התרבות ושומריה

התרבות ושומריה

המאמר שלהלן מאגד מספר מחשבות אודות שימור, שמירה, שמרנות, שמורה, שָמרָה, שימורים ואפילו שמרים. בכוונתי להרהר על מקומו של הפעל שמ"ר בתרבות בכלל ובזו היהודית בפרט. ניתן להודות: ארון הספרים היהודי אימץ את מושג התרבות כמעט רק בהקשר של "תרבות רעה", או "תרבות אנשים חטאים" ו/או "תרבות זרה" (אשר אף היא מוקצית, כמובן). תרבות כהִתְרַבּות טומנת בחובה היהודי חרדות רע וקלקול – כך בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. סוג של שמרנות, אולי. המושג "בני תרבות", אוסיף עוד, חל בספרות המסורת היהודית על… חיות בית. מושג התרבות הטובה ו/או תרבות במשמעותה המודרנית אינם נמצאים במקורותינו, למעט חריג נדיר: בספרי אחרונים על הש"ס מצוין לגבי פומפדיתא, ש"בני העיר יהיה בהן תרבות יפה" ("באר שבע", מסכת הוריות, דף י"ב, ע"א).

 

הנה כי כן, בכל הנוגע לפעל שמ"ר, התרבות העברית החדשה דומה ששימרה בעיקר את משמעות השמירה כהגנה: תנועת "השומר", "על המשמר", "המשמר האזרחי, "שומר גדודי", "שמירה אישית", "שומרי משקל"… פחות הקפידה התרבות העברית, כך נראה, לשמר את משמעות השמירה כזיכרון: "שמור-לך את אשר אנוכי מצווך היום", אומר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות, ל"ד, 11) ומתכוון: זכור-לך את אשר אנוכי מצווך היום. ומשאומר איוב לאלוהים: "אם חטאתי ושמרתני, מעווני לא תנָקֵני" (איוב, י', 14), הריהו טוען: את חטאי תזכור, ומעווני לא תנקני. וכמובן, כשנאמר בספר משלי (ז', 1) – "בני שמור אָמַרָי", מתכוון הכתוב ל- בני, זכור אמרי.

 

בשורש התרבות היהודית מסר חשוב בדמות ההקבלה בין שמ"ר לזכ"ר: "זָכור את

יום השבת לקדשו", מצוטט הדיבר הרביעי בשמות כ', 8; ומשחוזרים עשרת

הדיברות בגרסת דברים ה', 12, אנו קוראים: "שָמור את יום השבת לקדשו". זיווג ה"שמור וזכור בדיבור אחד", כמאמר הפסוק מפיוטו של שלמה אלקבץ, אינו יכול להסתיר את המתח הסמוי בין השניים: שבספר שמות קראנו: "זָכור את יום השבת

לקדשו […] כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ…"; ואילו בספר דברים

קראנו: "שָמור את יום השבת לקדשו […] וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים והוציאך

ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה…". אם כן, ה"זָכור" מצוּוֶה בפרספקטיבה של

בריאת העולם, קרי – פרספקטיבה מיתית ראשונית של אלוהים מול עולם; ולעומת

זאת, ה"שָמור" מצוּוֶה בפרספקטיבה היסטורית של יציאת מצרים, פרספקטיבה של

עם ושל זמן אנושי. ה"שָמור" יובן, לפיכך, כהוראה ארצית בנושא השבת החברתית,

בעוד ה"זָכור" יובן כהוראה שמימית בנושא השבת המטאפיזית. ועוד נשוב למתח הזה שבין האנושי לבין המיתי.

 

על ציווי ה"זָכור" ועל מרכזיותו הייחודית בתרבות היהודית לדורותיה למדנו רבות

מפי  יוסף חיים ירושלמי, כלומר מספרו הבלתי נשכח, זָכור, שראה אור בעברית ב- 1988. אך, מה נלמד מהברית שבין "זָכור" לבין "שָמור"? בניסיון לענות על השאלה,

שומה עלינו, ראשית כל, לרדת לשורש השורש "ש.מ.ר". שלא כהבחנות לשוניות

לועזיות, אנגליות לדוגמא, בין to defend לבין to guard לבין to protect לבין  to keep לבין to observe (או – to watch) לבין to conserve לבין to preserve

ועוד – השפה העברית איחדה את כל הפעלים השונים הללו בפעל המשותף האחד –

"שמ"ר, אשר כבר בהתגלותו הראשונה והמוקדמת ביותר בתנ"ך זוהה עם ציווי

תרבותי תשתיתי: "וייקח אלוהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה."

(בראשית, ב', 11)  לעבדה ולשמרה: העבודה והעיבוד, הלא הם מונחי ה- cultivare

הלטיני, ממנו צמחה המילה cultura, culture. והנה, הולדת ה- cultivare התנ"כי

כרוכה לבלי הפרד עם ה"לשמרה". שעובֵד שְדֵה התרבות נתבע לשמור אותה, להקים בה שומֵרָה. שאם לא ישמור, ישמור האל…

 

לשמור? קודם כל, להגן (ואף זה פעל הקשור ל- cultivare במו זיקת ההגנה והגינון; וכלום ישנו קשר כלשהו בין gard ל- garden?):

"…וישַכֵּן מקדם לגן עדן את הכרובים ולהט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ

החיים." (בראשית, ג', 24). כאמור, זהו הפשר הפופולארי ביותר של מושג השמירה:

"ושמָרו כרועה עדרו" (ירמיהו, ל"א, 10), שלא לומר – "לא ינום ולא ישן שומר

ישראל" (תהילים, קכ"א, 4). אלא, שלא פחות מכן, גם העברית, בדומה לשפות אחרות,

ידעה להטמיע בפעל שמ"ר את ההתבוננות (של מושגי ה- observare, observe,

Observer הלטיניים): "ועלי שומר את פיה", נכתב על הכהן הגדול, המתבונן בפיה

של חנה המתפללת לה' (שמואל א', א', 12). שאדם שומר הוא אדם מתבונן, צופה,

כידוע לכל זקיף וכמוטמע בצרפתית בזיקת garde ו- regarde.

 

ואז מבחינה ההכרה במשמעות נוספת של הפעל שמ"ר והיא – הבטחת קיומו של דבר,

משמע מימושו, הוצאתו מהכוח אל הפועל: "ושָמרוּ ישראל את השבת", או שמירת

מצוות בכלל, ואפילו שמירת אמונים, שפירושה קיום האמון. שהלא שומר השבת אינו

זה המגן על השבת מפני איום, ואף לא זה המתבונן במצוות [הגם שבאנגלית ובצרפתית

נאמר to observe (observer) the (le) Shabbat]. פן זה של השמירה, אנו אומרים,

עניינו הבטחת תפקודו החיוני, המתמיד והשלם של הדבר. אלא, שהשומר המגן, הצופה

והמקיים הוא גם השומר הנזהר בדבר: "הישמר!", אנו אומרים, או: "שמור על מוצא

פיך!". אלה הם ה- sich hüten הגרמני וה – prendre garde הצרפתי. כל אלה הם ביטויי השמירה כהקפדה על קטן כגדול, הבטחת דבר מפני פגימתו והבטחת השומר מפני פגיעת אויבי התרבות. ואז עולה המשמעות החמישית של הפעל שמ"ר והיא זו של השימור: השימור בבחינת שיקומו של מקור. לשמר גופה או ירקות או בניין או רצפת-פסיפס וכו' הוא המאמץ להחזיר דבר מפגימתו או מתהליך התפרקותו (הביולוגית או האורגנית וכו') למקורו השלם לכאורה. ובה בעת, הידיעה שהנכחת המקור החי אינה בגדר האפשר, דהיינו שהמקור המשומר הוא תמיד תחליף-מקור.

 

הרי לנו, אם כן, חמישה כללי יסוד של איש התרבות כשומר, קרי – כמי שמצוּוה, בדין

התוקף האנליטי של מושג התרבות, לשמור את התרבות, לעבדה ולשמרה: עליו להגן

עליה מפני המאיימים לפגוע בה (ובו) מבחוץ; עליו להתבונן סביב במבט ער, חוקר ובוחן;

עליו להבטיח את תפקודה החיוני והשלם; עליו לנהוג בה זהירות, להיזהר בשבירותה,

ברגישותה, בעדינותה; ועליו לעשות, ככל הניתן, לשיקום איכויותיה המקוריות. אלה

הן חמש פונקציות שונות שמשלימות האחת את רעותה.

 

אלא, שניסוח הקווינטט הזה עושה עוול למושג התרבות במשקל החד-צדדי שהוא

מעניק לשמירת התרבות במתכונתה הקיימת, תוך שאיפה להשבתה למקור. לא זו בלבד

שהחמישייה ממסדת ומקפיאה את המערכת התרבותית, אלא שמושכת אותה אל עבר

Arché, אותו שורש קדום ממנו צמחה וממנו היא יונקת אונה. והלא, עם כל החשיבות

העצומה שנייחס למגמת ה- arché בתרבות, נרצה לבדל את ה"שומר" של התרבות

מ… השמרן, ואף נראה בשמרן את אויב התרבות. שמושג התרבות מכונָן על ריבוי, על

הִתרַבות, על תרבית: תרבות היא גדילה, מה שצומח וגדל, דהיינו מתרבה. זו התרבות

בבחינת Bildung – בנייה, יצירה (מנֵיה ובֵיה, עברנו מהשדה אל העיר). ובהתאם, כידוע, מעשה שימורה של תרבות אינו מתמצה בשחזור זהותה הקדומה: לצד נגינת יצירות בכלי נגינה מקוריים, נתבעת התרבות להשמיע ביצועים חדשים ופורצי דרך של אותן היצירות. גם בזאת תשומר היצירה. שימורו של המחזה השייקספירי אינו מתמצה בחניטתו בביצוע אליזבתני בתיאטרון ה"גלוב", אלא גם בהחייאתו המתגרה במקור בנוסח פיטר ברוק עד יוסי יזרעאלי. וכפי שיודעים משמרי בניינים בעידן הפוסט-מודרני: שחזור הארשת המקורית של הבניין אינה סותרת בנייתו החלקית מחדש במונחי הזמן הזה. וכל זאת, מבלי להידרש לסוגיה המורכבת, אך המכרעת, של השימור כמדע וורסוס השימור כאינטרפרטציה. ויעיד הויכוח הציבורי בנושא שחזור גווני המקור ה"אותנטיים" של מיכלאנג'לו בציורי הקאפלה הסיסיטינית בוותיקן. כי כל שימור הוא כתיבה היסטורית, וכל כתיבה היסטורית היא פרשנות של ההיסטוריה.

 

זהו, לפיכך, השלב הקריטי בו נידרש לכלל-יסוד נוסף ושישי של השמירה התרבותית

והוא עיקרון השמרים, אותן פטריות חד-תאיות הגורמות תסיסה כוהלית של תמיסות

סוכריות. שומר התרבות, נאמר, הוא גם מתסיס התרבות, ניגודו של השומר האחר,

שהוא זה הקופא על שמריו, השאנן והשמרן. שהשומר כאיש שמרים ידאג להבטיח גם את

תפיחת התרבות, גדילתה, התרַבותה. ורק עתה תוגשם במלואה הדיאלקטיקה האמיתית

של התרבות בבחינת "לעבדה ולשמרה", הלא היא הדיאלקטיקה של מקור ומקוריות:

התנועה הדואלית והבו-זמנית של התרבות אחורנית אל המקור וקדימה אל החדש

והמקורי (והידיעה, שגם המקור אינו כי אם שורש הנביעה קדימה, שורש השלילה

העצמית). ובשיאה של התנועה התרבותית אל החדש – האוונגרד: avant-gard, לפני המִשְמָר, משמע – חיל החלוץ. עתה, כבר מופקדת השמירה על ניתוץ השמרנות.

 

בין קטבי השימור והשמרים מחויבת התרבות (עדיין בתוקף האנליטי של מושג

השמירה וברית ה"לעבדה ולשמרה") לכלל-יסוד שביעי והוא בניית סכר פיקוח

עצמי, הוא השָמרָה – מילה עברית פחות מוכרת המציינת מחסום: "שיתָה ה' שָמרָה

לפי, נִצרה על דל שפתי", נאמר בתהילים , קמ"א, 3. כזו היא גם שמורת העין (העין

הצופה ושומרת והעין כמקור, כמעיין), כלומר שמורת העין כמחסום הגנה וויסות

פנימיים. ואפשר, שעסקינן גם בשמרה כמחסום חיצוני, כגדר, השמרה המבטיחה את

שמורת התרבות כמרחב מוגן המקיים בתוכו מורכבות אוטונומית ואיזון אוטונומי

עדין בין כוחות מנוגדים.

 

כיצד רואה התרבות היהודית את יחסי הדיאלקטיקה התרבותית שבין שימור לִשְמָרים?

פסוק אחד בויקרא (כ"ו, 10-9) עונה תשובה ברורה: "…והקימותי את בריתי אִתכם

ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו." פרשנינו השכילו לקשור את הפסוק

לענייני מזון, תבואה, יקבים וכו', והבהיר רש"י: תאכלו את הישָן מפני שהשתמר היטב,

וּתפָנו מקום לחדש מפני השפע. אלא, שהדרש מחייב חריגה ממזון גשמי למזון רוחני,

והבנת התרבות על מגמותיה הדו-סטריות: התרבות כאישורו של העבר והראשוני – "ואכלתם ישן נושן" (והתלמוד הבבלי אף מוסיף: "כל המיושן מחברו הוֵי יפה מחברו"); אך, בה בעת, התרבות כחיובו של החדש (התלמוד הבבלי: "שהיו אוצרות מלאים ישָן וגרנות מלאין חדש"). והיה זה, כזכור, הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהחריף את מגמת החדש, החידוש וההתחדשות כתביעה קיומית ותרבותית, וזאת במשפטו המפורסם – "הישן

יתחדש והחדש יתקדש". באיגרתו לד"ר משה זיידל בתשרי תרס"ט (1909) כתב הרב

קוק:

"עד כה עומדת הקולטורה המיוחדת של ישראל כרחל נאלמה. דְבר אלוהים היה לחרפה,

כי לא יהין שום משכיל לרְצות ממנו יותר ממה שתתן על זה אירופה […]. הקולטורה

העצמית שלנו, שאין לנו בה שותפות של כל גוי בעולם, ותחייתנו הלאומית על אדמת הקודש, היעודה להיות גיא-חזיון עולמים, חלום נאמן אחד הוא […]. ועל זה צריכים אנו

להחל ביסוֹד של סִפרות, חדש-ישן, שלא יִפנה אל הישן עורף כי אם יזדיין עם החדש

לדעת את כל עומק הטוב של הישן, ואיך החדש הולך עמו ומשלימו תמיד […]. ושָדות

של קולטורה חדשה ומאירה יִפרו ויעלו, ינטפו בר ויתרועעו אף ישירו. הישן יתחדש

והחדש יתקדש ויחדיו יהיו לאבוקות אוּרים על ציון." (איגרת קס"ד, איגרות הראי"ה, חלק א').

 

אמרו אפוא, פעם נוספת: התרבות בבחינת "לעבדה ולשמרה": לעבדה, משמע –

להצמיחה, להגדילה, להרבותה בסימן החדש; לשמרה, משמע – אחזקתה כמשמורת

אוטונומית עם שימת דגש על מגמת המקור, הֶעָבר, השימור. נֶאמר על הלויים שהם

"שומרי משמרת ה'". ואנו אומרים: אנשי התרבות הם שומרי משמורת התרבות

המתרבה. שהתרבות היא תמיד במשמורת, באחזקה, בחסות.

 

אני חוזר אל ברית ה"זָכור" וה"שָמור" ואל שאלתנו דלעיל: מה מוסיף השָמוֹר על

הזָכוֹר מעבר לאנלוגיה בין השניים? לאור האמור, אומָר: בעוד ה"זָכור" מופשט

ופאסיבי-יחסית, ה"שָמור" אקטיבי ואופרטיבי יותר. במעבָר מ"זָכור" ל"שָמור"

התרבות מממשת עצמה בפועָל, בעשייה אישית-חברתית. היא עוברת מהרובד המיתי

של ה"זָכור" אל הרובד הפרקטי של ה"שָמור". כך מבטיח ה"שָמור" את ה"זָכור":

שרק באקטים של ההגנה, ההתבוננות (התצפית), הזהירות, החסימה המווסתת, הבטחת הקיום החיוני, השימור ואפילו ההתססה – רק באלה יוכל הזיכרון התרבותי להתקיים כישות דינאמית וכערך חברתי-מעשי. מנגד, ה"שָמור" התרבותי מתיימר לרפא – ואני נוקט במונח הרפאות הרסטורטורית – את "מחלת הארכיב", כהגדרתו של ז'אק דרידה, אותו נגיף הטבוע בכל ארכיב והוא הנטייה הסופנית לָדפוס החוזר והקבוע, תולדת מעשה ההדחקה שבגניזה הגנזכית, קרי – הקבורה. וחמורה מכל, אלימותו של מעשה הארכיביות כ"איווי בלתי מרוסן לשוב למקור, […] נוסטלגיה של שיבה למחוז הקמאי ביותר של הראשית המוחלטת." ("מחלת-ארכיב", רסלינג, תל-אביב, 2006, עמ' 102)  זהו יצר המוות המקנן בלב מעשה הארכיביות.

 

האָרכון, המופקד על האָרכֶה של הארכיון – וכל תרבות היא ארכיון של "זָכור" – הוא גם השומר והרופא שיעשה להשבת הנפש של הזיכרון במהלך שאיפתו הממיתה של הארכיב אל המקור הקבור: כי במעשה השימור, הארכון-השומר הוא גם המשמר-הרַפָּא, ה- conserve וה- preserve. בתור שכזה, והרי לנו פרדוקס, הרַפָּא הוא גם איש הרפאים: כי  כל שימור – ויהא זה שימור ירק, פרי, גופה וכו' – חייב, כידוע, להניח מותו של הדבר המשומר: הירקות ישומרו רק אם בושלו קודם לכן, האדם נפח נשמתו בטרם נחנטה גופתו, האננס, היין וכל השאר ישומרו רק אם הודרו מחמצן ואוחסנו בריק. מעשה השימור הוא מניעת רקבונו של הדבר, אך לעולם לא החייאתו. כזה הוא גם השימור בתרבות: הרַפָּא הארכיאולוגי אינו מרפא, כי אם משחזר מושא מת – כד עתיק שאינו עוד מתפקד כמיכל, רצפה ביזנטית בארמון שלא עוד משרת שום מלך, וכדו'. שימור אתרים ארכיטקטוניים, גם אם עדיין משמשים למגורים, אף הוא איפור על פניו של בר-מינן, בהתחשב באובדן החַיוּת של השפה העיצובית המקורית. שומר התרבות כאיש שימור שואף, לפיכך, רק אל תדמית המקור, תדמית האָרכֶה, כמי שלכאורה מבקש להעלות רוחות רפאים. הוא משיב נפש כמי שלכאורה מחזיר נפש מ"שָם", מעולם הנשמות. ובמילים אחרות, ה"שָמור" מוסיף על ה"זָכור" את הפעולה הטקסית המתיימרת להעלאת רוחות המקור. כל היבטי ה"שָמור", עליהם עמדנו, כולם נועדו להבטיח את שלימות הטקס הזה ותפקודו: להגן עליו, להתבונן בו, להיזהר בו, לקיימו.

 

מבחינה זו, שומר התרבות הוא שומר קבר, בה במידה שהוא כוהן-ידעוני המעלה באוב. אלא, פעם נוספת, שניות ה"לעבדה ולשמרה" חושפת את מורכבותה של התרבות: כפי שאמרנו, ה- cultivare של התרבות הוא ההצמחה והגידול של הגופים. בהיבט של ה"לעבדה", איש התרבות הוא מאשר החיים ובוראם. בהיבט של ה"לשמרה", איש התרבות הוא מאשר המתים ומשיבם. לכאורה. מהי, אם כן, התרבות, אם לא מחול חיים ומחול מוות שעשו יד אחת במעגל?! את המפגש הזה בין החיים למתים יכולה רק התרבות לקיים. זהו סוד כוחה; זוהי משימתה, אם תרבות של אמת היא. נוסיף בהקשר זה, שהתרבות היהודית לדורותיה הצטיינה יותר בגניזה (קבורה) מאשר בשמירה.

 

מילה נוספת על ה"לשמרה" בהקשר האמנותי החזותי: בגרמנית, אוצֵר הוא Kustos. המילה הלטינית kustos מציינת שומר, מֵגן, משגיח, מפקח. וכמו כדי להשלים את פונקציות השמירה התרבותית, באה הצרפתית, בה האוצֵר הוא המשמר – conservateur. קורנליוס נֶפּוֹס הרומאי הגדיר את תפקידו של האוצֵר – "לשמר (conservare) בקפידה את דימויי האל." האוצֵר הוא שומר אוצרות המלכות ומשמרם. ז'אן קלֶר, אוצר צרפתי נודע בן-זמננו, כתב ב- 1988 ספרון בשם "פרדוקס האוצֵר" (Paradoxe sur le conservateur), בו הציג את האוצֵר המודרני לעומת זה העתיק – השומר – כמי שמאחד את פונקציות ה- garde (שמירה), ה- regarde (מבט) וה- avantgarde. והנה, גם המשמר (ה- conservateur) נידון לעסוק במתים: שהמוזיאון, כך ז'אן קלֶר, הוא מקומן של הרֶליקוויות, שרידי גופות של יצירות שאיבדו מחַיותן המקורית מרגע שהופקעו והועברו למשמורת המוזיאון, בו הן מוצגות מאחורי זכוכית עבה. המוזיאון הוא אתר פולחן המתים, טוען ז'אן קלר, והאוצר – המשמר, השומר, הצופה – הוא כוהן הפולחן.

 

אך, מה בדבר המשמרים העובדים במוזיאון לצד ה- conservateur? כלומר, מה בדבר הרסטורטורים? רסטורציה, restoration – re-store. הנאמר, המילוי מחדש את מלאי המחסן, ה- store? לא, כי השורש האתימולוגי הלטיני של restoration הוא restaurare, שפירושו לתקן, לבנות מחדש, לחדש, לרפא. הרי לנו, אם כן, המשמר כרופא, כרַפָּא, כמבריא תרבות. אלא שמיד אנו מזדעקים לרפא את המודל ולהציע – ברוח דברינו עד

כה – את התרבות הבריאה כמתח דיאלקטי בין הרַפָּאות (שהיא, כזכור, מרחב הרפאים)

לבין היצירה או הבריאה האמנותית לסוגיה (זו שמושאיה הם הברואים, ה- creatures

האמנותיים). וכך, שוב חזרנו אל מחול המתים והחיים של התרבות, מחול הרפאים והברואים, מחול הרפאות והיצירה.

 

טנדו החיים והמתים הוא מפגש הזיכרון של ההווה והמתהווה ביחד עם העבר שחלף ונקבר במשקעי העומק של הזיכרון. הארכיב התרבותי הגדול הוא מבנה דו-קומתי: קומת הקרקע

שלו מסומנת דרך קבע בעכשווי, ואילו קומת המרתף שלו מוטבעת בשכבות שונות של סימני עבר מצטברים – מהארכאי-המיתי הקדום ועד לעָבָר ההיסטורי הקרוב. הארכיב התרבותי כמוהו כ"דפדפת הפלא" של זיגמונט פרויד, ממאמרו הזכור לטוב ב- 1925: הבנתו את הזיכרון האנושי בדמות אותה "דפדפת פלא" המורכבת מדף הצלולויד (עליו נערכת כתיבת החולף) ומלוח השעווה שמתחתיו (ובו מצטברות העקיבות בבחינת כתיבת

הקבוע). שתי הקומות, כשני רבדי הדפדפת, הם הכרה ותת-הכרה של התרבות. נמצא להם הדים בקומות על ותת במוזיאונים, למשל, בין אולם התצוגות העכשוויות של המוזיאון לבין מחסן האוסף; בין אולם הקריאה בספרייה לבין אולמות האחסון של הספרים; בין חנויות ספרים לבין "גנזים"; בין אולמות הקולנוע לבין ארכיון ה"סינמטק"; וכיו"ב. כזכור, מצאנו כי ה"שָמור" וה"זָכור" מכַוונים אל ההיסטורי ואל המיתי, ודומה, אם כן, שאנו סוגרים מעגל בָּמחול הגדול של התרבות כמחול בשניים של הזיכרון הקולקטיבי: המחול של החי והמת, האנושי והאלוהי, המחול של אֶרוס ותָנָטוֹס, המחול המופלא המַקנה לחיים את מלוא טעמם ואת יופיים.

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: