Archive for דצמבר 21st, 2010

דצמבר 21, 2010

אמנות קירונית בישראל: שנות ה- 50

    אמנות קירונית בישראל: שנות ה- 50

        

הממלכתיות הישראלית הצעירה נאלצה להיאבק בקשיים חברתיים וכלכליים קשים, אך הייתה מופעמת באופטימיות קולקטיבית עזה: העם השב אל ארצו, העליות מהמזרח, גיבוש צה"ל, התבססות הקיבוצים, צמיחת מפעלי התעשייה, הפרחת השממה וכו' – כל אלה העצימו את תודעת ה"אנחנו" שהפכה לצו ברמות חינוך, תעמולה ותרבות. אחדות הצבא והעם, קיבוץ הגלויות, התגייסות למשטר הצנע, הישגי החקלאות, הצי וכיו"ב – תורגמו לכרזות, לאירועים ממלכתיים (דוגמת תערוכות "כיבוש השממה" ו"תערוכת העשור", או כנס המחולות בדליה), בה במידה שהופנמו לביטויים אמנותיים, מהספרות והתיאטרון ועד למסכתות וציורי קיר.

אמנות הקיר הלמה את המגמה הנדונה. ציור הקיר פונה אל הציבור. ציור הקיר מבקש להיות עממי. אין הוא מושא רכישה של מעטים, בעלי ממון. בשילובו עם הארכיטקטורה של הבניין או תפנימו, הוא משלב את המונומנטאליות עם ערכי פשטות, דידקטיות ופיגורטיביות (המבטיחה את הקומוניקציה הנרחבת), גם דקורטיביות העשויה להתפשר עם שפות מודרניסטיות. לא אחת, שילוב האמירה האישית והפנייה הציבורית מוליד בציור הקיר את שפת הסמל והאפוס. למותר לציין, שהפורמט רחב-הממדים של ציור הקיר ושילובו בתכנון הבניין והעיר תובע תלות האמן בממסד חוץ-אמנותי.

read more »

דצמבר 21, 2010

עקרות, פריון, אמנות

                  עקרות, פריון, אמנות

                                           

 

העקרות היא הצל של יצירת האמנות ושל היצירה בכלל. העקרות נוכחת בהיעדרותה, עת כל יצירה ויצירה היא הוכחת ההתגברות על העקרות והכנעתה. עקרות היא בלימתך בתוך עצמך ולמען עצמך; פריון הוא יציאתך אל מחוץ לעצמך, הרחבת עצמך. זוהי האמנות: הגדלת האני והרחבתו אל האחרים. עקרות היא אשרור סופיותך; ההפריה היא הנגיעה בנצח, המגע מדור אל דור. כזו היא האמנות: התחככות הסופי באינסופי. אמנות בנושא העקרות? תָרתֵי דסתרֵי.

 

אנו נזכרים באריסטו, מי שטבע בפואטיקה את הרעיון של יצירת האמנות כגוף אורגני חי ובעל נשמה. האידיאה, כך אריסטו, "מעוברת" בחומר, והאמן הריהו כמי שיולד את היצירה החיה. אם כך, האמן היוצר כמוהו כאישה ההרה. מיהו אפוא ה"גבר" המעַבֵּר? אין מנוס מהתשובה: האמן אינו זקוק ל"זכר" חודרני כלשהו לצורך מעשה  העיבור האמנותי. שהוא מתעבר מ"רוח הקודש", היא ההשראה, שמזווגת בתוך האמן את האידיאה הפנימית ואת החומרים החיצוניים וכך מנפישה את החומר, יוצקת בו חיים. אמרו, אם כן: האמן כמוהו כמריה הבתולה וכמרבית אימהותינו התנ"כיות הגדולות: הוא "עָקר", אלא אם כן זכה להתערבות אלוהית.

 

read more »

דצמבר 21, 2010

ברקיעיו של מרדכי ארדון

                        ברקיעיו של ארדון

 

 

מרדכי ארדון לא חדל להרקיע לשחקים, באשר השמים הם ה"מקום" האולטימאטיבי של ציוריו. השמימיות היא שמעניקה ליצירתו את השגב ואת רוחניותה היהודית המטאפיזית, ואותה שמימיות, בערטיליותה, תומכת בהפשטה הסמלית (שלא לומר "סוריאליסטית") של שפתו. אך, יותר מכל, המקום השמימי הכמעט קבוע ביצירת ארדון מעיד על פצע בלתי נרפא שנשא האמן בנפשו מאז מחצית שנות הארבעים, וספק אם נרפא ממנו אי פעם.

 

"צריח כנסייה בחצות הליל", רישום פחם זעיר מ- 1920, אוד מוצל מימי בחרותו של מרדכי ארדון שבטרם ה"באוהאוס", מנבא את העתיד: שמים שחורים-משחור עוטפים את הצריח המחודד, על התרנגול הקורא בקדקודו, על דמות הצלוב הנשקפת מחלון הכנסייה (פעמונה האפל מכה בעוז) ועל צללית חתול מסתורי המקמר גבו באימה בסמוך לצללית כומר. אפשר שצדקה מישל וישני שפירשה את הרישום במונחים קבליים של "תיקון חצות[1], אך סבירה לא פחות מועקת החרדה שביטא מקס ברונשטיין הצעיר בהקשר לעולם הנוצרי המאיים, בו פגש בעיר הולדתו, טוכוב, שבפולין. בהתאם, דומה שהאפלת הרקיע אותתה, מאז שחר דרכו של ארדון, משקעי פחד ואסון של יהודי בלב אירופה הנוצרית. יותר מזה: שעת חצות הייתה בעבורו, מאז שחר דרכו, שעת הגחת כוחות השחור. עסקינן בשמים שהם נופי נפש ולא נופי טבע או עיר.

 

read more »

דצמבר 21, 2010

מלחמת האור והחושך

           מ ל ח מ ת  ה א ו ר  ו ה ח ו ש ך

                                                     

"המוזיאון המסורתי תפקד כארכיון פרדוקסאלי של נוכחות נצחית, של אלמוות מחוּלָן. בכך היה שונה מארכיונים אחרים של היסטוריה ותרבות. […] מנגד, המוזיאון כיום נעשה דומה יותר ויותר לארכיונים אחרים. […] התצוגה במוזיאון כבר אינה תצוגת קבע יציבה, או לפחות כך בדרך כלל, ובמידה גוברת והולכת המוזיאון הוא מקום לתערוכה זמנית. […] בתנאים אלה המוזיאון הופך למחסן, לארכיון, של תיעוד אמנות, אשר אינו שונה מהותית מכל צורה אחרת של תיעוד…"[1]

 

בפישוט-מה, נאמר: תמצית המוזיאון במתח שבין אולם המחסן לאולם התצוגה. בניסוח מעט שונה: מהות המוזיאון, כמוסד-יוצר-היסטוריה, בתנועה הדו-סטרית מהאולם התחתון (המחסן) לאולם העליון (אולם התצוגה) וחזרה מטה. למחסן המוזיאון תיכנסנה יצירות כיון שזכו להכרה; ממחסן המוזיאון תועלינה יצירות לאולם התצוגה כאקט של הכרה חוזרת וכשובו של המודחק; ולחילופין, מאולם התצוגה תורדנה יצירות למחסן בתהליך היסטורי אכזרי של פחיתת הכרה והדחקתה.

 

read more »

דצמבר 21, 2010

מפני מה נס איוון שוובל?

 איבן שוובל לא היה בשואה, אך השואה בו. לא הוא ולא בני משפחתו ידעו את השואה, אך מזה כעשרים שנה, מאז 1991 בעיקר, השואה זורמת, מבעבעת, רותחת בעורקיו; שוֹאות, אם לדייק, ובראשן השואה הנאצית ושואת יהודי ספרד מהמאה ה- 15. אלו וכל השאר הן The Inescapable, אלו שמפניהן אין מנוס. ומי כאיבן שוובל – אמן המנוּסָה – יודע זאת. כי השואה בשוובל והוא בה. כתמיד, מבקש לנוס.

 

שואה כאן ועכשיו: רכבת הגירוש חונה בכיכר ציון, ירושלים; המונים מצטופפים סמוך לקרונות. מגרש חנייה בניו-יורק – מעוז יהודי ועירו האחרת של שוובל – התהפך לסמטה בגטו של פרנקפורט, המאה ה- 13, ימי השחיטה הגדולה ביהודי העיר. גשר העץ של גטו וורשה נמתח מעל רחובות ירושלים. טרסות הרי יהודי באור שמש קיצית נענות משמאלן בתמונה ריאליסטית חורפית – שחורה, סגורה, דחוסה – של גטו וורשה. יהודים נושאים על גופם שלטי השפלה אנטישמיים בגרמנית, פוסעים ברובע ברונקס הניו-יורקי, הרובע של שוובל הנער. ובעבודה נוספת חונה רכבת גירוש נאצית בתחנה התחתית בשדרת ג'רום שבברונקס. שוובל, יהודי נודד, שתָר וביקש אחר מקומו בין ניו-יורק, יוון וירושלים, נוהג את קרונות המוות אל לב מקלטיו. אין מנוס.

read more »