אמיל רנצנהופר – הצייר הציוני השני

      אמיל רנצנהופר, הצייר הציוני הנשכח

                                                     

 

היה זה אך במקרה, שבמהלך עלעול בתיקי "הארכיון הציוני", נפלה לידי תעודת "ספר הזהב" ובשוליה חתימתו של אחד  E.Ranzenhofer. היה זה לפני עשרות שנים, ועד אותה עת לא היה לי מושג מי צייר את הטריפטיכון הריאליסטי-רומנטי של בתולת-ישראל הבלונדינית המראה את הדרך ארצה לחלוץ ולאביו הישיש, מלווה בשני חלוצים העושים במלאכה בשני הלוחות הצדדיים של הציור. את התמונה הכרתי עוד מאז הבר-מצווה שלי, משנטעו ידידים של הורי עצים על שמי, אך מיהו הצייר – לא ידעתי. לימים ובמשך שנים, גם על אותו E.Ranzenhofer  מסתורי לא למדתי דבר, ואף שמו הפרטי נותר עלום. עד לאחרונה, כאשר בדרך לא דרך, נתוודעתי ליצירתו של אמיל רנצנהופר, אמן יהודי וינאי, שחי בין השנים 1930-1864.

 

עזבונו של רנצנהופר ובו יצירות רבות בצבעי שמן, תחריטים, רישומים, צבעי מים ועוד נמצא ברשות נכדו, ג'והן מ.קאנר (Kanner), אשר עמו לא הצלחתי ליצור קשר.[1] אף על פי כן, ציורים לא מעטים, ספרים מאוירים, תוויות ספר, כרזות, טלגרמות ומסמכים – חלקם עוצבו בהזמנת "הקרן הקיימת לישראל" – התגלו לעיני וחשפו אמן רב-תחומי ורב-יכולת, אשר אמנם לא פרץ גבולות בתולדות האמנות, אך יצר יצירות מכובדות ומרשימות וניתן לראותו כאחד מחשובי הציור והעיצוב הגראפי הציוניים המוקדמים. בהקשר זה נוסיף, שהאמנות הציונית לא הכירה בגבול דיכוטומי בין אמנות חופשית לגראפיקה שימושית. גם אמן דוגמת הרמן שטרוק עיצב ב- 1902 סמל להוצאת הספרים, ס.קאלבארי ושות', במלאת לה יובל, וידועות דוגמאות רבות נוספות.

 

מעטים בידינו הפרטים באשר לחייו של אמיל רנצנהופר. בלכסיקון הגדול ורב-הכרכים של אמני אוסטריה – אין הוא מוזכר כלל. בבית המכירות הווינאי הגדול, "דורותיאום" לא רשומה אף לא מכירה אחת של עבודותיו. במהלך חקירה בארכיון אמני אוסטריה שב"בֶּלוֶודֶרֶה", ווינה, כל שהצלחתי לאתר הוא, שנולד בווינה ב- 4 בינואר ונפטר באותה עיר ב- 19 באוקטובר[2]; שלמד ציור אצל אמן אוסטרי בשם כריסטיאן גריפּנקרל (Griepenkerl); שהצטרף לאגודת האמנים על שם אלברכט דירר ב- 1912 וכי זכה ב- 1914 במדליית כסף בעבור אחד מציוריו; שבמחסני מוזיאון "אלברטינה" הנודע נמצאות עבודות שלו וכי ב- 1930 עדיין הציג תערוכת יחיד בווינה.  היינו נאלצים להסתפק בעובדות הללו, אלמלא יצרה עמי קשר ג'ודית קאנר-גורדי, מי שהייתה נשואה לנכדו של האמן ואשר הקדישה שנים של מחקר לנושא קורות חייו ויצירתו.[3] ממנה למדתי, שאמיל רנצהופר היה השלישי מתוך שבעה ילדים שנולדו להיינריך ורגינה רנצנהופר. ב- 1893 הוא נישא לאנה לאורה חאסל (Chassl), ולבני הזוג נולדו בן, היינריך (1937-1896: נהרג במלחמת האזרחים בספרד) ובת, רֶנֶא (1961-1900).

 

לימודיו של אמיל רנצנהופר אצל גריפּנקרל (1916-1839) מלמדים, שלמד באקדמיה לאמנות שימושית בווינה, בה החל גריפנקרל משמש כפרופסור מאז 1875. אמיל רנצנהופר למד כאן לימודים מלאים מאז אביב 1888, ואלה הפכו חלקיים בין 1885-1883, כאשר נקרא לשירות צבאי, אך לאחר מכן השלים לימודיו המלאים באקדמיה עד 1886. ניתן להניח, שספג ממורו, גריפנקרל, נטייה לציור מיתולוגי ניאו-קלאסי, סוג הציור בו התמחה המורה כצייר דקורטיבי-מונומנטאלי בארמונות ברחבי אירופה.

 

את מרבית יצירותיו בשירות התנועה הציונית יצר רנצנהופר בין השנים 1903-1902. הוא היה אז בשלהי שנות העשרים לחייו, בוגר האקדמיה לאמנות שהעניקה לו יכולות ציוריות-אקדמיות מקצועיות ביותר, וסביר שנמנה בווינה, עירו, על מעריצי הרצל. זו התקופה בה עיצב, כאמור, את התמונה ל"ספר הזהב", זמן קצר לאחר ייסוד המפעל ב 1902, כשהוא מקיף את התמונות הריאליסטיות במסגרת אורנמנטית של שבעת המינים. החלוצים שייצג רנצנהופר נראים כאיכרים אוסטרו-גרמניים לכל דבר וגם הנופים המתגלים אינם מאשרים בהכרח הכרת הנוף הארצישראלי. דומה, שרנצנהופר לא ביקר כאן מעולם. דמות האישה, דמות האומה, תחזור בציורים ציוניים מוקדמים רבים של אמנים שונים, כמו גם הזיווג של האב הזקן ובנו, "היהודי הישן" ו"היהודי החדש". ג'ודית קאנר-גורדי מסבה את תשומת לבנו לעובדה, שרנצנהופר צייר רק את שני הפאנלים הצדדיים של הטריפטיקון. התמיהה על טענתה זו נגוזה משמאתרת החוקרת חתימה מטושטשת ובלתי מזוהה של אמן אחר בתחתית הציור המרכזי ולצד התאריך 1903, משהו נוסח M.Sevio, ואולי M.Levin, או משהו אחר. עוד מניחה החוקרת, שמחיקת חתימתו של רנצנהופר מתעודות "ספר הזהב" נגרמה מחמת הגרמניות הבולטת של שמו במהלך מלחמת העולם הראשונה.  

 

הגלויה שעיצב רנצנהופר ב- 1903 לקונגרס הציוני השישי בבאזל כבר מיזגה ריאליזם ב"יוגנדשטיל", שהפך כמעט מזוהה עם הציור הציוני דאז בזכות מרכזיותו של אפריים משה ליליין. עתה, צייר רנצנהופר את החלוץ ניצב בין סלעי השדה (לבוש עדיין כאיכר מרכז-אירופאי) ואוחז באת, כאשר נגדו בוקעת יפיפייה מיתולוגית מכונפת, אפופת שיבולים ומניפה כנף תמרים בידיה. מעגלי אור מקיפים את האישה הזו, המעוצבת בקו ה"יוגנדשטילי" האופייני (קו דק, מסתלסל, דקורטיבי, נוטה לקלאסיקה) והיא מעין אלת אדמה, יבול ושפע, מין דֶמֶטֶר בשירות הציונות. הגחתה מהאדמה לאור השחר כורכת אותה, כמובן, עם שמש המזרח, שאומצה כסמל ציוני בידי ליליין, מספר שנים קודם לכן. אגב, החתימה – א.רנצנהופר – מופיעה בשולי הגלויה, הנושאת את הכתובת "הזורעים בדמעה ברנה יקצורו". בהקשר זה, תצוין גלויה שעיצב רנצנהופר באותה עת, מלווה בפסוק מתוך "ישעיהו" נ"ח, 8: "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח". בימין הגלויה רשם האמן שמש ליליינית המפיצה קרניה עם המילה "ציון" במרכזה, כשהיא מאירה קבוצת חלוצים, הפוסעים בגבם אלינו במעלה צוק וכלי עבודה לשכמם. מעליהם מרחפת בתולת ישראל, מכונפת ויפיפייה (מגן-דוד זוהר מעל שערותיה השחורות) והיא מתווה דרכם מזרחה.

 

עוד תוזכר טלגרמה מטעם הקק"ל, שעוצבה בידי רנצנהופר ואשר ממוסגרת בעיטור ריאליסטי-יוגנדשטילי של שני זוגות – חלוץ וחלוצה יפיפייה הניצבים בשדה פרחים שופע לרקע גבעות. מגן-דוד מרכזי-עליון מארח בתוכו את גור-ארי יהודה ומוקף בשבעת המינים. הטלגרמה (שמכירתה שימשה מקור הכנסה לקק"ל) הודפסה בארצות שונות בגוונים שונים ובשפות שונות. סגנונו של רנצנהופר אינו מקורי במיוחד: הוא משקף את סגנון "סוף המאה", כפי שבוטא רבות בין פריז לווינה של אותם ימים, ורוח הכפר העולה מהציורים חייבת לציור הכפרי הגרמני.

 

 

מאוחר הרבה יותר, עיצב רנצנהופר בסגנון דומה תעודה נוספת בעבור "הקרן הקיימת לישראל", תעודת "נדבת נחלה". כאן פרש לעינינו נוף שדה בין גבעות, מימינו אם ובנה מוקפים בפרחים ומשמאלו שני חלוצים עבריים (המגבעות, המגפיים, החולצות הרכוסות עד צוואר – כולם שבו ואישרו כפריים אירופיים) הנושאים קלשון ואת בין שני עצים עמוסי פרי. "זאת הארץ אשר תיפול לכם כנחלה", הבטיחו המילים. אותו נוף ממש ואותם שני חלוצים ממש – אף כי ללא האם והבן – שימשו את רנצנהופר באותם ימים גם לגלוית "שנה טובה" של "הקרן הקיימת לישראל". ב"די-וועלט" הברלינאי נכתב ב- 23.6.1911:

"האמן היהודי הווינאי, אמיל רנצנהופר, לו אנו חייבים תודה על המתוות ל'ספר הזהב', לתעודת ספר הזהב, לתעודת עץ הזית ולטלגרמה, יצר יצירת אמנות חדשה בהדרכתו של יוהן קרמנצקי הנכבד (חרשתן נורות עשיר, מנהל קק"ל בווינה/ג.ע) בצורת תעודת תרומת נחלה, אשר כבר זכתה לתשואות רבות ותביא להרחבת חוגי התרומה בכל מקום."

 

שונה ביותר בסגנונו הוא תחריט ריאליסטי-היסטורי רב-פרטים ועשוי בהקפדה, שתאריך יצירתו אינו ידוע והוא מייצג את "באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח" ("נחמיה", ד', 11. בתחריטו טעה האמן ורשם "נחמיה, י"א". מילה עברית נוספת בלתי ברורה עשויה ללמד אף היא שרנצנהופר לא ידע עברית וכי טעה בהעתקת האותיות). ההקשר הציוני של שיבת ציון ברור מעצם הנושא, הגם שהתחריט עצמו חף מכל סימול ציוני והקשרו המעשי אינו ברור. כאן נראים שומרי המקדש הנבנה ובמחיצתם נושאי אבני הגזית ושאר המוני הפועלים (והתשושים) העמלים על בניין הבית הלאומי. הריאליזם האקדמי של התחריט והיקפו האֶפּי מוכיחים את כישרונו של רנצנהופר ומעלים את התמיהה על דהיית שמו בזיכרון התרבותי. לבטח, עולה התמיהה מול אקוורל ריאליסטי דקדקני מאין כמותו של פנים בית הכנסת הווינאי – "היכל ליאופולדשטאדטר", שנהרס במלחמת העולם השנייה. כאן נראים מגבם המוני גברים יהודיים בחליפות וצילינדרים כשהם עומדים בין ספסלי האולם המפואר, שאינספור קישוטיו, מנורותיו, עמודיו, חלונות המשכית שלו ועוד פורטו בידו האמונה של הצייר. עוד נזכיר ציור בצבעי מים מ- 1902, עבודה ריאליסטית מדוקדקת להפליא, המייצגת מפגש של הנהגת הקהילה היהודית בווינה, בנשיאותו של היינריך קלינגר. בהקשר היהודי נציין גם תחריט של רב זקן, שעוצב אף הוא בידי רנצנהופר בכושר ריאליסטי מעולה, גם אם אקדמי. במוזיאון העיר של ווינה תמצאו לא פחות משמונה-עשר תחריטים של האמן.

 

אלא, שהפרק הציוני-יהודי של אמיל רנצנהופר הסתיים עד מהרה ופינה מקומו לפרק אחר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועם גיוסו של הצייר למחלקת העיתונות של הצבא האוסטרי. כאן, בתפקידו כצייר צבאי, הרבה לייצג בצבעי מים סצנות מלחמתיות ריאליסטיות, שאותן ליווה בהערות בכתב יד המתארות את הדמויות והמקומות המיוצגים: גדוד חיילים אוסטריים צולח נהר ברגל ביחד עם כלבים ולצד קצינים על סוסיהם; חיילים מטפסים על צוקים מושלגים; חיילים עושים דרכם בין סלעי הרים; חייל מטפל בסוסו למרגלות עץ עתיק; מנוסת האויב בקרפאטים מפני הצבא האוסטרי היורה והורג; ארבעה חיילים אוסטריים עומדים לרקע מיצר הדרדנלים באיסטנבול; חיילים תומכים בפצוע; יחידת חיילים אלפיניסטית בגלימות לבנות נערכת לקרב בשלג; ועוד. ציורי המלחמה של רנצנהופר ייצגו סצנות מסרביה, קרואטיה, הרצוגובינה, סארייבו וטירול. כשישים גלויות עם ציורי מלחמה כאלה, שצייר רנצנהופר, נרכשו בידי ג'ודית קאנר-גרודי. ואגב, את חוויותיו מימי המלחמה תיעד האמן לאורך 35 עמודים, השמורים בארכיון המלחמה בווינה.

 

ברור, שרנצנהופר גויס בציוריו הריאליסטיים להרים את המוראל של הצבא הלוחם. להבדיל, למשל, מרישומים, תחריטים וליתוגרפיות שיצר הרמן שטרוק בחזית המזרחית במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר ייצג דמויות יהודים או נופי הרס. אלא, ששטרוק לא תפקד כ"צייר צבאי".תפקידו של  רנצנהופר היה מוגדר: גם כשהפליא לצייר ים בין הרים לרקע שקיעה, בלב הים נראו ספינות מלחמה אוסטריות.

 

בהקשר לציורי רנצנהופר מימי מלחמת העולם הראשונה, יודגש ציור שמן של "שמונה פליטים בדרך", ציור ריאליסטי מרשים של דמויות הניצבות בלב שדה מושלג, לרקע עיר רחוקה, אחד מהם פצוע או חולה השרוע על מגררת, שלושה מהם מוזיקאים נודדים (נושאי תוף גדול, חצוצרה ועוד). רצנצהופר הצליח לבטא בציורו זה את תחושות העייפות, האבדון והייאוש של שמונה הפליטים אבודי-הדרך. עוד תוזכר כרזה ליתוגרפית צבעונית  מ- 1918 בנושא מלווה מלחמה שבמרכזה קבוצת חיילים אוסטריים המשקיפה אל נוף עם נהר.

 

אכן, רנצנהופר "חטא" גם באמנות גראפית: עוד ב- 1910 בקירוב עיצב כרזה ליתוגרפית צבעונית למוצרי המזון – Kunerol Spezial בדמות קוסם השולף קופסת מזון מקונכיית אגוז גדולה. רוח הומוריסטית נחה על הכרזה, המעוצבת עדיין בסגנון "סוף-המאה". ב- 1915, במהלך המלחמה, עיצב באותו סגנון כרזה ליתוגרפית צבעונית לחברת הסיגריות "יעקובי", הנושאת את שם החברה  ומכריזה על אנטי-ניקוטין, תוך שמייצגת חייל עם רובה המקבל בששון את פניו של חייל הנושא תיבות סיגריות. במוזיאון "אלברטינה" שבווינה נשמרות כארבעים כרזות של רנצנהופר, ולא ספר אחד ולא שניים בנושאי תולדות הכרזה מזכירים את שמו.

 

קשה מאד לאפיין את אמנותו של אמיל רנצנהופר. הצייר הזה שלח ידו בכל נושא ובכל מדיום כמעט. כשעיצב תווית-ספר לקלרה גולדנברג, הוא ייצג כלב בולדוג המעשן וקורא ספר בספרייה… בתווית-הספר לד"ר זיגפריד רומפלר ייצג תינוקת ניצבת בספרייה ולמרגלותיה בובה וספר פתוח. לעומת זאת, תווית-ספר שעיצב לאלפרד קאופמן ייצגה מזרקה ניאו-קלאסית ("מזרקת דונר" שבלב וינה?). את תוויות-הספר, כשלושים במספר, מרביתן ליהודים (מוכרת גם זו שעיצב ב- 1923 לאלפרד אהרנפלד), יצר בשנות העשרים, תקופה בה גם אייר שני ספרים לגיל הנעורים מאת ריכרד קלמנט: האחד, מ- 1923, היה הספר "למחר ולהיום לאנשים קטנים".האחר, נקרא "נערים ונערות". ג'ודית קאנר-גורדי מציינת 27 ספרי נובלות שאוירו בידי רנצנהופר.

 

בציוריו בצבעי שמן ובגירי פסטל, נע אמיל רנצנהופר בין ריאליזם אקדמי לרומנטיציזם, וברור שלא נלכד בקסמי האוונגרד הווינאי שבנוסח קלימט, שילה או קוקושקה. רומנטית במיוחד היא "אישה עירומה בנוף", ציור גיר מ- 1905. רישום של אישה מוונציה מעיד על כך שנסע לאיטליה בתאריך לא ידוע. ציורי נוף רבים אחרים שלו – בתחריטים צבעוניים, אקוורלים ועוד – מעידים על מסעותיו באוסטריה (מתחריט שחור-לבן של כנסיית סטפאן במרכז וינה ועד לתחריט צבעוני של העיר העתיקה של קרמס – Krems – שבדרום אוסטריה). שוב ושוב מוכחת נטייתו הרומנטית של רנצנהופר: בקתה בין הרים גבוהים, סמטה עתיקה, מוכרת פרחים, אפילו אהדתו לדמות המזרחית (דוגמת דיוקן בגירי פסטל של הוסו מולה אוסמונוביץ' בעל השפם הענק והתרבוש).

 

צילום נדיר של אמיל רנצנהופר בסטודיו שלו ב- 1925 מראה אותו משופם למהדרין וחובש (בבית!) כובע בארט (כובע הצייר!), יושב ליד כני ציור הנושאים דיוקנאות ריאליסטיים של נשים. סביר להניח, שאת עיקר פרנסתו מצא הצייר בציור דיוקנאות. לפי ג'ודית קאנר-גורדי, ירידת קרן הסגנון המסורתי באוסטריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה גרמה לו לקשיי פרנסה. כך או אחרת, חמש שנים לאחר הצילום מ- 1925, הלך רנצנהופר לעולמו בווינה והוא בגיל 66. אפרו נטמן באגף היהודי של בית הקברות זימֶרינגר שבווינה. לפי הלכסיקון ההיסטורי הווינאי, ב- 1931 הוכרז רחוב על שמו של האמן – רנצנהופרגאסה – באחד מפרברי ווינה.

 

                                   *

 

ב"תערוכה היהודית הראשונה" (ברלין, 1907) לא שותף אמיל רנצנהופר. גם בחוברות הירחון הציוני היוקרתי לענייני תרבות והגות, "מזרח ומערב" (Ost und West), שראה אור בברלין בעריכתו של ליאו ווינץ –  לא פורסמו עבודותיו (אף כי כאן ראו אור יצירות רבות של אמנים ציוניים מגרמניה ומחוצה לה). דומה, שעולם האמנות היהודי-ציוני החדש לא ייחס לאמיל רנצנהופר חשיבות. הגם שדימויי התעודות השונות שעיצב שימשו גם לבולי התרמה מטעם הקק"ל, לא צוין שמו על הבולים וגם קטלוג הבולים של קק"ל נמנע מהזכרת שם האמן, כפי שמציינת ג'ודית קאנר-גורדי. למעלה ממאה שנים לאחר הופעתו בזירה היהודית-ציונית, אנו מעיזים לערער על התכחשות זו. לא מעט אמנים, שאינם עולים עליו ברמתם, זכו לזרקורי הבמות היהודית-ציוניות דאז. מדוע לא הוא? ספק אם נדע אי פעם. 


[1] לימים, נודע לי שג'והן מ.קאנר הלך לעולמו בארה"ב ב- 2001, מה שמסביר את אי הצלחתי.  

[2] לפי ג'ודית קאנר-גרודי (ראו להלן), תאריך הפטירה הוא 30 באוקטובר.

[3] בדצמבר 2006 פרסמה ג'ודית קאנר-גורדי מאמר בכתב העת  הבולאי, The Israel Philatelist (עמ' 214-212), ובו פירטה את הידוע לה על האמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: