארע ב- 1991 שכפה את החיבור בין איבן שוובל לבין שואת יהודי אירופה. הזעזוע של מלחמת לבנון, 1982, עבר טלטול נוסף לרקע מלחמת המפרץ, 1991. הנה ציטוט של דברי האמן המתייחסים לציור "שלהי קיץ" שצייר באותה שנה ובו צופות דמויות במסך טלביזיה המשדר חדשות ממלחמת המפרץ (הציור נמחק ברובו וצויר מחדש): "שלהי קיץ: תמונות של כורדים גוועים ברעב מילאו את מסכי הטלביזיה בחדשות של 1991. סאדאם היה במחשבותינו ובשמיים שלנו. ציורים רבים שציירתי בנושא זה כבר לא קיימים, מחוץ לציורי 'החדר האטום'. אלה נתלו לאחרונה בבית קפה ירושלמי…" תערוכת "החדר האטום" הוצגה בגלריה "מעיינות" שבירושלים במרץ 1991, כמעט בזמן אמת. ברור אפוא שהציורים פרצו מהאמן כבולמוס בלתי אמצעי. מכחול אקספרסיוניסטי סוער מתמיד שב והפגיש את הצופים עם מסיכת האב"כ שתפקדה כמין דימוי של מלאך מוות או של חיה משוגעת (כזכור, הומור ואימה אינם סותרים זה את זה ביצירת שוובל). עם זאת, ספק אם כאן, בחדר האטום, ביצע שוובל את המהלך הנפשי הרגרסיבי אל תהומות חרדותיו. ששורשי המהלך מורכבים וקודמים בהרבה.

 

היה זה עוד ב- 1946, והוא בן 14, כשפגש ברחובות הברונקס נערה בת 17-16, ניצולת שואה, שתמהה בדרכה התוקפנית על בורותו של הנער בכל הנוגע לשואה: "אינך יודע דבר על השואה?! הרגו שם את כל היהודים!", זעמה. איבן לא ידע דבר. מעולם לא דובר על כך, לא בביתו ולא בסביבותיו האחרות. היה זה ב- 1949 בקירוב שקרא לראשונה ספר של ניצול שואה, וכבר אז – כך הוא מעיד כיום – חדר הנושא עמוק עמוק לתוך גופו. אלא, שהנושא נותר קבור בו, מודחק ובלתי מטופל. הן, בשנתיים בהן שהה ביפן כחייל אמריקני וכתלמיד אמנות ראה עצמו כיפני ואף כבודהיסט לכל דבר…

 

כארבעים שנה ימתין הנושא, יבשיל ויצמח עד לפריצתו. שוובל: "ביולי 1990 חשבתי שקיבלתי הזמנה לצייר סדרת עבודות המציינת חמש מאות שנה לגירוש ספרד. לאחר מספרי חודשי עבודה, צץ לפתע החיבור לנאצים. […] ההזמנה התבטלה, אך על קירות הסטודיו הלכו ונצברו עוד ועוד עבודות. […] העובדה שהשואה חדרה לדמי וזורמת בעורקי בלתי תלויה בהוכחות או בתיעוד נוסף: אין מכך מנוס." נשים לב: מתוך ובתוך העיסוק ברדיפות היהודים בספרד (עוד מאז ימי המקובל, רבי אברהם אבולעפיה, במאה ה- 13) צפה ועלתה ביצירת שוובל ההתעסקות האובססיבית בשואה. אם להסתמך על פרשנותו של ידידו, דניאל מרום, שוובל של 1991 ראה עצמו בדמות המתווך התמים – משהו בדמות דון יצחק אברבנל בספרד, או מרדכי חיים רומקובסקי בלודז' – המבקש להציל את בני עמו (קרי – את עצמו). שוובל העיד שב- 1991, במהלך עבודתו ה"ספרדית" בסטודיו במנהאטן, נתקל בספר על רומקובסקי בחנות הספרים הידועה, "סטראנד", ומיד נשבה בדמותו של "מלך היהודים" והמתווך. אם כן, זה היה הרגע המכונן של תחילת עיסוקו בשואה, בכל זאת ב- 1991, זמן קצר לאחר מלחמת המפרץ, משנסע הצייר לניו-יורק למספר חודשים. היה זה אותו הרגע בו גם העמיד שוובל את תיווכו של רומקובסקי במישור אחד עם תיווכו של דון יצחק אברבנל (שהציע למלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, 300,000 דוקטים זהב בתמורה לביטול צו הגירוש). "היה פה משהו אוטוביוגרפי בעבורו, אולי אפילו גנאולוגי", כתב דניאל מרום, סתם ולא פירש. מהו אותו "משהו אוטוביוגרפי", אני מבקש להציע, אם לא הכרתו הפנימית של שוובל בו עצמו כב"אמן-מנוסָה", זה שאמנות היא בעבורו תרגילי מנוס חוזרים ונשנים מפני מצבים חרדתיים וטרמינליים. עתה הוא הציב את עצמו – באמצעות דמות רומקובסקי – נוכח הטרור הנורא מכל של ההיסטוריה, עת ציוריו הם תיווך-ההצלה, "או בלשונו של ד.מרום: "מאמץ התיווך של שוובל עם ההווה."

 

אברבנל ורומקובסקי הפכו לאחד בהוויה הציורית של איבן שוובל (ראו את ציורי רומקובסקי הפוסע במעילו ומגבעתו לתוך ארמונם של פרדיננד ואיזבלה, או מנהל איתם מו"מ. צירופם של הימלר או קציני אס.אס לסצנות הספרדיות הללו היה עניין של זמן בלבד. כזו הייתה גם הבאתם של פרדיננד ואיזבלה ביחד עם רומקובסקי אל מול קרונות הגירוש, או ציור קרונות השואה לרקע נוף טולדו של אל-גרקו). שואת הגירוש הספרדי ושואת הגטאות ומחנות הריכוז הועלו לאותו סף הכרה. שתיהן תפקדו עתה כ"שובו של המודחק", שובה של טראומה. חרדת האסון היהודי וחרדת האסון הפרטי של האמן הטשטשו זו בתוך זו. עמוד אחד, מצויר וכתוב, ביומניו של שוובל חשוב במיוחד לענייננו: כאן מצויר ראשו של קצין אס.אס, משמאלו קסדת וורמאכט, ובתווך מסיכת אב"כ גדולה, אותה מסיכת "מלאך המוות" הזכורה לנו מציורי "החדר האטום" של 1991. בצד רשם שוובל: "אני חפץ בדיון בנושא מתווכים יהודיים. טיפלתי באבולעפיה ובאברבנל. עכשיו ישנו חיים רומקובסקי, הגרסה ה'מודרנית' של יהודי החצר מימי הביניים. אני משער שאין לדבר סוף – מה לגבי הורדוס, בגין, ומה בדבר עצמי? תיווכים משמעם עד להיכן נכון אדם להתפשר. […] למעשה, אני רואה את אמנותי כאמנות הישרדות, וככל שאתפשר פחות כן גדולים יותר סיכויי. אך כאשר נמצאים הנאצים בזירה – הכול משתנה…"

 

שילובם של דימויים מהציור הקלאסי הספרדי מתפקד בציורים הנדונים, הן כ"ספרד" (שוובל: "על מנת לייצג את ספרד בציורים הללו אני משתמש באמנות הספרדית שאהבתי ואשר הושפעתי ממנה…") והן כייצוג המיתוס הנוצרי, לו העניק שוובל מעמד "מָחוּל": בציור מ- 1992 צויר רומקובסקי ליד אם ובן בחזית קרונות הגירוש. מקור האם והבן בציור המדונה והבן של ולאסקז מ- 1619. בציור זה מוקפים המדונה והבן במלכי המזרח (ה"מאגי") שבאו לבית-לחם לבטא הערצתם לבן-האלוהים שזה אך נולד (אצל ולאסקז הוא נראה כבן שנה…). שוובל מחק את המלכים ואת רקע הבית והגבעות של בית-לחם, אף שינה את צבעי שמלתה של המדונה כשטבלם בעיקר באדום ומיקם את האם ובנה כשניים מיהודי לודז' לרקע הקרונות האפורים, לא רחוק מדמותו האפורה של רומקובסקי. ציור לידת המשיח, ציורו של ולאסקז, נהפך באחת בידי שוובל לציור מוות ולציור מותו של משיח. כמובן, שהתנועה מבית-לחם ללודז' היא דו-סטרית בציורי שוובל: בהחלט אפשרי, שרכבת המוות חונה עתה בבית-לחם… בציור אחר מ- 1992 נראית האינפנטה מרגריטה (בלבוש כחול), מציורו של ולאסקז מ- 1659, לרקע הקרונות, לצד דוד המלך ולצד דמותו של שוובל החובט בכדור הבסיס ברחובות ברונקס. הנסיכה הילדה מקשרת בין ספרד המלכותית של המאה ה- 16 (כהד למלכות איזבלה ופרדיננד) לבין אסון השואה: מרגריטה הבלונדינית הועתקה עם שמלתה המפוארת מארמונה אל חזית קרונות רכבת הגירוש, מחברת את שוובל של ברונקס (זה ששיחק כנער בכדור בסיס באותם ימים בהם נשלחו באירופה רכבות עמוסות ביהודים) עם שוובל הירושלמי בתפקיד דוד. בציור אחר, תתפקד וונוס של וולאסקז ("וונוס והמראה", 1648-1644) כהד ספרדי נוסף לאותה סיטואציה היא עצמה של דוד ובת-שבע מכיכר-ציון וקרונות הגירוש. והנה ציור דוד וישו (שלפי אל-גרקו), אף הוא מ- 1992: ישו מנוכס הישר מציור "הסרת הבגד" של הצייר הספרדי מכרתים (1579). שוובל בודד את דמות ישו בגלימתו האדומה מכל המוני החיילים הרומיים המתעמרים בו ומתקינים את הצלב לקראת מעשה הצליבה. שוובל אף שחרר את ידו של ישו מהחבל שכבלו לאחד ממעניו. עתה חולף לו ישו בגלימתו הלוהטת כדמות אלגית בין גדרות אושוויץ, מתחת לשמים עשנים ומאחורי דמותו של המלך דוד, שצבעיו דהו והוא כרוח-רפאים הנטמעת בעשן המשרפות. ישו של שוובל/אל-גרקו מתפקד כאן כקולם של הקורבנות, כתמצית טרגית וכפיגורה של אֵבל. הנה כי כן, ללא שום קשר לאשמות האינקוויזיציה הקתולית בציורי ספרד של הצייר הירושלמי, הצלוב הנוצרי שלו ושל אל-גרקו פוסע/מרחף באושוויץ כדמות מיתית המבטאת את הסבל היהודי בשיאו.

 

אלא, שלא פחות מציורי מותו של משיח המושאל מהפסיון הנוצרי אל הפסיון היהודי, שוובל מספר בציוריו סיפור על דמונים ועל שטן, קרי – עיצובם האנטישמי של היהודים כדמונים ומפלצות, אך זיהויו של הנאצי כלוציפר. כי ה"מתווך", או איש המו"מ, הוא זה הכורת ברית עם השטן. זהו פאוסט המתדיין עם מפיסטו; וזהו שוובל המקיים מו"מ אמנותי ומתמשך עם השטן התת-הכרתי של קיומו. בשורש השורשים הנפשי של "היהודי המגורש" עומד אפוא שוובל המגורש, שוובל הדחוי, הנודד והמחפש אחר מקומו-מקלטו, שוובל שאינו מצליח להיחלץ ממשקעי הילדות שלו כילד בלתי רצוי.

 

הבלתי רצוי, המגורש: איבן שוובל נולד ב- 1932 במערב-ווירג'יניה שבארה"ב כבן שלישי (לאחר שתי אחיות) לאם ואב (מהגר מוורשה!) שיחסיהם נקלעו למשבר עמוק. מעבָר לג'ורג'יה (האב, המתפרנס מייצור חולצות, הועסק עתה בבית חרושת גדול יותר) היה מלווה במחלת ההידרוצפאלוס שחלתה בה אליין, אחותו האהובה של איבן, המבוגרת ממנו בשמונה שנים. הייתה זו אהבה הדדית עזה בין האחות והאח, שסופה באשפוזה של אליין בבית חולים בניו-ג'רסי ופטירתה. בשלב זה, כבר עברה המשפחה להתגורר בברונקס שבניו-יורק, ההורים כבר נפרדו (ואיבן פגש באביו פעם בשנה, וגם זאת, לפרק זמן מוגבל). שוובל, אשר מאז ילדותו חש כילד בלתי רצוי (שנולד אך כניסיון נואש של אמו לאחות שבר זוגיות), בילה רוב זמנו מחוץ לבית. מגיל תשע כבר עבד, עבר מסרט קולנוע אחד למשנהו, שיחק כדור-בסיס ברחובות ואף חווה את חוויית הילד המודר על ידי חבריו מחמת מבטאו הדרומי. מעולם לא הביא חבר הביתה. באשר לאם, זו בלתה חייה בקריאת ספרים על ספסלי פארקים, וסופה שאושפזה בגין הפרעה נפשית. את תחליף האב ימצא איבן בן ה- 18 במורה לספרדית שבאוניברסיטת ניו-יורק, קסטנייארו, "אבי האמיתי, חברי הטוב ביותר." את כל המטען הכבד הזה נשא שוובל על גבו מניו-יורק ליוון (בעקבות אשתו הראשונה) ומשם (דרך מארסיי) לישראל, עליה שמע במקרה מפי ישראלית שפגש.

 

האם גורר עמו האמן מאז ילדותו חוויית נטישה? כלום טרם התאושש מלֵכתה של האחות האהובה? האם עודנו רדוף על ידי תחושת הבן הבלתי רצוי? האם מעברים בין מדינות וארצות, לצד משבר משפחתי שהכיר בין הוריו, האם כל אלה ערערו את הקרקע תחת רגליו? ושאלת השאלות: האם נוכחותה המכרעת של השואה בחייו וביצירתו בעשרים השנים האחרונות היא תמצות כל המועקות הנ"ל? אולי גם שיבָה לוורשה של האב הנוטש? אני נוטה לענות ב"הן". שלפי מיטב הכרתי, בעבור איבן שוובל מרחב האסון התת-מודע שלו הוא מרחב השאול, והצייר עורך בו ביקורים במדורים היסטוריים שונים. אלא שלא כאותם שני אמנים שקדמו לו בביקוריהם בשאול – אורפאוס ודנטה – אין הוא פוגש באהובות, לא באאורידיקה ולא בביאטריצ'ה. שבביקוריו, יצר מוות גובר על יצר מין.

 

וכך, גם ציורי המיחזור של שוובל משנות ה- 90 ואילך, בהם מחק חלק מציוריו בעבר שבנושאי המלך דוד וניסחם מחדש במונחי השואה, אף הם כופים על האמן/המלך ביקור במדורי השאול של ההיסטוריה היהודית: עתה, למשל, הוא פוגש בישמעאלי הרוצח בחרבו את יהודה הלוי בלב רחוב אגריפס של ירושלים המודרנית (וכך מאחד באחת שלושה פרקים היסטוריים יהודיים שונים – תנ"ך, ימי-ביניים ומודרנה). לא פחות מכן, שילוב מלכות דוד עם המדינה הציונית ועם אסונות דוגמת השואה מטעין את ההווה – את מקומו וזמנו של האמן – בחרדה ואיום. ב- 1971, את רשימתי הבוסרית על איבן שוובל, לרגל תערוכת יחיד שלו במוזיאון ישראל, סיימתי במילים: "…אז גם תבינו כיצד זה הייאוש הקיומי – המהווה יסוד לכל יצירתו של שוובל – עשוי להוליד יצירה של אנטי ייאוש. אכן, יש משהו מן 'האדם המורד' בציורו של שוובל, המרד בעזרת האור וההומור והאני נגד חשכת הייאוש." לא היה לי מושג אז על מה אני כותב, אבל חשתי בדבר-מה שעודנו נראה לי תקף. בראיון ראוי יותר ב"ידיעות אחרונות", זמן קצר לאחר מכן, אישר שוובל באוזני: "הציור הוא אקט של אדם טובע, אדם המפרפר בידיו על מנת להישאר על פני המים… אני מציל את חיי בציור: אין לי ברירה, אני מוכרח לצייר, אם ברצוני להישאר חי… כזו היא, למעשה, גם התרבות כולה – אקט של טביעה, של ניסיון להינצל מן האבדון, פרפור נואש…"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: