הריאליזם הבריטי של מלניקוב

            הריאליזם הבריטי של מלניקוב

                                                    

לא מכבר, סערו רוחות בעולם האמנות הישראלי למקרא גורלו המר של עיזבון אברהם מלניקוב (1960-1892), מגדולי הפסלים שקמו לפיסול הארצישראלי. עם אשפוזה של בת האמן, כך קראנו, הוחרם העיזבון לטובת האפוטרופוס הכללי, לא בטרם הוערך בידי שמאי כיצירה זניחה (!). הסערה שהתעוררה גרמה לכך, שמכירת החיסול של הפסלים, המכתבים וכו' הופסקה, ובמקביל,  מוזיאון ישראל הוכנס לסוד העניין. כל זאת, כפי שפורסם בעיתונים ובאינטרנט.

 

בדומה להיסטוריונים אחרים בעולם האמנות הישראלי, גם אני, בעוונותי, בחרתי להתעלם מהפיסול הריאליסטי של אברהם מלניקוב. בעבורי, בדומה לרבים וטובים, מלניקוב האיכותי, ה"חשוב", היה זה שפעל בין מחצית שנות העשרים ועד שנת 1934, תאריך חנוכת פסל האריה, אנדרטת טרומפלדור בתל-חי, ויציאתו את הארץ ללונדון למשך שנים ארוכות (רק ב- 1959 יחזור, בגיל 67, ותוך מספר חודשים ילך לעולמו). כי אותו מלניקוב, שכתבנו עליו בהערכה ובסקרנות[1], היה זה שיכולנו לחברו לסוגיית הזהות העברית, המקומית, זו הקדם-"כנענית", מלניקוב של פיסול ארכאיסטי ברוח תבליטי אשור מהמאות ה- 8-7 לפנה"ס. כאלה היו שני תבליטי העץ, "הרוגי מלכות", תבליט העץ של "יציאת מצרים", "ראש אפנדי" (בסגנון המצרי הקדום) ואחרים, שבראשם פסל האריה, כמובן.

 

מאז ביקורי בבת-ים לפני עשרות שנים אצל חווה גבאי-מלניקוב, בת האמן, משראיתי – בינות להמוני חתוליה – את החדר האפלולי העולה על גדותיו בעיזבונו של מלניקוב, ורובו פסלי חימר וגבס ריאליסטיים מימי שהותו בלונדון – מאז אותו ביקור גזרתי על עצמי התעלמות מהפרק האנגלי. ראיתי בו היחלשות מפתיעה ובלתי מוסברת של מי שהתרחק וניתק ממקורותיו התרבותיים וכך נקלע לבינוניות אקדמית חסרת ייחוד. כיום, אני משוכנע, שאברהם מלניקוב, כולל זה האנגלי, ראוי להערכה אחרת.

 

האמת היא, ששורשי ה"סכיזופרניה" הארכאית/ריאליסטית של מלניקוב עוד בתקופתו הארצישראלית המוקדמת. שהרי, כבר בין 1923-1921 יצר את הפרוטומה הגדולה של דיוקן גנרל אלנבי, פסל אבן ריאליסטי שיוצב בראש עמוד בבאר-שבע וינותץ בידי ערבים בתאריך כלשהו בשנות השלושים או הארבעים. והיה זה ב- 1922, שמלניקוב עיצב בגבס (צבוע כברונזה) את הפרוטומה הריאליסטית של ראש אביגדור המאירי. רק לאחר שניים אלה נוצרו הפסלים ה"אשוריים" וה"מצריים", פרק שנחתך בחדות, כאמור, עם עזיבתו של האמן את ארץ ישראל, שלאחריה – התמסרות בת 25 שנים תמימות לפיסול ריאליסטי.

 

כיצד נסביר "שסעת" שכזו? התשובה כרוכה בשמו של הפסל היהודי הנודע, יעקב אפשטיין. אפתח בשני ציטוטים. הראשון, מתוך תקציר קורות חיים של מלניקוב, שפרסם גבריאל טלפיר ב- 1970:

"…אולם באנגליה שינה את טעמו בכל הנוגע לעיצוב הפלסטי. בפסליו מפרק זמן ארוך זה בלונדון ניכרת השפעה גלויה של יעקב אפשטיין, שהיה בשנים ההן שם דבר בעולם האמנותי של לונדון."[2]

 

ציטוט שני יובא מדברי נתן זך, שהתייחס במאמר מ- 1982, בין השאר, למעברו של מלניקוב מפלסטינה לבריטניה:

"…לא עוד אמנות עברית חדשה הפונה מזרחה, כי אם דיוקנאות נטורליסטיים, בהם מרשימים מאד, ועבודות אחרות הנעות בין אכספרסיוניזם פוסט-רודֶני ('פאולוס הקדוש נושא דרשה') לבין אימפרסיוניזם לירי, עם אתנחתאות קלאסיות. בכמה מן העבודות ניכרת השפעתו של הפסל היהודי-האמריקאי שעבד באנגליה, יעקב אפשטיין, עמו התיידד מלניקוב."[3]

 

הדואליות הסגנונית הארכאיסטית/ריאליסטית אפיינה את יצירת אפשטיין, מי שבמקביל לאינספור דיוקנאות ריאליסטיים, חצב ב- 1912 את פסל המציבה הספינקסי/אשורי לקבר אוסקר וויילד ב"פֶּר לאשֶז" שבפאריז; או מי שחצב באבן ב- 1925 את התבליט "רימה" – נערת הג'ונגל (גיבורתו מ- 1904 של וו.ה.האדסון) המוקפת בנשרים; וב- 1931 את תבליט "אל השמש"; ועוד. ועוד נבהיר: כל האזכורים בעבר את יצירותיו הריאליסטיות של מלניקוב הסתפקו בציון הזיקה לאפשטיין, אך נמנעו מפירוט נוסף, דבר שננסה לעשותו, ולו במעט,להלן.

 

קשה לרדת לעומק הפרק המלניקובי הנדון ולו מחמת השמדת רבים מאד מפסליו האנגליים (לפי מלניקוב, כמאתיים!) בהפצצה גרמנית אווירית על לונדון ב- 1940. ידוע, שבלונדון עיצב מלניקוב שורת פרוטומות של אישים מפורסמים, בהם ארתורו טוסקניני (הפסל הושמד בהפצצה), ליידי מלצ'ט ובנה, המדינאים בווין וצ'רצ'יל, הלורד קונווי מאלינגטון, שרה צ'רצ'יל, הסופר גילברט מארי, שגריר ישראל בלונדון, ועוד. מרבים מהפסלים לא נותר זכר. גם מהפסל, "ישו הכושי" (מתווה גבס, 1949-1948) נותר הצילום בלבד, וכך גם מפסל החימר "הקבצן" (שתאריכו אינו ידוע), או מדיוקן מלכה לוקר (גבס, 1936) ואחרים. צילום של מלניקוב המפסל בסטודיו בלונדון ב- 1936 מראה אותו ניצב בין פסלים מעשי ידיו, בהם גם עצומי מידות (דוגמת גבר הניצב חזיתית בפיסוק רגליים ועם פלג גוף עליון חשוף), שככל הנראה הושמדו בהפצצה. עם זאת, די במבט בפסלים שנותרו ואפילו בצילומים שבידינו על מנת לזהות את השפה הפיסולית ואת הדרך בהן נקט מלניקוב הלונדוני.

 

פרטים נדירים אודות תחילת הפרק הבריטי של מלניקוב אנו קוראים בכתבה קצרה שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" ב- 13 במאי 1935. מסתבר שב- 1 במאי של אותה שנה פתח הלורד אלנבי (הוא הגנרל, הפילדמרשל המפורסם) את תערוכת מלניקוב בגלריה "בלומסברי". בין השאר, הוצגה כאן פרוטומה של אלנבי, שישב בפני מלניקוב, וללא כל קשר לפסל ראש-אלנבי שעדיין ניצב באותה עת בראש העמוד בבאר-שבע. עוד קראנו:

"סר רונלד סטורס, ליידי אלנבי, ליידי סטורס וגב' סאקר נכחו בקהל הרב שהגיע לפתיחה. […] 'תערוכה זו', אמר אלנבי (בנאום הפתיחה שלו), 'מראה שהיהודים לא איבדו מרוחניותם. יצירה אמנותית נמשכת (בפלסטינה) […]'. עשרים ושבעה פסלים בתערוכה, מהם יצוינו פסלי רבי עקיבא ופאולוס הקדוש ופסל ארד ענק המייצג מובטל בלוויית המילים: 'לגיבור הסבלני (patient) של זמננו, למובטל, אני מקדיש יצירה זו עם כל אהבתי.'[4] מוצגות (בתערוכה) גם יצירות המראות אפנדי ירושלמי[5], סופר (scribe) ערבי, קבצן ערבי ודיוקנאות של שני ילדי משפחת סאקר."

 

השוואת דיוקן מלכה לוקר של מלניקוב לדיוקנאות נשים שיצר אפשטיין ("נאן" – 1909, "אישה סנגלית" – 1921, "הלן" – 1919, ורבות אחרות) מלמדת עד כמה אימץ הפסל הארצישראלי/לונדוני את לשון הכיור (בחימר או בגבס שבטרם היציקה בארד; רק קומץ מפסלי מלניקוב נוצקו בארד, כגון "ראש קבצן", 1936-1935, אוסף מוזיאון "סטדליק", אמסטרדם). כוונתי לעבודת אצבעות שסימניה הגולמיים לא הוסתרו (הוחלקו, עוּדנוּ) במוצר הסופי, כי אם – להיפך – נוכחים כיסוד דינאמי, חושני ואף פרימיטיבי בעיצוב השיער והבגד, המשמרים, כולם יחד, את התהליך החי של היצירה בחומר.

 

"ישו" של אפשטיין (1919) מייצג בחזיתיות גמורה גבר ניצב, פניו הריאליסטיים מייצגים את דיוקן ידידו החולה, ברנרד ון-דירן. לגופו הארוך גלימה ארוכה ודקיקה, הוא ניצב יחף ומצביע בידו השמאלית על ה"סטיגמטה" שבטבור כף ידו הימינית. "ישו הכושי" של מלניקוב (מתווה שנוצר לקראת הצבת הפסל בקתדרלה בלאגוס שבניגריה, אך לא בוצע) עוצב אף הוא בפרונטאליות גמורה, גם הוא ניצב יחף (אך דורך על נחש), גלימה מפוארת מכסה את גופו לאורכו, כתר לראשו והוא מושיט כלפינו את כפות ידיו בברכה. שתי הדמויות, נודה, שונות זו מזו (קרבה גדולה יותר ל"ישו" של אפשטיין נאתר באותו פסל של גבר מונומנטאלי, המעורטל בחציו, שהופיע בצילום מ- 1936 המוזכר לעיל), אך יציבתן של שתי הדמויות, המתח בין הראש המעוצב בנטורליזם מוקפד לבין הבגד ה"נגוע" בטביעות אצבע גולמיות, גם עיצוב העיניים הגדולות – כל אלה מסגירים זיקה.

 

עיסוקו של מלניקוב בדמות ה"כושי", או בדיוקן יהודי תימני, או בדיוקן אישה מולאטית (גבס, 1937), או ב"מלאכים כושיים" (חימר, 1949-1948, השלמה לפסלי הקתדרלה בלאגוס), מקביל אף הוא לעניינו המתמשך של אפשטיין בפיסול דיוקנאות של כהי עור, דוגמת דיוקן פול רובסון – הזמר השחור (ארד, 1928), דיוקן היילה סילאסי – קיסר אתיופיה (ארד, 1936), "מאדונה ובן" – האם הקדושה בדמות הודית (ארד, 1927), דיוקן אישה סנגלית (ארד, 1921), ילדיים כושיים, ועוד. לפי שעה, אין בידינו פרטים אודות הידידות שנרקמה, לדברי נתן זך, בין הפסל הארצישראלי לבין הפסל האמריקאי-אנגלי, אך ברור שנוצר דיאלוג בין השניים, לעתים גלוי יותר בפסלי מלניקוב ולעתים סמוי. נקודה משמעותית: בספרו האוטוביוגרפי הפרטני של אפשטיין, "יהי פיסול" (לונדון, 1940), אין שמו של מלניקוב מוזכר כלל.

 

מה שמביאנו לשלושה פסלי חימר וגבס של מלניקוב, שהתגלגלו לגלריה ירושלמית, שמקורם בעיזבון מלניקוב שהיה ברשות הבת, אך החליפו ידיים וברובם אף לא הוצגו או קוטלגו בתערוכת מלניקוב באוניברסיטת חיפה, 1982. האחד שהוצג וקוטלג הוא "שלוש האחיות לבית רפפורט", פסל חימר שנוצר והושלם בלונדון ב- 1950. שלוש האחיות – ילדות בגילאים שונים, מיָנקות ועד נערות, פוסלו בחיבוק אחד של האחת הבכירה, שזרועותיה מקיפות את שתי אחיותיה, בעוד ראשי השלוש סמוכים זה לזה. יופי ותום נחים על האחיות, הלבושות בקפידה ושיערן אסוף היטב בצמות כיאה לילדות מבית טוב. מבטה של הבכורה מהורהר ומלנכולי, עיני אחותה הצעירה יותר נשואות למרחקים בשאפתנות נחושה, ואילו התינוקת – מבטה שקוע בעולמה הפנימי. מלניקוב עיצב פסל ריאליסטי-אפשטייני מובהק, האוצר בתוכו רגישות הומאנית אוניברסאלית, כזו שהפנתה גב גמור ומוחלט לכל עבריות מזרחית וארכאית או אחרת. בהתאם, לא נאתר מונומנטאליות בפסל האחיות, לא גבורה ולא סמליות מיתית. גם עצם המעבר של האמן מחציבה באבן הקשה ואפילו מהחיטוב בעץ לכיור בחימר או בגבס – אומר נסיגה מהמרחב הקדום והפרימיטיבי והמרתו במסורת פיסולית רכה ואקספרסיבית יותר. בין השאר, הפסל הנדון – בדומה למרבית פסלי לונדון של מלניקוב – מוכיח ויתור על אגו של פורץ דרכים אוונגרדי, והשלמה עם סגנון ביטוי ריאליסטי צנוע ופחות אגוצנטרי. מלניקוב של לונדון, כך נדמה, שינה מבנה אישיות והחליף שורשים תרבותיים מקומיים-לאומיים בביטוי אוניברסאלי הטעון ברגישות אישית כלל אנושית. האם הושפע מגישתו ה"לא-לאומית" של אפשטיין, שהצהיר בספרו מ- 1940: "לעתים קרובות ביותר אני מתעצבן יותר מאשר מוחמא כאשר אומרים לי שאני האמן היהודי בה"א הידיעה והטוב ביותר. ללא ספק, להיות אמן זה מספיק."?

 

המפנה הסגנוני טומן בחובו מפנה נפשי שקשה להגזים בחשיבותו. שכן, הז'בוטינסקאי הנלהב משנות העשרים, מראשוני חברי ה"הגנה" הירושלמית, מעצב תבליטי "הרוגי מלכות", פסלי השיש של "יהודה המתעורר" ו"האריה" של תל-חי (השואג מזרחה בתביעה לאומית על חבלי ארץ רחוקים!) – אמן לאומי זה, לא זו בלבד שחדל לעסוק בכל אלה הנושאים ובכל אלה החומרים והטכניקות הטעונים במחויבות למקום, אלא שאפילו לא טרח לבקר בארץ בתש"ח עם הכרזת העצמאות, והותיר את קרבות הקוממיות זבי הדם להתרחש הרחק מעבר לים.  באותו הקשר, משמעותי עיצובו (בשנות ה- 40?) בגבס צבוע בגווני ארד את פסל דיוקנו של הנביא ירמיהו. ראשו של נביא החורבן עוצב בידי מלניקוב כחמור-סבר, ואפשר שביטא תחושת שבר עמוקה הקשורה במלחמת העולם השנייה והשואה. לא עוד תקוות גור-ארי-יהודה ולא עוד מופת ההתנגדות ההרואית לקולוניאליזם הרומי (בריטי), כי אם נבואת זעם שלא גלומה בה הבטחה אוטופית מסוג זו של ישעיהו, למשל.

 

מלניקוב הלונדוני הוא אפוא אדם ואמן שונה תכלית השינוי ממלניקוב הירושלמי של ימי עליות שלישית ורביעית. אפשר, שפענוח מכתביו מלונדון, אלה המגובבים במחסני האפוטרופוס הכללי (במידה שלא נמכרו בפרוטות ו/או הושלכו), יחשוף בפנינו את סוד המהפך הנפשי שחווה האמן, הכולל אולי אף אכזבה מהמהלך הלאומי העברי.

 

 


[1] ראו שני מאמרי, "למי שאג האריה?" ו"מלניקוב, 1925", בספרי "על הארץ" (כרך ב'), הוצאת ירון גולן, תל-אביב, 1993, עמ' 1014-969.

[2] "גזית", כרך כ"ו, חוב' א-ח, 1970, עמ' 137.

[3] נתן זך, "…טוב האריה המת", "מוניטין", מס' 45, מאי 1982, עמ' 128.

[4] האם אין הכוונה לאותו פסל גדול של גבר המעורטל בחציו, שמצאנו בצילום?

[5] מסתבר, שמלניקוב נשא עמו ללונדון את פסל הגרניט של "ראש אפנדי" מ- 1925.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: