שריפה

                     ש   ר   י   פ   ה   !

 

כזו היא העיירה היהודית בציוריו של יעקב שטיינהרדט: צירוף של לילה ושריפה. לא בניין נשרף, לא בית, אף לא שכונה. העיר כולה בלהבות. בתים בוערים הם רקע לדמות היהודית המביטה לאחור כאשת לוט, בחיתוך העץ "פוגרום" מ- 1913;  בתים בוערים הם רקע דרמטי לאיוב ורעיו בחיתוך עץ אחר מאותה שנה; ועוד ועוד. יותר מתמונה של התנכלות פורעת כלפי היהודי, כלפי משפחתו, כלפי כמה משפחות ואפילו כלפי "רחוב היהודים" כולו, השריפה השטיינהרדטית מטפיזית יותר משהיא היסטורית. שהשריפה בציוריו של שטיינהרדט עניינה אפוקליפסה, אש תופת מכלה של "חזון יוחנן" מזה ושל סדום ועמורה מזה. וראו את התחריט "בריחת לוט" מ-1912, זה שברקעו העיר בתימרות אש ועשן.

 

                          כמה מילים אודות עיירה ואש. בספרו "העיירה כדימוי" עומד דן מירון על התופעה הספרותית-יהודית החוזרת של זיהוי העיירה היהודית עם השריפה:

                          "אם לפתוח באחת מתת-המטפורות הפשוטות ביותר, אשר קל לפענח את משמעותה, נציין את המטפורה של השריפה. היא כה חוזרת ונשנית בסיפורי העיירה, עד כי הקורא לומד לצפות לה. באופן שכיח למדי בסיפורים אלה, העלילה נבלמת על ידי סצנת שרפה המתרחשת על פי רוב כנגד שמי לילה אפלים. אם להאמין לשלום עליכם, לילות הקיץ של כתריאלב'קה מופרעים ללא הרף על ידי שריפות, לעתים יותר מאחת באותו לילה. […] "כתריאלב'קה בוערת כמו נר" הוא שמו של פרק בסיפור הקומי "הנשרפים של כתריאלב'קה". בסיפורו הקצר "הנשרפים" מספר אברמוביץ כיצד נהפכה העיר קבצנסק כולה לאפר. העיירות של י"ל פרץ ב-Bilder fun a provintz rayze מחכים לניצוץ הראשון שיפרוץ ללהבות, ולמשב-הרוח הראשון שישא את אפרן…"[1]

 

                          מה הסיבה לשריפות הללו? שמא הבנייה בעץ והיעדר זהירות, נסיבות שכיחות שגרמו למספר רב של שרפות בעיירות? מירון מציין שהשריפות האלה נחרתו עמוק בזיכרון הפרטי והקולקטיבי של אנשי העיירות ושל יוצאיהן. ועם זאת, הוא מעדיף את ההסבר המטפורי מן ההסבר הראליסטי:

                          "… כמעט כל השרפות הללו מוצגות כהשתקפויות וכהכפלות של השרפה ההיסטורית הגדולה האחת השוכנת בשורש המושג והמיתוס היהודי של הגלות: האש שכילתה בירושלים ביום ט' באב הן את בית המקדש הראשון והן את את בית המקדש השני. […] סצנות שרפה בסיפורי עיירה רבים נדרשו, הן מבחינת הדימוי והן מבחינת הסגנון, לקטעים מ"איכה" ומ"ירמיהו", ולמקורות אגדיים ומדרשיים שעסקו בחורבן בתי המקדש הירושלמיים באש."[2]

 

                          אנחנו שבים אל יעקב שטיינהרדט, מוסיפים להתבונן ברקע של ציוריו. והנה, ראו זה פלא, לא מערכת אורבנית "יהודית" עולה בלהבות, כי אם עיר נוצרית. שטיינהרדט מקפיד לשוב ולהראות לנו בציורים רבים את צריח הכנסייה מואר בשלהבות בין שאר הבתים. אלמלא מצאנו בחיתוך עץ ובתחריט אחרים של "פוגרום" (אף הם מ-1913) את הפורעים ואת היהודים המבועתים נמלטים בלב התבערה וההרס (חלון מנופץ), היינו אומרים שהשריפה האפוקליפטית מתחוללת ב"שם" נידח, הרחק מן המקום היהודי.

 

במילים אחרות, ציוריו המוקדמים של שטיינהרדט, יותר משהם מתארים את סבלותיה של עיירה יהודית, הם מוכיחים עונש אלוהי נורא, "שואה" הניחתת על עיר-עיירה נוצרית בגין חטאיה. להבות האש המאירות בזמן הפוגרום את הכפר ואת הכנסייה שבמרכזו, מאחדות אפוא את הטרגדיה היהודית של הנרדפים עם העונש האפוקליפטי על הרודפים. 

 

לאש היה תפקיד עמוק בתפיסה האקספרסיוניסטית בכלל ובתפיסה היהודית בפרט. ב-1909 פרסם מרטין בובר בברסלאו את מאמרו בזכות האקסטזה, ובו זיהה את האקסטזה עם האש:

"הדבר אשר האדם חי בחוויית האקסטזה [H21] […] הוא אחדות האני. […] עתה שוב איננו חבילת נצרים. הוא אש. […] נתמזגו העולם והאני. עתה נצטרפו כל הכוחות לעוצמה אחת, נתלקחו כל הניצוצות ללהבה אחת."[3] 

 

מצב האש, אומר לנו בובר, הוא מצב מבוקש של אותנטיות ויצירתיות, מצב אי-רציונלי ("אך חוויית האקסטזה איננה הכרה"[4]), התרחקות התודעה מן הלשון והפיכתה לשירה טהורה. על חובם של שטיינהרדט ו"הפתטיקאים" למרטין בובר המוקדם כבר עמדו חוקרים.[5]

 

אפשר לומר אפוא שבעומק היצירה האקספרסיוניסטית בוערת אש האני, והצתתה ביום הדין בעיירה הנוצרית-יהודית אינה אלא מישור שני של אש (מישור עונשין של "אש רעה", ולא האש היצירתית. ועם זאת, אין באקספרסיוניזם להבחין בין יצירתיות להרס, בין טוב לרע). מן הבחינה הזאת העיירה הנוצרית העולה באש, ובמרכזה מגדל הכנסייה, קשורה קשר הדוק לשורש הגוטי של האקספרסיוניזם, משמע – לצד הדתי-נוצרי שבעומק התנועה האמנותית. כלומר אם הסֵבל האקספרסיוניסטי מחובר בטבורו לסבל הישועי, הרי החורבן הטוטלי מחובר ליום הדין הנוצרי. אפשר לומר ששטיינהרדט עונה בשואת אש מיתית-נוצרית לשואת האש המיתית-יהודית (של שרפת בתי המקדש). מכיוון אחר, נזכיר גם את חיתוך העץ, "כל בית ישראל יבכה את השריפה" (מתוך "דברים", י', ו'), הדפס שיצר שטיינהרדט ב- 1967 (למחרת מלחמת ששת הימים) כחלק מסדרת "קינות מלחמה". באורח מפתיע למדי, גם כאן נראו בתי עיירה עולים באש.

 

דימוי האש מלווה את האמנות הישראלית מאז שורשיה ה"קדומים" באמנות היהודית ובאמנות הציונית, וכבר אז הייתה זו אש היסטוריוסופית השורפת בבשר היהודי. אש המזבח, שעליו נעקד יצחק, צוירה ו/או צוינה בשמה ביצירות אמנות עממיות יהודיות בציורים, בריקועי מתכת ועוד מאז המאה ה- 18 ועד תחילת המאה העשרים. בארץ ישראל היה זה משה בן יצחק מזרחי שאה שניסח בצפת ובירושלים נוסחה של ציורי עקידה שבהם יוצגה האש הבוערת על המזבח או שמוחזקת בכלי בידי אברהם בדרכו אל הר המוריה. אלא, שהאש השורפת בבשר לא צומצמה לתחום העקידות. כשיצר אפריים משה ליליין ב- 1903 את רישומו לזכר פרעות קישינב הוא ייצג  יהודי עטוף טלית העולה בלהבות על המוקד. חיתוך עץ של יוסף בודקו מ- 1919, "מנעי קולך מבכי…", ייצג את הנביא ירמיהו מנחם את רחל – האם המיתולוגית – המקוננת לרקע להבות אדירות (של הפוגרומים בבריה"מ למחרת המהפכה). ב- 1923 עיצב בודקו חיתוך עץ ל"מגילת האש" של ח.נ.ביאליק, ובו נראה מלאך מעופף האוחז בידו "תלתל האש, שארית האריאל, כשהוא מהבהב ורועד וגוסס בין האבנים השרופות על הר הבית."[6]

 

השריפות בציורי שטיינהרדט פרצו אפוא על רקע היסטורי-תרבותי טעון בתודעת האש הטראגית הלאומית. זו לובתה לרקע אסון השואה במחצית הראשונה של שנות הארבעים, כאשר זיכרון המשרפות במחנות המוות תורגם ליצירות אמנות מאוחרות יותר. יהודה בקון, ניצול טרזיינשטאט ואושוויץ, רשם ב- 1945 דיוקן גבר הנפלט כעשן מתוך ארובת קרמטוריום. מלבד ציורי ארובות, צייר שמואל ב"ק ב- 1974 את "המשפחה" – גיבוב של ראשי בשר, אבן ועץ, חיים ומתים, לוטים וגלויים, עיוורים ומביטים – מימינם שיירה צפופה של ההולכים לתאי הגזים ומעל כולם תמרות אש ועשן. בתבליט אלומיניום מ- 1970 (ב"יד ושם", ירושלים) ובציור "שער האריות" מ- 1975 שילב נפתלי בזם במכלול הדימויים גם שיירה של יהודים נידונים שמעליהם מזדקרת ארובה גדולה הפולטת עשן. אריה אלואיל צייר ב- 1950 בקירוב ציור אלגי של שיירת פליטים יהודים, למרגלותיהם יהודיה מתה המחבקת את עוללה ומעליהם תמונת עיר העולה בלהבות. אפילו כשצייר משה טמיר ב- 1962-1957 את "עוף החול", הציפור הנשרפת והקמה לתחייה סמלה את השואה והתקומה של עם ישראל. האם גם יצירות "הסנה הבוער" – פסל הברזל המרותך של יצחק דנציגר וציורו המופשט של צבי מאירוביץ – שניהם מ- 1958 – סמלו אף הם כוח עמידה לאומית בתנאי אש, וזאת במלאת עשור למדינה?

 

אלא, שמלחמת הקוממיות לבתה אש אחרת, שהוגבלה לשדה המקומי של תש"ח ומשקעיו בשנים הסמוכות לו. ציורו של משה קסטל, "בית כנסת החורבה בלהבות", צויר ב- 1948 וייצג גרסה ב', אקטואלית, של "מגילת האש", קרי – בית המקדש הנשרף (להזכירנו, "החורבה" נבנתה במתכונת "מסגד-הסלע" אשר על הר-הבית). היה זה מרסל ינקו שהרחיב את שדה הבערה אל מעבר לתחושת הקורבן הישראלית-יהודית, כאשר צייר כפרים שרופים נעדרי זהות ישראלית או ערבית (אך, בהתחשב בנושאי הפליטים הערביים והחורבות הערביות, הזכורים מיצירת ינקו סביב שנת 1950, סבירה ההנחה שמדובר בכפרים ערביים). הציור "כפר שרוף" מהשנים 1953-1952 מייצג שורה אופקית של מבנים שחורים ו"פצועים", הנתמכים משני אגפיהם בדקל ובעץ נוסף הנראים שרופים אף הם. הגבעות הצבעוניות מאחור והשדה השומם מלפנים אינם מסגירים כל זהות של הכפר או תושביו. ביחד עם ציורי שמן דוגמת "הריסות מלחמה" (1955) – בית חרב ואולי אף שרוף לרקע גבעה ושני עצים שרופים באגפים – ניתן לקבוע ששריפותיו של ינקו להטו בלהט הומניסטי אנטי-מלחמתי. ינקו, שיזם וקידם את מפעל הפיכתו של הכפר הערבי הנטוש, עין-חוד, לכפר האמנים עין-הוד (ואשר הקדיש שורה ארוכה של ציורים סביב 1953 לנושא יציאתם של הפליטים הערביים מהכפר), היה מוצא, מן הסתם, סמליות רבה בשריפה הגדולה שכילתה בתחילת דצמבר 2010 את בתי עין-חוד ועין-הוד גם יחד. 

 

יובהר: אין זה מאמר על מוטיב האש באמנות הישראלית. שלהבדיל מאש האהבה היוקדת או השורפת (בעבודות וידיאו של הילה לולו-לין או עופרה צימבליסטה משחר שנות האלפיים), או מאש הירי ושטחי האש המרובים באמנות הישראלית (וראו תערוכת "שטח אש", שהוצגה ב- 2002 בגלריה "הקיבוץ", תל-אביב), שלא לומר אש המדורה הפלמ"חאית (ציור של אהרון אבני מ- 1948) ועוד – האש המלחכת את מאמר זה היא אש רבה ונוראה, שריפה השורפת בתים, יישובים ובני אדם. לכן גם לא נרחיב אודות מזבחות שצוירו ופוסלו בידי אמנים ישראליים בשנות הארבעים והחמישים (יצחק דנציגר, שמאי האבר, אהרון כהנא, מנשה קדישמן ועוד) ואשר עדיין נשאו משקעים של קורבן הבנים. מה שברור הוא, שבשנות השישים-שבעים של המאה העשרים שככה האש הזו באמנות הישראלית, אך היא פרצה במלוא עוזה בשנות השמונים ומאז קשה לכבותה.

 

בשנות השישים-שבעים – שנות "מלחמת ששת-הימים" ו"מלחמת יום הכיפורים", שנות ה"אופוריה" וה"מחדל" – בערה אש בשדות הקרב ובאנדרטאות הזיכרון לנופלים, אך  ציירים ופסלים ישראליים מיעטו לייצגה ביצירותיהם, לבטח לא בדמות אש השריפה. יצחק הוקרב על מזבחות בציור עקידה של בזם מ- 1968, או בציורי שמואל בונה מ- 1973 (אלה גם אלה לא ייצגו את אש המזבח), אך יחסי אמנות ואש באותם עשורים, ניתן לומר, היו בעיקרם יחסים הרמוניים-יצירתיים, כאשר האש ריתכה קרעי ברזלים בפסלים של יחיאל שמי, ריתכה כלי נשק בפסליו של יגאל תומרקין ו/או "אפתה" יצירות קרמיקה בתנורים של ציונה שמשי, גדולה עוגן, לידיה זבצקי ועוד. במידה שפרצה אש השריפה, היא עשתה זאת במחזהו של אהרון מגד, "העונה הבוערת" (1963), אלגוריה איובית בנושא קבלת השילומים מגרמניה.

 

הייתה זו מלחמת לבנון הראשונה, 1982, שהציתה את האש באמנות הישראלית כבר ב- 1981 ניתן היה לאתרה בציורי משה גרשוני, מי שיצירתו הניאו-אקספרסיוניסטית בוססה בדם רב עוד מאז 1979. בציורי "אני חייל", "חייל נהדר", "אני וינסנט" ועוד מ- 1981 נלווה למריחות ה"אנאליות" באדומי-דם וצהובי-מיצי-גוף, ולדימויי אותות הגבורה והאֵבל של החייל האהוב המת, דימוי הברוש הנוטה והבוער. עתה, הדם הייתה לאש והאש הייתה לדם, כאשר הברוש הואן-גוכי העולה בלהבות מיזג אי-רציונאליות בטוטאליות אמנותית. בציור "גוסטב מאהלר קוף יהודי שכמותך" מ- 1981 בוערים חמישה ברושים אדומים כחמש שלהבות אדירות מתחת לדיוקן צדודיתי של מאהלר.

 

השריפה לא שככה ביצירות גרשוני ואמנים ישראליים נוספים שהגיבו למלחמת לבנון השנייה. ב- 1983, זמן קצר לאחר המלחמה, התקיימו "ארועי תל-חי" – סימפוזיון פיסול בטבע – ובמסגרתם העלה יהושע נוישטיין באש חבילות קש שמוקמו על האדמה, סמוך לגבול הישראלי-לבנוני, בתבנית מטוס. הלהבות והעשן שעלו ממטוס-הקש הללו "גייסו" גיוס פוליטי-מחאתי את חבילות הקש הנוישטייניות שהרכיבו סביבות מושגיות עוד מאז 1969 (ואפשר שגם סימנו את חזרתו/טיסתו הקרובה, ב- 1984, של האמן לניו-יורק). ב- 1995 יחזור נוישטיין אל האש בעבודתו הסביבתית הגדולה בבייאנלה בוונציה, כאשר יפייח באמצעות מבער-יד את כל קירות האולם העליון בביתן הישראלי, שאוכלס בחלליו האחרים ב"ארכיון הספרייה הלאומית". לכאן, לאולם ה"שרוף", הוחדרו (מבעד לפתחי גג) שקים גדולים ובהם שברי זכוכית של מילים ואותיות, מטענים של אלימות השוכנת בלב התרבות.

 

באותם "ארועי תל-חי" מ- 1983 הציג ציבי גבע סביבה "שרופה", בה אובייקטים ודימויים "מפוחמים" – בהם עורב ורישומים קירוניים של הלביאה האשורית הפצועה, המשיכו במסורת סביבות ההרס, בהן החל גבע ב- 1981 (בתערוכת "רוח אחרת", מוזיאון תל-אביב). רישומי גרפיטי קירוניים שחורים של "ערבים" (אך, גם הלביאה, העורב ועוד) הוצגו על-ידי צ.גבע בתערוכת "דצמבר 1982" בגלריה "הקיבוץ" התל-אביבית, וגם מהם עלו אפיוני שריפה ופיח. "חמש שנים לפני פרוץ הלבה הרותחת של האינתיפאדה, כבר מתאר ציבי גבע את המפגש הישראלי-ערבי כמפגש אפל ומסוכן, בעל פוטנציאל של הרס ואימה…"[7]

 

בין 1984-1983 יצר יגאל תומרקין את עבודות הסביבה והאסמבלאז' בשם "בלילה על הגורן". העבודה הסביבתית הורכבה ממעגל אבנים שרופות, ובמרכזו שרידי תבן, ענפים ואבנים חרוכים, גרוטאות נשק, שרשרת ובדים בירוק ואדום, עת מאחוריה נשענה על קיר מראָה גדולה ובראשה מודפס באותיות לטיניות "בלילה על הגורן". אתר הארוס המיתולוגי של העליות החלוציות ארצה, מוטיב אידילי מוכר מהזמר הארצישראלי, הפך לתמונת חורבן שבסימן מלחמות (כלי הנשק) וקונפליקט עם העם הערבי (גווני הירוק והאדום של הדגל הפלסטינאי. מעגל השריפה, לא זו בלבד שממיר את ה"גורן", אלא שעונה באותות ההרס למעגלי הורה ולמעגלי מדורות ממיתוסים מאוחרים יותר של אפוס ההגשמה הציונית. שילובם של כתמי צבע לבן ובדים מהדהד את עיסוקו של תומרקין באותה עת בסימני אבל של קברים מוסלמיים.

 

השריפה, כחזון אפוקליפטי בעל משמעות היסטורית, זכתה לצביון אוטוביוגרפי בעבודותיה של זיוה קרונזון שמאז שלהי שנות ה- 80. עתה, החלה יוצרת עוד ועוד מיכלים (דליים ותיבות, בעיקר) היצוקים בנייר, אך חזותם כמתכת שעברה שריפה קשה. המיכלים המפויחים והחרוכים, ניצולי האש הגדולה, חָברו לאובייקטים ולסביבות של אֵבל, שהקשריהם המלחמתיים נתמכו בנוכחותם של מושאים דמויי חגור או קסדה, למשל. בתו של אחד מקורבנות מלחמת העצמאות אינה חדלה להתאבל ביצירותיה, שהרחיבו את המסר האלגי למלחמות ולזדון אנושי בכלל. "רליקוויות של גהינום", תיאר דונלד קאספית את העבודות הללו של קרונזון[8], כשהוא מזהה בפסל "מקלט" (1989) – מיכל הידרוקאל מפוחם המשולב בעופרת והנראה כמו מלא בפסולת דמוית אפר – "אנדרטת קבורה, סוג של עמוד שבור, המסמל חיים שנגדעו."[9] דן מירון, פרשן הספרות, כתב ב- 1991 על עבודותיה של קרונזון שהן כממצאים ארכיאולוגיים משכבת שריפה.[10] בהקשר מיתולוגי יותר, הרחבתי באותה שנה אודות זיקה בין העבודות הנדונות לבין מיתוס הפיסטוס, הנפח האולימפי, ולבין יצירתו של אנסלם קיפר:

"כדאי אולי לציין, שזיוה קרונזון , אף היא – בדומה לקיפר – יוצרת שרידים של עולם שנשרף במלחמה, ובדומה לו משתמשת גם היא בלוחות עופרת לצד עיסוקה העיקרי בנייר יצוק (בעל ארשת מתכתית, כזכור). […] דומה שכל מיכליה שימשו בשעתם לאחסון נוזלים, אולי מים לכיבוי השריפה הגדולה שהשמידה את הבית. שרידים של פעולת כיבוי עם כבאית אחת. […] מבחינה זו, אלה הם פסלי אנדרטאות לבית שעלה באש. […] זיוה קרונזון היא הבת המתה-החיה הלוחמת באש, אך היא גם פליטת האש וקורבנה. […] סיפור סימני על אש גדולה, אש הפיסטוס, שבאה משמים (כגורל) ואכלה בית. קרונזון היא ה'נפחית', היא הפיסטוס השולט באש, אך היא גם קורבן האש והניצולה מאש."[11]

 

פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הבעירה שריפה גדולה באמנותו של נפתלי בזם. מבט בוחן ביצירתו יגלה, עם זאת, שכבר למחרת מלחמת יום הכיפורים צייר את העשן העולה בסמוך לבנייני כנסיית "דורמיציון" בירושלים ("הר ציון", 1974), או את הלהבה הגדולה הפורצת לעת לילה מבין חומות העיר העתיקה בירושלים ("ציפור כחולה", 1977-1973). מאוחר יותר, ב- 1985, לרקע החרפת מחלתה של רעייתו, חנה,  צייר בזם אישה שרועה בקדמת הציור, עת ברקע מוארים שמים ליליים באש גדולה. אך, כאמור, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן – לרקע מלחמת המפרץ ב- 1991, התעצמה האש ביצירותיו והפכה לשריפה רבה. כך, בציורו מ- 1989, "אש בהר", כך בציור "עצים בוערים" מ- 1990, או בציור "נוף מאויים" מ- 1991 (בו נראה סולם חבלים על פני גבעה הנשרפת כולה באש תופת) ועוד. החלטתו של בזם ב- 1995 לעזוב את הארץ לוותה בציורים המייצגים את נופי הארץ בסימן השריפה הגדולה ("המבשר"" 1995). בציורו, "איש נושא בית", נראה הפליט – הוא האמן – נושא עמו את ביתו ואת שיח הצבר העקור, ומאחוריו להבות אדירות.

ב- 1990 הגיב יחזקאל ירדני לשריפה גדולה שהתלקחה ביערות הכרמל באמצעות פסל אסמבלאז'י (הצרפי), המשלב גופי עץ טבעיים ושרופים: "גזע עץ טבעי מחובר לתקרה וממנו משתלשלים  אל הרצפה הדפסי בד פרחוניים בצהוב, כתום וירוק, המזכירים שדות פרחים ודשאים. […] ומשטחי פורמאיקה מבהיקים בצבעי אש מתרוממים אל הקיר ומסתיימים בגזע עץ שרוף." (שירלי משולם, "יחזקאל ירדני – כיוונים", ירושלים, 2010, עמ' 142)

אפוקליפסה אקטואלית פחות והיסטוריוסופית יותר מצאה ביטוי "שריפתי" בסדרת ציורי "ג'ורנטה" שצייר לארי אברמסון ב- 1996 (כל ציור ביום אחד, כנרמז בשם הסדרה). בציורים אלה שב אברמסון לפרסקאות של פומפיי, כשהוא מחקה את הציורים המפוחמים והמתקלפים, אך מתמקד בדימויי ארוס וטבע (יונים, ענפים, אברי מין) במצבים אמביוולנטיים של חיוניות וקריסה, מיניות ומורבידיות:

"טקסטורות כמו-פרסקאיות הושחרו כמעט כליל. הפרגמנטים של שלם נעדר כאילו חוו שריפה. רסיסי ההיכלות, או מוטב רסיסי המקדשים, שאינם אלא זיכרונות ('עקיבות') כמו-ארכיאולוגיים המעידים על מקדש הרוס ועל שריפה שהייתה."[12]

 

זיקת מוטיב השריפה בציורי אברמסון למוטיב החורבה קושרת אף היא את פרשנות פנומנולוגית למוטיב האש עם ביקורת פוליטית-מקומית, אודותיה הרחיב וו.ג'י.טי.מיטשל במאמר בשם "אלגוריה דו-לאומית".[13] לא נתפלא אפוא למצוא ב- 1997 את עבודת הרצפה של דינה שנהב, "עיר", סביבה המורכבת מרסיסי פחם ופיח, המייצגת שרידים כמו-ארכיאולוגיים של יישוב שרוף (שאובחן כיישוב מזרחי, במו הצגתו בתערוכת "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל, 1998):

"מועקת הקיום האלים בולטת אף יותר בעבודתה האפוקליפטית (של דינה שנהב), 'עיר' מ- 1997. על לוח אופקי רחב היא מקימה עיר חרבה ושרופה משברי פחם מתפוררים, מעין תל אנטי-ארכיאולוגי של תרבות שנאכלה לאבק ושבה לעפרה."[14]

 

בוטה יותר בביטוי תחושותיו הפוליטיות-קיומיות היה אבנר בן-גל, אשר על רקע פרוץ האינתיפאדה השנייה ב- 2000, צייר את סדרת ציורי "ערב החורבן", בהם חזרו נופים שאש בוערת בהם ושורפת מבני מגורים. ב- 2001, בעקבות סדרת ציורי "אינתיפאדה 1" מ- 1998, צייר אברהם אילת בצבעי מים את "אש" – ציור המורכב מ- 13 דפים המייצגים להבות אדומות אדירות, שבראשם רעול-פנים המלבה את האש. במסגרת סדרת ציורי "אירופה לא תלמד אותנו" מ- 2003-2001 שילב יאיר גרבוז העתקות של איורי שריפות הפורצות בבתים אירופיים. השריפות וסצנות האימה הנלוות בציורים הללו קושרו לזיכרון יהודי של פוגרומים.[15] ב- 2010 יצרה הילה לייזר בז'ה (Beja) עבודת וידיאו המתעדת ריתוך של מבנה "בית" מפלדה בתוכו של כבשן יוקד. ב- 2008 יצר גל ויינשטיין את עבודת הוידיאו, "הצתה", בה שרף צמר פלדה על נייר, תוך הדמיה של מראה דליקה ביער. בעבודת וידיאו אחרת מ- 2010 הציג ויינשטיין תא עצב עשוי צמר גפן נשרף. "שתי העבודות עוסקות בשליטה והסדרה של אש – יסוד קמאי שרק לפני שבוע קיבלה ישראל תזכורת כואבת בדבר כוחו להזיק", כתבה סמדר שפי ב"הארץ", 10.12.2010.

 

דברי המבקרת כוונו לשריפה הגדולה שפרצה בתחילת דצמבר בהר הכרמל, כלתה 50,000 דונמים, תבעה 43 נפשות אדם ואינספור בעלי חיים. ישראל המזועזעת מהאירוע הגיבה, בין השאר, בתערוכה קבוצתית בשם "משחקים באש", שנפתחה במחצית דצמבר בגלריה החדשה של המכון לאמנות בבת-ים. בה בעת, שיטוט מהיר ב"אינטרנט" מגלה שנושא ה"שריפה ביער", או "שריפה בשדה" ריתק מספר אמנים ישראליים (בלתי מוכרים: אתי אמינוף, אילנה גיל, רמיאב) עוד קודם לאסון הכרמל. אמנית ישראלית, שזכתה להכרה בינלאומית גבוהה, מיכל רובנר, צילמה ב- 2004 בקזחסטן את סדרת עבודות הוידיאו והתצלומים – "שדות האש", המתמקדים בשדות הנפט ובלהבות האוחזות בסילוני הגז המתפרצים מבטן האדמה. הלהבה הגדולה ועקבות העשן ממלאים את הפורמטים הגדולים של דימוייה, עד כי –

"הרצון ללכוד את מקצב להבות האש לא יכול שלא להזכיר את ציורו המוקדם של ג'קסון פולוק, 'הלהבה', 1938-1934. […] התבנית שהיא אורגת מלהבות האש מכילה הן את התכנסותה של תנודת הלהבות אל תוך תנועה רחמית רכה והן פריצות מזדקרות הסותרות ופוגעות במהלך כרוח הצונאמי הטורפת והורסת את כל מה שנקלע בדרכה. באופן מפתיע, ניתן לראות את מסע הלהבות האופקיות כמאבק בין סבילות השומרת אמונים לקצב הבעירה לבין התפרצויות הסוטות מהרצף הסדור תוך התפרקותן להתלקחויות ודעיכות המשבשות את הסדר, שלרגע היה נדמה שהתאזן."[16]

 

קסם האש הוא, אכן, צדה האחר של אימת האש. במקביל, האש היוצרת ובוראת היא צדה האחר של האש המכלה והורסת. באמנות הישראלית העכשווית אין מי שהתמסר לשניות זו יותר מקבוצת "זיק" הירושלמית. מאז מחצית שנות ה- 80 ועד עצם הימים הללו פועלים אמני "זיק" ביצירת מופעים ספקטקולריים של בנייה והרס שבמרכזם אש. אם להזכיר מספר מופעים מוקדמים, נציין את זיקית העץ הגדולה שהוצתה ונשרפה בעכו ב- 1985; ב- 1986 אייל ענק עשוי לוחות עץ הושט על רפסודה בעכו והועלה אף הוא באש; מבנה עץ מונומנטאלי דמוי חיזר הועלה באש בירושלים, 1987 ("יש שמחה ילדותית בפעילותה של חבורת הזיק, כמו ילדים חשוכי מדורות שמתגעגעים לתפודים הצלויים…" – כתב אלי ישי ב"כל העיר", 12.6.1987):

"במוקד החוויה עומדת האש. […] עבור קבוצת זיק – אש הלהטוט, מופע הפירוטכניקה. כי זיק מפסלת אש (ראו ב'אנרזיק', החל מ- 1995, כיצד הוצת קונוס החול הקטום וכיצד גורַף למשטח אש עגול). את 'תסביך פרומתאוס' (בלשונו של גסטון באשלר) – גונב האש הנודע, אבי התרבות שעבר על האיסור האלוהי שלא לגעת באש – הפכו חברי זיק למשחק החוגג את כוחה של הציוויליזציה ברמות הטכנולוגיה ויצירת הכלים; את 'תסביך אמפדוקלס' (בלשונו של באשלר), הקורבן הנספה בלוע הר הגעש, הפכו הזיקאים לחגיגה של שליטה באש מאולפת. לא, האש שלהם אינה מינית ואינה מטהרת: זוהי האש של וולקן (או הפיסטוס) הנפח, אש הסדנה, אש הכבשן, אש העשייה היצרנית, גם אם שום מוצר לא נוצר כאן בסופו של דבר."[17]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] Dan Miron, The Image of the Shtetl, Syracuse 2001, p. 16

[2]  שם, עמ' 18.

[3]  מרטין בובר, "אקסטזה וביטוי", יורשי הסימבוליזם בשירה (עורך ב' הרושובסקי), ירושלים: האוניברסיטה העברית, 1973, עמ' 85.

[4] שם, שם.

[5] זיוה עמישי-מייזלש, "יעקב שטיינהרדט – בין יעקב לישראל", המוזיאון הפתוח, תפן, 1998, עמ' 54.

כתבי ח.נ.ביאליק, ספר ראשון: "שירים", ברלין, 1923, עמ' שמ"ב.   ח.נ.ביאליק, "מגילת האש", [6]

  טלי תמיר, "דצמבר 1982 דצמבר 1998", גלריה הקיבוץ, תל-אביב, 1998, ללא מספור עמודים. [7]

 ראו בספרי, "זיוה קרונזון: רמץ", תל-אביב ושיקאגו, 2007, עמ' 178. [8]

 שם, מ' 179. [9]

 שם, עמ' 180. [10]

 שם, עמ' 183-180. [11]

 גדעון עפרת, "מותו של אליקים", קטלוג "לארי אברמסון/ מקרה לילה", מוזיאון יפה לאמנות, 2001, עמ' 20. פורסם גם בתוך: ג.עפרת, "ביקורי אמנות", הספריה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 533-524. [12]

 בספר "לארי אברמסון", מוזיאון תל-אביב, 2010, עמ' 52-39. [13]

 יגאל צלמונה, "קדימה: המזרח באמנות ישראל", מוזיאון ישראל, 1998, עמ' 117. [14]

 גדעון עפרת, "יאיר גרבוז: מודרני אני לפניך", בתוך: "השיבה אל השטעטל", לקראת פרסום ב"מוסד ביאליק", ירושלים. [15]

 מרדכי עומר, "שדות האש של מיכל רובנר", מוזיאון תל-אביב, 2006, עמ' 24-23. [16]

 גדעון עפרת, "זיק די-נור", בתוך: "קבוצת זיק – עשרים שנות עבודה", כתר, ירושלים, 2005, עמ' 286. [17]


 [H21]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: