מלחמת האור והחושך

           מ ל ח מ ת  ה א ו ר  ו ה ח ו ש ך

                                                     

"המוזיאון המסורתי תפקד כארכיון פרדוקסאלי של נוכחות נצחית, של אלמוות מחוּלָן. בכך היה שונה מארכיונים אחרים של היסטוריה ותרבות. […] מנגד, המוזיאון כיום נעשה דומה יותר ויותר לארכיונים אחרים. […] התצוגה במוזיאון כבר אינה תצוגת קבע יציבה, או לפחות כך בדרך כלל, ובמידה גוברת והולכת המוזיאון הוא מקום לתערוכה זמנית. […] בתנאים אלה המוזיאון הופך למחסן, לארכיון, של תיעוד אמנות, אשר אינו שונה מהותית מכל צורה אחרת של תיעוד…"[1]

 

בפישוט-מה, נאמר: תמצית המוזיאון במתח שבין אולם המחסן לאולם התצוגה. בניסוח מעט שונה: מהות המוזיאון, כמוסד-יוצר-היסטוריה, בתנועה הדו-סטרית מהאולם התחתון (המחסן) לאולם העליון (אולם התצוגה) וחזרה מטה. למחסן המוזיאון תיכנסנה יצירות כיון שזכו להכרה; ממחסן המוזיאון תועלינה יצירות לאולם התצוגה כאקט של הכרה חוזרת וכשובו של המודחק; ולחילופין, מאולם התצוגה תורדנה יצירות למחסן בתהליך היסטורי אכזרי של פחיתת הכרה והדחקתה.

 

תערוכת "הוצאה לאור" במוזיאון חיפה לאמנות היא אפוא מעשה פסיכואנליזה מוזיאולוגית: בדומה לתהליך פסיכואנליטי, המעלה את התת-מודע לרמת המודע, התערוכה מעלה את מחסני המוזיאון אל אולמות התצוגה. מחסני המוזיאון – החומרים המודחקים של הזיכרון האמנותי המוזיאלי – צפים באקט חריג ונדיר מ"מעמקיהם החשוכים" אל אולמות האור וה"הכרה" (כאן זוכים יוצרים ויוצרות להכרה תרבותית, עת תת-ההכרה המחסנית הופכת למוכרת). במעבר מהמחסן לאולם התצוגה נוצרת ההיסטוריה: שכאן ראשיתם של סיווג מדרגי, של פרשנות, ביקורת וכיו"ב. ובין האור והחושך, ההכרה ותת-ההכרה של האמנות – מלחמת עַד.

 

בתערוכת "הוצאה לאור" עולים המחסנים מעלה כמות-שהם: עוד ועוד סבכות מגובבות בהמוני ציורים התלויים זה לצד זה, זה מעל זה, ללא כל היררכיה איכותית ו"מעמדית", כי אם אך באורח גנזכי שרירותי (סדר מספרי, אלפבי"תי וכו'). יצירות ידועות, שזכו להערכה כדגולות בזמן מן הזמנים, תלויות כאן באורח שוויוני במחיצת יצירות לא-ידועות, נשכחות וכאלה שלא זכו אלא להערכה יחסית וזמנית. במקביל, פסלים ידועים מצופפים על במות ומדפים שכם-אל-שכם עם פסלים נעדרי כל מעמד תרבותי והיסטורי. ה"תת-מודע" של המוזיאון, על סך הריבוי הטרום-סלקטיבי שבו, עולה מהחושך לאור, אל אולמות היוקרה, על מנת להעלות לדיון ציבורי את שאלת האופן שבו נערכת סלקציה, קרי – האופן בו מבוצעות בחירות תרבותיות בתולדות האמנות, או בפשטות – האופן שבו נכתבת היסטוריה אמנותית. "הוצאה לאור" היא תערוכה על תהליך כתיבה, כתיבת היסטוריה.

 

לא מעט אמנים דהו מהזיכרון התרבותי הישראלי במהלך מאה השנים האחרונות. עשרות רבות של אמנים, אם לא מאות, שידעו תהילת-מה בחייהם, שקעו ממרחבי ה"הכרה" אל אפלת מרחבי ה"מחסן" ושם התפוגג שמם ונמחה זכרם. כזה הוא העיקרון ההיסטורי נטול הרחמים: הזיכרון מחויב לשכחה חלקית. הבטחת "שיר הרֵעות" – "ונזכור את כולם" – היא הבטחה כוזבת, כמובן: לא נזכור את כולם, משום ששומה עלינו לשכוח את חלקם, אולי את רובם. הן, זוהי הדיאלקטיקה ה"דרוויניסטית" של תולדות התרבות: מחד גיסא, כוח ההנצחה (הזיכרון) טבוע במעשה האמנות, בבחינת יצירה התובעת לעצמה הכרת עולם (כזהו המניע הנפשי להיוולדה: הנצחה עצמית); אך, מאידך גיסא, כוח השכחה-ההשכחה-המחיקה, הכוח הממית, פועל אף הוא פעולתו ללא הרף במהלך עלייתם ונפילתם של מגמות ויוצרים בהתאם לרוחות הזמן והמקום. דיני חיים ומוות בין אולם המחסן לאולם התצוגה.

 

הנה כי כן, "עולם-האמנות" – אותו הווה דינאמי של שיג ושיח תרבותי בין יוצרים, ציבור ומתווכים – עומד הוא עצמו בסימן הדיאלקטיקה של "כתיבת החולף" (תערוכות, קטלוגים, ביקורות, כיסוי מדיה) ו"כתיבת הקבוע" (מחסנים, ארכיונים, אוספים). בדומה ל"פנקס הקסם" של זיגמונט פרויד (שם מאמרו מ- 1925 בנושא מנגנון הזיכרון[2]), דף הצלולויד השקוף של עולם-האמנות רושם, מסמן את ההתהוות החולפת באירועי מוזיאונים, גלריות ומכירות פומביות אך – בה בעת – מקביע את הסימנים ב"לוח-השעווה" התחתון, האוגר את "מסומני" הזיכרון (הם עצמם מערכות של מסמנים) במחסנים. ההיסטוריה המשתנה של האמנות היא, כאמור, התנועה הכפולה מהחולף אל הקבוע ומהקבוע אל החולף. והמשקע שביניהם, הלא הוא ההיסטוריוגרפיה של האמנות.

 

ראו את המכירות הפומביות, למשל: כלום אין הקטלוגים הגדושים שלהם מאשרים, זה אחר זה, ציפה נוספת של זיכרון אמנותי נכחד, שובו של מודחק תרבותי מאינספור אוספים פרטיים, חזרתם – ולו חזרה רגעית – של המוני יצירות ויוצרים נשכחים מהלא-נודע אל תודעתנו-מבטנו? ומכיוון אחר, ראו את תערוכות הזיכרון, הרטרוספקטיביות והאחרות, המשלימות את תצוגות הקבע – אותן תערוכות הנוברות במחסני האוספים (המוסדיים והפרטיים) על מנת לאזכר ולחזק את "הקבוע" כהשלמה ל"חולף". ומנגד, ראו את אינספור היוצרים והיצירות המגיחים מבתי הספר לאמנות ומהסטודיות, זוכים (במקרה הטוב) לרגע של הכרה (בגלריה, בחלל אלטרנטיבי, במוזיאון, במדיה) ונעלמים לעד, נמוגים כלא היו כגשם מטאוריטים הגוועים בחשיכה. ובין ה"חולף" ל"קבוע" – היצרים, האינטריגות, האינטרסים והכוחות – הדרמה הגדולה של עולם האמנות.

 

שלוש קטגוריות של גיבורי-על פועלים כמתווכים בו-זמניים בין שני הקטבים הללו:

(א)   קטגוריית-העל הראשונה היא זו של אוצר המוזיאון. האוצר כמוהו כמתווך ברשת האינטרנט בין ה- server (המאחסן העצום של המידע הסימני) לבין צג המחשב הפרטיקולארי. שהרי, האוצר מתווך בין אוספי המחסנים והסטודיות לבין התצוגות (צגים). אלא, שאוצר המוזיאון אינו פועל בחלל ריק, כי אם כחלק בלתי נפרד ממנגנון עולם-האמנות, שהוא מכונה בעלת שבע בוכנות: בוכנת המוזיאון (האוצר), בוכנת הגלריות, בוכנת ההיסטוריונים, בוכנת האספנים, בוכנת בתי הספר לאמנות, בוכנת הביקורת והמדיה, וכמובן – ובעיקר – בוכנת האמן. לא אחת, בוכנה אחת מתגלגלת ברעותה (כאשר אמן מתפקד כאוצר, או כאשר אוצר מתפקד כמבקר אמנות, או כמורה וכו'). אלו הן בוכנות של לחצים המקדמים אמנים ומגמות תוך כדי דחיית מגמות ויוצרים אחרים. האוצר ינוע בין אולמות המחסנים לבין אולמות התצוגה כמי שנדחף בכוח הבוכנות הללו, אך גם כמי שדוחף הוא עצמו (כל עוד ניחן באומץ וביושרה).

(ב)   קטגוריית-העל השנייה היא זו של היסטוריון האמנות: ככל היסטוריון, גם היסטוריון האמנות מבקש לזכור הכול. לו יכול, היה משחזר בתודעתו את העבר במלואו, על סך פרטיו. אלא, שהיסטוריון האמנות הנדון נתבע לשקף סלקציה היסטורית, משמע – הוא נתון ללחצים שמטרתם "להשכיח" חלק ניכר מפרטי העבר. אלה הם, לא במעט, לחצי המוזיאון (הניזון הוא עצמו מביקורות אמנות, מדינאמיקות ושיח בעולם האמנות).

(ג)    וגבורת האמן, מה חלקה בדיאלקטיקה הגדולה הזו של מלחמת האור והחושך? חלקה עצום ורב. למותר לציין: אמן שאינו נוטל חלק במנגנון הבוכנות של עולם האמנות דן את עצמו לשכחה בינות לגלגלי-השיניים. מעשה יצירת האמנות בסטודיו, מכריע ככל שהנו, אין די בו להכרה היסטורית. יצירת אמנות שנדגרת בסטודיו לאחר שנוצרה בו אינה מהווה ערך תרבותי. את הערך התרבותי תַקנה הדינאמיקה הרב-בוכנתית (כן, כולל זו המסחרית, בין הגלריות לאספנים) בין המחסן לאולם התצוגה וחזרה ממנו. ותובעני יותר מכל: מה שלא יעשה אמן בחייו, ספק רב אם ייעשה לאחר מותו.

 

כאמור, כנגד מנגנון הזיכרון התרבותי של האמנות פועלים כוחות השכחה/ההשכחה. אלה הם ה"וירוסים" של "מחלת-הארכיון", דחפים של יצר-מוות ואנטרופיה הפועלים במאגרי מוזיאונים וגנזכים בכלל (מתת-ההכרה של האדם ועד "תת-ההכרה" של המוסדות). שחיקה, התפוררות ואובדן יאובחנו במחסנים הללו במו מהותם. ש"כתיבת החולף" מוחקת מטבעה את "כתיבת הקבוע" (ובפרט, בתרבות הישראלית העכשווית, בה נדירים לימודי תולדות האמנות הישראלית, ובה המדיה מגלה אך עניין שולי ומועט באמנות, ובה מבקרי אמנות חדשים צצים לבקרים והם בעלי זיכרון קצר). המלחמה בין הזיכרון לשכחה, בין ההנצחה למחיקה, בין ההכרה להדחקה (תת-ההכרה), בין אולם התצוגה לאולם המחסן, בין הלמעלה ולמטה של המוזיאון – המלחמה הזו נצחית והיא תימשך לעד, כל עוד תתקיים התרבות. קורותיה הם תולדות האמנות; סיפורה הוא סיפור הפנים המשתנות של תצוגות הקבע המוזיאליות ושל ספרי תולדות האמנות.

 

תערוכת "הוצאה לאור" היא רגע של חסד, רגע של הפוגה במלחמת העַד שבין חשכת המחסן לבין אור הזרקורים של האולם העליון. זהו רגע של תחיית המתים ושובם, כתף אל כתף, המון גדול ורב. ימוֹת המשיח.


[1] בוריס גרויס, "כוח האמנות", פיתום, תל-אביב, 2010, עמ' 109-108.

[2] Sigmund Freud, "A Note Upon the 'Mystic Writing-Pad', Sigmund Freud, Vol. 11 (On Metapsychology), Penguin Books, London, 1991, pp. 427-435. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: